הלך הילד נשאר הפלא – דאלאס מאבריקס\פרק מתוך עונה מהאגדות

לכבוד הקמפיין החדש שלנו אנחנו מפרסמים בכדור פרקים מתוך הספר עונה מהאגדות

3.7 שניות לסוף ההארכה. 132:133 ללוס אנג'לס קליפרס במשחק הרביעי של הסיבוב הראשון. קשה לשאת את השקט באולם נטול האוהדים. לוקה דונצ'יץ' מתכונן לאקט סיום הירואי שיחתום הופעה מהסוג שרואים פעם בדור. 40 נקודות, 17 כדורים חוזרים ו-13 אסיסטים היו לילד בן ה-21 באותו רגע. בדקה האחרונה של המשחק הוא הספיק לקלוע שני סלים קשים ששמרו את דאלאס בעניינים מול היריבה העדיפה, ואת כל זה הוא עשה כשהוא משחק עם קרסול שעדיין כואב מנקע שאירע יומיים קודם כן, וללא קריסטפס פורזינגיס המושבת. מקסי קליבה סידר לדונצ'יץ' חסימה ששחררה אותו מקוואי לנארד, שהיה מרוח עליו כמו דאודורנט. לוקה קיבל את הכדור מול רג'י ג'קסון כמה מטרים מאחורי קשת השלוש. ב-3.7 שניות הוא הספיק לרוץ בארבעה כיוונים שונים לפני שהוא עלה לשלשה, לפחות מטר מאחורי הקו.

לולא כל המצלמות, חלקן אפילו לא מאוישות, אפשר היה לחשוב שמדובר במשחק אימון. בשלב הזה, המשקל ההיסטורי של הרגע ידוע לכל הנוכחים באולם, אבל הוא אצור אצל כל אחד ואחת בנפרד. הבועה באורלנדו הפכה להמון בועות קטנות, ונוצר מן ריק משונה בין מה שקורה לבין האופן שבו הוא נחווה. מייק ברין, השדר האגדי של רשת ABC, הוא כנראה האדם המושלם לגשר על הפער. הזריקה באוויר.

"באנג! באאאנג!!!" הקריאה האיקונית של ברין מפלחת את השקט כשהכדור של דונצ'יץ' צולל פנימה כשנשארו  0.0 שניות בשעון המשחק. כל עדר המאבריקס נוהר אל דונצ'יץ', מחבק אותו ומטפס עליו באקסטזה שלרוב שמורה רק לילדים. הם לא שמחים רק על הניצחון שהשווה את תוצאת הסדרה, הם שמחים כי יש להם את לוקה דונצ'יץ' בצד שלהם לעתיד הנראה לעין. הם מתחילים להבין מה זה אומר.

כפרי בשל

כשנתיים וחודשיים לפני כן, דוני נלסון, הג'נרל מנג'ר של המאבס, ומארק קיובן, בעלי הקבוצה, לא ידעו את נפשם מרוב אושר בערך עשר דקות מתחילת דראפט 2018. השניים ראו את פיניקס וסקרמנטו מסתכלות על ההזדמנות הכי טובה שלהן להחזיר את עצמן למרכז הבמה, וכל אחת בתורה אמרה בנימוס "לא, תודה".

