Sample Page

אני לא מת על חלוקת פרסים או דירוגים. זה סובייקטיבי איי.אף (סליחה על הצרפתית) ותמיד יש תחושה ששכחת מישהו. אבל עדיין, עשור מסכמים פעם בעשר שנים – פלוס מינוס – וזה כנראה מאורע מספיק חשוב כדי להכניס אפילו אותי לדיון הזה.

במידה מסוימת העשור שהסתיים עכשיו מרגיש לי כמו העשור החשוב ביותר מאז שנות ה80 – אז היה העשור שהתחיל עם כניסתם של לארי ומג'יק עם קשת השלוש, הבאד בויז והסתיים עם הקפיטליזם המוגזם שילווה את שנות ה90 וכניסתו של מותג ג'ורדן לעולם.

בעוד שהעשור של שנות ה-80 נמתח למעשה בין שנת 79 (בה נכנסה קשת השלוש לנסיון, ולליגה הצטרפו לארי ומג'יק) לשנת 92 (נבחרת החלומות, פרישתם של מג'יק ולארי והעונה האחרונה של מייקל, בה נכנס לליגה שאקיל אוניל והחל את שנות ה-90) העשור הנוכחי חיכה בערך חצי שנה כדי להתחיל באמת – עם 'ההחלטה'.

ההיט לא היו הסופר טים הראשונה, אך היא הייתה הסופר טים הראשונה שהורכבה קודם כל על ידי שחקנים, והייתה סימן ראשון לעשור שבו השחקנים – סליחה, קלישאה לפניכם – הפסיקו רק 'לשתוק ולכדרר'.

אז הנה – לסיכום העשור – פרסי העשור האחרון

השחקן המצטיין: לברון ג'יימס,
קבוצות: מיאמי\קליבלנד\לוס אנג'לס.
תארים בעשור:3 אליפויות. 3 פעמים MVP של הליגה, 3 פעמים MVP של הגמר. 9 פעמים בחמישיית הליגה הראשונה, פעם אחת חמישיית הליגה השלישית. 4 פעמים חמישיית ההגנה, פעם אחת חמישיית ההגנה השניה

כמה מילים לא נשפכו על השחקן הזה? אמנם הוא החמיץ את הגמר הראשון של העשור (ובעקבותיו עזב את קליבנד) והאחרון (אחרי פציעה משמעותית ראשונה בקריירה) אבל ההתפתחות של לברון לאורך העשור הזה מספר את סיפור הליגה כולה. מהסופר טימז, המעורבות החברתית (זוכרים את I can't breathe?), הסכומים שהושקעו בשמירה על הגוף והיכולת, פיתוח הקליעה מרחוק והתלות בקלעים, סיפורי הגאולה במיאמי עם האליפות הראשונה ובקליבלנד עם סגירת המעגל, הרשתות החברתיות – לברון ג'יימס יכול לפרנס עונה שלמה של 30 על 30, אבל כל זה לא היה שווה בלי כדורסלן ענק מאחוריו.

 

משלימים לחמישיית העשור הראשונה:

סטפן קרי
קבוצות: גולדן סטייט
תארים בעשור: 3 אליפויות, פעמיים MVP של הליגה. 3 פעמים חמישיית הליגה הראשונה, פעמיים חמישיית הליגה השניה, פעם אחת חמישיית הליגה השלישית. חמישיית הרוקיז של הליגה

סטפן קרי עשה לשלשה מה שמייקל ג'ורדן עשה לדאנק. היו קלעי שלשות לפני קרי, כמו שהיו דאנקיסטים לפני מייקל, אבל קרי הפך את השלשה למשהו שכולם מנסים לעצור – או להשיג. הוא אולי לא אחראי להתפוצצות השלשות שאנחנו חווים בחצי השני של העשור הזה, אבל הוא בהחלט בין המובילים של הטרנד, והפנים שלו

אבל מעבר לכך סטפן קרי הוא הפנים של הNBA כפי שהייתה רוצה להצטייר – מאמצת טכנולוגיות, עובדת על שיפור היכולות הפיזיות (אף פעם לא יימאס לי להזכיר שסטפן קרי היה בעונת הMVP הראשונה שלו במקום השני בקבוצה בסקוואטים, וזה כשהוא לא מתהדר בנתונים פיזיים מרשימים במיוחד) ובריאה נפשית. הדמות הציבורית של קרי היא של הטים-מייט המושלם, והוא המנוע של ההתקפה היפה ביותר של הליגה בעשור האחרון, לפחות.

 

קווין דוראנט
קבוצות: אוקלהומה סיטי, גולדן סטייט, ברוקלין (טרם שיחק)
תארים בעשור: שתי אליפויות. MVP של הליגה. פעמיים MVP של הגמר. 6 פעמים חמישיית הליגה הראשונה. 3 פעמים חמישיית הליגה השניה.

אם לברון מצא את הגאולה שלו פעמיים – פעם אחת בהסרת תווית הלוזר כשלקח את האליפות במיאמי ופעם אחת בהסרת תווית הבוגד שלקח את הקאבס לארבעה גמרים רצופים – הגאולה של דוראנט הייתה בהסרת תווית הנייס גאי. אחרי נאום ה'אתה הMVP האמיתי' שפרנס אינספור ממים, אחרי הנפילה בגמר מול מיאמי ואיבוד ה3-1 מול הווריורס ב2016, דוראנט היה צריך שינוי. מול האישיות האקספלוסיבית של ראסל ווסטברוק דוראנט נתפס ככמעט אנמי, פסיבי. ההחלטה לעבור לקבוצה שניצחה בלעדיו 73 נצחונות הייתה מהלך נבל קלאסי. הציוות עם מיסטר נייס גאי, סטפן קרי, רק הדגישה את זה עוד יותר. יש עשרות סיבות שמצדיקות את המהלך של דוראנט מבחינת כדורסל, אבל לתחושתי זו הייתה האצבע המשולשת לתדמית הקודמת שלו שהייתה השיקול המוביל.

