Sample Page

דיסקליימר: הפוסט הזה נכתב לפני משחקי הלילה ככה שאין לו קשר ישיר לתוצאות המשחקים הללו. כמו כן הפוסט אינו מכיל ספוילרים למשחקי הכס ו\או ל'הנוקמים – סוף המשחק' וזאת למרות שהוא כן מתייחס לסוף של משחקים. אין סיבה שהוא יכיל ספוילרים, אבל אנשים רגישים לדברים האלו משום מה. אפשר להתחיל? אחלה.

אה, כן. כל הנתונים נלקחו מהאתר הרשמי של הליגה.

הכל התחיל מהודעת ווטסאפ בקבוצה של החברים: "כשחושבים על זה, מאוד מעניין לבדוק את זה סטטיסטית – האם באמת יש פחות מסירות/אסיסטים בדקות האחרונות? איזה קבוצות לא מפחיתות את האסיסטים בקראנץ' טיים? זה השתנה עם הזמן? איזה שחקן הוא מלך האסיסטים כשהמשחק צמוד?אור לטיפולך"

אז חשבתי על זה, ובאמת מעניין לבדוק את זה סטטיסטית. השארתי בחוץ את השאלה האחרונה, סתם כי המספרים כבר קופצים לי מול העיניים, אבל על היתר נענה כאן. אם לאמ;לק:
האם באמת יש פחות מסירות/אסיסטים בדקות האחרונות? כן, ובאופן משמעותי
איזה קבוצות לא מפחיתות את האסיסטים בקראנץ' טיים? אין כאלה. טוב, כמעט.
זה השתנה עם הזמן? כן, אבל לא דראסטית

 

נתחיל מהשאלה השניה (איזה קבוצות לא מפחיתות את האסיסטים) כי התשובה כאן היא באמת פשוטה – כמעט ואין קבוצות כאלו בליגה. בכלל. הבדיקה שעשיתי מתייחסת לנתונים מאז שנת 2000, כלומר דאטה של 20 עונות. כדי לנרמל התייחסתי למספרים פר 100 פוזשנים. סך הכל יש מספרים עונתיים של 595 קבוצות ומתוכן 3 בלבד רשמו ממוצע אסיסטים גבוה יותר פר 100 פוזשנים בקלאץ' מאשר במממוצע הכללי. הקבוצות האלו הן מיאמי של 99/2000 (25.8 אס\100 בקלאץ' לעומת 25.6) הקליפרס של 2005-6 (22.8 מול 22.2) והג'אז של 2016/7 (23.3 מול 21.8)
כמובן שיש כאן נתון חשוב שנשאר בחוץ – הרי פוזשן מסתיים במקרה של איבוד, זריקה לסל או זריקות עונשין, ומספר הזריקות עונשין פר 100 פוזשנים בקלאץ' גבוה בלמעלה מ60% לעומת הממוצע הכללי (למרות שחוקי האק אה ג'ורדן הורידו במעט את המספר הממוצע) אז אולי מה שנכון לבדוק הוא אחוז האסיסטים מסך סלי השדה, ובמקרה הזה כבר בערך 10% מהקבוצות (64 מ595) הראו עליה בקלאץ' לעומת הממוצע הכללי.

מעניין אגב לראות שהקבוצות שרשמו את השיפור הן אלו שבאופן יחסי מסרו מלכתחילה אחוז גבוה יותר של אסיסטים (60.4%) בעוד אלו שרשמו את הירידה הגדולה ביותר (167 קבוצות עם ירידה של למעלה מ10% ביחס האסיסטים לסלי שדה) מסרו אחוז נמוך יותר (57.7%). האינטואיציה כאן ככל הנראה היא העובדה שכל קבוצה הולכת לחוזקה שלה – אלו שקולעות יותר מבידודים ילכו לבידודים ואלו שמשיגות את הנקודות מאסיסטים ימסרו יותר

אגב, מעניין גם כן שאותן הקבוצות שמוסרות פחות הן אלו עם אחוזי הנצחונות הגבוה ביותר (53% לעומת 48.8% לשאר הקבוצות) אך הן גם רושמות ירידה באחוז הנצחונות בקלאץ' (51%)

גם כאן אפשר להניח שהסיבה היא לא המעבר להתבססות על בידודים, אלא העובדה שקבוצה טובה מגיעה למשחקים צמודים במשחקים הקשים, בעוד את היתר היא מנצחת בהפרש גבוה יותר, בעוד שאצל קבוצה חלשה המצב הוא הפוך.