בבחירה הראשונה בדראפט הסאנס בחרה סנטר דיאנדרה אייטון ממכללת אריזונה. סקרמנטו מצידה הלכה על הפאוור-פורוורד מארווין באגלי מדיוק. שירים נכתבו בגנות הטעויות האדירות האלה – אם יש לכם כמה דקות פנויות, גשו לאתר דה רינגר, תמצאו את "Halleluka" ותודו לי אחר כך. שני מקבלי ההחלטות הראשיים באותן קבוצות, ריאן מקדונה ו-ולאדה דיוואץ', כבר פוטרו. לוקה דונצ'יץ' נבחר אחרי צמד הביגמנים בבחירה השלישית, אך ישנה עוד קבוצה שעשויה להרגיש תחושת פספוס עמוקה, וזו הקבוצה שבחרה בו באופן רשמי – אטלנטה הוקס. טראוויס שלנק, הג'נרל מנג'ר של אטלנטה בחר בלוקה עבור דאלאס, בטרייד שסוכם מראש, וקיבל עבורו את טריי יאנג ובחירת הסיבוב הראשון של המאבס ב-2019. הרגע שבו הטרייד עבר היה הרגע שבו נלסון וקיובן חגגו. הם ידעו שמצאו את אבן הפינה של המועדון שלהם לשנים הבאות.

מאז, כאמור, עברו רק קצת יותר משנתיים. אם כן, למה כולם מיהרו לחגוג (מצד אחד) ולפטר (מהצדדים האומללים של פיניקס וסקרמנטו)? הרי בניגוד לאוהדים בעידן הרשתות החברתיות, המנהלים שהפכו למקבלי ההחלטות ב-NBA מבינים שסבלנות היא שם המשחק. מדובר באנשים מחושבים וקרי רוח, בעלי עצבים מברזל. את הכסף הם סופרים במדרגות, ואז שוב כשהם מגיעים לרכב. כמו לוקה, גם יאנג כבר הגיע למשחק האולסטאר. אייטון רחוק מלהיות נפילה. למדנו כבר שהרוב המכריע של שחקני NBA מגיע לשיא אחרי גיל 25, והדרך לשם ארוכה ומפותלת, ושונה מאחד לאחד. אך משום מה, יש תחושה שכבר קיבלנו את התשובות לדראפט 2018. נשאל שוב – מה שונה במקרה של דונצ'יץ'? איך אנחנו כבר יודעים?

איך אנחנו כבר יודעים

יש כמה נתיבים אפשריים לתשובה. השורה התחתונה היא שדונצ'יץ' כבר הביא קבלות והוא ממשיך לספק אותן על בסיס קבוע. מדובר בשחקן שנמצא באחוזון העליון של קבוצת הגיל שלו, פחות או יותר מהרגע שבו הוא התחיל לשחק. ברמה הקבוצתית וברמה האישית, במונחי כדורסל – מדובר בעילוי. אנחנו לא מדברים על פוטנציאל, שגם ממנו נשאר לו בשפע, אנחנו מדברים על תפוקה.

מלאכת בחירת השחקנים בדראפט היא כזו שדורשת יכולות חיזוי על-אנושיות. כמות השחקנים שצריך להכיר עולה על גדותיה משנה לשנה. המשימה – לצפות במתבגרים בגיל 18-20 משחקים במסגרות שיש בהן רמת כדורסל נמוכה להחריד ולנסות לנחש איך המשחק, הגוף וגישתם המנטלית יתפתחו בשנים הקרובות. מקמצוץ האינפורמציה שבידיכם, עליכם להסיק איך כל זה יראה בקונטקסט של משחק NBA – שהוא כמעט ספורט אחר בהשוואה למה שקורה על המגרש סביבם בעת הצפייה בהם. בשלב הבא, ציידי הכישרונות – ואם השחקן טוב מספיק, גם דרג ההנהלה הבכיר בקבוצות ובלשים פרטיים – ינסו לגלות יותר על הפרופיל הרפואי, וכמובן, אופיו של השחקן. איך הוא יגיב כשהצ'ק הראשון יגיע ופתאום הוא יבין שהוא לא צריך לדאוג לכסף יותר, האם הוא ימשיך לעבוד קשה? מה ידחוף אותו להשתפר ולהתפתח? האם הוא מסוגל לעמוד בעומס הפיזי והמנטלי של עונת NBA? ומה עם חמש כאלה? אפשר למצוא אין-ספור דוגמאות לשחקנים בעלי כישרון פיזי נדיר שנפלו באחד מאין-סוף הפרמטרים האלו, ומעולם לא קיימו את ההבטחה הגלומה בהם. זה מה שהופך את הדראפט למקום הכי פחות סלחני בליגה. לגבי דונצ'יץ' לא היו אמורות להיות שאלות.

