Sample Page

מבט ראשון על זאיון וויליאמסון

בהמשך לפוסט על זאיון (מחשבה לא קשורה – אם וכאשר זאיון יעבור לקבוצה אחרת הפליקנס יהיו פוסט-ציון-יים? סליחה על זה) ובהמשך לפוסט של אוהד כורסה על הנושא, הנה כמה מחשבות בלתי-סטטיסטיות

אחרי שלושה רבעים האווירה כלפי זאיון הייתה קרירה מאד. לולא שלוש הדקות האלו ברבע הרביעי הנראטיב עכשיו היה 'זאיון לעולם לא יהפוך להיות מה שציפו ממנו' ו'הפליקנס יצטערו שלא לקחו את מוראנט'

גם בדקות המעולות ברבע האחרון היה ברור כמה זאיון חלוד – אחרי השלשה הראשונה שלו דרוזן שורף אותו בדרך לסל. השלשה השניה מגיעה בגלל שהוא מגיע כטריילר כל כך איטי עד שכל ההגנה של סן אנטוניו מחכה כבר מתחת לקו השלוש, אחרי הנקודה העשירית (שמגיעה אחרי שפלטל חוסם אותו בלי יותר מדי מאמץ) דרק וייט עובר אותו כאילו הוא לא היה שם, כשהוא שוב מחליף על וייט הוא נותן לו יותר מדי מרחק ובפוזשן האחרון שלו במשחק ג'קסון נתקע מאחורי החסימה, מה שמאפשר למוריי להגיע לסל יחסית בקלות.

 

העניין הפיזי כאן מתחלק לשלוש – הברור מאליו הוא זה שזאיון צבר המון, אבל המון, חלודה. בפלוס מינוס תשעה חודשים האחרונים הוא שיחק רק קצת בליגת הקיץ. החלק הזה ברור והוא אמור להשתפר עם הזמן. איתו, אגב, גם אמור להפתר נושא המשקל. אגב, הנושא של המשקל של זאיון נופח מעבר לפרופורציה לטעמי. אם נראה בהמשך הדרך שהנושא הזה באמת מעכב את ההתפתחות שלו אולי יהיה על מה לדבר. אני מעריך שזאיון יוריד במאסה בין 5-7 ק"ג רק מעצם שגרת המשחקים והאימונים שהוא ייכנס אליה, אבל אין מה לצפות ממנו להגיע למבנה של דוראנט, וכנראה שמבנה הגוף של לברון הוא החסם התחתון של איך שהגוף של זאיון יראה.

החלק הפיזי השני הוא כמובן הפיל שבחדר – נושא הפציעות. אנחנו יודעים שלזאיון יש כישרון כדורסל נדיר. הדאנקים הורידו חלק מהפוקוס וגם הכוח המתפרץ, אבל מדובר כאן בשחקן עם חוש אמיתי לכדורסל. פחות וינס קרטר של תחילת הקריירה ויותר דריימונד גרין בהתקפה עם יכולת קליעה משופרת. האתגר מבחינת זאיון יהיה להשאר בריא את שארית העונה, ולצורך העניין הרבה פחות מעניין איזה מספרים יהיו לו (ובטח כמה היילייטס יהיו לו) עד סופה. בחודש מרץ הפליקנס בשני מסעות של ארבעה משחקי חוץ שכוללים בק טו בק. אם זאיון על הרגליים אחריהם – ואתם יודעים מה, גם אם הוא ינוח בבק-טו-בק – זה סימן מעודד להמשך

