מה למדנו מהסיבוב הקודם?
שתי הקבוצות הגיעו לסדרה שהושפעה בגלל נושאי בריאות: הניקס פגשו את ג'ואל אמביד לא בכשירות מלאה בגלל הניתוח שעבר בברך (שהפריעה לו גם בתחילת הסדרה) ובעקבות שיתוק בל בצד שמאל של הפנים ומיגרנות. הניקס עצמם גם הגיעו – כצפוי – בלי אחד משני האולסטארים שלהם (גו'ליוס רנדל, זוכרים שהוא היה חמישיית NBA שניה בעונה שעברה וברונסון נשאר בחוץ?) ובנוסף בויאן בוגדנוביץ' סבל באמצע הסדרה משבר בכף הרגל ויחמיץ את שארית הפלייאוף. בצד השני אינדי פגשה את מילווקי ללא יאניס ובחלקים מהסדרה גם בלי דמיאן לילארד. שתי הסדרות נגמרו אמנם 4-2 אבל בזמן שעבור הניקס היה נראה שמדובר בתוצאה צמודה (הניקס קלעו נקודה יותר מפילי בכל הסדרה) שני המשחקים שמילווקי ניצחו נראו כמעט אקראיים, ואחרי שאינדיאנה לקחה את המשחק השני במילווקי אף אחד לא ממש פקפק ביכולת שלה לעבור את מילווקי המוגבלת.
למדנו גם שאינדיאנה עושה את מה שאינדיאנה עושה: בארבעת הנצחונות שלה על הבאקס אינדי חצתה את מחסום ה-120 נקודות. למעשה, כולל העונה הסדירה אינדי ניצחו 45 מ-58 משחקים בהם הם קלעו יותר מ-120 (שזה קצב של 64 נצחונות מ-82 משחקים, כמו בוסטון) ולעומת זאת ניצחו רק בשישה מתוך 30 משחקים בהם לא הגיעו ל-120 נקודות (ז"א 16 נצחונות מ-82, באזורי הוושינגטון\דטרויט). הניקס הוכיחו את עצמם כקבוצה שלא נשברת גם בפיגור ומצד שני ככזו שהאפשרויות ההתקפיות שלה מצומצמות, כשגיילן ברונסון לוקח כמעט שליש מזריקות השדה ו-45% מזריקות העונשין של הקבוצה.
מילה לגבי הסדרה העונתית בין שתי הקבוצות: אינדיאנה ניצחה 2-1 אבל באמת שאין מה לקחת משם: המשחק הראשון נערך מיד לאחר הטרייד ששלח את אר.ג'יי בארט ועמנואל קוויקלי לטורונטו עבור או.ג'י אנונובי ופרשס אצ'יווה (ומלאכי פלין שמאז הספיק לעבור לדטרויט) שעדיין לא הספיקו להתייצב. מקברייד קיבל טבילת אש ראשונה עם 17 דקות מהספסל אבל חוץ ממנו שחקני הספסל שקיבלו יותר מדקת משחק היו אוון פורנייה וטאג' גיבסון. את המשחק השני אינדיאנה – עדיין עם באדי הילד – הפסידו לניקס שחסרו את או.ג'י ומיטשל רובינסון. במשחק השלישי או.ג'י ורובינסון עדיין לא היו כשירים והפעם הניקס גם חסרו את אייזיה הארטנשטיין ככה שהקו הפותח שלהם הורכב מטאג' גיבסון ופרשס אצ'יווה ואינדיאנה שוב יצאו עם הניצחון.