גם אם מנתקים את השחקן מהסיטואציה, דוראנט הוא – לטעמי – הסקורר השלם ביותר שאי פעם דרך על מגרש כדורסל, ושחקן הגנה לא מספיק מוערך (אי בחירתו לאף אחת מ-20 חמישיות ההגנה של העשור רק מראות כמה הבחירה לא תמיד מתבססת על עובדות, אלא על נראטיב) הוא אמנם הוריד מהכדורסל היפהפה של גולדן סטייט, אבל הפך אותה לבלתי ניתנת לעצירה.

 

דירק נוביצקי
קבוצות: דאלאס
תארים בעשור: אליפות. MVP של הגמר. פעמיים חמישיית העונה השניה. פעם אחת חמישיית העונה השלישית

השם הכי פחות מעוטר (אישית) בחמישיה הראשונה, אבל הוא אחראי לא מעט לאבולוצייה שעברה גם על שחקני הפנים בליגה. אם פעם גבוהים שקולעים משלוש היו קוריוז נחמד (היי ריאן אנדרסון) דירק סלל את הדרך לשחקנים שיכולים לשחק את המשחק מבפנים ומבחוץ וברמת MVP. על הדרך הוא הכניס לרפרטואר את הפייד-אוויי על רגל אחת

 

ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק (שוויון)
קבוצות: אוקלהומה סיטי, יוסטון
תארים בעשור:
הארדן: MVP, השחקן השישי, חמש פעמים בחמישיית העונה הראשונה. פעם אחת בחמישיית הליגה השלישית
ווסטברוק: MVP, פעמיים בחמישיית הליגה הראשונה, חמש פעמים בחמישיית הליגה השניה, פעם אחת בחמישיית הליגה השלישית

ווסטברוק והארדן מבחינתי בלתי ניתנים להפרדה אמיתית, ומבטאים אולי יותר מכל שחקן אחר את מירוץ המספרים שהליגה נכנסה אליו בחצי השני של העשור – בכל הרמות
מצד אחד נמצא הארדן, שכנראה תוכנת על ידי מדען מטורף במרתף של דריל מורי. הארדן הציג ברבע האחרון של העשור עונות סקורינג שלא זכור כמותן ושבר שלל שיאים במדדי יעילות של אחוזי קליעה אפקטיביים ונקודות לק"מ
מצד שני נמצא ראסל ווסטברוק, שגם הוא הציג עונות סטטיסטיות שלא זכורות, כולל שלוש עונות רצופות בממוצע טריפל דאבל, לצד ביקורות (מוצדקות) לגבי היעילות שלו על המגרש.
גם בצורת המשחק יש הבדלים עצומים – לראות את הארדן משחק זה כמו לצפות במוזיקאי קלאסי. הכל מדוד, הכל מתוכנן ואיטי, לעומתו ראסל מזכיר ג'אם סשן של נגני מטאל
עכשיו רק נשאר לראות האם החיבור המחודש הזה יביא להם גם טבעת אליפות

 

חמישיה שניה (בקצרה)
כריס פול – פוינט גאד, שתמיד חסר לו משהו כדי להצליח באמת.
דוויין וייד – החזרה שלו למיאמי לא הייתה מסוקרת כמו החזרה של לברון לקליבנד, אבל נתנה טעם טוב לסיום הקריירה שלו. נתן את הדוגמה האולטימטיבית למספרי 2 בביג ת'רי
קוואי לנארד – בורד מן גטס רינגס.
בלייק גריפין – בלעדיו הקליפרס עדיין בדיחה עצובה. אמנם זה היה כריס פול שהזניק אותם קדימה, אבל הוא לא היה מגיע לשם אם לא בלייק
טים דאנקן – הבורד מן המקורי.

 

חמישיה שלישית (עוד יותר בקצרה)
קובי בראיינט – עזב את הליגה בדרך היחידה שהוא יודע, עם 60 נקודות על הראש של יוטה. השראה לעשרות שחקנים בליגה
קליי תומפסון – הצלע הפחות מדוברת בשושלת של גולדן סטייט. רוצח בשני צידי המגרש
יאניס – נתראה בעשור הבא
דריימונד גרין – בלעדיו לקליבלנד עדיין אין אליפות
אנתוני דיוויס – התלמיד (מרחוק) הטוב ביותר של הג'רמינייטור. עכשיו רק שיביא את זה גם למאני טיים

 

לפוסט בפייסבוק

 

והסיכום במספרים:

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד

את 9 העונות הראשונות שלו בליגה העביר ראסל ווסטברוק כאחד מקלעי העונשין הטובים בנמצא. בסיום העונה התשיעית – זו שהסתיימה בMVP – עמד ווסטברוק על 82% מצוינים מהקו, ובווליום גבוה יחסית (למעלה מ7 זריקות עונשין למשחק), אך בעונתו העשירית בליגה הגיע שינוי במגמה
ווסטברוק סיים את העונה הקודמת עם 73.7% בינוניים להפליא מקו העונשין (ב7 זריקות למשחק) והעונה הוא כבר עומד על 62.3% מעליבים (ב5.6 טיולים בממוצע)
אז איך הופך אחד הקלעים הטובים בליגה לכזה שהקבוצה השניה תעדיף לשלוח לקו בקלאץ'? התשובה היא בפרק כף היד

