5 על 5 פניקס, קליפרס והסיקסרס
המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ והפעם: מידן בורוכוב, סער ברעם, אריק גנות והאורחים המיוחדים: אורן לוי ואוריאל דסקל.
האם פניקס "על אמת"?
אוריאל דסקל: פיניקס נראית כרגע כמו הקבוצה הכי מאוזנת בליגה. פוינט גארד אמיתי (כריס פול), שוטינג גארד אמיתי (דווין בוקר), סמול פורוורד אמיתי (מיקל ברידג'), פאוור פורוורד כמעט אמיתי (דריו שאריץ'), סנטר אמיתי (דיאנדרה אייטון). יש גם מחליף טוב/סביר לכמעט כל שחקן חמישייה מלבד דיאנדרה אייטון. האם זה מספיק אמיתי כדי לקחת אותם כל הדרך לגמר/אליפות? נראה שכן – במיוחד כל עוד הם ימשיכו ליהנות מכך שהשחקן הכי טוב/השני הכי טוב של היריבה מושבת (אנתוני דיוויס, ג'אמל מארי, קוואי לנארד אולי). בקיצור, זו השנה של כריס פול ודיר באלאק הם דופקים את זה.
מידן בורוכוב: בהחלט, פיניקס הקבוצה הלוהטת בפלייאוף עם 7 ניצחונות רצופים. הפציעה של דיוויס גימדה קצת את פיניקס וייתכן שלא בצדק. הם נתנו סוייפ אכזרי לדנבר, עם תצוגת תכלית ב 2 צידי המגרש. דווין בוקר לא מוערך, אייטון כנ״ל וכריס פול עם או בלי קורונה עושה ניסים ונפלאות בשנתיים האחרונות שלו ב OKC והסאנס.
פיניקס קבוצה מאוד מאוזנת, מונטי ווילאמס פנטסטי על הקווים. קצת גימדו את ה 8-0 בבועה אשתקד. יש להם את כל הכלים לחזור לגמר הליגה לראשונה מאז 1993 ויש להם סיכוי לקחת אליפות ראשונה.
אני מקווה שכריס פול לא יפספס את הסדרה הבאה.
סער ברעם: מה זאת אומרת? לגמרי. למרות הפציעות, קורה מה שקורה עם הקבוצות של כריס פול. שום קבוצה לא מעריכה אותם מספיק, מתכוננת מספיק טוב אליהם. הם יציבים, ומה שכריס פול הכניס לקבוצה הזו הוא סדר. כל אחד יודע מה בדיוק הוא עושה, ואחרי עונה סדירה מצוינת, הגענו לראות קבוצה מאומנת, טובה ומאורגנת. לגמרי על אמת. המתבקש הוא להשלים את הסגל עם עוד פורוורד חזק, אבל מה שאני הייתי עושה הוא להכשיר את הרכז הבא אחרי כריס פול. אני לא יודע אם יש מישהו שמכיר את המשחק טוב ממנו היום, הוא רואה את המגרש כמו רנטגן, ויודע, גם ללא האתלטיות שהייתה לו בתחילת הקריירה, לקלוע ולנהל מגובה 1.85 עם נעליים. ענק.
אורן לוי: חד משמעית. לא ראיתי אותה עושה את הקפיצה הזו כבר העונה, ועכשיו אני צריך להזהר מהלקאה עצמית חמורה מדי – כלומר, לא לנסות לפצות עם טייק אוהד מדי. אני עדיין חושב שצמד השחקנים הכי טובים בקבוצה הזו פחות טוב מהצמד הכי טוב של אלופה ממוצעת. אבל לעונה כמו זו זה בהחלט עשוי להספיק.
אריק גנות: כן. בהחלט.
פיניקס היחידה שהצליחה לנצח את סדרת חצי הגמר בפחות משישה משחקים. פול ובוקר נראים כמו שחקני אול NBA. אייטון הצליח למצב את עצמו כנוכחות אדירה בהגנה לצד יעילות יוצאת דופן בהתקפה. ברידג'ס נראה כמו ה-3&D המושלם, קראודר כמו הרולפלייר האולטימטיבי שהיה בשביל מיאמי בעונה שעברה. יש שם התקפה, יש שם הגנה. פול וקראודר מביאים ניסיון. הספסל נראה אחלה עם תצוגות דומיננטיות של פיין.