החלק השלישי הוא הטריקי ביותר – כחלק מהליך השיקום של זאיון סופר שהוא למעשה לומד ללכת ולרוץ מחדש, ומשנה למעשה את ה'זרימה האנרגטית' (מצטער, לא מצאתי ניסוח טוב יותר) במפרקים ובגוף. זה מצחיק לחשוב על זה בהתחלה (למה צריך ללמד מקצוען איך לרוץ) נשמע הגיוני יותר כשחושבים על זה (ככל שהשרירים בגוף 'לומדים' איך להוריד עומס ממפרקים ככה הסיכוי לפציעה קטן. פיל ג'קסון אמר עוד לפני עשור שהבעיה המרכזית של אנדרו ביינום הייתה שצורת הריצה שלו הייתה 'לא שגרתית' וזה הוביל לפציעות שגמרו לו את הקריירה. אם דרק רוז היה יודע איך לנחות יש סיכוי לא רע שהקריירה שלו הייתה נראית אחרת וכו') אבל בסופו של דבר זה מעורר מחשבה – אם זאיון בנה מחדש את כל שיווי המשקל שלו בפלג הגוף התחתון – איך הוא יגיב על המגרש? עם כל הכבוד לתרגילי שיווי המשקל שהפליקנס עשו איתו האם החיווט החדש הזה טוב מספיק כדי להתמודד עם קרוס אובר של קיירי? האם היכולת של זאיון להרחיק שחקנים מתחת לסל בעזרת פלג הגוף התחתון תצליח לשמור על עצמה עכשיו כשהמאסה אצלו אמורה להתחלק אחרת?

סטפן קרי עבר משהו דומה אחרי הפציעות החוזרות בקרסוליים. אמנם בזמנו לא הגדירו את זה כ'ללמד מחדש לרוץ' אבל כן היה עניין של חיזוק שרירים אחרים ברגליים של קרי שתמכו בריצה ובשינוי הכיוון. אותה שיטה נתנה לשאק עוד שנתיים שלוש לקריירה לפי עדות מהאיש עצמו. העניין הוא שקרי הוא גארד, ושאק לא נדרש לאותה הזריזות כמו זאיון. במקרה של קרי גם יש סיכוי שראינו שלפיתוח הזה יש תאריך תפוגה, מה שמעלה סימן שאלה נוסף לגבי זאיון.

לפני 15 שנה מקרה זאיון היה מסתיים כנראה כמו מקרה גרג אודן. ההתפתחות בשנים האחרונות בטכנולוגיות הספורט מאפשר לא רק להאריך קריירות, אלא גם לטפל בנושאים ספציפיים שהם מסכני קריירות. הזמן יגיד אם זאיון יהיה מקרה הצלחה – או שהביולוגיה תנצח את המדענים והכישרון

 

לפוסט המקורי

תגיות:
קרא עוד

מבט אחר על הדראפטים

בואו נדבר על דראפטים
הפרספקטיבה המקובלת לבחינת דראפט היא מי היו השמות הגדולים: כמה אולסטארים וכו'. אבל האם זו באמת הפרספקטיבה הנכונה?

בואו ניקח לדוגמה את דראפט 99. בדראפט הזה נבחרו לא פחות מ-9 אולסטארים (כמו דראפט 2003 ואחד פחות מדראפט 96): אלטון בראנד, סטיב פראנסיס, בארון דיוויס, ריפ המילטון, מאנו ג'ינובילי, אנדריי קירילנקו, שון מאריון, רון ארטסט ו-וולי שצ'רביאק. בין השחקנים האלו יש 19 הופעות באולסטאר. האם הוא בהכרח יותר טוב מדראפט 1998 שבו נבחרו רק חמישה שחקנים לאולסטאר, אבל הם היו דירק, פירס, וינס קארטר, ג'יימיסון וראשארד לואיס?

בין 1991 ל-2010 היו בממוצע 6 אולסטארים בכל דראפט. אבל מי שמשתתף הוא לא רק מי שבוחר בטופ 10, אלא גם קבוצות שמצרפות שחקנים מתוך כוונה להפוך אותם לחלק מהקבוצה לאורך זמן. אז איזה דראפטים הצטיינו בתחום הזה?

No photo description available.