בגדול מספר האסיסטים הממוצע בליגה ל100 פוזשנים לא השתנה משמעותית ונע בין 22.5 (שפל של 22.3 ב2005-6) ל23.5 (שיא של 24.2 השנה) וגם מספר האסיסטים פר 100 פוזשנים בקלאץ' לא הראה תנועות משמעותיות ונע באזור ה16.5 (שפל של 15.9 ב2009-10) ל17 (השיא 17.8 השנה) בגדול הירידה הממוצעת היא של 36% בין הממוצע הכללי לממוצע בקלאץ'.*

ההפרשים נעו בערוץ שנע בין 30-40% לאורך כל התקופה (מספר גבוה יותר מסמל הפרש גדול יותר בין מספר האסיסטים הכללי למספר האסיסטים בקלאץ') כשבגדול בעשור האחרון (2010-2019) המספר גבוה יותר לעומת העשור הראשון של שנות ה2000.
כשמסתכלים על הנתון מנורמל למספר סלי השדה, אפשר לראות כבר מגמה יותר ברורה – מהפרש של 3.5% בלבד בין אחוז האסיסטים בקלאץ' בשנת 2000 הגענו להפרש שיא של 9.4% השנה.

 

נתון אחרון שבדקתי התייחס להבדלים בין קבוצות בלמעלה מ50% הצלחה למתחת לרף הזה. הקבוצות ה'טובות' רשמו מאזן של 62% נצחונות והן יורדות ל57.7% במשחקי קלאץ'. הקבוצות החלשות עמדו על כ37% נצחונות ועלו ל41.8% במשחקי קלאץ'. הקבוצות החלשות רשמו ירידה נמוכה יותר באחוז האסיסטים (6.3%, לעומת 7.1% בקבוצות החזקות) אך התחילו מנקודה נמוכה יותר – 58% לעומת 59.6%.

 

אם לסכם במסקנה כוללנית מאד, אפשר להגיד שהקבוצות הטובות הן אלו שמאפשרות את המשחק הקבוצתי במשך המשחק, אך בזמן הקלאץ' יודעות לשים את הכדור בידיים של השחקן המשמעותי שלהן. בנוסף לתחושה של הירידה במשחק הקבוצתי יש אימות (מסוים) סטטיסטי, אך הוא רלוונטי בעיקר לרגעי ההכרעה.

* הערה סטטיסטית – השתמשתי בממוצע כללי, שהוא לגיטימי במספרי עונה רגילה, אבל פחות במספרי הקלאץ' (כי כל קבוצה משחקת מספר שונה של משחקים עם 'קלאץ' טיים' ומספר שונה של דקות) ועדיין הנחתי שהשוני כאן הוא לא מספיק משמעותי כדי לתקנן מחדש את המספרים

 

לדיון המקורי

קרא עוד

ההצטיינות של סי.ג'יי מקלום בפלייאוף עד כה, יחד עם הנפילה המוקדמת של הרוקטס, הובילה לא מעט פרשנים (ברובם שחקני עבר) ושחקני הווה לצעוק 'חה חה, תראו את האנליסטים המטומטמים האלו, שלא שיחקו כדורסל יום בחיים שלהם, באו לקבור את המיד ריינג'. חנונים'. אם ההייפ בכמה שנים האחרונות גרם לליגה להראות כמו סרט המשך של 'נקמת היורמים', עכשיו הגיע הזמן של הספורטאים לתבוע את שלהם.

 

אבל להגיד שאנליטיקס = אנטי מיד ריינג' זה טיפשי. למעשה, אנליטיקס נועד להבין מה הדבר היעיל ביותר ששחקן יכול לעשות בזמן נתון – גם בהגנה וגם בהתקפה.