אם ראיתם את ווסטברוק אתם יודעים שאחת הדרכים העיקריות בהן הוא אוהב לתקוף היא ביציאה מוקדמת להתקפה, ואז – כשהוא מנצל את העובדה שהמגן שלו ממשיך את המומנטום לכיוון הטבעת – לעצור לג'אמפ מחצי מרחק. סוג הדברים שדריל מורי מתעורר מהם באמצע הלילה בצרחות

בעונת 16-17, בה זכה בMVP, לקח ווסטברוק 25% מהזריקות בשש השניות הראשונות של שעון ההתקפה וכ63% מהזריקות שלו הגיעו אחרי 3 כדרורים או יותר, והן היו באופן די מובהק גם הזריקות המוצלחות יותר שלו

ווסטברוק ראה שכאן נקודת החוזק שלו והחליט לחזק אותה עוד יותר, בעונה שעברה כבר 32% מהזריקות שלו הגיעו בשש השניות הראשונות, ו68% הגיעו אחרי שלושה כדרורים או יותר, נרשם גם שיפור משמעותי באחוזי השדה (ראו תמונה מצורפת) בזריקות הללו. חלקן בגלל הורדת כמות השלשות שלקח, אך שיפור ניכר גם בזריקות ה-2.

העניין הוא שבמעבר מהתנועה האופקית (לאורך המגרש) לאנכית (הג'אמפ) הגוף ממשיך את המומנטום קדימה, מה שגורם לא מעט פעמים לזריקה להיות לא יציבה, ולאחוזי השדה לרדת, כשישית מהזריקות שלו באו בג'אמפ ממה שנקרא Long two – הטווח שנמצא בין 5 מטרים מהסל לטבעת והוא החטיא כמעט שני שליש מהן (34.6% הצלחה מהטווח)

כדי לתקן את זה ראסל שינה את סגנון הזריקה שלו – עד אז הזריקה שלו הייתה יחסית חלקה (לא בדיוק מה שנקרא One motion shot, אבל גם לא רחוק מזה) אבל כדי לתקן את ההשפעה של התזזיתיות שלו הוא העביר את הזריקה שלו מעט אחורה והוסיף פאוזה קטנה לפני שהוא משחרר את הכדור. סגנון הזריקה הזה עוזר לייצב את הכדור בשיא הקפיצה (כלומר כאשר המומנטום קדימה נמצא במינימום) ולכוון מחדש, ואכן אחוזי הזריקות בLong two השתפרו לכ39% (על ווליום גבוה יותר – 21% מהזריקות שלו הגיעו מהטווח הזה), ו-ווסטברוק שיפר את אחוזי הקליעה הכלליים שלו מ42.5% ל45% ומ45% ל-2 נקודות למעל 48%.

רק שהשינוי הזה בסגנון הזריקה גורם לנזק. ראשית, יגיד לכם כל קלעי, הקצב הוא הדבר החשוב ביותר בזריקה. כאשר אתה עוצר באמצע זריקה, הסיכוי שלך להחטיא אותה גדל פלאים
שנית, הכוח שאתה יכול לייצר בזריקה אחרי עצירת מומנטום כמו בזריקה של ווסטברוק נמוך משמעותית מזה שמייצרת זריקה 'סטנדרטית' בה כל המפרקים זזים יחד. שימו לב לגיפים המצורפים – משמאל זריקת עונשין סטנדרטית בשיטה ה'ישנה' של ווסטברוק, יחסית זורמת ואחידה
מימין זו השיטה החדשה, הכדור משתהה מעל המצח שלו לעשירית שניה והכדור מתחיל בתנועה קדימה רק כאשר הברכיים ישרות לגמרי, כתוצאה מכך כל הכוח של הזריקה מגיע ממפרקי היד, במקום מכל הגוף

זו גם הסיבה שאחוזי השלשות של ווסטברוק בכזו ירידה חדה – זריקה שאפשר לשחרר יחסית בקלות מ5-6 מטרים הרבה יותר קשה לשחרר ממרחק של 8 מטרים. כדי לקלוע שלשות בצורה מדויקת צריך גם כוח פיזי – שהרבה יותר קל לייצר כשאתה רותם את האנרגיה שמגיעה מהרגליים ושרירי הליבה לזריקה. סגנון זריקה חדש כמו שווסטברוק סיגל לעצמו גם מוריד את קשת הזריקה, מה שמקטין את סיכוייה להכנס ככל שמתרחקים מהטבעת.

אפקט נוסף הוא האתלטיות. ווסטברוק היום עדיין יכול להגיע בשיא הניתור שלו לגבהים מרשימים, אבל הוא חצה לפני מספר חודשים את גיל 30 וסביר שלא נראה את היכולת האתלטית שלו משתפרת, מה שיגרום לזריקה החדשה שלו להיות חלשה (יחסית) עוד יותר.