המועמד הראשון הוא דראפט 2005. אמנם הוא לא הביא שחקני אול-NBA בבחירות הראשונות (אנדרו בוגוט, מארווין וויליאמס) והביא לליגה רק 5 אולסטארים (כריס פול, דרון וויליאמס, אנדרו ביינום, דני גריינג'ר ודיוויד לי) אבל הוא רושם מספר שיא של לא-אולסטארים ששיחקו בליגה לפחות 200 משחקים (31, הממוצע בתקופה הזו הוא 24) ו-21 שחקנים ששיחקו 500 משחקים או יותר (לעומת ממוצע של 14). את בוגוט ומארווין וויליאמס כבר הוזכרו, אבל גם לו וויליאמס, מונטה אליס, ג'רלד גרין וצ'אנינג פריי נמצאים שם. סה"כ מדובר בדראפט היחיד שבו שוחקו למעלה מ-20,000 משחקים על ידי לא-אולסטארים

האופציה השניה היא דראפט 1998. את האולסטארים כבר הזכרנו, אבל גם בו היו 31 לא-אולסטארים ששיחקו לפחות 200 משחקים ו-19 ששיחקו לפחות 500, כולל את מייק ביבי וג'ייסון וויליאמס. הדראפט מדורג שני בכמות המשחקים ששוחקו על ידי לא-אולסטארים עם קצת יותר מ-18000.

המועמד האחרון הוא דווקא אחד שמוזכר ברשימת הדראפטים הגדולים דווקא בזכות הצמרת שלו – דראפט 2003. לברון, וייד, בוש, מלו, דיוויד ווסט, קייל קורבר, מו וויליאמס, כריס קיימן וג'וש הווארד היו האולסטארים, אבל גם 25 שחקנים נוספים ששיחקו יותר מ-200 משחקים ומתוכם 19 שיחקו לפחות 500 – למשל בוריס דיאו, זאזא פאצ'וליה, קירק היינריך ולנארדו בארבוסה.

אה, ודראפט 99? יש בו יותר אולסטארים מאשר לא-אולסטארים ששיחקו 500 משחקים או יותר.

אז מה דעתכם? לאיזה דראפט יש את הקייס הכי חזק?

לדיון בפייסבוק

תגיות: , ,
קרא עוד

מייל היי

לקראת משחק 7 שדנבר תארח היום בלילה הנה התייחסות מעניינת לאחד הנושאים המדוברים (בעיקר על ידי פריקים של הNBA): המשמעות של לשחק בגובה מייל מעל פני הים

בוידיאו הזה מראים מחקר שמתייחס ליתרון הביתיות של קבוצות הספורט של דנבר (וקולורדו בכלל) בארבעת ענפי הספורט המובילים

 

 

אחד הדברים שעניינו אותי לבדוק הוא איך הגובה של דנבר משפיע על קבוצות – באופן יחסי לקצב המשחק שלהם.
קו המחשבה הראשוני עשוי להגיד שקבוצות שמשחקות בקצב מהיר יותר יושפעו יותר מהאוויר הדליל בהרי הרוקי, אבל במחשבה שניה הקבוצות שמשחקות בקצב מהיר יותר, לרוב, נמצאות בכושר גופני טוב יותר ולכן יושפעו פחות.

ניתן לראות שבחמש השנים האחרונות אכן קבוצות עם קצב משחק איטי יותר (מתחת לממוצע הליגה באותה השנה) מנצחות פחות בדנבר לעומת הממוצע (32.7% הצלחה בדנבר לעומת 41.3% אחוזי הצלחה בכלל משחקי החוץ שלהן) ולעומת זאת קבוצות בעלות קצב משחק מעל הממוצע מנצחות יותר (46.5% הצלחה לעומת 42.3% בכלל משחקי החוץ) וגם כשמסתכלים על הנתונים לפי שנה קבוצות הליגה עם הקצב הנמוך מנצחות פחות בדנבר -גם באחוזי הצלחה כלליים וגם בהפרש לעומת ממוצע משחקי החוץ.

No photo description available.

הדבר השני שבדקתי הוא איך הקבוצות נמדדות לעומת דנבר עצמה, אבל כאן הנתונים בעייתיים – כיוון שבשנתיים מתוך השלוש השנים הראשונות שלה – שהיו שלוש שנים בהן דנבר סיימה מחוץ לפלייאוף – היא סיימה ב7 הראשונות בקצב המשחק, בעוד שהשנה – השנה המוצלחת ביותר שלה בתקופה הזו – היא סיימה רביעית מהסוף בקצב המשחק, ולכן נראה שדנבר מצליחה יותר מול קבוצות עם קצב משחק מהיר משלה (כי חלק גדול מהמשחקים האלו שוחק השנה)

No photo description available.