לוקה, בנו של שחקן העבר סשה דונצ'יץ', הראה ניצוצות מגיל צעיר מאוד. בגיל 13 לוקה ומשפחתו החליטו שהדבר הנכון עבור לוקה יהיה לעזוב את ביתם בסלובניה ולעבור לאקדמיית הכדורסל של ריאל מדריד. דונצ'יץ' המשיך בנסיקה המטורפת שלו, ובגיל 16 וחודשיים הפך לשחקן הצעיר ביותר בתולדות מועדון הפאר שמשחק בקבוצה הבוגרת. הוא שיחק שתי דקות וזרק זריקה אחת. זו הייתה שלשה והוא קלע אותה, רק בשביל לא לקלקל את הנרטיב. הוא לא עצר שם. הוא הצדיק את הכינוי שדבק בו, "וונדר-בוי" בכל פעם שדרך על הפרקט. שחקני הקבוצה הבוגרת, רבים מהם בעלי עבר בליגה הטובה בעולם, אימצו אותו ועזרו לו במסע שלו. לא קנאה, לא זלזול ולא חשדנות היו בקשרים שרקם עמם. נער בין גברים, עדיין בשיאם, אך הם בחרו לשמש כמנטורים לילד שגונב להם את אור הזרקורים. לוקה זכה בכבוד ובאהבה שלהם מהיום הראשון, והאגדה שלו רק הלכה וגדלה.

בגיל 18 דונצ'יץ' זכה עם גוראן דראגיץ' ונבחרת סלובניה באליפות אירופה, תוך שהוא מביס בקרבות אישיים שחקני NBA דוגמת פורזינגיס, ריקי רוביו, אוון פורנייה ואחרים. סלובניה המפתיעה ניצחה את כל תשעת המשחקים שלה בדרך לתואר, ודונצ'יץ' נבחר לחמישיית הטורניר. בגיל 19 הוא כבר הוביל את ריאל מדריד לאליפות היורוליג, וזכה בתואר השחקן המצטיין של המפעל – צעיר בארבע שנים מהשחקן הצעיר ביותר לזכות בתואר לפניו, מילוש תאודוסיץ' ב-2010. דונצ'יץ' נכנס לדראפט כשחקן שיש לו את קורות החיים הכי מרשימים אי פעם. עם כל הכבוד למכללות או אפילו לטורנירים בינלאומיים, דונצ'יץ' הוביל את הקבוצה הכי טובה מחוץ ל-NBA לאליפות בליגה הכי טובה מחוץ ל-NBA. כמה גבוה מזה אפשר להגיע? או שאולי זו בדיוק הבעיה.

הייתה תקופה שבה כל מה שקרה מחוץ לגבולות ארצות הברית היה לא רלוונטי כמעט לדראפט. אך בשנים האחרונות המצב השתנה, וסקאוטים נשלחים לאתר כישרונות בליגה השלישית ביוון, למשל, ובמתנ"סים מתפוררים בכל רחבי הגלובוס. כל תפקידם הוא לחפש מחטים בערמות שחת. אולי מרוב שהם מחפשים יהלומים מתחת לאדמה, הם לא ראו את את היהלום הענק שהונח להם מול העיניים.

הקריירה של דונצ'יץ' נכתבה בידי התסריטאי הכי גרוע בעולם. מאז ומעולם הוא פשוט טוב יותר מהיריבים שלו. הוא מטפס במעלה הסולם וכובש שלב אחר שלב, בקצב מדויק כמו שעון שוויצרי. לא סינדרלה ולא נעליים. ילד הפלא של הכדורסל האירופי הפך לילד הפלא של הכדורסל האמריקאי, ועכשיו, הלך הילד ונשאר הפלא. איפה ההתגברות כנגד כל הסיכויים? איפה ההתחשלות אל מול מפחי הנפש? איפה הצמיחה מתוך הכישלון? אפילו למייקל ג'ורדן היה מאמן שלא חשב שהוא טוב מספיק בשביל הנבחרת הראשונה של התיכון.

