את 9 העונות הראשונות שלו בליגה העביר ראסל ווסטברוק כאחד מקלעי העונשין הטובים בנמצא. בסיום העונה התשיעית – זו שהסתיימה בMVP – עמד ווסטברוק על 82% מצוינים מהקו, ובווליום גבוה יחסית (למעלה מ7 זריקות עונשין למשחק), אך בעונתו העשירית בליגה הגיע שינוי במגמה
ווסטברוק סיים את העונה הקודמת עם 73.7% בינוניים להפליא מקו העונשין (ב7 זריקות למשחק) והעונה הוא כבר עומד על 62.3% מעליבים (ב5.6 טיולים בממוצע)
אז איך הופך אחד הקלעים הטובים בליגה לכזה שהקבוצה השניה תעדיף לשלוח לקו בקלאץ'? התשובה היא בפרק כף היד
אם ראיתם את ווסטברוק אתם יודעים שאחת הדרכים העיקריות בהן הוא אוהב לתקוף היא ביציאה מוקדמת להתקפה, ואז – כשהוא מנצל את העובדה שהמגן שלו ממשיך את המומנטום לכיוון הטבעת – לעצור לג'אמפ מחצי מרחק. סוג הדברים שדריל מורי מתעורר מהם באמצע הלילה בצרחות
בעונת 16-17, בה זכה בMVP, לקח ווסטברוק 25% מהזריקות בשש השניות הראשונות של שעון ההתקפה וכ63% מהזריקות שלו הגיעו אחרי 3 כדרורים או יותר, והן היו באופן די מובהק גם הזריקות המוצלחות יותר שלו
ווסטברוק ראה שכאן נקודת החוזק שלו והחליט לחזק אותה עוד יותר, בעונה שעברה כבר 32% מהזריקות שלו הגיעו בשש השניות הראשונות, ו68% הגיעו אחרי שלושה כדרורים או יותר, נרשם גם שיפור משמעותי באחוזי השדה (ראו תמונה מצורפת) בזריקות הללו. חלקן בגלל הורדת כמות השלשות שלקח, אך שיפור ניכר גם בזריקות ה-2.
העניין הוא שבמעבר מהתנועה האופקית (לאורך המגרש) לאנכית (הג'אמפ) הגוף ממשיך את המומנטום קדימה, מה שגורם לא מעט פעמים לזריקה להיות לא יציבה, ולאחוזי השדה לרדת, כשישית מהזריקות שלו באו בג'אמפ ממה שנקרא Long two – הטווח שנמצא בין 5 מטרים מהסל לטבעת והוא החטיא כמעט שני שליש מהן (34.6% הצלחה מהטווח)
כדי לתקן את זה ראסל שינה את סגנון הזריקה שלו – עד אז הזריקה שלו הייתה יחסית חלקה (לא בדיוק מה שנקרא One motion shot, אבל גם לא רחוק מזה) אבל כדי לתקן את ההשפעה של התזזיתיות שלו הוא העביר את הזריקה שלו מעט אחורה והוסיף פאוזה קטנה לפני שהוא משחרר את הכדור. סגנון הזריקה הזה עוזר לייצב את הכדור בשיא הקפיצה (כלומר כאשר המומנטום קדימה נמצא במינימום) ולכוון מחדש, ואכן אחוזי הזריקות בLong two השתפרו לכ39% (על ווליום גבוה יותר – 21% מהזריקות שלו הגיעו מהטווח הזה), ו-ווסטברוק שיפר את אחוזי הקליעה הכלליים שלו מ42.5% ל45% ומ45% ל-2 נקודות למעל 48%.
רק שהשינוי הזה בסגנון הזריקה גורם לנזק. ראשית, יגיד לכם כל קלעי, הקצב הוא הדבר החשוב ביותר בזריקה. כאשר אתה עוצר באמצע זריקה, הסיכוי שלך להחטיא אותה גדל פלאים
שנית, הכוח שאתה יכול לייצר בזריקה אחרי עצירת מומנטום כמו בזריקה של ווסטברוק נמוך משמעותית מזה שמייצרת זריקה 'סטנדרטית' בה כל המפרקים זזים יחד. שימו לב לגיפים המצורפים – משמאל זריקת עונשין סטנדרטית בשיטה ה'ישנה' של ווסטברוק, יחסית זורמת ואחידה
מימין זו השיטה החדשה, הכדור משתהה מעל המצח שלו לעשירית שניה והכדור מתחיל בתנועה קדימה רק כאשר הברכיים ישרות לגמרי, כתוצאה מכך כל הכוח של הזריקה מגיע ממפרקי היד, במקום מכל הגוף
זו גם הסיבה שאחוזי השלשות של ווסטברוק בכזו ירידה חדה – זריקה שאפשר לשחרר יחסית בקלות מ5-6 מטרים הרבה יותר קשה לשחרר ממרחק של 8 מטרים. כדי לקלוע שלשות בצורה מדויקת צריך גם כוח פיזי – שהרבה יותר קל לייצר כשאתה רותם את האנרגיה שמגיעה מהרגליים ושרירי הליבה לזריקה. סגנון זריקה חדש כמו שווסטברוק סיגל לעצמו גם מוריד את קשת הזריקה, מה שמקטין את סיכוייה להכנס ככל שמתרחקים מהטבעת.
אפקט נוסף הוא האתלטיות. ווסטברוק היום עדיין יכול להגיע בשיא הניתור שלו לגבהים מרשימים, אבל הוא חצה לפני מספר חודשים את גיל 30 וסביר שלא נראה את היכולת האתלטית שלו משתפרת, מה שיגרום לזריקה החדשה שלו להיות חלשה (יחסית) עוד יותר.
העונה המצב בעייתי עוד יותר. ווסטברוק עדיין לוקח לא מעט זריקות אחרי 3+ כדרורים (כ67%) אך שיעור הזריקות שהוא לוקח בcatch&shoot עלה (בעיקר מטווח השלוש) והוא מחטיא לא מעט מהן. האחוז שלו בזריקות מוקדם בהתקפה אמנם נשאר גבוה, אך השימוש בהן ירד (27.5%)
לטעמי ווסטברוק צריך לעשות את ההתאמות ולחזור לזריקה ה'זורמת' והישנה שלו, הן בגלל הדיוק וגם בגלל שהיכולת שלו לתקוף את הטבעת בצורה שתרחיק ממנו את המגן לא תשתפר עם השנים, מה שיהפוך את הזריקה הזו למשמעותית פחות בארסנל שלו