הדבר היחיד שיכול למנוע ממנה את ההעפלה לגמר הוא הכניסה של פול לפרוטוקול קוביד. פיניקס נראו בסדר גם בלעדיו, אבל הקליפרס הולכים להיות אתגר ועלולים לשרוף את אייטון בהגנה כמו ששרפו את גובר.
דונובן מיטצ'ל הראה כבר שהוא סופרסטאר? אם לא מה חסר? אם כן למה לא מקבל קרדיט?
אריק גנות: כן. הוא סופרסטאר.
מיצ'ל נראה כרגע כמו שחקן ברמת לילארד. כשהוא בריא, הוא מסוגל לקלוע שש או שמונה שלשות בכל משחק, לצד יכולת החדירה שנמצאת רמה הגבוהה ביותר בליגה, ויכולת המסירה הטובה. יוטה הגיעה למאזן הטוב בליגה ולעמדה לא רעה לגמר מערב בעיקר בגלל תצוגות העל שלו.
הוא יקבל יותר קרדיט עם הזמן, כי לוקח זמן להבין ששחקן הגיע למעמד של סופרסטאר. אבל אחרי שני פלייאופים מצוינים, אי אפשר להתכחש לרמה שלו.
מהצד השני, יש כל כך הרבה שחקנים נהדרים בעמדתו במערב שקשה לראות את מי הוא עובר. לברון, לילארד, קרי, מוריי, פול, לוקה. כולם סופרסטארים.
אוריאל דסקל: מיצ'ל ענק. השחקן הכי טוב של הקבוצה עם המאזן הכי טוב בעונה הרגילה. הוא טוב יותר מרוב השוטינג גארדס של היריבות ונותן מספרים יפים סלאש היסטוריים בפלייאוף. מה חסר לו? מקצועית כנראה שלא חסר לו יותר מדי. הוא הפך לקלע אדיר, הוא חודר, הוא גם השתפר מאוד בכל מה שקשור לפליימייקינג שלו. מה שחסר לו זה להגיע לגמר האזורי. למה הוא לא מקבל קרדיט. במילה אחת? יוטה. בשתי מילים: יוטה ג'אז.
מידן בורוכוב: מבחינתי דונבן מיטשל סופר סטאר מהפלייאוף הראשון שלו בעונת הרוקי, הוא שחקן שלא מפחד מהבמות הגדלות. יש לו יכולת התקפית נדירה אבל הוא לא עם מספרים של הארדן סטייל ומגיע מקבוצה מאוד קטנה כמו יוטה.
אין לי הסבר מדוע הוא לא מקבל מספיק קרדיט.
כמות הכשרון בליגה כל כך גבוהה שאין מקום לשחקנים כמו מיטשל שמגיע משוק מאוד קטן בדיון הציבורי. יש לי הזדמנות לכפר על חוסר הכבוד, הוא צריך להוביל את הג׳אז לקאמבק מול הקליפרס. משם השמיים הם הגבול עבורו ועבור יוטה.
סער ברעם: השאלה המתבקשת היא איך מגדירים סופרסטאר. האם מדובר במנטליות מסוימת? האם מדובר ביכולת אישית? ריאיונות? בכל מקרה, זו הבעיה המרכזית בשאלה, כמו ששאלו את ג'ורדן פיטרסון פעם "האם אישה טרנסית היא אישה אמיתית". מה זה אישה אמיתית? בכל מקרה, לטעמי, יש לו את שפת הגוף של כוכב, יכולת של כוכב, ויכולת הקרבה של כוכב שאכפת לו מהקבוצה. לטעמי הוא בדרך הנכונה לשם, ובעונה הבאה, כשיתאושש מהפציעה הנוכחית, הג'אז יהיו עוד יותר חזקים ומסונכרנים משהיו בעונה הנוכחית, ומסוכנת בהרבה. כשמיטשל יהיה שחקן שאומר לעצמו שהוא יכול הכל בכל תנאי, שם הוא יהפוך את עצמו לסופרסטאר.
אורן לוי: מיטשל נמצא איפשהו בקצה הטופ 20 של הליגה בעיני. לכל קורא/ת יש את ההגדרה המילונית שלהןם ל"סופרסטאר" (אצלי הוא לא עומד ברף). למדתי להעריך את מיטשל יותר בפלייאוף. אבל לדעתי הוא לא דומיננטי בצורה מספיק עקבית בשביל שנתייחס אליו כמו אל הלברונים והדוראנטים של הליגה. הוא גם נמצא מדרגה מתחת לאמביד, דיוויס, יוקיץ' ולילארד מאותה סיבה. אולי אם הוא היה גבוה ב-10 ס"מ לא הייתי יכול לנפנף אותו ככה. הוא 1.85 מ' וזה מתבטא גם בהגנה וגם ביעילות שלו כסקורר-יוצר. לא שהוא רע בדברים האלה, פשוט יש יותר מ-10 שחקנים שהייתי בוחר לפניו בהיררכיה של הליגה.
