השני לגדול מכולם, כן כן הוא השני אני בטוח. הוא השני מהסיבות הנכונות . הוא השני כי הדיון הזה על הנושא הרגיש ביותר כנראה בהיסטוריה של הספורט הטהור הזה מבוסס על הנחת יסוד לא נכונה. הוא השני – כי אם לא , נעשה לו עוול.
הבעיה מתחילה בנו לא במספר 24 , כי אוהדי הכדורסל של היום הם לא אוהדי הכדורסל של פעם. כי אוהדי הכדורסל היום הם הייטקיסטים ואנליסטים , שחקני פנטזי, סטטיסטיקאים , אוהדי בוקס סקור ומעריצי פליי ביי פליי. כי המילים "לב" , "עומק" ,"אהבת המשחק" נעלמו משיח הכדורסל היומיומי . כי זה לא דיון של סטטיסטיקות, וזה לא דיון של מספרים בטח לא בתקופתנו- תקופת מפלצות סטטיסטיקה עם נתונים פיזיים שמזכירים את הנפילים מהתנ"ך. זה לא יקום וזה לא ייפול על גרפים ומספרים . אבל זה הכי קל לדור האינסטנט , לשלוף את האייפד ולהכנס לnba.com.
זה לא החלטה שמדדי פלוס מינוס, נקודות מדד, נט אופנס או נט דיפנס , כמות נקודות למאה פוזשינים וסטיטסטיקות מתאמצות אחרות יכולות להשפיע עליה. זה החלטה של עומק , של טוהר המשחק, כי השם של הממבה בראש הרשימה מסיבה אחרת שנמצאת לנו מול העיניים והלב שלנו מתאמץ להראות לנו אותה מעבר לקירות הסטטיסטיקה שהמוח שלנו מתאמץ לבנות. זאת החלטה של רגש, של אמוציות , של שאגות , של באזר ביטר, של דופק גבוה , של דם יזע ודמעות. יש כאלה שמקבלים שיניים ולא מקבלים אגוזים. יש כאלה שמקבלים אגוזים ולא מקבלים שיניים. אנחנו עדים לדור של ספורטאים שקיבלו גם אגוזים וגם שיניים – אבל זה לא מספיק. כי אתה צריך גם את השכל לשבור את האגוזים בלי לרסק את השיניים, את הלב לחיות עם הכאבים, את השלווה להבין שזה תהליך ואי אפשר לשבור את כל האגוזים במכה אחת. לחיות עם זה שלא תצליח לשבור את כל האגוזים והכי חשוב אתה צריך לאהוב את התהליך המעיק והסזיפי של לשבור אגוז אחר אגוז.
הוא השני לגדול ביותר , כי כשרון הוא לא טיעון מספיק כדי להיות שובר שיויון ברמות האלה. צריך להיות עומק , צריכה להיות סיבה, אתה צריך שהמשחק הזה יבער לך בריאות, יזרום לך בוורידים. תשוקה , אהבה למשחק , כבוד למשחק , טוהר המשחק , התמכרות להתהליך, התמכרות לאתגר – אי אפשר לכמת את הדברים האלה, אי אפשר למדוד אותם אבל אתה לא יכול להסתכל על מספר 24 ולהתכחש לזה. זה לא משנה אם אתם מסתכלים עליו מבעד למסך , או על תמונה בתוך מסגרת. הוא צועק את זה מבלי לפתוח את הפה, זה בשפת גוף , זה בקליעה, זה בכדרור, בהליכה , במבט , הוא מכריח אותך להתאמץ רק מלהסתכל עליו. וכשהוא הוא פותח את הפה זה כבר לא משאיר צל לספק . תניחו את הסטטיסטיקות בצד , תאהבו אותו או תשנאו אותו דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו הוא חי את המשחק הזה ברמות שלא נראו על הפרקט. זה מעבר לכדורסל. רוב אוהדי הכדורסל (וגם השחקנים) של היום לא מבינים את זה – את התהליך , את התמכרות , את הווינריות, את הקלאס. דור האינסטנט מכה בענף הזה שוב שוב . קיצורי דרך , הכל חייב לקרות עכשיו.