העונה המצב בעייתי עוד יותר. ווסטברוק עדיין לוקח לא מעט זריקות אחרי 3+ כדרורים (כ67%) אך שיעור הזריקות שהוא לוקח בcatch&shoot עלה (בעיקר מטווח השלוש) והוא מחטיא לא מעט מהן. האחוז שלו בזריקות מוקדם בהתקפה אמנם נשאר גבוה, אך השימוש בהן ירד (27.5%)

לטעמי ווסטברוק צריך לעשות את ההתאמות ולחזור לזריקה ה'זורמת' והישנה שלו, הן בגלל הדיוק וגם בגלל שהיכולת שלו לתקוף את הטבעת בצורה שתרחיק ממנו את המגן לא תשתפר עם השנים, מה שיהפוך את הזריקה הזו למשמעותית פחות בארסנל שלו

 

לפוסט המקורי

קרא עוד

אחת הטענות שחוזרות על עצמן לא מעט העונה (ובכלל, בשנים האחרונות) הן ששופטים בNBA לא שורקים בכלל על צעדים.
האם הטענה הזו נכונה?
במילה אחת? לא
בשתי מילים? כן ולא

 

עכשיו נסביר
קצב איבודי הכדור בNBA נמצא בירידה בשני העשורים האחרונים. קצת קשה לראות את זה כשמסתכלים על המספרים היבשים (ממוצע האיבודים לקבוצה העונה נמוך ב0.1 לעומת 2001-2) אבל כיוון שקצב המשחק עלה, כשמנרמלים את האיבודים ל-100 פוזשנים, אפשר לראות מגמת ירידה – מאז שנת 2011-2 הליגה רואה ירידה של כ10% באיבודי הכדור ל-100 פוזשנים – מ15.3 ל-13.7 השנה.

אז איבודים באופן כללי זה טוב ויפה, אבל באנו לדבר ספציפית על שריקות לצעדים, מה קורה איתן?

לא הרבה, האמת. ממוצע השריקות לצעדים השתנה קצת במהלך השנים, אבל הדגש הוא על 'קצת': מאזור של 0.95 שריקות ל-100 פוזשנים בתחילת שנות ה2000 הייתה עליה בחצי השני של העשור הקודם לכ1.2 שריקות ל-100. בתחילת העשור הנוכחי ירידה קלה ואחרי שנת 13-14 פתאום צניחה לפחות מ-0.9 ואפילו 0.8 לפני שנתיים, בשנתיים האחרונות אפילו חלה עליה בשריקות הצעדים לאזור ה0.95 פר 100 פוזשנים. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל מדובר על עליה של 20% בכמות השריקות. ולכן התשובה במילה אחת – לא, העונה לא הפסיקו לשרוק לצעדים

 

אבל למה כן ולא? כי באופן כללי חלה ירידה בכמות השריקות של שופטים על איבודי כדור במהלך משחקים – עד לפני 4-5 שנים שופטים היו שורקים לאיבודי כדור (חוץ\חצי\צעדים\אופנסיב וכו') בממוצע למעלה מ-5 פעמים ב-100 פוזשנים. מאז שנת 2014 הנתון ירד מתחת ל-5, כשהעונה הוא עומד על כ-4.6 ל100 פוזשנים. שוב, השינוי אולי לא נשמע משמעותי, אבל מדובר על ירידה של 10% לעומת הנתון של לפני סה"כ 5 שנים. גם כשמסתכלים על יחס האיבודים שנקבע על ידי שופטים אפשר לראות ירידה של כ-3-5% לעומת העשור הקודם. המשמעותי היא שהשריקות של השופטים נקבעות לפי רמת ודאות גבוהה יותר, ויכול להיות ששריקות לצעדים שהיו נשרקות לפני 5-7 שנים היום נשרקות פחות. (למרות שכפי שאפשר לראות אחוז השריקות לצעדים נע סביב 20% מהשריקות לאיבודי-שופטים במשחק לאורך כל העשור)

למה זה קורה? הNBA מעוניינת להוריד את כמות ההפרעות במשחק. משחק שנעצר הרבה הוא משחק פחות מעניין לצפיה, ובמונחים שהNBA מדברת בהם – יותר הזדמנויות עבור הצופה לעבור ערוץ.

הבדיקה הזו כמובן לא לוקחת בחשבון את 'האם שחקנים מבצעים יותר מהלכים שצריכים להשרק כצעדים'. הדוגמה המובילה היא כמובן הסטפ-בק של הארדן (שאומץ ברחבי הליגה) אבל גם לגבי ה'צעד 0' שלפעמים מעורר בלבול

סביר שלא נראה את כמות השריקות עולה בזמן הקרוב, כמו שאנחנו יודעים הNBA מבצעת שינויים בחוקים שבאים להעלות את קצב המשחק ולהוריד את כמות ההפרעות, מצד שני – במבט אובייקטיבי על המספרים – המצב לא כ"כ גרוע כמו שנדמה לנו

 

לפוסט המקורי

קרא עוד

אפקט 'היד החמה' בכדורסל היה כבר נושא ללא מעט מחקרים ובדיקות (רשימה חלקית מופיעה באייטם הזה בכלכליסט)  חלק מהבדיקות שנעשו סבלו מהטיות מסוימות (לדוגמה בדיקה על כל זריקות העונשין בNBA בין 2005-2010 שהראתה שהסיכוי לקלוע מהעונשין גבוה יותר בזריקה השניה – מה שיכול להיות מוסבר על ידי הורדה של קצב הלב והחזרה של נשימה סדירה, או שהסיכוי של קליעה שניה להכנס עולה במידה וקלעת את הראשונה – אך סביר שמי שיחטיא את הזריקה הראשונה הוא מלכתחילה קלעי פחות טוב. למיטב ידיעתי לא נעשתה בדיקה שמסווגת בין קלעים באותה הרמה ובדיקת התוצאות ברמה הזו) וחלקן – אם לרפרר לדוראנט ומקולום – פשוט כי לחלק מאנשי הסטטיסטיקה אין באמת מושג בכדורסל (למשל בדיקה שמסתכלת על שינוי באחוז ההצלחה אחרי זריקה אחת – בפירוש לא מספיק כדי להכנס לזון)

עניין אותי לראות איך משתקפת התיאוריה הזו אצל קלעים בNBA. מפאת חוסר בזמן לאיסוף נתונים התמקדתי בעונה האחרונה של קליי תומפסון, אני מקווה להרחיב את הבדיקה הזו לנתונים ועונות נוספות.
אז האם יש אפקט של יד חמה אצל קליי? כן.
אחוז השדה של קליי העונה עמד על 46.7% מהשדה. אחרי שלוש קליעות רצופות אחוז השדה שלו עולה ל49% בעוד שאחרי שלוש החטאות רצופות האחוז יורד ל45.8%.