 

בואו ניקח נניח מהלך של סי.ג'יי מקלום, נניח ששומר עליו ג'מאל מוריי. מקלום מקבל את הכדור מחוץ לקשת, בחצי פינה השמאלית. הסטטיסטיקה שלו אומרת שהוא קלע משם בעונה הרגילה ב40.5%, כלומר בממוצע, זריקה שלו מהנקודה הזו תתן לו 1.215 זריקות לפוזשן, אז מוריי יוצא אליו כדי לסגור לו את הזריקה הזו. מקלום אולי לא מודע לזה, אבל מוריי הוא בגובה 1.93 עם מוטת ידיים לא מאד ארוכה (יחסית לשחקני NBA) של 1.99 בלבד, מה שאומר שהוא צריך להתקרב לסי.ג'יי כדי לסגור אותו. אז סי.ג'יי נותן הטעיית זריקה, שקצת מוציאה את מוריי מאיזון, ומקלום עובר את הקלוז אאוט של מוריי.

כשמוריי סגר, במודע או לא, הוא כיוון את סי.ג'יי לכיוון יד שמאל, החלשה שלו. כל שחקן יודע שעדיף לו לנסות להגיע לאמצע (כי זה פותח יותר אפשרויות) אז מקולום מנסה לעשות סנייק דריבל שיקח אותו לכיוון האמצע.

בשלב הזה פול מילסאפ צריך לקבל החלטה – האם הוא נשאר בצבע ומונע את החדירה, או יוצא על הזריקה של המידריינג' של מקולום. נכון שמאחוריו יש גם את יוקיץ', אבל הוא לא מוריד את אחוזי הקליעה של הגארדים*

באופן מודע או לא, מילסאפ עושה חצי צעד לכיוון אמצע הצבע, לסגור לסי.ג'יי את נתיב הכניסה לטבעת, בזה הוא מנע מסי.ג'יי לעלות ללייאפ, אותם הוא קולע באחוזים של 52.5% – כלומר 1.05 נקודות לפוזשן. סי ג'יי עושה קרוס אובר וחוזר שמאלה, עולה לג'אמפ מצד שמאל של הטבעת, מתחת לגובה קו העונשין – וקולע. סי.ג'יי קולע משם ב47.4%, הרבה מעל ממוצע הליגה, אבל עדיין רק 0.948 נקודות לזריקה

 

בסוף – דנבר השיגו את הזריקה שהם רצו. הם מנעו את הכניסה לטבעת ואת השלשה, ואפילו את העליה מאזור קו העונשין או מעליו (שבו סי.ג'יי קולע ב50%, כלומר נקודה לזריקה).

 

סי.ג'יי מבחינתו, יודע שהאחוזים שלו יורדים מתחת לטבעת אם יש מולו שומר גבוה ואם הוא מגיע מצד שמאל. העובדה שמדובר ברבע רביעי של משחק פלייאוף גם מקטין את הסיכוי לשריקה לעבירה.
לעומת זאת, המרחק שיש לו מהשומר כשהוא עלה לג'אמפ הזה העלה את הסיכוי של הזריקה להכנס בעוד אחוז או שניים.

 

אלו נתונים מאד רדודים, שהוצאתי מהשוט צ'ארט של מקולום, החלק המסומן ב* (על ההגנה של יוקיץ') הוא סוג של קומון נולדג' שלא ביססתי על סטטיסטיקה

 

על פוטבול נהוג להגיד שזה משחק של אינצ'ים, בכדורגל הכל 'נמצא בשפיץ של הנעל', כדורסל, יותר מהכל, הוא משחק של קבלת החלטות. למי למסור. מתי. מה הזריקה הנכונה לקחת ואיך נכון לחלק את דקות המנוחה.
כל הדברים האלו ניתנים למדידה, וזו המהות של אנליטיקס. אף קבוצה לא תנצח אם היא תרדד את האנליטיקס לרמה של "כן או לא לזרוק מהמיד ריינג'", כל דבר שיכול לעזור לשחקן לקבל את ההחלטה הנכונה עבור הקבוצה שלו הוא כלי שחייב להיות בשימוש.