איזו גרסה של הקליפרס שראינו זו הגרסה המשקפת אותם יותר? זו שדורסת או זו שנדרסת?
אורן לוי: אני עדיין בשוק בכל פעם שמשהו טוב קורה לקבוצה הזאת. אני לא יודע מתי הפעם האחרונה שרג'י ג'קסון החטיא, אבל חוץ מזה הקבוצה הזו מראה חוסר עקביות שיכול להעביר אותי על דעתי. בסופו של דבר הקבוצות הדומיננטיות לא חוות משברים כמו אלה של הקליפרס. ההתעלויות שלהם מרשימות מאוד, במיוחד כשהם עם הגב לקיר. אבל זה מזכיר את הנאגטס של העונה שעברה – אם זה טוב מדי בשביל להיות אמיתי, זה כנראה לא אמיתי. אני מאמין שגם בפלייאוף מקולל כמו זה, אמורה להיות קבוצה שתתן להם מכה שממנה הם לא יקומו. מצד שני, אם הקליפרס יקחו אליפות, זו תהיה ה-הוכחה הדארקסט טיימליין.
אריק גנות: נראה שהמהפך של הקליפרס בעונה הוא בעיקר בצד המנטלי. אחרי שעפו עם יתרון של 3-1, הם הצליחו לחזור פעמים מפיגור 2-0 ולנצח קבוצות טובות. אחרי הפציעה של קוואי היו להם את כל התירוצים למה לעוף מול הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה בעונה הרגילה, אבל לא רק שהם הצליחו לנצח, הם גם הצליחו לחזור מפיגור 25 במשחק מכריע. זו לא הקבוצה הפריכה שראינו בשנה שעברה.
סביר להניח שזו הקבוצה שנראה בהמשך. משהו פשוט התחבר שם. וצריך לתת קרדיט ללו.
אוריאל דסקל: קליפרס נבנו טוב. זה לא שלא השקיעו מחשבה בבנייה מסביב לקוואי לנארד ופול ג'ורג'. הקבוצה בלי נקודות חלשות מדי (אולי קצת בעמדת הפוינט גארד, אבל לא ממש חלשה שם). כן, סרג' איבאקה חסר מאוד – אבל מה לעשות, פציעות וזה. הם באמת לא קבוצה שאמורה להידרס – לא משנה נגד מי – גם ללא קוואי לנארד. לפעמיים, כנראה בגלל מחסור במנהיגים אמיתיים – שזו הנקודה החלשה הלא מקצועית אלא האנושית, הם פשוט מוותרים לעצמם.
מידן בורוכוב: שאלה שהפכה ללא הוגנת עם פציעתו של קוואי. הקליפרס לא יציבה ויש לה תלות גבוהה מידיי בקליעות מ-3. פול ג׳ורג׳ ניפק סוף סוף משחק פלייאוף ראוי בגיים 5. הפוטנציאל של הקליפרס יותר בצד המביס מאשר בצד המובס. הם רחוקים משחק אחד (שוב) מלעשות היסטוריה ולהעפיל בפעם הראשונה בהיסטורית הפרנצייז ולהיות בגמר קונפרנס.
כמו כל פלייאוף 2021, לעולם לא נדע מה היה קורה אם קוואי ואיבקה לא היו פצועים.
סער ברעם: הקליפרס, כמו קליבלנד של טיירון לו, היא קבוצה תנודתית. לקחה אליפות בסגל מלא (ו… נדיר ללכת עד הסוף עם סגל מלא), ובלי סגל מלא דברים נראים אחרת. צריך להגיד להם שאפו ענק עם הניצחון על הג'אז. משחק לא פשוט בו הכל הלך ליוטה במחצית הראשונה, וקל לוותר על משחק חוץ בסיטואציה כזו. היא יותר קרובה לקבוצה שדורסת ומזכירה לי את מיאמי של וויד ולברון. רבע אחד טוב מספיק להם לקחת משחקים שהיו גדולים עליהם בכמה מידות. הצוות המסייע שלהם (להוציא את כריס בוש ו… רג'י ג'קסון) טוב בהרבה, ולכן הם קבוצה כל כך מעניינת. מצד שני, אין להם אוהדים ואופי. היא קרובה לדורסת, וצריכה להיות עוד כמה שנים בטופ בשביל להיות כזו.