שני דברים חשובים בהקשר הזה: לא מדובר על הזריקה הראשונה אחרי תום הרצף, אלא על כל יתר הזריקות עד סיום המשחק – ושהרצפים יכולים לחפוף אחד לשני.

אחד הדברים שמעניין לראות הוא שאת 131 הזריקות שקליי לקח אחרי שרשם רצף של לפחות 3 קליעות ואחריו רצף של לפחות 3 החטאות הוא קלע ב52.3%, לעומת זאת את 140 הזריקות שהוא לקח לאחר רצף של 3 החטאות שאחריו הגיעו 3 קליעות הוא קלע ב41.8% בלבד.

אגב, נראה שקליי עצמו מודע לתופעה. ממוצע הזריקות מהשדה שלו העונה עמד על כ-18 זריקות למשחק. במשחקים בהם הוא 'לא הצליח להכנס לקצב' (כלומר לא הצליח לקלוע יותר מ-2 זריקות רצופות) ממוצע הזריקות שלו יורד ל-15.9. מעל למספר הזה הוא זורק 19.7 (חלק מהקרדיט כנראה צריך ללכת גם להתקפה של גולדן סטייט שמאמינה בעיקרון היד החמה)

 

מעניין לראות ש'נקודת השבירה' של קליי מגיעה ב3 החטאות. אחרי שהוא רושם החטאה רביעית אחוזי השדה שלו עולים בחזרה (כ25% מהזריקות שלקח מגיעות אחרי 4 החטאות רצופות והוא קולע אותן ב48.7%) כמו כן ההבדל בכמות הזריקות בין משחקים בהם הוא מחטיא 4 ברצף לבין כאלו שלא הוא קטן יחסית (18.3 לעומת 17.4 לטובת המשחקים בהם הוא החטיא יותר)

 

דבר נוסף שעניין אותי לראות הוא האם התפלגות הזריקות של תומפסון משתנה ככל שהיד חמה יותר – או קרה יותר.

תומפסון לקח 42.7% מהזריקות שלו השנה מחוץ לקשת השלוש. אחרי שתי קליעות מוצלחות (ולאו דווקא מהשלוש) המספר הזה עולה ל45.8% מכלל הזריקות. אחרי 4 קליעות מוצלחות המספר הזה עובר את ה50%.

ושוב – גם כאן אפשר להגיד שקליי סופר רק קליעות, לא החטאות. אחרי שלוש החטאות רצופות אחוז הזריקות הבאות של קליי מחוץ לקשת יהיה 42.9% – בערך בממוצע הכללי שלו – ומעבר לכך הוא יעבור את ה45%

 

חוסר הסימטריה הזה בין 'יד חמה' ל'יד קרה' הוא מעניין במיוחד. בעיקר כי עד עכשיו לדעתי נהגו להתייחס אליו כשני צדדים של אותו המטבע – מצד אחד האמירה ש'קלעי חייב להאמין שהזריקה הבאה שלו תיכנס' מודגמת כאן, ומצד שני האמירה ש'הסטטיסטיקה תתיישר' נכונה בעיקר במקרים של יד קרה ולא ביד חמה.

בגרפים המצורפים תוכלו לראות את השינוי באחוזי הקליעה של קליי לפי אורך הרצפים. מדובר כמובן במדגם מאד קטן, ולא בהכרח מייצג משהו על כלל הליגה, אבל לדעתי גם לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.

 

לפוסט המקורי

קרא עוד

כשהמשטרה שוברת את הרגל לחבר לקבוצה שלך אתה מצפה שזה יעיר אותך קצת
כשהם עוצרים אותו ברחוב בניו יורק, זורקים אותו למעצר למשך הלילה ומשאירים אותו עם פציעה מסיימת עונה אתה מצפה שזה יחלחל, אתה מצפה שתדע שיש יותר בסיפור הזה.
אתה מצפה
אבל לא
אני עדיין זוכר מה הייתה התגובה שלי כששמעתי מה קרה לת'אבו, זה היה ב2015, לקראת סיום העונה, ת'אבו ואני היינו חברים לקבוצה בהוקס, טסנו לניו יורק מאוחר אחרי משחק באטלנטה וכשהתעוררתי בבוקר קבוצת ההודעות של הקבוצה התפוצצה, הפרטים עדיין היו מטושטשים אבל אנשים שאלו 'ת'אבו נפצע ברגל? במהלך מעצר? רגע, הוא בילה את הלילה בכלא?' כולם היו נסערים ומבולבלים.
כמעט כולם. התגובה שלי הייתה שונה, אני מתבייש להודות.
וזו הסיבה שאני רוצה לשתף את הסיפור הזה היום

