כשהייתי בן 10, באחת הפעולות שעברנו בצופים, דיברו איתנו על אמריקניזציה. למדריכה היו עיניים ירוקות גדולות, ואני בהיתי בה בשקיקה בעוד היא גוערת בנו שאנחנו עבדים של תרבות שנמצאת אלפי קילומטרים מאיתנו. חבורת ילדים בכיתה ה' ננזפה שהיא שפוטה של כסף, מכורה למותגים, מעודדת העסקת ילדים, תומכת בגיבורי תרבות שהם מפלצות (איפה אתה מייקל ג'קסון??), חסרת ערך ומודעות חברתית, ובלי טיפת רצון לתרומה לקהילה. יצאנו מזועזעים, מפוחדים ומאוהבים קצת יותר במדריכה.
מאז גדלתי טיפה. ביקרתי לא אחת בארה"ב ולמדתי על בשרי שיש דברים גרועים מכסף, שמותגים מתחלפים ושערכים של חופש ושל הומניזם חשובים לא פחות מסולידריות חברתית ואלטרואיזם מדומה.אבל משהו נשאר לי לא פתור לגבי האמריקניזציה.
4 משחקים התקיימו הלילה בנס הזה שנקרא ליגת ה- NBA. כולם טובים. כרמלו הלא מאופס הפסיד לדראמונד האדיר, לילארד המתוסכל הפסיד ללאורי הלוהט, הארדן והזקן גברו על גודווין וחבורתו החלשה, ושירת הברבור של קובי נמשכה מול הדומיננטיות של דיוויס.
אם קראתם את הפסקה האחרונה והיא הרגישה לכם בסדר, אתם לוקים באמריקניזציה חמורה ומסוכנת. האופן שבו יונקים כדורסל בארה"ב דומה לצורה שבה מסתכלים אצלנו על מלחמות- בסופו של דבר מישהו אשם. מישהו אחד בלבד. אני לא לחלוטין בטוח מה הסיבה שגורמת למיליוני צרכני כדורסל בארה"ב לזהות קבוצה עם שחקן אחד בלבד אבל זה מוציא אותי מדעתי כבר שנים.
כדורסל הוא משחק קבוצתי. אפילו ב- NBA. מאמנים מלמדים שחקנים מגיל אפס שלא מנצחים משחקים לבד- אפילו לא הגדולים ביותר. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. אהבה אמיתית לקבוצת כדורסל באה לידי ביטוי בהיכרות רחבה עם הסגל, וביכולת להבחין בשינויים ממשחק למשחק. ביכולת לזהות שאחרי עונה נוראית, רפי מנקו קם מהקרשים וקלע 18 נקודות נגד סראטוב בהפסד (המרתיח) של הפועל ירושלים, שדגן יבזורי פתאום משחק ברוטציה הלא נגמרת של מכבי ושאפילו הקליעה מתחילה לחזור, ושעידן זלמנסון מקבל דקות (14) ומחזיר בגדול (14) בין המעופפים של ראשון לציון.
דווקא אתמול היתה הזדמנות בלתי רגילה להסתכל על התמונה מנקודה אחרת. בדקה ה- 4 במשחק בפיניקס, אחרי פתיחה מזעזעת, מחליף ביקרסטף את כל החמישייה של הרוקטס (!) בדרך לניצחון ותרומה יפה של 37 נקודות של הספסל. בדטרויט איליאסובה היה שם בגדול בשביל הפיסטונס, כשמנגד דווקא גאלוויי, תומס ולופז היחידים שמצליחים לייצר מאזן פלוס מינוס חיובי אצל הניקס האנמיים. בטורונטו סיימו עם 63% מהשלוש ודווקא פטרסון היה זה שנתן יתרון של 19 נקודות כשהיה על המגרש. רק המיקוד בקובי כנראה שמצדיק את עצמו.
כמעט אף פעם לא תראו את כספי בתקצירים הרשמיים של הקינגס. גם במשחקים יפים שלו. הרי זו הקבוצה של קאזינס. דאלאס היא של נוביצקי, מיאמי של ווייד (גם אם בפועל זה לא נכון), ותראו לי בבקשה סרטון וידאו אחד של הוויזראדס שוול לא מופיע בו. ה"טריו" של הקאבס הפך מהר מאוד למופע של איש אחד, קליי ודריימונד יקבלו זמן מסך רק אם סטף יפרגן להם באסיסט והיד עוד נטויה. קרבות טיטנים של כוכבים "שווי ערך" מסתיימים בדרך כלל בעזיבה של אחד מהם. ראו ערך הארדן באוקלהומה, דרן וויליאמס בברוקלין, קיד (ביחד עם משבורן וג'ימי ג'קסון) בתחילת הקריירה במאבס וכמובן שאקיל שחתך מקובי בלייקרס.
האם הליגה הייתה כזו תמיד? האם היא נפכה לכזו? האם זה מג'יק, לארי או מייקל? אולי מה שהתחיל את התופעה הזו היה דווקא משחק האולסטאר הנוראי ששבוע הבא ימלאו לו 65 שנים? אולי אותו משחק 100 הנקודות הפנומנלי של צ'מברלין, 11 האליפויות של ביל ראסל, הכניסה הדרמטית של וויליס ריד למשחק האליפות של הניקס מול הלייקרס ב- 1970. אולי דווקא הם שינו את האופן שבו אנחנו חושבים NBA. אולי היתה זו ישיבת דירקטוריון מאורגנת שבה מישהו קבע שזו הדרך שבה ישווק הכדורסל- מטעמים של כסף או נוחות או שוב פעם כסף. הרי כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי הקצב שבו נע הכדור בהתקפה ממוצעת של סן אנטוניו, קשה לדמיין את קארל מלון ואת השנים היפות של יוטה בלי הפיק אנד רול עם סטוקטון או אופציית הזריקה שנתן להם הורנסק ומגוחך לחשוב על קלייד דרקסלר והאליפויות בלי הגב האדיר שהעניק לו האקים אלאג'ואן.
אולי הסיבה היא אחת מאלו שצויינו, אולי פספסתי איזה אירוע מכונן (או מאה), אולי יש שאלות שהן פשוט טובות מכל תשובה שתינתן. אחת לשבוע נשים את הספוט על שחקנים או מהלכים שלאו דווקא מצאו את דרכם לתקצירים הרשמיים. בואו נשבור את האמריקניזציה שאנחנו כל כך אוהבים.