המצ'אפים והכוכבים
הקרב המרכזי הוא בין שני רכזי הקבוצות, שהיו הפוינט גארדים המובילים של נבחרת ארה"ב באליפות העולם הכושלת בקיץ הקודם: טייריס הליברטון מאינדי מול ג'יילן ברונסון מהניקס. כנראה שלא נראה את השניים במצ'אפים ישירים יותר מדי. אני מעריך שת'יבס ישים את ג'וש הארט לשמור על האליברטון כשברונסון יופקד על נמבהארד או ניסמית' (ודונטה דיווינצ'נזו יופקד על השני) כשגם לדוס מקברייד יהיה תפקיד חשוב בניסיון להאט את האלי. טייריס סיים סדרה בינונית למדי מול מילווקי עם 16 נקודות ו-9 אסיסטים למשחק ובעיקר עם פחות מ-30% מחוץ לקשת. אם הוא לא יאפס את הידית זה יאפשר לת'יבודו להשאר בפתרון הפשטו של הדרופ מולו כשהאורך של הארט ומקברייד אמור להפריע לו. מהצד השני כנראה שניסמית' יקבל את הכבוד לשמור על ברונסון, ויהיה מעניין לראות אם ריק קרלייל ינסה להשתמש בטראפים שראינו מפילדלפיה בסיבוב הראשון ואם כן איך אינדי יסתדרו עם התקפות ה-4 על 3 של הניקס.
שני הקלעים המובילים של אינדיאנה בסיבוב הראשון היו דווקא צמד הביגמנים שלה: פסקל סיאקם (22.3 נקודות) ומיילס טרנר (19.2) עם כל הכבוד לברוק לופז לניקס יש כלים טובים יותר להתמודד עם טרנר, גם בפיק אנד פופ (טרנר הוביל את אינדיאנה עם 18 שלשות ב-44% בסיבוב הראשון) וגם עם סיאקם – שיפגוש שני שחקנים שהיו חבריו לקבוצה עד לפני כמה חודשים: או.ג'י אנונובי ואולי גם פרשס אצ'יווה שהתפקיד שלו צומצם משמעותית בסדרה מול פילדלפיה ויתכן ויגדל בסיבוב הזה. אם כבר הזכרנו את הגבוהים של אינדיאנה – הם הובילו את הקבוצה בכמות זריקות עונשין (26 לסיאקם, 23 לטרנר) אבל דייקו – אוקיי, לא ממש דייקו – רק ב55% מההזדמנויות האלו. אחת הסיבות שפילדלפיה כפתה סדרה צמודה הייתה היכולת שלה להגיע לקו ולדייק משם (148 זריקות, כמעט 84% הצלחה) אם אינדיאנה לא תצליח להשיג את הנקודות הקלות האלו, הסדרה הזו עלולה להדרדר במהירות.
הניקס, הפייסרס ויתר הסיפורים הגדולים של העונה יהיו בספר סיכום העונה שלנו שיצא לאור בעזרתכם, קמפיין הגיוס מסתיים ביום חמישי הקרוב ורק אם נגיע ליעד הספר יראה אור
קרב המאמנים
ריק קרלייל הוא מאמן מנוסה ואף זכה באליפות עם דאלאס ב-2011, אבל זו גם הייתה הפעם האחרונה – עד העונה – בה הגיע לסיבוב השני בפלייאוף. הוא אמנם הצליח להחזיר את המיקוד לאינדיאנה הצעירה אחרי שהפסידו את המשחק הראשון במילווקי אחרי תצוגת על של דמיאן לילארד, אבל קשה לומר שהסדרה הזו הייתה סדרת פלייאוף משקפת. הכישרון ההתקפי של אינדיאנה הוא מהגבוהים בליגה: הם סיימו במקום השני בכמות נקודות ל-100 התקפות (אחרי בוסטון) ושלישית באחוזי קליעה משוקללים. אינדיאנה יודעת לרוץ (סיימה עם הקצב השני בליגה) ואם לוקחים לה את הנשק הזה היא מסתבכת. על ההגנה שלהם אין יותר מדי מה לדבר, לפחות לא אחרי שקרלייל סיפק את אחד מציטוטי העונה כשדיבר על ההגנה של הקבוצה שלו "אפילו לצאת עם בחורה יפה מתחיל להיות משעמם אם היא לא מסוגלת לשמור על אף אחד". במגרש העומד אינדיאנה מסתמכת בעיקר על טייריס הליברטון והיכולת שלו לייצר מתוך הפיק אנד רול. הפייסרס דורגו בטופ-10 בליגה גם בזריקות במרחק של עד למטר מהטבעת וגם באחוזי הקליעה משם. מצד שני זה מסתדר עם תוכנית המשחק של ת'יבודו שאוהב להוביל את הגארדים של היריבה אל הטבעת (רק אטלנטה איפשרה ליריבות שלה לזרוק יותר זריקות ממרחק של עד מטר מהטבעת) ולהקשות שם על ידי האורך של מגני הכנף והחיפוי של הארטנשטיין ומיטשל רובינסון: רק אוקלהומה סיטי החזיקו את היריבות על אחוז נמוך יותר כל כך קרוב לטבעת.
