עדכונים

רענן טאובר

אוקלהומה (64-18) מגיעה לפלייאוף כפייבוריטית מוחלטת במערב, מול הסאנס (45-37) שנשענים כעת כמעט בלעדית על הכתפיים של דווין בוקר. הת'אנדר מציגים קבוצה שלמה, עמוקה ורעבה, בעוד פיניקס מגיעה כאנדרדוג מובהק. השאלה היא האם הניסיון של בוקר והיד החמה של ג'יילן גרין מהפלייאין יכולים לייצר קסמים מול המכונה המשומנת של אוקלהומה סיטי. הסאנס היוו הפתעה נעימה במשך חלק גדול של העונה אבל הת'אנדר זו אופרה אחרת.

המפגשים מהעונה הסדירה – ומה אפשר ללמוד מהם לקראת הסדרה?
הת'אנדר ניצחו 3-2 במפגשי העונה הסדירה כששניים מהנצחונות היו תבוסות מהדהדות (כשהסאנס בלי בוקר וגרין) בעוד הסאנס ניצחה משחק אחד עם שלשת של נצחון של בוקר ונצחון אחד חסר משמעות בסוף העונה כששתי הקבוצות נתנו לספסלים לשחק. למעשה זו תהיה פעם ראשונה שהסאנס בסגל מלא העונה מול הת'אנדר.
אז קשה קצת להסיק מהמשחקים העונה על מה שיקרה בסדרה. אם נתמקד בנצחון הצמוד של הסאנס על הת'אנדר אפשר להבין שהנצחון הזה עבר באחוזי שלוש נמוכים של הת'אנדר וביכולת לעצור את הת'אנדר מלייצר ריצות יותר מדי גדולות. הת'אנדר העונה גמרו הרבה משחקים כבר אחרי 3 רבעים והדבר הכי משמעותי שהסאנס יוכלו לעשות בסדרה הזו זה למנוע מפולת מוקדמת ולהצליח לגרום לרבע הרביעי להיות רלוונטי.

המפגש בין הקבוצות והכוכבים
לשיי הייתה עוד עונת MVP ושוברת שיאים בת'אנדר עם שבירת שיא של משחקי 20+ נק' רצופים ויציבות מאוד מרשימה שסחבה את הת'אנדר למאזן אדיר למרות שג'יילן וויליאמס היה בחוץ חלק משמעותי של העונה. ביחד עם ג'יי דאב וצ'ט לת'אנדר יש אולי את השלישייה החזקה בליגה ולא נראה שלסאנס יש את הכלים לעצור אותה. מה שנקרא "האויב הכי גדול שלך הוא אתה עצמך". כדי שהסאנס יצליחו זה יהיה יותר שהשלישייה הזו תקלקל לעצמה ככל הנראה מאשר שהסאנס מסוגלת לעצור אותם.

מהצד של פיניקס, זה מרגיש שדווין בוקר יצטרך לקחת על עצמו יותר מאשר מה שראינו ממנו בפלייאין. בוקר הקטין העונה את אחוז הזריקות שהוא זורק משלוש וחזר לזרוק יותר מיד ריינג' אם כי ביעילות פחות טובה. הוא, ביחד עם ג'יילן גרין ודילון ברוקס יצטרכו התעלות משמעותית כדי שלסאנס יהיה סיכוי כלשהו.

המצ'אפ המעניין פה יכול להיות ברוקס מול ג'יי דאב. אם ברוקס יצליח בהגנה להיכנס לראש של ג'יי דאב ולהוריד מהיכולת שלו, לסאנס יהיו סיכויים טובים יותר לקחת פה ושם משחק בסדרה.

קרב המאמנים – סגנונות, התאמות ורוטציות
מארק דייגנולט בנה באוקלהומה שיטה מושלמת: כדורסל נטול אגו, רוטציות עמוקות והגנה און-בול שמתישים את היריבה. יש הרבה הסתמכות על יכולת טובה של חדירה לסל של שיי, אבל לא רק. היכולת הזו להגיע לטבעת ביעילות מסתיימת הרבה פעמים בלייאפ או בהוצאה החוצה לשלוש שם מחכים צלפים כמו אייזיאה ג'ו או ג'ארד מקיין שהגיע במהלך העונה.
מולו, צוות האימון של פיניקס יצטרך להיות סופר-יצירתי כדי לשחרר את בוקר מהשמירות הכפולות והלחץ הבלתי פוסק. המפתח של הסאנס יהיה היכולת לייצר תנועה ללא כדור ולמצוא את הצוות המסייע פנוי כשאוקלהומה תסגור את בוקר. אם פיניקס תיתקע לכדורסל עומד של בידודים בלבד, ההגנה החכמה של הת'אנדר פשוט תטרוף אותם חיים.

