כשהמשטרה שוברת את הרגל לחבר לקבוצה שלך אתה מצפה שזה יעיר אותך קצת
כשהם עוצרים אותו ברחוב בניו יורק, זורקים אותו למעצר למשך הלילה ומשאירים אותו עם פציעה מסיימת עונה אתה מצפה שזה יחלחל, אתה מצפה שתדע שיש יותר בסיפור הזה.
אתה מצפה
אבל לא
אני עדיין זוכר מה הייתה התגובה שלי כששמעתי מה קרה לת'אבו, זה היה ב2015, לקראת סיום העונה, ת'אבו ואני היינו חברים לקבוצה בהוקס, טסנו לניו יורק מאוחר אחרי משחק באטלנטה וכשהתעוררתי בבוקר קבוצת ההודעות של הקבוצה התפוצצה, הפרטים עדיין היו מטושטשים אבל אנשים שאלו 'ת'אבו נפצע ברגל? במהלך מעצר? רגע, הוא בילה את הלילה בכלא?' כולם היו נסערים ומבולבלים.
כמעט כולם. התגובה שלי הייתה שונה, אני מתבייש להודות.
וזו הסיבה שאני רוצה לשתף את הסיפור הזה היום
לפני שאני מספר לכם אותו אני רוצה לומר משהו מהיר – ת'אבו לא היה 'עוד' חבר לקבוצה שלי, או מישהו בליגה שהכרתי קצת. באותה שנה הפכנו להיות חברים אמיתיים, הוא היה החבר לקבוצה שאיתו דיברתי על דברים מחוץ לעולם הכדורסל – פוליטיקה, דת, תרבות, רק תגידו – ת'אבו נתן פרספקטיבה לא טיפוסית עבור שחקן NBA. וקל לראות למה: לפני שהיינו חברים לקבוצה באטלנטה ת'אבו שיחק בצרפת, טורקיה ואיטליה. הוא דובר שלוש שפות! אמו של ת'אבו משוויץ ואביו מדרום אפריקה. הם חיו בדרום אפריקה ועזבו לפני שת'אבו נולד בגלל האפרטהייד.
לא לקח לי הרבה זמן להבין שת'אבו הוא אחד האנשים המעניינים שנתקלתי בהם. כיבדנו אחד את השני, היינו סבבה, יודעים? שמרנו אחד לשני על הגב
בכל אופן, בבוקר שבו שמעתי שת'אבו נעצר, רוצים לדעת מה הייתה המחשבה הראשונה שלי? על החבר לקבוצה והחבר שלי? המחשבה הראשונה שלי הייתה 'מה ת'אבו עשה במועדון כשיש לנו משחקים ערב אחרי ערב?'
לא 'מה איתו', לא 'מה קרה שם במהלך המעצר', לא 'משהו שם לא מסתדר לי', שום דבר כזה. עוד לפני ששמעתי את הסיפור המלא ולפני שיצא לי לדבר עם ת'אבו, אני די… האשמתי אותו
חשבתי 'טוב, אם אני הייתי בנעליים של ת'אבו, יוצא למועדון מאוחר בלילה, המשטרה לא הייתה עוצרת אותי אלא אם הייתי עושה משהו לא בסדר'
אני מתכווץ בחוסר נעימות
זה לא כאילו זו הייתה מחשבה מודעת, אלא פשוט רפלקס – הדבר הראשון שקפץ לי לראש
וכמובן שדאגתי לו, אין ספק
אבל עדיין, מתכווץ בחוסר נוחות
כמה חודשים אחר כך חבר מושבעים זיכה אותו מכל האישומים, הוא הגיע לעסקת טיעון עם משטרת ניו יורק בנוגע לכוח שהופעל כלפיו ואז הסיפור פשוט… נעלם. הוא ירד מהכותרות, ת'אבו עבר ניתוח והתאוששות ומהר מאד העונה הבאה החלה וחזרנו למגרשים
החיים המשיכו במסלולם
אבל עדיין לא יכולתי לשחרר את חוסר הנוחות שהרגשתי
זאת אומרת, לא הייתי מעורב בתקרית, אפילו לא הייתי במקום, אז למה אני מרגיש כאילו אכזבתי את החברים שלי?
למה אני מרגיש כאילו אכזבתי את עצמי?