בפלייאוף הנוכחי, מתוך ששת המשחקים ששוחקו בדנבר, הנאגטס ניצחו את שלושת המשחקים שבהם קצב המשחק עבר את ה95 פוזשנים (משחק 2 מול הספרס ומשחקים 1 ו-5 מול הבלייזרס) אבל הפסידו 2 מ-3 משחקים כשהקצב היה נמוך יותר (רק משחק 5 מול הספרס היה החריג)

האם יש לזה משמעות לגבי המשחק היום? אולי. פורטלנד סיימה קצת מתחת לממוצע הליגה בפוזשנים למשחק (99.1, ממוצע הליגה הוא 100) והפסידה בשני המשחקים בעונה הרגילה בדנבר. בשלושת המשחקים בהם נצחה בסדרה הקצב שלה עמד על 93.3 (בדנבר, משחק 2), 84.8 (משחק 3, הקצב ירד גם בגלל ארבע ההארכות שבהן לשתי הקבוצות כבר לא היה אוויר), ו90.7 (משחק 6)

לעומת זאת בהפסדים הקצב עמד על 97.6 (משחק 1), 92.4 (משחק 4 בפורטלנד) ו100.1 (משחק 5, בו דנבר ניצחו ב26 הפרש). עושה רושם שדנבר כן ישפרו את הסיכוי שלהם אם ילחצו לקצב משחק גבוה יותר, שיעייף את הגארדים של פורטלנד.

 

לפוסט המקורי

תגיות: , ,
קרא עוד

#מהנשבר בזריקה של יובל זוסמן

(נכתב ביוני 2019)

בזמן שרוב הדיבורים סביב הדראפט הם מי ייבחר בטופ, המדיה בארץ מתמקדת גם בסיכויים של יובל זוסמן. עדיין לא ברור אם ואיפה זוסמן ייבחר בדראפט הקרוב, רוב המוקים בארה"ב משאירים אותו בחוץ או לכל היותר כוללים אותו בעשיריה האחרונה (מקומות 50-60) באופן אישי אני לחלוטין רואה אופציה ריאלית שהוא ייבחר על ידי סן אנטוניו (בחירה 49), אינדיאנה (בחירה 50) או שהוא יילקח באחת הבחירות של פילדלפיה בסיבוב השני (הם מחזיקים בבחירות 33,34,42 ו-54)

זוסמן קנה את הדקות שלו השנה באמצעות ההגנה שלו, כמו גם קבלת ההחלטות (חלק מהסקאוטים הדגישו גם את יכולת המסירה תוך כדי תנועה). היכולת של זוסמן לשמור על מגוון עמדות ולהחליף בחסימות בהגנה לצד האפשרות לשמש כמוביל כדור נוסף לצד הגארדים בהתקפה אמורה לשחק לטובתו. לאלו אפשר לצרף גם תנועה נהדרת ללא כדור

הבעיה המרכזית של זוסמן היא הקליעה שלו. האחוזים דווקא בסדר (36% בליגה, 38% ביורוליג) אבל הכמות נמוכה יחסית (שלשה למשחק ב25 דקות בליגה, 0.4 שלשות ב15 דקות ביורוליג) ובעיקר נראה שהזריקה עדיין לא טבעית לו.
בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, הפטל Hapettel העלו את השאלה 'למה שיובל זוסמן לא יהיה קוואי לנארד הישראלי'. והאמת שההשוואה הזו רצה לי בראש גם כן. לפי אייטם של נְקוּדּוֹת בְּצֶבַע – ברק חקלאי משנה שעברה (לינק בתגובות), לזוסמן מוטת ידיים של 2.15 – או 7-1 בתרגום לשיטת המדידה האמריקאית. זה אמנם לא ה2.21 של קוואי, אבל זה הרבה מעל הנורמה