הניקס של תום ת'יבודו הם תמונת הראי של הפייסרס: נכון, הם סיימו גם כן בטופ של היעילות ההתקפית (מקום שביעי בליגה) אבל לא עשו זאת בדרך ה"סטנדרטית". הניקס סיימו רק במקום ה-19 באחוזי קליעה משוקללים, ואת היעילות ההתקפית שלהם הם ההשיגו באמצעות משמעות: שמירה על הכדור (היו בחצי התחתון באיבודים בעונה הסדירה. בפלייאוף רק אינדיאנה רשמה אחוז נמוך יותר של התקפות שמסתיים באיבודים) וייצור הזדמנויות שניות – הניקס הובילו את הליגה בכמות ריבאונדים בהתקפה ובפלייאוף הם דורגו במקום השני אחרי מינסוטה והובילו בנקדות מהזדמנות שניה. ללחץ שהניקס מפעילים על הלוח יש תופעת לוואי: הוא מקטין את היכולת של היריבה שלהם לרוץ, בגלל שהם דואגים מהנקודות שהניקס ייצרו מהזדמנות שניה.
שני המאמנים פוגשים אקסים בסדרה הזו: אובי טופין עבר הקיץ מהניקס לאינדיאנה כצעד שנועד לפנות מקום מתחת לתקרה עבור החוזה של דונטה דיווינצ'נזו. הקדנציה של טופין בניו יורק הסתיימה באקורדים צורמים כשלפי עדויות אחרי ההדחה על ידי מיאמי טופין ות'יבודו נכנסו לקרב צעקות אחד על השני בחדר ההלבשה. באינדאינה טופין הראה מצד אחד את הכישרון ההתקפי שלא בא לידי ביטוי בניו יורק, בעיקר בכל הנוגע ליכולת במגרש הפתוח והוא שיפר משמעותית את אחוזי הקליעה ל-3 (קלע העונה בלמעלה מ-40% אחרי 32% בשלוש עונות בניו יורק). מצד שני הבעיות בצד ההגנתי, שהובילו למתח עם ת'יבודו, עדיין שם. לטופין תהיה עבודה קשה בהרחקת שחקני הניקס מהלוחות בהתקפה, תחום שלרוב הוא לא מצטיין בו (אם כי עשה עבודה לא רעה בסיבוב הראשון מול מילווקי עם 5.5 ריבאונדים בפחות מ-20 דקות משחק).