גילו את אמריקה

אז לפחות שלושה מנהלי קבוצות ראו את דונצ'יץ', שחקן בעל רזומה ללא רבב וסגנון משחק מרשים יותר משהיה ללברון ג'יימס בגילו, ובחרו ללכת בכיוון אחר. איפה הפוטנציאל, הם דרשו לדעת. בז'רגון הכדורסל האמריקאי יש מילה שמעבירה צמרמורות בגוף של כל איש כדורסל ששומע אותה – Upside. על פניו, כמה טוב יותר דונצ'יץ' יכול להיות? עם זאת, מכאן ועד ההחלטה שלא לבחור בו ראשון בדראפט יש דרך ארוכה. ארוכה ומיותרת. כך או אחרת, החלו לצוץ דיווחים על כושר גופני לקוי וחיבה מופרזת לחיי הלילה של מדריד. במקביל, בזמן שרוב צוותי ההנהלה בליגה כבר עברו את שלב הגזענות הסמויה כלפי שחקנים מחוץ ליבשת, בתקשורת הספורט האמריקאית עוד נותרו כמה עשבים שוטים. הם הטילו דופי ברמת הכדורסל של היורוליג, ופקפקו ביכולת של דונצ'יץ' לעשות במגרשי ה-NBA את מה שעשה בכל מגרש באירופה. הבחירה השלישית בדראפט רחוקה מלהיחשב בחירה מאוחרת – תשאלו את גרנט היל, דומיניק ווילקינס, ג'יימס הארדן ומייקל ג'ורדן. היא פשוט מאוחרת יותר משמעותית מאיפה שדונצ'יץ' היה אמור להיבחר בדראפט הזה.

דונצ'יץ' הגיע לדאלאס בתזמון מושלם. עונת הרוקי של לוקה הייתה גם עונתו ה-20 של דירק נוביצקי במאבריקס, ואקורד הסיום של הקריירה הכי מפוארת של שחקן בינלאומי בליגה. קיובן, נלסון וריק קרלייל, מאמן הקבוצה, קיוו שהגרמני יחנוך את הרוקי ויראה לו את הדרך. וכך היה. נוביצקי היה המנטור המושלם לשחקן שראה לא מעט כאלה. החיבור בין השניים היה מיידי. המאבס לא בזבזו זמן ושלחו בטרייד את הרכז הצעיר דניס סמית' ג'וניור, יחד עם ערמת נכסים לניו יורק ניקס בשביל פורזינגיס (הפצוע), טים הארדוואי ג'וניור ונספחים. האריסון בארנס נשלח לסקרמנטו, והסגל החל לתפוס צורה שמתאימה יותר לאיש שמחזיק בכדור. דונצ'יץ' סיפק עונה חלומית ואף זכה בתואר רוקי העונה. אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שעשה בעונתו השניה.

ככלל, מצופה משחקנים להשתפר משמעותית בקיץ הראשון שלהם כמקצוענים. זו הסיבה שתואר השחקן המשתפר, על פי רוב, לא ילך לשחקן בעונתו השנייה. כדי לשבור את הכלל הלא כתוב הזה דרושה עונה של התפוצצות אישית בקנה מידה נדיר. וכך היה. חשבנו שעונת הרוקי של הסלובני הייתה מרשימה – מסתבר שהוא רק טבל את הרגל במים. דונצ'יץ' פתח את עונת 2019/20 בסערה, בגוף שנראה חדש ובגישה דורסנית מתמיד. ההופעות והמספרים הלכו ונערמו, וכולם הבינו – כל אחד בזמן שלו – שלא מדובר בכמה משחקים חמים, אלא בנורמה החדשה. לוקה דונצ'יץ' הוא סופרסטאר, כבר עכשיו, והתחרות שלו אינה רק מול השחקנים שמולו, היא גם מול ספרי ההיסטוריה.