 

לפוסט המקורי

קרא עוד

זה רק הולם שבשבוע שבו נפרדנו מקובי בראיינט, ניפרד גם מאחד הגלגולים שלו בליגה: הסקורר.

פעם קראו לזה 'סקורר של קבוצות קטנות', אחרי זה קראו לזה 'מנפח מספרים'. קובי היה כזה בתקופת הביניים בין האליפויות ולא חסרות דוגמאות בליגה – אלן אייברסון וכרמלו אנתוני הם דוגמאות מייצגות.

הבחירות למחליפים באולסטאר איכשהו הדגישו דווקא את מי שנשאר בחוץ – דווין בוקר, בראדלי ביל, זאק לאווין, דמאר דרוזן. במידה מסוימת גם קיירי אירווינג. כל חמשת השחקנים האלו קולעים נהדר – דרוזן עם 23 למשחק, היתר צפונית ל-25 – ובאחוזים סבירים ומעלה (לאווין וביל עם 51.3% אפקטיבי, קיירי ודרוזן 54% ועודף, בוקר 56%) והמשותף הנוסף לכולם? הם לא מצליחים לתרגם את היכולות האלו לנצחונות.

זאק עם 8-7 כשהוא קולע מעל 30, בוקר עם 11-9, קיירי עם 4-3, ביל עם 9-11 ודרוזן עם 2 נצחונות ו-7 הפסדים כשהוא קולע מעל 30 נקודות. רוב הנצחונות האלו, אגב, הגיעו מול קבוצות חלשות (לא ספרתי, אבל ברפרוף נראה ששארלוט מככבת) אין לי כמובן דרך להוכיח את זה, אבל אפשר לזרוק פנימה גם את טריי יאנג (9-15 כשקולע 30+) שלדעתי לא היה נכנס אם האוהדים לא היו מכריחים את הליגה

אחד האימפקטים הברורים מאליהם ועם זאת לא מדוברים מספיק שקרו עם עליית הסופר-טימס הוא מותו של הכוכב הבודד. קבוצות יסכימו לקבל 50 נקודות בראש מדווין בוקר אם זה מסתיים בהפסד. בערב כוכב בודד גדול מספיק (נניח רג'י מילר) היה יכול לקלוע מספיק בשביל כל הקבוצה. היום זה כבר לא יעבוד.

את המקומות של הסקוררים תופסים שחקנים עם סטטיסטיקה נוצצת פחות – נניח דומנטס סאבוניס, שלא הגיע ל-30 נקודות העונה, או כריס פול שלא רק שרושם ממוצע של 17 נקודות למשחק בלבד – אלא גם רושם את הנתון הנמוך בקריירה באסיסטים. שניהם, לעומת זאת, משפרים את הקבוצות שלהם ותורמים להצלחה הקבוצתית.

האם זה אומר שהשחקנים שנשארו בחוץ בהכרח פחות טובים מהשחקנים שנבחרו? לא. אני לא חושב שאם תחליפו את דווין בוקר בדונובן מיטשל פיניקס פתאום תעשה פלייאוף. אני גם לא חושב שיוטה תיפגע מההחלפה הזו. ההצלחות מגיעות קודם כל לארגונים, למעט יאנג, ברנדון אינגרם (שלהערכתי נבחר כדי למלא מקום של פורוורד וכחלק מההצדקה של הבחירה שלו לתואר המשתפר) ודמיאן לילארד – סקורר שבאמת עושה כל מה שהוא יכול כדי לשפר גם את מי שמסביבו – כל הנציגים מגיעים מקבוצות של 60% הצלחה לפחות. ומי שלא מצליח? נשאר בחוץ.

