סדרות הסיבוב הראשון מגיעות ברובן אל סיומן, ואמנם לרוב הסיבוב הראשון הוא חד צדדי ולא מעניין, השנה אישית מאוד נהניתי. בעיקר מכיוון שהסדרות בסיבוב הראשון היו בית ספר לכדורסל.

כל ילד יודע שכדורסל מנצח זה ששם יותר פעמים את הכדור בסל, ובסופו של דבר כל המשחק הזה כפי שהיטיבו לתמצת הגששים מסתכם ב"ג'אסט פוט דה בול אינ דה סל, אוקיי? אוקיי." אבל כשאני אומר שהסדרות היו בית ספר לכדורסל אני לא מדבר על העניין הזה של לשים את הכדור בסל, או על ההברקות הטקטיות ההתקפיות השונות, למרות שהיו כאלו לא מעט. אני מדבר על הדברים שקורים עד לרגע שבו השחקן שם את הכדור בסל.
הסדרה בין סן אנטוניו וממפיס לימדה אותנו חשיבותן של התאמות חמישיות, הסדרה בין הקליפרס ליוטה על התמודדות עם בלת"מים והתעלות של שחקנים, הסדרה בין מילווקי לטורונטו לימדה אותנו על התאמות הגנתיות מבריקות (שלמקרה ופספסתם את הטור של דניאל על ההתאמות של מילווקי אז לכו לקרוא) וכמובן חשיבות הניסיון בפלייאוף.

והסדרה שהייתה קרובה לליבי הייתה הסדרה שלימדה אותנו על חשיבותם של כושר ויכולות מנטליות. זוכרים את המ"כ מהטירונות שצעק עליכם שהכל בראש? ובכן, הוא לא לגמרי טעה.

לתמצת את הסדרה הזאת כמו שראיתי לא מעט לכן\לא רונדו עושה המון עוול למה שקרה שם על המגרש, ובעיקר בחדרי ההלבשה. זו הסדרה שבה ראינו שעם כל הכבוד ליכולות הטקטיות המרשימות בהחלט של שני המאמנים שכבר הוכיחו עצמם, האתגר האמיתי שלהם לא היה לשרטט את התרגיל המנצח, אלא להתמודד עם שחקנים במצבים שאיך נגדיר אותם, מאתגרים.

אז להלן סקירת האירועים ואיך התמודדו איתם. את רובם אתם כנראה כבר יודעים, את חלקם אתם אולי לא, או שחושבים שיודעים. והרשו לי להתחיל עם הקבוצה ה"ביתית", בוסטון סלטיקס. רגע לפני תחילת הפלייאוף אחותו הצעירה של אייזיאה תומאס כוכב הקבוצה נהרגת בתאונת דרכים. תומאס עולה לשחק בכל זאת למשחק הראשון, והקבוצה יוצאת ומשחקת לא רע, למרות משחק טוב של הבולס. עדיין, רואים על תומאס שהוא לא מרוכז, והוא מרשה לרונדו לתעל אותו למלכודות הגנתיות והוא מחטיא לא מעט. ברבע האחרון כפי שקורה לסלטיקס הרבה יותר מדי העונה הם מאבדים יתרון. אלא שהפעם הנפילה הופכת לקריסה, תומאס באאוט טוטאלי ובאטלר מוביל קאמבק מרשים שמעבר לנצחון במשחק, בעל השפעה מוראלית.

לקראת המשחק השני עושה רושם שבמקום שהשחקנים ימשכו אליהם את תומאס ויעודדו אותו, הוא גורר את כולם למטה. שחקני הבולס  לעומת זאת מעודדים וקיבלו הרבה עידוד מהנצחון במשחק הראשון, שחקני הסלטיקס ברצפה, והמשחק הזה הוכרע בכלל לפני שריקת הפתיחה. במהלך המשחק רונדו מדרבן את שחקני הבולס ששחקני הסלטיקס כבר נכנעו ורק צריך לקטוף את הפירות, וזה נכון באופן ברור לכל מי שצופה במשחק.