המשחק של דונצ'יץ' מתחיל מהראש. יש לו צעד ראשון קטלני, שלרוב מגיע בתזמון מושלם לאחר שדונצ'יץ' מטה את שיווי המשקל של המגן, בדיוק מספיק כדי לחלוף על פניו מהצד השני. הוא מסוגל לייצר לעצמו זריקה מכדרור מכל נקודה סביב קשת השלוש, משחק הפוסט שלו מהוקצע באופן שלא הולם את שנותיו, ואפשר לספור על יד אחת את השחקנים שתעדיפו לראות אותם עם הכדור בפיקנ'רול. אלה רק חלקים קטנים מהפאזל שלו. הגדולה של דונצ'יץ' מצויה בקבלת ההחלטות וראיית המשחק שלו. דונצ'יץ' קורא את המהלכים הנפרסים מולו בדייקנות של נפח זכוכית ויצירתיות של מלחין מחונן. הוא מסוגל לצפות את המתרחש כאילו מדובר בסרט שהוא כבר ראה. בהתקפה שקרלייל בנה סביבו, תפקידו של לוקה הוא לדאוג שיהיה לסרט סוף טוב.

האישיות הכובשת של דונצ'יץ' קונה לו עוד ועוד מאמינים בארה"ב, בדיוק כפי שהיה במדריד. מספיק לשמוע את הסובבים אותו מדברים עליו ולראות את האינטראקציות שלו עם האוהדים כדי להבין שמדובר באדם אדיב וקשוב, שלא נותן לכל ההצלחה לעלות לו לראש.

המאבריקס מכוונים למעלה

פורזינגיס חזר מהפציעה לפתיחת עונת 2019/20, ובדקות שלו על המגרש יצר חיבור עוצמתי ביותר עם דונצ'יץ'. הכימייה של צמד האירופאים, יחד עם עבודת אימון מרשימה מאוד של קרלייל, הפכו את ההתקפה של דאלאס להתקפה הטובה בליגה בעונה הרגילה. למעשה, עם ממוצע של 114.9 נקודות למאה החזקות כדור, למאבס הייתה ההתקפה הפורייה ביותר בהיסטוריה של הליגה. הדרך לפלייאוף במערב רצופה מכשולים, וההגנה הבעייתית של הקבוצה לא עזרה, אבל דאלאס הצליחה להתמקם בנוחות במקום השביעי, מרחק בטוח מהמקום השמיני. המפגש מול הקליפרס היה טבילת האש של לוקה דונצ'יץ' בפלייאוף, או שאולי נכון יותר לומר שהפלייאוף זכה לטבילת האש בלוקה דונצ'יץ'.

אף אחד כבר לא זלזל ביכולות של לוקה, בארצות הברית או מחוצה לה, אך היתרון האיכותי של הקליפרס היה מובהק. עבור מרבית הפרשנים, זו הייתה סדרה לפרוטוקול בלבד, בדרך של הקליפרס לדרבי היסטורי בגמר המערב מול הלייקרס. הקליפרס יצאו מהסדרה הזו בחיים, בקושי. למעשה, הסדרה הזו הייתה הסימן הראשון לכך שאולי הקליפרס עדיין לא ראויים למוניטין שלהם.

42 הנקודות של לוקה במשחק הראשון היו, כמובן, הכי הרבה נקודות שקלע שחקן במשחקו הראשון בפוסט-סיזן, אך הקליפרס ירדו כמנצחים. הסדק הראשון בשריון שלהם הגיע כשהמאבס גנבו את המשחק השני, והקליפרס חזרו להוביל אחרי ניצחון צמוד במשחק הבא.