כתוצאה מכך לזוסמן יש כמה ליקויים בזריקה שנפוצים אצל שחקנים עם ידיים ארוכות

הדבר הראשון שקל לראות הוא הDIP – כשמסתכלים על הקלעים הגדולים רואים שבדרך כלל המסלול שהכדור עובר מתחיל מתחת לקו המותן. הורדה של הכדור גורמת למעבר יותר רציף של האנרגיה מהרגליים, לידיים, לכדור. עוזרת לקשת גבוהה יותר ולקליעה חלקה. זוסמן מתחיל את תנועת הכדור – במקרה הטוב – מעל קו המתניים, ולפעמים גם מקו החזה ומעלה. בוידיאו המצורף לא כ"כ שמים לב, אבל לפעמים ה'טעינה' הגבוהה של הכדור גורמת למרפק היד החזקה שלו 'לברוח' הצידה וזה פוגע בקו הזריקה.

למרות הכתוב – אצל שחקנים עם מוטת ידיים ארוכה במיוחד לפעמים נקודת ההתחלה באמת תהיה גבוהה מהרגיל. הסיבה לכך היא שהמסלול שיש ליד לעבור עד לנקודת השחרור הוא גם ככה ארוך יותר, כך שטעינה נמוכה של הכדור עלולה לפגוע בקצב הטבעי של הזריקה ולגרום לשחרור מוקדם מדי של הכדור

הדבר השני – שהוא דווקא הראשון שהייתי מתחיל איתו – הוא זווית הרגליים. חלק גדול מהקלעים מאמץ 'הטיה' של הרגליים, כך שהאצבעות לא פונות ישירות לסל. ההטיה הזו גורמת ליציבה נוחה יותר לזורק, ויישור ברך-מרפק-כף יד (שכולם פונים לכיוון הטבעת). גם בקרב הקלעים שכן 'מצביעים' עם אצבעות הרגליים לטבעת, לרוב רואים בסיס רחב יחסית ברגליים, ולרוב כף הרגל בצד הקולע נמצאת מעט לפני הרגל השניה.

עכשיו בואו נראה את הזריקה של זוסמן:
בתחנה האמצעית קל לראות שהרגליים שלו מקבילות כמעט לחלוטין, וברוחב כתפיים ומטה.
אינדיקציה אחרת לעמידת זריקה מתאימה (אני משתמש במילה מתאימה ולא נכונה, כי כל שחקן שונה בזריקה הנכונה עבורו) היא מה קורה באוויר ולאחר הנחיתה: בתחנה השניה והשלישית (כלומר חצי פינה ימין ואמצע) אפשר לראות שזוסמן נוחת מעט קדימה, ולוקח צעד קטן אחורה כדי לחזור לנקודת הזריקה. זה בגלל שהוא נותן לרגליים שלו 'להסחף' קדימה בצורה נכונה, מה שמוריד את העומס של הזריקה מהכתפיים
לעומת זאת בתחנות 4 ו-5 אפשר לראות שזוסמן נופל כמעט הצידה בגלל הצורך ליישר את ברך ימין שמאלה, לכיוון הטבעת. הטיה קלה של הרגליים לפני הזריקה תוריד את הצורך 'לתקן' באוויר ותוסיף יציבות לזריקה שלו

כתוצאה מכך, אגב, התוצאות של זוסמן בתחנות 2 ו-3 הן טובות (8 ו-9 מ-10 זריקות). לעומת זאת בחצי הפינה השמאלית הוא צריך 12 זריקות כדי להגיע למטרה (8 קליעות). בפינה השמאלית הוא אמנם קולע את כל הזריקות, אבל יותר מדי פעמים הוא מאבד את שיווי המשקל ומגיע כמעט לבייסליין.

לטעמי לזוסמן יש פוטנציאל להיות שחקן משלים בחמישיית NBA. זה לגמרי עליו לשפר את זה.

 

לדיון בעמוד

תגיות: , ,
קרא עוד

עדכונים

טוויטר

פייסבוק

טלגרם

עדכנוים בטלגרם:
https://t.me/NBAorangeball

תפריט נגישות