פילדלפיה התקשתה נגד וושינגטון ואטלנטה. מה חסר להם?
סער ברעם: מוח. נראה שריברס הוא הדמות המתאימה ביותר לנהל אותם כל עוד מדובר בעונה הרגילה. אם הם מפסידים לאטלנטה, הייתי מתמגנט לריק קרלייל ומשלם לו כל סכום, כל עוד מדובר בשיקול מקצועי. מישהו שיהפוך את החיזוק בקיץ שהיה להם למשמעותי, ויארגן את ההגנה שלהם, שמורכבת מ-3 משחקני ההגנה הטובים בליגה. אין סיבה שלא יטרפו את המזרח, יש להם את האיזון המושלם בין רוחב לעומק בסגל. צוות אימון איכותי יעשה את ההבדל עבורם, כל עוד יצליחו לשמור על כל המועבט. משגע אותי שבמשחק נגד אטלנטה (משחק 1), שניצחו בקושי רב, ריברס שם לחץ על השופטים דווקא בפוזשנים שלא הגיע לו.
אורן לוי: כוכב בריא, ושחקן התקפה. כשאני אומר כוכב בריא אני מתכוון שאמביד קצת פריך, זה לא חדש. הייתי רוצה לראות אותו משיל 10-15 ק"ג, רק כדי לראות אם הגוף שלו יצליח להתמודד יותר טוב עם העומס ככה. וכשאני אומר שחקן התקפה אני מתכוון מילולית, להוסיף מישהו למערך ההתקפי כדי שלא יהיו שם רק ארבעה שמסוגלים לאיים על הסל. סימונס שומר נהדר, עם מעלות אמיתיות כעושה משחק ובהתקפות מעבר, אבל כל עוד אפשר להתעלם ממנו לחלוטין או לשלוח אותו לקו – לפילי יש תקרה.
אריק גנות: סימונס שחקן בעייתי, כבר אי אפשר להכחיש את זה. הוא שחקן הגנה נהדר ויכולת המסירה שלו בטופ של הליגה, אבל אתה לא יכול לקלוע 33% מהעונשין בפלייאוף, ואתה לא יכול שלא תהיה לך קליעה בכלל ועדיין להיחשב לשחקן מועיל בליגה הזו.
הפציעה של גרין גם היא לוקחת משהו מפילי. הוא לא שחקן גדול ואיבד הרבה מהיד שלו, אבל מאוד מוסיף לספייסינג ולהגנה. בלעדיו סת' קרי נאלץ לקחת על עצמו הרבה בשני הצדדים, ופילי צריכים הרבה ממילטון ומקסי שקשה לסמוך עליהם.
ובנוסף – דוק. כבר אי אפשר להתעלם מהקריסה של קבוצות שלו ביתרונות גדולים מול קבוצות עם סגל נחות.
אוריאל דסקל: חסר להם כוכב נוסף שמפחיד יריבים כשהוא בהתקפה. זה מה שחסר להם. הם לא יכולים להרשות לעצמם "כוכב" שהוא הגארד הראשון בהיסטוריה שמחטיא 10 זריקות עונשין במשחק פלייאוף. הם לא יכולים פליימייקר כל כך מוגבל כשהכוכב הראשי שלהם הוא סנטר כמו ג'ואל אמביד. אגב, זה מאוד דומה למילווקי. הם צריכים "קובי בראיינט" ליד "השאקיל אוניל" שלהם (יאניס).
מידן בורוכוב: מיסטר ביג נאחס – דוק ריברס. כמה לוזר בן אדם צריך להיות בשביל להמשיך לאמן ולהחריב מועדונים עם פוטנציאל אליפות?
הוא היה חלק עצום מהבעיה של הקליפרס גם זאת של השנה הקודמת וגם זו של פול וגריפין ( בתקופה שקפץ מעל גרוטאות ולא נראה כמוהן)
אם וכאשר פילי תודח מול ההוקס החלטה ראשונה ומיידית – ביי ביי דוק ריברס. החלטה שנייה – טרייד על בן סימונס, עוד לא חשבתי מספיק לעומק על זה אבל אין לו מקום לצד אמביד והאריס.