צמד האקסים השני הוא ריק קרלייל וג'יילן ברונסון: קרלייל היה מאמנו הראשון של ברונסון בליגה וזה שנתן לו הזדמנות, מצד שני בעונה השלישית המשותפת שלהם קרלייל מיעט לשתף את ברונסון בפלייאוף ומצד שני ביקר אותו באופן חריף יותר מאשר את חבריו לקבוצה. במשחק השביעי בסיבוב הראשון מול הקליפרס, שבדיעבד היה המשחק האחרון של קרלייל בדאלאס, ברונסון שותף ל-10 דקות בלבד ולפי הדיווחים הוא לא שכח את היחס הזה
On ESPN's Hoop Collective podcast, Tim McMahon says Jalen Brunson would "enjoy absolutely lighting up the Indiana Pacers" because of his history with Rick Carlisle:
"3 years ago, Jalen Brunson played 10 minutes in a Game 7 loss, and he didn't play a whole lot more than that in… pic.twitter.com/oiMt0EyZJT
— The Strickland (@TheStrickland) May 4, 2024
אקס פקטור
האקס פקטור מבחינת אינדיאנה יהיה להתיש את הניקס. רק תשעה שחקנים קיבלו דקות במדי הקבוצה מניו יורק בסיבוב הראשון ומתוכם אחד כבר נפצע (בוגדנוביץ') ואחד קיבל כמות זניחה של דקות (אצ'יווה). תאורטית לת'יבודו יש על הספסל את אלק ברקס שהיה אחד השחקנים שת'יבודו הכי סמך עליהם בסיבוב הקודם שלו בקבוצה ואולי הוא יראה דקות. אינדיאנה שיתפה כבר 13 שחקנים, מתוכם 8 קיבלו דקות משמעותיות, שישה עם ממוצע נקודות דו ספרתי ועוד אחד (מקונל) שהיה קרוב לזה. אם מקונל וטופין יוכלו לתת תרומה שקרובה למה שאינדיאנה קיבלו מהם במשחק 6, אז כל אחד מהם קלע 20+ נקודות, זה יהיה גיים צ'יינגר.
אצל הניקס האקס פקטור יהיה – כמו בסיבוב הראשון – במציאת השחקן שיתרום לצד ברונסון. ג'וש הארט נתן תרומה התקפית מפתיעה (16.8 נקודות, 4.5 אסיסטים, 12.3 ריבאונדים!) ואו.ג'י אנונובי היה סולידי (15 נקודות ב-50% מהשדה) אבל דיווינצ'נזו התקשה יחסית (12 נקודות למשחק אחרי שתרם 20 למשחק מנקודת האמצע של העונה) ומקברייד היה לא יציב (10/16 מחוץ לקשת במשחקים 1,3 ו-4. 3/14 מחוץ לקשת במשחקים 2,5 ו-6). התוכנית תהיה לנצח את אינדיאנה על ידי כך שיקשו על ההתקפה שלה, אבל צריכים להיות מוכנים עם תשובות גם בצד ההתקפי.
התחזית
בשנה שעברה הניקס פגשו בסיבוב השני את מיאמי, אחת מהיריבות הגדולות שלהם בשנות ה-90 לסדרה שהוגדרה בכל מקום "עם ניחוח ניינטיז", ואכן קיבלנו סדרה איטית (קצב ממוצע של 92 פוזשנים למשחק) ועם אחוזי קליעה נמוכים (30.6 אחוזי שלוש למיאמי, 29.9 לניקס) ומיאמי המשיכו הלאה. גם השנה הניקס פוגשים בסיבוב השני קבוצה שהייתה יריבה מיתולוגית משנות ה-90 (אגב, בפעמיים הקודמות שהניקס עברו סיבוב (2013 ו-2000) הם הודחו על ידי הפייסרס) אבל הכדורסל שלה רחוק מאד משם. הניקס מצטיינים בלהאט את הקצב של היריבות, הם ינסו לכפות על אינדיאנה איבודים ולהכניס אותם לתוך כדורסל פיזי יותר. זה כדורסל שמתאים לפלייאוף ומכשול גבוה יותר, עבור אינדיאנה, ממילווקי ללא יאניס. אינדיאנה אמורים לקחת משחק אחד לפחות בזכות תצוגת קליעה, אולי אפילו שניים אבל קשה לי לראות אותם עושים יותר מזה: 4-2 לניו יורק.