ולא משנה כמה הוא יקלע

 

לדיון בפייסבוק

קרא עוד

למי שלא מכיר את הפליירז טריביון – מדובר באתר שמייצר תוכן על ידי ספורטאים. בין היתר אפשר למצוא שם טורים אישיים של שחקנים במגוון נושאים

הנושא החם כרגע הוא מן הסתם סוגיית הגזע, וקארון באטלר – לשעבר אולסטאר בליגה, ואחד עם קילומטראז' לא מבוטל בהתקלות עם המשטרה – החליט לפרוק את מה שיש לו לומר. ניסיתי לתרגם את זה באופן נאמן (יחסית) למקור, אבל מי שרוצה לקרוא את זה באנגלית מוזמן כמובן לעשות את זה כאן

*********************

לכל מי שקורא את זה, אנחנו עומדים לנהל שיחה לא נעימה, אז תתכוננו.
אבל המכתב הזה, בתקווה, יוביל להבנה של האמת שלנו. וכשאני אומר האמת 'שלנו', אני מתכוון לכ-ל האנשים – לא רק שחורים. זו האמת הקולקטיבית שלנו כמדינה.

זו אמריקה שלנו

במשך כל ימי על הכדור הזה, אמריקה אומרת לאנשים שחורים להפנות את הלחי השניה. הסבים שלי הפנו את הלחי השניה. ההורים שלהם הפנו את הלחי השניה.

מה עוד אתם רוצים מאיתנו בשלב הזה?

זה הזמן לנקוט עמדה. זה הזמן לסמן את הגבול ולומר שהחרא הזה לא אוקיי

ונמאס לי מאנשים שמתקשרים או מסמסים ואומרים 'אני לא יודע מה לומר עכשיו'.

בנאדם, פשוט תגיד משהו.

לא אכפת לי אם יש אתה צריך לפרסם הצהרה, לצייץ בטוויטר, להקליט וידיאו, לצטט מישהו חכם ממך, להכין טי-שירט. אבל אתה חייב לומר משהו. אתה לא יכול לשבת בשקט כרגע ולשחק את המשחק של הפוליטיקלי קורקט. נגמר הפוליטיקלי קורקט. נגמרה הפוליטיקה.
נשאר רק מה שאמיתי.

כל אחד שאין לו משהו אמיתי לומר עכשיו, מבחינתי, המשמעות היא שהוא חלק מהבעיה.

כשראיתי את אחי ג'ורג' לויד מוצמד לרצפה עם הברך… הרבה מאד תמונות עברו לי בראש. הרבה זכרונות חזרו לי.

ואני אומר לכם משהו. כמישהו שנעצר יותר מ-15 פעמים בחיי. כמעט אף פעם לא הייתה לי אינטרקציה חיובית עם המשפחה. לא כשגדלתי. שיט – עצרו אותי כשכבר הייתי בNBA.

זה היה בתחילת שנות ה-2000, עדיין גרתי בויסקונסין. נעצרתי כשאני פאקינג רוכב על אופניים בצומת בגלל שאמרו שחציתי באור אדום.
על אופניים.

אתם מבינים למה אני מתכוון?

והם ניסו להשפיל אותי מול הקהילה כשהם מחזיקים אותי שם למעלה משעתיים.

ואני אומר להם 'פשוט תנו לי את הדו"ל'. והם אומרים 'איפה עוד יש לך נכסים?'. פשוט משתמשים ב'סמכות' שלהם כדי לחקור אותי. כל ההצגה כדי לראות כמה הם יוכלו להשפיל אותי בפומבי.

אני סומנתי כמטרה על ידי המשטרה, ונהגו בי באובר-אגרסיביות בסיטואציות רבות.

גדלתי בויסקונסין, שהיא לבנה ברובה. אני חושב שהשחורים הם 6 או 7 אחוז מהאוכלוסיה. ובאותו הזמן הם רצו שתראה בצורה מסוימת. תתנהג בצורה מסוימת. אני זוכר שנכנסתי לכלא מספר פעמים. נעצרתי על שטויות.

הם ינעלו אותך על כל דבר. שוטטות. או על זה שיצאת מהבית עם מכנסיים שנופלים.

היו להם כללים שאם המכנסיים היו מתחת לקו המותן, הם יכולים לקנוס ולעצור אותך. אם היית שחור, ובקבוצה של למעלה מחמישה, הם היו מציקים לכולם על המדרכה.