המשחק הרביעי של דונצ'יץ' נכנס לספר דברי הימים של הליגה, והמאבס הוכיחו שיש להם מספיק כלים כדי לנצח גם ברמות הגבוהות ביותר. אך הקבוצה המוכשרת והמנוסה יותר עמדה מנגד, ולפני ההתרסקות שתגיע בסדרה הבאה, לוס אנג'לס תמצא דרך לסלק את המאבס מדרכה בשני המשחקים הבאים. לאחר ניצחון מוחץ של הקליפרס במשחק החמישי, 110:154, המשחק השישי היה הפעם הראשונה בסדרה שנחתם רצף של שני ניצחונות לאותה קבוצה. 38 נקודות, תשעה ריבאונדים ותשעה אסיסטים של דונצ'יץ' לא הספיקו בהפסד שנעל את העונה. המאבס עזבו את הבועה וחזרו הביתה, לא לפני שנתנו מאבק ראוי מול אחת הטוענות לכתר.

העתיד של המאבס הוא העתיד של הליגה

המאבריקס יודעים מה יש להם ביד, הם ידעו זאת כעשר דקות מתחילת ערב הדראפט ב-2018. לזכותו של קיובן ייאמר שהוא לא מתבייש לפתוח את הארנק – לפעמים גם אם עדיף שלא. נלסון ותיק בארגון של דאלאס כמו הקירות עצמם, ויש רק שני מאמנים פעילים הנמצאים בתפקיד שלהם יותר מקרלייל, שהגיע לדאלאס ב-2008. אך המאבס רחוקים משלמות, כפי שיעיד הסקנדל אדיר הממדים שאיתו המועדון נאלץ להתמודד בפברואר 2018.

טרדמה אסארי, מנכ"ל הארגון, היה דמות מובילה בשורה של עברות חמורות בעלות אופי מיני בתוך מקום העבודה. בהנהגתו של אסארי, הפכו מסדרונות הארגון בצד העסקי (אלה שלא נוגעים לפן המקצועי) למקום מאיים, מיזוגיני ומעורר בחילה. השערורייה שנחשפה במגזין ספורטס אילוסטרייטד הכריחה את קיובן לבצע ניקוי אורוות מסיבי וחשבון נפש ארוך ויסודי. הארגון עדיין מתמודד עם ההשלכות והאחריות הכבדה שהוא נושא בה, במטרה למנוע מקרים כאלה בעתיד, בארגון ומחוצה לו.

עבור ליגת ה-NBA, בדומה למצב בשאר העולם, הימים הם ימים של אי-ודאות. ניתן רק לקוות שהיציבות תחזור לאיטה, והמשחק יחזור להיראות כמו שזכרנו אותו, על הפרקט ומסביבו. בתוך הפקעת הסבוכה הזו, התקוות לאליפות נוספת של דאלאס נחות על כתפיו של דונצ'יץ'. נוביצקי היה הפנים של האליפות הראשונה ב-2011, וכמוהו גם לדונצ'יץ' אמור להיות לפחות גביע MVP אחד בארון לפני שהוא יתלה את הנעליים, וגביע אחד נשמע כמו הימור די שמרני. אם לברון ג'יימס יחליט אי פעם לרדת מכס המלכות, הסיכוי שדונצ'יץ' יתפוס את מקומו יהיה גבוה מהסיכוי של כל שחקן אחר. הנרטיב אולי לא מלודרמטי מספיק בשביל הקהל המערבי, אבל המציאות כבר מולנו, והיא לא עובדת בשביל האולפנים בהוליווד. לא כל סוף טוב צריך אמצע גרוע. ילד הפלא ימשיך להשיג, להלהיב ולנצח בדרכו במעלה הסולם, והוא לא יעצור גם לאחר שייגע בשמיים.