לפני שאני מספר לכם אותו אני רוצה לומר משהו מהיר – ת'אבו לא היה 'עוד' חבר לקבוצה שלי, או מישהו בליגה שהכרתי קצת. באותה שנה הפכנו להיות חברים אמיתיים, הוא היה החבר לקבוצה שאיתו דיברתי על דברים מחוץ לעולם הכדורסל – פוליטיקה, דת, תרבות, רק תגידו – ת'אבו נתן פרספקטיבה לא טיפוסית עבור שחקן NBA. וקל לראות למה: לפני שהיינו חברים לקבוצה באטלנטה ת'אבו שיחק בצרפת, טורקיה ואיטליה. הוא דובר שלוש שפות! אמו של ת'אבו משוויץ ואביו מדרום אפריקה. הם חיו בדרום אפריקה ועזבו לפני שת'אבו נולד בגלל האפרטהייד.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שת'אבו הוא אחד האנשים המעניינים שנתקלתי בהם. כיבדנו אחד את השני, היינו סבבה, יודעים? שמרנו אחד לשני על הגב

בכל אופן, בבוקר שבו שמעתי שת'אבו נעצר, רוצים לדעת מה הייתה המחשבה הראשונה שלי? על החבר לקבוצה והחבר שלי? המחשבה הראשונה שלי הייתה 'מה ת'אבו עשה במועדון כשיש לנו משחקים ערב אחרי ערב?'

לא 'מה איתו', לא 'מה קרה שם במהלך המעצר', לא 'משהו שם לא מסתדר לי', שום דבר כזה. עוד לפני ששמעתי את הסיפור המלא ולפני שיצא לי לדבר עם ת'אבו, אני די… האשמתי אותו

חשבתי 'טוב, אם אני הייתי בנעליים של ת'אבו, יוצא למועדון מאוחר בלילה, המשטרה לא הייתה עוצרת אותי אלא אם הייתי עושה משהו לא בסדר'
אני מתכווץ בחוסר נעימות

זה לא כאילו זו הייתה מחשבה מודעת, אלא פשוט רפלקס – הדבר הראשון שקפץ לי לראש

וכמובן שדאגתי לו, אין ספק

אבל עדיין, מתכווץ בחוסר נוחות

כמה חודשים אחר כך חבר מושבעים זיכה אותו מכל האישומים, הוא הגיע לעסקת טיעון עם משטרת ניו יורק בנוגע לכוח שהופעל כלפיו ואז הסיפור פשוט… נעלם. הוא ירד מהכותרות, ת'אבו עבר ניתוח והתאוששות ומהר מאד העונה הבאה החלה וחזרנו למגרשים

החיים המשיכו במסלולם

אבל עדיין לא יכולתי לשחרר את חוסר הנוחות שהרגשתי

זאת אומרת, לא הייתי מעורב בתקרית, אפילו לא הייתי במקום, אז למה אני מרגיש כאילו אכזבתי את החברים שלי?
למה אני מרגיש כאילו אכזבתי את עצמי?
***
לפני כמה שבועות משהו קרה במשחק ביתי של הג'אז שהחזיר הרבה מהשאלות האלו

אולי ראיתם: שיחקנו נגד הת'אנדר וראסל ווסטברוק ואחד האוהדים בקהל החליפו מילים במהלך המשחק. אני לא ראיתי או שמעתי מה קרה, ואם עקבתם אחרי המשחק בטלוויזיה או בטוויטר אולי הייתה לכם את אותה נקודת מבט ראשונית שלי הייתה. ואז, אחרי המשחק, אחד העיתונאים שאל אותי מה קרה בין ראסל לאוהד, אמרתי לו שלא ראיתי ואז הוספתי 'אתה מכיר את ראס, תמיד מתעסק הרבה עם הקהל'.

כמובן שהסיפור המלא יצא לאור בהמשך הערב – מה שקרה בפועל הוא שאוהד אמר כמה דברים ממש מכוערים קרוב לראס, ראס הגיב. אחרי המשחק ראס אמר שהוא הרגיש שהטענות היו בעלות רקע גזעני
והתקרית הזו פגעה בעצב חשוף בקבוצה

בפגישה בדלתיים סגורות שקיימנו עם בעלי הקבוצה חבריי לקבוצה שיתפו סיפורים וחוויות דומות שהם עברו – שהם הרגישו מושפלים מעבר להקנאות מקובלות מהקהל. אחד מהחברים סיפר שאמא שלו התקשרה אליו, כיוון שדאגה לבטחונו בסולט לייק סיטי, חבר אחר אמר שהערב הרגיש 'כמו בגן חיות', אחד מהחברים היה ת'אבו – הוא משחק איתי ביוטה עכשיו – והבטתי עליו ונזכרתי בערב ההוא בניו יורק.

כולם היו נסערים, אני הייתי נסער – ונבוך. אבל הייתה עוד תחושה בחדר, אחת שקשה יותר לשים עליה את האצבע, זו הייתה כמעט. . אכזבה, מעורבת בתשישות. לחבר'ה פשוט נגמר הכוח להכל

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על גזע בליגה, ולא הפעם הראשונה שהם התייחסו לפעולות שנובעות משנאה אצל אחרים, ונושא מרכזי נוסף שעלה באותה הפגישה היה איך פעולות כאלו לא משפיעות רק על מי שמעורב ישירות – לא רק בראס ובמטריד – זה משהו גדול יותר
זה על מה המשמעות של להתקיים כאדם בעל צבע (תודה להילה מלמד על הדיוק בתרגום) בסביבה לבנה ברובה.
זה על גזענות באמריקה