נסעתי בשכונה, עצרו אותי כי אני 'חשוד'.
מה בדיוק 'חשוד' בי? ובכן, אני מתאים לתיאור.
ומה התיאור? 'גבר שחור. חולצה לבנה וג'ינס'.
שיט. זה כנראה כל השכונה שלנו.
ועכשיו קופצים עליך ומשטחים אותך

זה הדבר הכי משפיל כשאתה נעצר. זה כאילו שהפשיטו ממך את כל זכויות האדם. אני לא יודע איך זה נראה כמתבונן מהצד, אבל תנו לי לומר לכם – להיות האיש שהמשטרה עצרה? זה מוציא ממך את כל האוויר.

אחרי שהם תפסו אותך, הם מתחילים פתאום לדבר אליך בזלזול. הם לא קוראים לך בשם יותר. אני כבר לא קארון באטלר. אני מספר.

הדבר הכי משפיל הוא כשהם מפשיטים אותך. כשאתה נכנס לתהליך המעבר למתקן המעצר. הם מפשיטים אותך, אומרים לך להתכופך, לפשק את הלחיים ולהשתעל. אתם לא יכולים לומר לי שזה לא הדבר הכי משפיל אי-פעם. ועברתי את זה מספר פעמים.

עכשיו אתה במערכת. הם קוראים לך את האישומים. תשע פעמים מתוך 10 אתה אפילו לא אשם בדברים האלו, אבל הם הולכים להאשים אותך במקסימום הניתן בחוק. בלי קשר למה שעשית.

חושבים שזה משתפר בבית המשפט? לאאא

הפרקליט בצד השני הולך לנסות לתבוע אותך כמה שאפשר, כי אתה רק מספר. אתה שייך לקהילה 'מסוימת'. אז הם הולכים על זה בכל הכוח.
הם כבר יודעים שאין לך את המשאבים להגן על עצמך. הם יודעים שהמערכת לא בנויה כדי להגן עליך.

וכשישחררו אותך ישחררו אותך עם רצועה: תקופת תנאי. תזכורת שאתה רכוש שלהם. אתה שייך להם. כשהייתי על תנאי בחטיבת ביניים הם היו מוציאים אותי מהכיתה ובוחנים אותי מול כל בית הספר.

זה כאילו שהם אמרו – 'אם אתה תעשה משהו, רק תזכור – התחת שלך חוזר לכלא, כי אתה עדיין שייך לנו'.

אז, אתם יודעים מה?
כשזה מגיע לאלימות משטרתית, אני טעון כבר הרבה זמן.
ואני שמח שסוף סוף מצטרפים אלינו.

אמריקה בוכה עכשיו. אני מרגיש את זה.
כולם הרגישו את זה כשהם ראו את הוידיאו של ג'ורג' פולויד נהרג במיניאפוליס. כולם נפגעו. כולם הרגישואת הטראומה שטוטאה מתחת לשטיח כבר עשורים. את חוסר הצדק. ועכשיו אנחנו רואים את הזעקה מהכאב הזה. אוניברסלית.

אבל כשאתה חושב על כל הדברים שקרו בעבר. דברים כמו הטבח בטולסה שהשמיד את וול סטריט השחור וכל הדברים לאורך השנים – אתה מבין שהאלימות נגד שחורים מתרחשת כל הזמן הזה.

ואני חושב שהדברים של קארים היו הכי מדויקים. יש הרבה מאד אבק באוויר, וכשהשמש יוצאת אתה רואה אותו בכל מקום.

המערכת שבורה. והיא שבורה במשך כל שנות הקיום שלה. צריכים לדבר על זה יותר. המערכת אף פעם לא הייתה תקינה, והדברים האו דורשים התייחסות. אנחנו לא מתכוונים 'בקרוב'. אנחנו מתכוונים עכשיו.

בדיוק פאקינג עכשיו.

זה עניין של כולנו.
חלק מהאנשים אולי קוראים את זה ואומרים 'אוקיי, אבל זה לא עניין שלי'.
לא. לא אוקיי
זה כן עניין שלך

כי מה שאנחנו רואים הוא תוצאה של 400 שנים של טראומה והילדים שלנו יושפעו מכך. אם השיט הזה לא מזיז לך. אם השיט הזה לא גורם לאנשים לחשוב שהם צריכים להיות טובים יותר, אני לא יודע מה לעזאזל כן. אתם פישלתם ועיצבנתם דור חדש.