***
לפני כמה שבועות משהו קרה במשחק ביתי של הג'אז שהחזיר הרבה מהשאלות האלו
אולי ראיתם: שיחקנו נגד הת'אנדר וראסל ווסטברוק ואחד האוהדים בקהל החליפו מילים במהלך המשחק. אני לא ראיתי או שמעתי מה קרה, ואם עקבתם אחרי המשחק בטלוויזיה או בטוויטר אולי הייתה לכם את אותה נקודת מבט ראשונית שלי הייתה. ואז, אחרי המשחק, אחד העיתונאים שאל אותי מה קרה בין ראסל לאוהד, אמרתי לו שלא ראיתי ואז הוספתי 'אתה מכיר את ראס, תמיד מתעסק הרבה עם הקהל'.
כמובן שהסיפור המלא יצא לאור בהמשך הערב – מה שקרה בפועל הוא שאוהד אמר כמה דברים ממש מכוערים קרוב לראס, ראס הגיב. אחרי המשחק ראס אמר שהוא הרגיש שהטענות היו בעלות רקע גזעני
והתקרית הזו פגעה בעצב חשוף בקבוצה
בפגישה בדלתיים סגורות שקיימנו עם בעלי הקבוצה חבריי לקבוצה שיתפו סיפורים וחוויות דומות שהם עברו – שהם הרגישו מושפלים מעבר להקנאות מקובלות מהקהל. אחד מהחברים סיפר שאמא שלו התקשרה אליו, כיוון שדאגה לבטחונו בסולט לייק סיטי, חבר אחר אמר שהערב הרגיש 'כמו בגן חיות', אחד מהחברים היה ת'אבו – הוא משחק איתי ביוטה עכשיו – והבטתי עליו ונזכרתי בערב ההוא בניו יורק.
כולם היו נסערים, אני הייתי נסער – ונבוך. אבל הייתה עוד תחושה בחדר, אחת שקשה יותר לשים עליה את האצבע, זו הייתה כמעט. . אכזבה, מעורבת בתשישות. לחבר'ה פשוט נגמר הכוח להכל
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על גזע בליגה, ולא הפעם הראשונה שהם התייחסו לפעולות שנובעות משנאה אצל אחרים, ונושא מרכזי נוסף שעלה באותה הפגישה היה איך פעולות כאלו לא משפיעות רק על מי שמעורב ישירות – לא רק בראס ובמטריד – זה משהו גדול יותר
זה על מה המשמעות של להתקיים כאדם בעל צבע (תודה להילה מלמד על הדיוק בתרגום) בסביבה לבנה ברובה.
זה על גזענות באמריקה
לפני סיום הפגישה הצטרפתי לדרישה לתגובה מיידית של הנהלת הקבוצה ולהבטחה מהארגון שיתייחסו לחששות שהעלנו. אני חושב שחבריי לקבוצה ואני הרגשנו שעשינו צעד בכיוון הנכון
אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה שבע רצון
***
יש פיל בחדר שאני חושב עליו הרבה בשבועות האחרונים. זו העובדה – אם להיות כנים – שדמוגרפית יש לי יותר במשותף עם הקהל הממוצע בNBA מאשר עם השחקנים על המגרש
ואחרי האירועים בסולט לייק סיטי בחודש שעבר, וככל שדיסקסנו את האירועים מאז, התחלתי להבין עד כמה הדמוגרפיה הזו משמעותית לפריבילגיה שלי. אני יכול להיות חבר של ת'אבו, או חבר לקבוצה של אקפה, או קולגה של ראס. אני יכול לעבוד איתם ואני עומד ב100% לצידם
אבל אני נראה כמו הבחור השני
ואם אני אוהב את זה או לא, אני מתחיל להבין שיש לזה משמעות
מה שאני מבין זה שלא משנה כמה אני קורא לשוויון, כמה בלתי מסויגת התמיכה שלי בשחקנים ובשחקניות בעלי צבע בNBA ובWNBA – אני עדיין בשיחה הזו בפרספקטיבה פריווילגית ואני *בוחר* להשתתף בשיחה הזו. מה שאומר, מהצד השני, שיכולתי בקלות *לבחור* לא להשתתף בשיחה הזו. ניתנת לי הבחירה הזו – הפריווילגיה הזו – בהתבסס על צבע העור שלי
במילים אחרות, אני יכול להגיד את כל הדברים הנכונים בעולם – להפגין סולידריות עם ראס אחרי מה שקרה ביוטה, לפתח את העמדה שלי אחרי מה שקרה עם ת'אבו בניו יורק, להיות הבחור המוזר הזה בGet Out שמתרברב בכך שהיה מצביע לאובמה לכהונה שלישית, לגנות כל מטריד גזען שאני נתקל בו
אבל אני גם יכול להטמע בקהל, בין כל המטרידים האלה, מתי שרק ארצה
אני מבין את זה עכשיו ומבין שאולי אנחנו מרגישים התקדמות מלפני כמה שנים, אבל זה לא לפני כמה שנים. זה קורה עכשיו ואני יודע שאני חייב להשתפר, אז אני מנסה לדחוף את עצמי
אני מנסה לשאול את עצמי מה אני צריך לעשות
איך אני – כאדם לבן, חלק מהבעיה בשיטה – יכול להפוך לחלק מהפתרון בנוגע לגזענות במקום העבודה שלי? בקהילה שלי? במדינה שלי?