לפני סיום הפגישה הצטרפתי לדרישה לתגובה מיידית של הנהלת הקבוצה ולהבטחה מהארגון שיתייחסו לחששות שהעלנו. אני חושב שחבריי לקבוצה ואני הרגשנו שעשינו צעד בכיוון הנכון
אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה שבע רצון
***
יש פיל בחדר שאני חושב עליו הרבה בשבועות האחרונים. זו העובדה – אם להיות כנים – שדמוגרפית יש לי יותר במשותף עם הקהל הממוצע בNBA מאשר עם השחקנים על המגרש

ואחרי האירועים בסולט לייק סיטי בחודש שעבר, וככל שדיסקסנו את האירועים מאז, התחלתי להבין עד כמה הדמוגרפיה הזו משמעותית לפריבילגיה שלי. אני יכול להיות חבר של ת'אבו, או חבר לקבוצה של אקפה, או קולגה של ראס. אני יכול לעבוד איתם ואני עומד ב100% לצידם
אבל אני נראה כמו הבחור השני

ואם אני אוהב את זה או לא, אני מתחיל להבין שיש לזה משמעות

מה שאני מבין זה שלא משנה כמה אני קורא לשוויון, כמה בלתי מסויגת התמיכה שלי בשחקנים ובשחקניות בעלי צבע בNBA ובWNBA – אני עדיין בשיחה הזו בפרספקטיבה פריווילגית ואני *בוחר* להשתתף בשיחה הזו. מה שאומר, מהצד השני, שיכולתי בקלות *לבחור* לא להשתתף בשיחה הזו. ניתנת לי הבחירה הזו – הפריווילגיה הזו – בהתבסס על צבע העור שלי

במילים אחרות, אני יכול להגיד את כל הדברים הנכונים בעולם – להפגין סולידריות עם ראס אחרי מה שקרה ביוטה, לפתח את העמדה שלי אחרי מה שקרה עם ת'אבו בניו יורק, להיות הבחור המוזר הזה בGet Out שמתרברב בכך שהיה מצביע לאובמה לכהונה שלישית, לגנות כל מטריד גזען שאני נתקל בו
אבל אני גם יכול להטמע בקהל, בין כל המטרידים האלה, מתי שרק ארצה

אני מבין את זה עכשיו ומבין שאולי אנחנו מרגישים התקדמות מלפני כמה שנים, אבל זה לא לפני כמה שנים. זה קורה עכשיו ואני יודע שאני חייב להשתפר, אז אני מנסה לדחוף את עצמי

אני מנסה לשאול את עצמי מה אני צריך לעשות

איך אני – כאדם לבן, חלק מהבעיה בשיטה – יכול להפוך לחלק מהפתרון בנוגע לגזענות במקום העבודה שלי? בקהילה שלי? במדינה שלי?
אלו שאלות שאני שואל את עצמי לאחרונה

ואני לא חושב שיש לי את כל התשובות, אבל הנה אלו שמסתמנות כנכונות ביותר

אני חייב להמשיך ללמוד את ההיסטוריה של הגזענות באמריקה
אני חייב להקשיב. אומר זאת שוב כי זה חשוב: אני חייב להקשיב

אני חייב לתמוך במנהיגים שרואים צדק רדיקלי כתנאי בסיסי, כמשהו שעומד בליבו של כל נושא חשוב במדינה וחייב לתמוך במדיניות שעושה אותו דבר
אני חייב ללמוד מתי לזוז מהדרך, על מנת להגביר את צעקתן של קבוצות שקולן לרוב נבלע

אבל מעל הכל? אני חייב, כאדם לבן, לדרוש אחריות מאנשים לבנים אחרים.
כולנו חייבים לדרוש אחד מהשני אחריות

וכולנו חייבים להיות אחראים . נקודה. לא רק בנוגע למעשים של עצמנו, אלא גם בנוגע לדרכים שאנחנו מפתחים סביבה 'בטוחה' למעשים רעילים, באמצעות אי פעולה.

ואני חושב שהרף שלפיו אנחנו צריכים למדוד עצמנו בנקודת הזמן הקריטית הזו, גבוה מאי פעם. אנחנו חייבים להיות פעילים. חייבים לפעול למען אלו שנדחקו לשוליים – בדיוק בגלל העובדה שהם נדחקו לשוליים

***

שני מושגים שאני חושב עליהם לאחרונה הם 'אשמה' ו'אחריות'
כשזה מגיע לגזענות באמריקה אני חושב שנוטים להסתכל על המונחים 'אשמה' ו'אחריות' אותו הדבר, אבל אני מתחיל להבין את ההבדל הגדול

כאנשים לבנים, האם אנחנו *אשמים* בחטאים של אבותינו? לא. אני חושב שלא
האם אנחנו *אחראים* להם? כן. אני מאמין שכן

ואני חושב שהבנתי שכשאנחנו מדברים על פתרונות לגזענות מערכתית – רפורמה במשטרה, רקעים שונים במקום העבודה, אפליה מתקנת, גישה טובה יותר לביטוחי בריאות ואפילו פיצויים? זה לא קשור לאשמה. זה לא בשביל להצביע על אשמים או להעביר את האשמה למישהו אחר

זה קשור לאחריות, זה להבין שכשאמרנו את המילה 'שוויון' במשך דורות התכוונו לשוויון עבור קבוצה מסוימת של אנשים, זה להבין שכשאמרנו את המילים 'אי שוויון' בעצם התכוונו לעבדות, ושהיא עדיין מורגשת עד היום. זה להבין ברמה הבסיסית שאנשים שחורים ואנשים לבנים עוברים מסלול שונה, ושהמסלול הזה נובע מהיסטוריה מכוערת ולא מחלוקה אקראית

וזה להבין שתנועות כמו BLM חשובות, כי – בוא נודה בזה, אני כנראה הייתי בטוח ברחוב בלילה ההוא בניו יורק ות'אבו לא. אני הייתי בטוח בערב ההוא ביוטה וראס לא.
***
אבל חסרת-כבוד ככל שתהיה הטרדה גזענית כזו מצד הקהל באולמות הNBA ב2019? אפשר לטעון שזו הגזענות שקל יותר להתמודד איתה.