ועכשיו הדור החדש הזה, יחד עם תערובת של הדור שלי ודורות קודמים, נמצא שם – שלושה, ארבעה דורות נמצאים שם בחוץ – וצועדים ומוחים ואומרים שנמאס להם מהחרא הזה.

נמאס לי להפנות את הלחי השניה. זה כאילו הפניתי את הלחי השניה וסטרתם לי גם עליה.

וכן, יש שם אנשים שבוזזים. אני לא סולח על זה. אבל הבזיזות הן לא העיקר. העיקר הוא המסר. כרגע המסר הוא העניין והמסר הזה הוא טהור.

לכולם, אוניברסלית, נמאס מהחרא הזה.
עשיתי כל מה שיכולתי כדי ללמוד בעצמי וללמד את הילדים שלי על הנושאים האלו, ולמדתי במהלך השנים ממנטורים נהדרים.

אני מכהן בועד המנהל של 'מכון הצדק וורה'. שבו אנחנו מדברים על כליאה המונית. אנחנו מדברים על ההשפעות של חוקי ג'ים קרואו המקוריים על הקהילה השחורה ואנחנו מדברים גם על הקונספט של ג'ים קרואו 'חדש'.

יותר מ-2.3 אנשים כלואים עכשיו בארצות הברית, ואנשים שחורים וחומים מיוצגים בצורה לא פרופורציונלית (וזו הכוונה שלי כשאני אומר שהמערכת שבורה) ושהרס הקהילות שלנו רק מועצם על ידי עוד שיט מערכתי – ההפשטה שלנו מהמשאבים שלנו. הפערים הכלכליים ואפילו אפליה סביבתית.

כשאתה מכניס את כל הדברים האלו לפרספקטיבה, אתה פשוט זועם.

אותו ה'צדק' שמזורז כאשר אדם שחור עומד למשפט – אי אפשר למצוא אותו במקרה של ג'ורג' פלויד. לקח ארבעה ימים לעצור את השוטר שהצמיד אותו לקרקע. זו הסיבה שאנשים מתוסכלים. זו הסיבה שאנשים כועסים. כי אם זה היה אחד מאיתנו? בנאדם, אתה כבר יודע. השיט הזה היה בשלטי חוצות. זו הייתה הופכת להיות דוגמה.

אז, אני קורא למערכת הצדק להפוך את השוטרים האלו במיניאפוליס לדוגמה בעצמם. בואו נהפוך את העונש שלהם ליריית אזהרה לכל אותם 'תפוחים רקובים' במשטרה. תראו להם שאתם לא מוכנים לסבול את החרא הזה.

זה הצעד הראשון להשגת שוויון וצדק עבור הקהילה השחורה והחומה.

לסיום יש לי מסר לאנשים הצעירים שלנו
אני נלהב לשמוע את הקולות שלכם, ומלא השראה מהאומץ שלכם.
אבל אתם צריכים להיות חכמים. אני רוצה שתהיו חכמים וזהירים ושתמשיכו להעצים אחד את השני. תמשיכו להטיף למסר הזה
כי עכשיו? אני אגיד לכם – אנשים מקשיבים

כל הדברים שהמדיה ברחה אליהם כדי שיוכלו לשנות את נושא השיחה מאיתנו – הם משנים אותו אלינו. העולם שאנחנו חיים בו סוף סוף מדבר על חוסר צדק על בסיס גזע.

השיחה הזו סוף סוף על השולחן

ועכשיו אתם צריכים לקחת כסא בשולחן הזה ולהתמקד בנושא צעד הבא: פתרונות. אתם חייבים לתכנון ולהיות אסטרטגיים ויותר מהכל – תמשיכו לדחוף. אתם חייבים להמשיך ולדחוף עבור העתיד שאתם רוצים.

זה קרב עבור כולנו
אני בפנים.
מאז ומתמיד, אני בפנים.

 

לפוסט המקורי בפייסבוק

קרא עוד

קרא עוד