אלו שאלות שאני שואל את עצמי לאחרונה
ואני לא חושב שיש לי את כל התשובות, אבל הנה אלו שמסתמנות כנכונות ביותר
אני חייב להמשיך ללמוד את ההיסטוריה של הגזענות באמריקה
אני חייב להקשיב. אומר זאת שוב כי זה חשוב: אני חייב להקשיב
אני חייב לתמוך במנהיגים שרואים צדק רדיקלי כתנאי בסיסי, כמשהו שעומד בליבו של כל נושא חשוב במדינה וחייב לתמוך במדיניות שעושה אותו דבר
אני חייב ללמוד מתי לזוז מהדרך, על מנת להגביר את צעקתן של קבוצות שקולן לרוב נבלע
אבל מעל הכל? אני חייב, כאדם לבן, לדרוש אחריות מאנשים לבנים אחרים.
כולנו חייבים לדרוש אחד מהשני אחריות
וכולנו חייבים להיות אחראים . נקודה. לא רק בנוגע למעשים של עצמנו, אלא גם בנוגע לדרכים שאנחנו מפתחים סביבה 'בטוחה' למעשים רעילים, באמצעות אי פעולה.
ואני חושב שהרף שלפיו אנחנו צריכים למדוד עצמנו בנקודת הזמן הקריטית הזו, גבוה מאי פעם. אנחנו חייבים להיות פעילים. חייבים לפעול למען אלו שנדחקו לשוליים – בדיוק בגלל העובדה שהם נדחקו לשוליים
***
שני מושגים שאני חושב עליהם לאחרונה הם 'אשמה' ו'אחריות'
כשזה מגיע לגזענות באמריקה אני חושב שנוטים להסתכל על המונחים 'אשמה' ו'אחריות' אותו הדבר, אבל אני מתחיל להבין את ההבדל הגדול
כאנשים לבנים, האם אנחנו *אשמים* בחטאים של אבותינו? לא. אני חושב שלא
האם אנחנו *אחראים* להם? כן. אני מאמין שכן
ואני חושב שהבנתי שכשאנחנו מדברים על פתרונות לגזענות מערכתית – רפורמה במשטרה, רקעים שונים במקום העבודה, אפליה מתקנת, גישה טובה יותר לביטוחי בריאות ואפילו פיצויים? זה לא קשור לאשמה. זה לא בשביל להצביע על אשמים או להעביר את האשמה למישהו אחר
זה קשור לאחריות, זה להבין שכשאמרנו את המילה 'שוויון' במשך דורות התכוונו לשוויון עבור קבוצה מסוימת של אנשים, זה להבין שכשאמרנו את המילים 'אי שוויון' בעצם התכוונו לעבדות, ושהיא עדיין מורגשת עד היום. זה להבין ברמה הבסיסית שאנשים שחורים ואנשים לבנים עוברים מסלול שונה, ושהמסלול הזה נובע מהיסטוריה מכוערת ולא מחלוקה אקראית
וזה להבין שתנועות כמו BLM חשובות, כי – בוא נודה בזה, אני כנראה הייתי בטוח ברחוב בלילה ההוא בניו יורק ות'אבו לא. אני הייתי בטוח בערב ההוא ביוטה וראס לא.
***
אבל חסרת-כבוד ככל שתהיה הטרדה גזענית כזו מצד הקהל באולמות הNBA ב2019? אפשר לטעון שזו הגזענות שקל יותר להתמודד איתה.