המפתחות של הסאנס נגד הת'אנדר – שליטה בריבאונד (הסאנס אחת מקבוצות ריב' התקפה הטובות בליגה, הת'אנדר אחת מקבוצות ריב' הגנה הטובות בליגה), לנסות להוציא את הכדור מהידיים של שיי תוך חסימת הצבע ולנסות לכפות איבודים על הקבוצה ששומרת על הכדור הכי טוב בליגה.

תחזית
אז דיברנו על מפגשי עבר, כוכבים ומאמנים אבל קשה לראות את הסאנס מדגדגים פה את הת'אנדר או גורמים להם לחוסר בטחון או לחשש מסוים לאורך זמן. ההזדמנות הכי טובה במצבים האלה היא לגנוב את משחק מס' 1 אבל גם אז קשה לחשוב על סיטואציה שבה הסאנס מצליחים למנף נצחון כזה לנצחון בסדרה.

זו תהיה ככל הנראה סדרה קצרה, יעילה ולא מאוד מעניינת שתיגמר ב-4-0 חלק לת'אנדר.

רוצים לנחש איך הסדרה תסתיים? מוזמנים להצטרף למשחק הבראקטים של הכדור הכתום ממש כאן

https://nbabracketology.com/group/view/31694

עילי שטרן

ה־14 באפריל 2024 סימן את השפל הגדול בתולדות הדטרויט פיסטונס כאשר היא מסיימת את עונת 23/24 ורושמת את הפסדה ה־68 בעונה שהוגדרה כגרועה בתולדות הפרנצ’ייז. שנתיים בלבד לאחר מכן (שנתיים!) התמונה התהפכה לחלוטין. הפיסטונס מגיעים לפלייאוף כמוליכי המזרח עם עונה היסטורית של 60 ניצחונות, הקפיצה הגדולה ביותר שנרשמה בפרק זמן של שנתיים.
מולם ניצבים המג'יק שהגיעו לפלייאוף מהמקום השמיני דרך טורניר הפליי-אין לאחר ניצחון מרשים וקצת מפתיע מול שארלוט 121-90.

בעונה הסדירה דטרויט ואורלנדו נפגשו ארבע פעמים וסיימו בשוויון 2-2, אך רק באחד מהמשחקים שתי הקבוצות הופיעו בסגל מלא, נתון שמקשה להסיק מסקנות חד-משמעיות מהמפגשים הללו. ועדיין, אם צריך לסמן גורם אחד שעשוי להכריע את הסדרה, נראה שזה יהיה מאבק הריבאונד.
שתי הקבוצות נמצאות בצמרת הליגה בתחום הזה, אבל דטרויט מביאה יתרון ברור בריבאונד ההתקפה, כשהיא מדורגת שלישית בליגה הן בכמות והן באחוזים. מנגד, אורלנדו אמנם יציבה בריבאונד ההגנה (טופ 5 בליגה), אך במפגשים הישירים התקשתה להתמודד עם האגרסיביות של הפיסטונס. בפועל, דטרויט שלטה במאבק על הכדורים החוזרים ולקחה לא פחות מ-36.5% מריבאונד ההתקפה, כאשר ג'יילן דורן ואוסאר תומפסון אחראים יחד לכמחצית מ-50 ריבאונד ההתקפה של הקבוצה בארבעת המשחקים ביניהן בעונה הסדירה.
המשמעות: יותר פוזשנים, יותר נקודות מהזדמנות שניה ושליטה בקצב המשחק.

נתון נוסף שממחיש את פערי הסגנונות בין הקבוצות הוא יעילות ובחירת הזריקות. דטרויט נשענת באופן מובהק על משחק בצבע, כאשר כ־49.2% מהזריקות שלה מגיעות מהצבע (מקום 2 בליגה) ובכך רשמה יתרון ממוצע של 13.9 נקודות בצבע מיריבותיה. מנגד, אורלנדו זורקת 44.1% בלבד (מקום 11 בליגה).