תשאל היום שחקן בן 16 למה הוא אוהב כדורסל במקרה הטוב הוא לא ידע לענות לכם ובמקרה הרע הוא יגיד לכם את זה מכל הסיבות הלא נכונות, לא תשמעו את התשובות הנכונות שכולנו יודעים אבל הסטטיסטיקות גרמו לנו לשכוח . גרמו לנו לשכוח שבגיל שלוש התאהבנו במשחק הזה בגלל איך שהכדור קופץ , בגלל הסאונד של הפרקט, בגלל הריח של האולם ולא בגלל המעריצים והנעליים. הוא השני לגדול מכולם כי הוא אחראי באופן ישיר ועקיף לשחקנים שאנחנו נהנים מהם היום, כל הסטפים והווסטברוקים, כל הלברונים וההארדינים ששוטפים את המסך עם תצוגות מפלצתיות לא היו אותו דבר לולא השחקן שנדחף לליגה היישר מהמקום ה13 ולא התבייש מהיום הראשון לרדוף אחרי הגדול מכולם. הוא הראה לנו שזה אפשרי , הוא הראה לנו שאם קיבלת את האגוזים השיניים וכל התכונות הנלוות אתה חוטא אם אתה לא רודף אחרי הגדולה.
הוא השני לגדול מכולם , כי אחרי כל הצלחה ראינו בעיניים שלו סיפוק בעוד אצל מועמדים אחרים ראינו הקלה. כי אחרי כל כשלון ראינו בעיניים שלו חוסר סבלנות עד ההזדמנות הבאה בעוד אצל מועמדים אחרים ראינו חוסר סבלנות למשחק ולסביבה. כי אחרי כל פציעה צפינו בהתמכרות לתהליך בעוד אצל מועמדים אחרים צפינו בקריירות מתרסקות . הוא השני לגדול מכולם כי גם ברגעים הקשים ביותר הוא כיבד את המשחק. כי כל פעם שהמשחק דרש ממנו להילחם הוא השאיר את הלב על המגרש. מתי מאז מספר 23 (משיקגו, לא מקליבלנד) יכולנו לקרוא לשחקן "הסטודנט של המשחק"? מתי מאז מספר 23 ראינו שחקן שיש בו את כל התכונות הנכונות : הרצון להתקדם, הרצון ללמוד , הרעב להצליח , חוסר סיפוק , פרפקציוניזם ,אובססיביות ו-ווינריות שתחבר את כל התכונות לשליטה בלתי מעורערת?
כנראה שהוא לא היה החבר לקבוצה האידיאלי , אבל זה מהסיבות הנכונות. אותם סיבות שהוד רוממותו לא היה החבר האידיאלי לקבוצה – הרצון להיות הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר ואם אתה לא שואף לשלמות תתאים את עצמך או אל תהיה פה. להכריח את כולם סביבך להיות טובים יותר זה התכונה הרעה הכי טובה שיכולה להיות גם אם זה על חשבון להיות בן זונה. לא ממקומי לסכם את את הקריירה שלו במשפט או יותר, אבל מבחינתי הוא השני לגדול ביותר וכל זמן שאתעסק בכדורסל אדאג להעביר את זה הלאה כי אין דרך אחרת להגיע לשלמות ול-100% מהפוטאנציאל האישי שלך , בכדורסל או בכל תחום אחר רק דרך עבודה קשה, שחוצה את גבול האובססיה. רק עם תשוקה שגובלת בטירוף. רק אחרי מיליוני שעות של עבודה קשה , כאבים , דמעות עליות ומורדות אתה זוכה להיכנס לרשימת המועמדים היוקרתית ביותר בספורט הזה ושם העבודה רק מתחילה.
לא ראיתי את מייקל בלייב וכבר לא יצא לי לראות אבל מאז שהוא ירד מהמגרש בפעם האחרונה, היה רק שחקן אחד שחי את המשחק הזה , נשם ואכל אותו, כיבד אותו ויתייחס אליו לא כחלק מהחיים אלא כהחיים עצמם – מספר 24 , מתיכון לואר מריון , קובי ברייאנט. תודה לך קובי, על ששינית את הענף הזה , ששיפרת אותו הפכת אותו למה שהוא היום. תודה על שהשפעת על החיים של מיליוני אנשים ברחבי העולם בכלל ושל ילד עגלגל מיבנה בפרט . לימדת אותנו על מצוינות ושלמות כדרך חיים והבהרת לנו שזה לא בושה לרדוף אחרי הגדולה שנמצאת בחוץ ורק מחכה לבן אנוש שיהיה מספיק חוצפן להעז.