כי לפחות במקרים האלו הגזענות היא גלויה וברורה, אין מסר כפול. לא בפעולה, ולשמחתנו גם לא בתגובה, זרקנו את הבחור מהבניין והוא מנודה לכל החיים

אבל במקרים רבים הגזענות אינה כל גלויה וטיפשית, זו לא הגזענות שמכריזה על עצמה כשהיא נכנסת לבניין. זו הגזענות השקטה והסמויה יותר, זו שכמעט אינה נראית לעין. זה האדם שאומר את כל הדברים ה'נכונים' בציבור, ושהוא נחמד ומנומס כשהוא פוגש אדם צבעוני פנים אל פנים, אבל באופן פרטי? היו מעדיפים שכולם יפסיקו להפוך כל דבר ל'קשור לגזענות'

זו הגזענות שכמעט אינה נראית לעין, ובגלל זה היא ממשיכה להתקיים

אז, שוב, להשעות מישהו כמו התוקף של ראס? זה החלק הקל. אבל אם אנחנו באמת רוצים לעשות שינוי כליגה, כקהילה, כמדינה בנושא הזה… כמו שאמרתי, אנחנו צריכים לדחוף את עצמנו רחוק יותר

קודם כל, להתחיל לזהות את ההתנהגות הפחות ברורה, פחות גלויה, כמה שהיא – גזענות

ודבר שני לדחות את הגזענות הזו, באופן פעיל ובכל רמה.

זהו המינימום ההכרחי, אני חושב, שאנחנו צריכים להגיע אליו, אם אנחנו רוצים להפוך את הNBA – או כל מקום עבודה – לחלק מהפתרון ב2019

****

אני אסיים עוד דקה, אבל מחשבה אחרונה – הNBA מורכבת מלמעלה מ75% שחקנים בעלי צבע

שבעים וחמישה אחוז

אנשים בעלי צבע, הם בנו את הליגה הזו. הם פיתחו אותה. אנשים בעלי צבע הפכו את הליגה הזו למה שהיא היום, ואני חושב שמה שאני רוצה להגיד זה שאם אתם לא יכולים לתמוך בהם עכשיו, זאת אומרת לתמוך בהם באופן פעיל? אם הכי הרבה שאתם יכולים לעשות כדי לקדם את המאבק שלהם זה 'לסבול' את זה, באופן פאסיבי, אם זה הרף שנשים לעצמנו – לבחור לא להתערב, להבלע בקהל?

ובכן זה לא מספיק טוב. אפילו לא קרוב

אני יודע, אני בעמדה מוזרה, אני אחד השחקנים הלבנים היותר מזוהים בליגה, וזו עמדה שמגיעה עם הרבה… רעשי רקע מעניינים. וזו עמדה שהופכת אותי לסמל להרבה דברים, עבור הרבה אנשים. במקרים רבים האנשים האלו לא יודעים עליי כלום. בדרך כלל אני פשוט מתעלם מהם.

אבל זה לא מרגיש לי כמו רגע של 'בדרך כלל'. זה מרגיש לי כמו רגע שבו אני צריך למתוח את הגבול.

אני חושב שמה שקורה לאנשים בעלי צבע במדינה הזו ב2019 הוא עוול
העובדה שלאמריקאים שחורים יש סיכוי גבוה פי חמישה להכלא לעומת אמריקאים לבנים היא עוול

העובדה שלאמריקאים שחורים יש סיכוי גבוה פי שתיים מאמריקאים לבנים לחיות בעוני היא עוול

העובדה ששיעור האבטלה בקרב שחורים גבוה פי שתיים מהממוצע הארצי היא עוול

העובדה שלאמריקאים שחורים יש סיכוי גבוה פי שישה להכלא על עבירות סמים לעומת לבנים היא עוול

העובדה ששחורים מחזיקים כעשירית מהעושר שמוחזק על ידי לבנים היא עוול

העובדה שחוסר השוויון הזה מושרש כל כך עמוק במוסדות שלנו היא עוול

ואני מאמין שזו אחריות של כל אחד מהצד הפריווילגי של אי השוויון הזה לעזור ולתקן את העוולות הללו.

אז אם אתה לא רוצה לדעת עליי שום דבר מעבר למגרש הכדורסל, אני מבין. אבל אם אתה כן רוצה לדעת – תדע שאני מאמין בזה

תדע את זה עליי

אם אתה לובש את הגופיה שלי במשחק – תדע את זה עליי

אם אתה מתכנן לקנות את החולצה שלי למישהו אחר – תדע את זה עליי

אם אתה עוקב אחריי ברשתות החברתיות – תדע את זה עליי

אם אתה מגיע למשחקים של הג'אז ומעודד אותי – תדע את זה עליי

ואם אתה משתמש בשם שלי כדי לקדם את המטרה שלך – תדע את זה עליי. תדע שאני חושב שזה משנה

תודה שקראת
עכשיו הזמן שלי לשתוק ולהקשיב

 

לטור המקורי בפליירז טריביון

לדיון בפייסבוק

קרא עוד