הבעיה הגדולה ביותר של אורלנדו היא הריווח. המג'יק מתקשים לייצר איום יציב מחוץ לקשת, כשהם מדורגים בתחתית הליגה גם באחוזי קליעה וגם בכמות הזריקות לשלוש. אבל הבעיה לא נגמרת שם גם כשהם כבר מגיעים לזריקות פנויות, הם פשוט לא מצליחים להעניש 31.7% בלבד בזריקות פנויות ו-36.5% בפנויות לחלוטין, נתונים שממקמים אותם כמעט בתחתית הליגה (מקום 27) ומסבירים למה ההתקפה שלהם נתקעת שוב ושוב.

הכוכבים:
בגזרת דטרויט, הסיפור המרכזי הוא מצבו של קייד קנינגהאם. הרכז חזר לאחר היעדרות של כשלושה שבועות בעקבות קריסת ריאה, אך הוא בעצמו הודה כי טרם חזר ל-100% כשירות. זה נתון קריטי, משום שקנינגהאם הוא הבורג המרכזי במערכת שנקראת הפיסטונס. השאלה האמיתית היא האם יצליח לשחזר את האגרסיביות והיעילות שהייתה עד הפציעה לאורך סדרה שלמה.

לצידו, האולסטאר השני ואחד המתמודדים לשחקן המשתפר של העונה, ג'יילן דורן, שהפך במהלך העונה לעוגן התקפי של ממש. הסנטר לא רק שיפר את יכולות הסקורינג שלו לרמה של שחקן מוביל, אלא גם הפך לחלק מרכזי ממנה עם עלייה ביוסג' ובהשפעה הכוללת על ההתקפה. בתקופה בה קנינגהאם נעדר, דורן לקח על כתפיו הרחבות את דטרויט והוביל אותם למאזן 8-3 קריטי שעזר לדטרויט לשמור על פער מבוסטון והמקום הראשון במזרח.

אבל אולי השחקן שמגלם יותר מכל את הזהות של הפיסטונס הוא אוסאר תומפסון. מבחינה התקפית הוא שחקן מוגבל מאוד עם 19 קליעות מחוץ לצבע לאורך כל העונה. אך ההשפעה שלו נמדדת במקומות אחרים לגמרי. תומפסון הוא אחד משחקני ההגנה המשמעותיים ביותר בקבוצה, כזה שמקבל את המשימות הקשות על הפרימטר ומשנה קצב עם אנרגיה, חיתוכים וריבאונד התקפה. גם אם המחיר הוא פגיעה בריווח ההתקפי אוסאר, שהוכתר למלך החטיפות של הליגה לפני מספר ימים, מוכיח שוב ושוב שהוא שווה את זה.

מהצד השני, התמונה של אורלנדו כמעט הפוכה. ההתקפה העומדת של המג'יק מתקשה לייצר באופן עקבי, ולכן האחריות נופלת על שני הכוכבים: פאולו באנקרו ופרנץ ואגנר.
באנקרו כבר הראה העונה שהוא מסוגל להתמודד עם ההגנה של דטרויט, כשהעמיד מולם מספרים מרשימים ביעילות גבוהה, אך בסדרת פלייאוף האתגר יהיה שונה: מולו תעמוד הגנה פיזית במיוחד בצבע, עם שחקנים כמו אייזאה סטיוארט שמצליחים להקשות מאוד על סיומות ליד הטבעת. המשמעות היא שבאנקרו יצטרך להיות לא רק סקורר, אלא גם מקבל החלטות ברמה גבוהה תחת לחץ ואולי אפילו רחמנא לצלן לזרוק מחוץ לקשת.

ואגנר, מנגד, מגיע לסדרה כשהוא עדיין מנסה לחזור לכושר מלא לאחר עונה נוספת של פציעות. הוא כבר הראה ניצוצות במשחקי ההכרעה, אך היכולת שלו לשמש כיוצר משני ולייצר יציבות התקפית תהיה קריטית, במיוחד לאור הבעיות הקבוצתיות בריווח.

כאן נכנס לתמונה דזמונד ביין שבניגוד לשני הכוכבים מספק איום יציב מבחוץ (39.1%) ויכול לייצר גם מכדרור וגם בלי כדור אלמנטים שחסרים מאוד להתקפה של המג'יק. היכולת שלו להעניש מחוץ לקשת יכולה להיות ההבדל בין התקפה תקועה לבין התקפה מתפקדת, במיוחד מול קבוצה כמו דטרויט שמכווצת לאזור הטבעת.