כי לפחות במקרים האלו הגזענות היא גלויה וברורה, אין מסר כפול. לא בפעולה, ולשמחתנו גם לא בתגובה, זרקנו את הבחור מהבניין והוא מנודה לכל החיים
אבל במקרים רבים הגזענות אינה כל גלויה וטיפשית, זו לא הגזענות שמכריזה על עצמה כשהיא נכנסת לבניין. זו הגזענות השקטה והסמויה יותר, זו שכמעט אינה נראית לעין. זה האדם שאומר את כל הדברים ה'נכונים' בציבור, ושהוא נחמד ומנומס כשהוא פוגש אדם צבעוני פנים אל פנים, אבל באופן פרטי? היו מעדיפים שכולם יפסיקו להפוך כל דבר ל'קשור לגזענות'
זו הגזענות שכמעט אינה נראית לעין, ובגלל זה היא ממשיכה להתקיים
אז, שוב, להשעות מישהו כמו התוקף של ראס? זה החלק הקל. אבל אם אנחנו באמת רוצים לעשות שינוי כליגה, כקהילה, כמדינה בנושא הזה… כמו שאמרתי, אנחנו צריכים לדחוף את עצמנו רחוק יותר
קודם כל, להתחיל לזהות את ההתנהגות הפחות ברורה, פחות גלויה, כמה שהיא – גזענות
ודבר שני לדחות את הגזענות הזו, באופן פעיל ובכל רמה.
זהו המינימום ההכרחי, אני חושב, שאנחנו צריכים להגיע אליו, אם אנחנו רוצים להפוך את הNBA – או כל מקום עבודה – לחלק מהפתרון ב2019
****
אני אסיים עוד דקה, אבל מחשבה אחרונה – הNBA מורכבת מלמעלה מ75% שחקנים בעלי צבע
שבעים וחמישה אחוז
אנשים בעלי צבע, הם בנו את הליגה הזו. הם פיתחו אותה. אנשים בעלי צבע הפכו את הליגה הזו למה שהיא היום, ואני חושב שמה שאני רוצה להגיד זה שאם אתם לא יכולים לתמוך בהם עכשיו, זאת אומרת לתמוך בהם באופן פעיל? אם הכי הרבה שאתם יכולים לעשות כדי לקדם את המאבק שלהם זה 'לסבול' את זה, באופן פאסיבי, אם זה הרף שנשים לעצמנו – לבחור לא להתערב, להבלע בקהל?
ובכן זה לא מספיק טוב. אפילו לא קרוב
אני יודע, אני בעמדה מוזרה, אני אחד השחקנים הלבנים היותר מזוהים בליגה, וזו עמדה שמגיעה עם הרבה… רעשי רקע מעניינים. וזו עמדה שהופכת אותי לסמל להרבה דברים, עבור הרבה אנשים. במקרים רבים האנשים האלו לא יודעים עליי כלום. בדרך כלל אני פשוט מתעלם מהם.
אבל זה לא מרגיש לי כמו רגע של 'בדרך כלל'. זה מרגיש לי כמו רגע שבו אני צריך למתוח את הגבול.
אני חושב שמה שקורה לאנשים בעלי צבע במדינה הזו ב2019 הוא עוול
העובדה שלאמריקאים שחורים יש סיכוי גבוה פי חמישה להכלא לעומת אמריקאים לבנים היא עוול
העובדה שלאמריקאים שחורים יש סיכוי גבוה פי שתיים מאמריקאים לבנים לחיות בעוני היא עוול
העובדה ששיעור האבטלה בקרב שחורים גבוה פי שתיים מהממוצע הארצי היא עוול
העובדה שלאמריקאים שחורים יש סיכוי גבוה פי שישה להכלא על עבירות סמים לעומת לבנים היא עוול
העובדה ששחורים מחזיקים כעשירית מהעושר שמוחזק על ידי לבנים היא עוול
העובדה שחוסר השוויון הזה מושרש כל כך עמוק במוסדות שלנו היא עוול
ואני מאמין שזו אחריות של כל אחד מהצד הפריווילגי של אי השוויון הזה לעזור ולתקן את העוולות הללו.
אז אם אתה לא רוצה לדעת עליי שום דבר מעבר למגרש הכדורסל, אני מבין. אבל אם אתה כן רוצה לדעת – תדע שאני מאמין בזה
תדע את זה עליי
אם אתה לובש את הגופיה שלי במשחק – תדע את זה עליי
אם אתה מתכנן לקנות את החולצה שלי למישהו אחר – תדע את זה עליי
אם אתה עוקב אחריי ברשתות החברתיות – תדע את זה עליי
אם אתה מגיע למשחקים של הג'אז ומעודד אותי – תדע את זה עליי
ואם אתה משתמש בשם שלי כדי לקדם את המטרה שלך – תדע את זה עליי. תדע שאני חושב שזה משנה
תודה שקראת
עכשיו הזמן שלי לשתוק ולהקשיב