וכמובן הפרדת כוחות מדני גרין שכבר לא מתאים לרמות האלו.
המיד ריינג' עושה קאמבק? הוא בכלל הלך? ועד כמה הוא חשוב?
מידן בורוכוב: אם שואלים את קווין דוראנט אז הוא חשוב מאוד, בפיגור של נקודה כמה קבוצות ילכו לשלשה בגלל שהאנליטקיס קבע שזאת זריקה טובה יותר? המיד ריינג׳ חזר אבל הוא פחות מיועד לגבוהים בלבד כמו בעבר. זו זריקה שכל שחקן בכל עמדה יכול להרים אותה ולהשתמש בה. אני מעדיף את המיד ריינג׳ בכל יום על פני מטחיי השלשות. זה כלי חשוב מאוד שכמעט ונכחד מעולם שלא בצדק.
עם כל הכבוד לאנליטקיס עדיף 2 נקודת הסל מ-1.7 נקודות אפקטיבית/מהפינה/ביום שלישי/מחק את המיותר.
סער ברעם: לא. לא. חשוב. זה היה בקצרה. ובכללי, ראינו את קוואי מחסל את דאלאס כבר 2 סדרות עם מיד ריינג'ים קטלניים. משהו בלתי עציר. יש משהו מייקל ג'ורדני-ווינרי בלקבור מיד ריינג'ים מבעיתים. אין הרבה מה לעשות עם זה, במיוחד ב-1:1. לשחקנים הכי טובים יש את הנשק הזה. קוואי, לברון (שהוא דווקא הקלעי הפחות טוב), לוקה, דוראנט, הארדן, ביל, לילארד ושות'. אין משהו בלתי עציר מזה. השאלה האם זה יעיל בעולם האנליטיקס. החבר'ה מוכיחים לנו שכן, וההשלכות ממרחק מוכחות כפחות עקביות. צריך לדעת לייצר סל מכל טווח.
אורן לוי: המיד ריינג' לא באמת הלך בצורה שהיא רלוונטית למי שצורך את המשחק כמוני – הבידודים של השחקנים הכי טובים עדיין נגמרים שם בהרבה המקרים, ובעיקר נלקחו מאיתנו הקאץ'-אנד-שוט של שחקני משנה מהטווח הזה, שעכשיו עומדים על קו השלוש. הנתונים מראים את זה, ומעבר לזה, משחק פתוח יותר מעצים את היעילות גם של זריקות משתי נקודות – חדירות, פוסט-אפים, וכן, אפילו זריקות מחצי מרחק. אני כן מרגיש שיש משהו שקצת יצא משיווי משקל מבחינת נפח השלשות שאנחנו רואים, שהופך את המשחק לקצת הומוגני לעיתים, אבל אני מצפה שזה חלק מתהליך שימשיך לאזן את עצמו.
אריק גנות: המיד ריינג' עושה קאמבק חלקי. יש קבוצות שהצליחו להבין איך נכון לנצל אותו ואיך הופכים אותו לזריקה טובה. יש שחקנים שהתמקצעו בזריקה הזו. לקבוצות שאין להן שחקן כזה עדיין עדיף להיצמד למורי בול – שלשות וזריקות ליד הסל.
אבל שחקנים כמו פול, דוראנט, קוואי, בוקר , יאנג ואמביד, ביחד עם התמקדות של ההגנות במניעת שלשות וזריקות מהצבע, הופכים את המיד ריינג' לנשק שהוא לא רק מאוד יעיל, לפעמים הוא גם הכרחי. ראינו את יוסטון של מורי הולכת לאיבוד כשויתרה מראש על חלקים של המגרש, וקבוצות למדו איך לנצל גם את הטווח הזה.
אוריאל דסקל: בפלייאוף, שחקן שיודע לקלוע מהמיד-ריינג' זה גיים צ'יינג'ר ולכל אלופה – גם בעידן השלשות – היה שחקן שיודע לקלוע באחוזים גבוהים גם בתוך קו השלוש ולא בצבע. לברון ג'יימס, קווין דוראנט, קוואי לנארד, אנתוני דיוויס. המיד ריינג' מעולם לא נעלם ותמיד היה כלי חשוב בשניות האחרונות של התקפות בפלייאוף. אחת מהסיבות המרכזיות לכך שהכדורסל בפלייאוף שונה כמעט בתכלית מהכדורסל בעונה הרגילה.
קרא עוד