אך שחקן המפתח של אורלנדו עשוי להיות דווקא שחקן "אפור" יותר בדמות ג'יילן סאגס. מסוג השחקנים עם השפעה מיידית על שני צידי המגרש בדומה לזו של תומפסון מדטרויט. סאגס מביא לחץ הגנתי, אינטנסיביות ושליטה בקצב.
אם וכאשר יצליח לשמור על יציבות בצד התתקפי, המג'יק ייראו קבוצה שונה לחלוטין.

בסופו של דבר, זהו מפגש בין קבוצה שמנסה לכפות פיזיות, דרך ריבאונד ומשחק בצבע לבין קבוצה שתלויה ביצירה של הכוכבים שלה כדי לשרוד התקפית. השאלה הגדולה היא איזו מהן תצליח להכתיב את התנאים.
כל זאת מוביל אותנו ל…

קרב המאמנים:

ג'יי.בי ביקרסטאף וג'מאל מוזלי מגיעים לסדרה מנקודות פתיחה שונות לחלוטין. בדטרויט, ביקרסטאף הצליח "לאלף" קבוצה צעירה ולהפוך אותה לאחת ההגנות האגרסיביות והעקביות בליגה.
הפיסטונס משחקים עם זהות ברורה: לחץ על הכדור, יצירת איבודים (מובילים את הליגה בחטיפות וחסימות), שליטה בריבאונד וסגירה כמעט הרמטית של הצבע. גם ברמה הטקטית, ביקרסטאף נוטה לפתרונות אגרסיביים בפיק אנד רול, יותר הדג' ופחות דרופ.

מן העבר השני, באורלנדו התמונה מורכבת הרבה יותר. למרות שלמג'יק יש את הכלים להיות קבוצה תחרותית, נדמה שבשלב הזה של העונה יש סימני שאלה סביב היכולת של ג'מאל מוזלי למצות את הפוטנציאל ההתקפי של הסגל. ההגנה שלו עדיין מבוססת על דרופ גישה שאמורה תיאורטית, לעבוד מול קנינגהאם ולכפות עליו זריקות מכדרור, תחום שבו היעילות שלו בינונית. אלא שבפועל, המערכת כולה נראית כבויה. ההגנה, שהייתה מהטובות בליגה בשנתיים האחרונות, ירדה ברמה בצורה משמעותית, בעיקר ביכולת לכפות איבודים על היריבה, הקבוצה צנחה מהמקום ה-2 בליגה בעונה שעברה (16.8 איבודים) למקום ה-14 העונה (14.7 איבודים).

וכשההתקפה ממילא מתקשה לייצר ריווח ואיומים יציבים מחוץ לקשת אורלנדו תלויה יותר מדי ביכולת האישית של באנקרו, ואגנר וביין לייצר נקודות מכלום. וכשזה לא קורה, כמעט ואין לה פתרונות אחרים.

לכן, מעבר למאצ’אפ על הפרקט, הסדרה הזו היא גם מבחן והזדמנות אחרונה עבור ג'מאל מוזלי. אם המג'יק לא יצליחו למצוא פתרונות התקפיים ולהפוך לקבוצה השישית בהיסטוריה שמנצחת סדרת פלייאוף מהמקום השמיני, אורלנדו ומוזלי ייפרדו כידידים.

כך או כך, הסדרה הזו צפויה להיות פיזית ואינטנסיבית במיוחד. למרות היתרון על הנייר של דטרויט, אחד הנשקים המרכזיים של המג'יק הוא לחץ מסיבי על הכדור אלמנט שבא לידי ביטוי בצורה ברורה במשחק הפלייאין האחרון מול שארלוט וזה בדיוק המקום שבו דטרויט פגיעה: הפיסטונס התקשו לאורך העונה לשמור על הכדור, ודורגו רק במקום ה-23 בליגה באחוז איבודים (TOV%).
אם אורלנדו תצליח לתרגם את הלחץ הזה לאיבודים ונקודות קלות במעבר, היא תוכל לפצות על ההתקפה המסודרת המוגבלת שלה ובעיקר למנוע מדטרויט להתבסס על היתרון הגדול שלה בצבע.

ועדיין, לאורך סדרה שלמה, היתרונות של דטרויט נראים משמעותיים יותר.

ההימור שלי: 4-1 דטרויט (Pistons in 5)

רוצים לנחש איך הסדרה תסתיים? מוזמנים להצטרף למשחק הבראקטים של הכדור הכתום ממש כאן

https://nbabracketology.com/group/view/31694