2-0 בסדרה, וההספדים ממהרים להגיע, ויש מי שכבר אומר שבכל זאת תהיה לקליבלנד הביתיות בגמר המזרח…

לקראת המשחק השלישי בראד סטיבנס מקפיץ לחמישייה את ג'ראלד גרין. זה מהלך תמוה כי גם ככה בוסטון בחסרון בריבאונד, אז עוד יותר נמוך? ושנית, כי ג'ראלד גרין היה יכול להיות קלף מהשרוול אולי, לפני עשור.

אבל מעבר לחשיבות הטקטית, גרין הוא שחקן של אנרגיות. קפיץ אנושי שרץ, נכנס ברבאק לסל וסטיבנס קיווה מאוד שהאנרגיות הללו ידבקו בשאר השחקנים. בינתיים תומאס חוזר  עם ראש צלול יותר, ושחקני הסלטיקס מתעוררים. המשחק השלישי מנוצח והאנרגיות חוזרות, וממשחק למשחק האנרגיות חזרו וההתקפה זרמה טוב יותר ויעיל יותר.

כמובן, קרה דבר נוסף בצד השני. ראג'ון רונדו נפצע. רונדו שהיה כל כך יעיל בסדרה הזאת בניהול המשחק, בהגנה שם הראה שכשהוא רוצה הוא עדיין שומר יעיל מאוד וכמנהיג. רונדו היה הרבה יותר מעוד שחקן יעיל על המגרש עבור שיקגו, ובשביל להסביר עד כמה יותר מרכז טוב שבלעדיו מתקשים צריך לחזור מעט אחורה במהלך העונה.

תחילת העונה לוותה בלא מעט חששות עבור הבולס, בעקבות בניית הסגל המוזרה שלהם. זה לא מה שהם תכננו, אבל כשהייתה להם ההזדמנות להנחית את רונדו ולאחר מכן את ווייד, הם לא אמרו לא. כמובן שכולם הבינו שתהיה בעיה עם הקליעה אבל הניחו שיש פתרונות טקטיים שונים, ושניקולה מירוטיץ' כסטרץ' 4, יסייע.

העונה התחילה לא רע ואף מעט טובה יותר משציפו, אלא שלאחר פתיחה טובה הבולס ירדו מעט ביכולת והייתה התחושה שהם לא ממצים את הפוטנציאל שלהם, למרות שהיו בתמונת הפלייאוף במזרח. מירוטיץ' מצידו עבר עונה שיותר הזכירה עונה של פורוורד במכבי, מאשר עונה של פורוורד פותח בקבוצת פלייאוף ב-NBA, שבנו עליו בנוגע להתקפה. לאחר שלא סיפק את הכלים ההתקפיים, ובנוסף היה חור הגנתי, הורד לספסל והדקות שלו החלו להצטמצם.

ואז הגיע סוף ינואר. דוויין ווייד וג'ימי באטלר הביעו באופן פומבי ספק בדבר המחויבות של כמה משחקני הקבוצה לנצחונות. לא היה ברור כל כך למי הם התכוונו אלא שלאחר יומיים הגיעה התגובה של רונדו לעניין, עם הפוסט המפורסם באינסטגרם:

 

My vets would never go to the media. They would come to the team. My vets didn't pick and choose when they wanted to bring it. They brought it every time they stepped in the gym whether it was practice or a game. They didn't take days off. My vets didn't care about their numbers. My vets played for the team. When we lost, they wouldn't blame us. They took responsibility and got in the gym. They showed the young guys what it meant to work. Even in Boston when we had the best record in the league, if we lost a game, you could hear a pin drop on the bus. They showed us the seriousness of the game. My vets didn't have an influence on the coaching staff. They couldn't change the plan because it didn't work for them. I played under one of the greatest coaches, and he held everyone accountable. It takes 1-15 to win. When you isolate everyone, you can't win consistently. I may be a lot of things, but I'm not a bad teammate. My goal is to pass what I learned along. The young guys work. They show up. They don't deserve blame. If anything is questionable, it's the leadership.

A post shared by Rajon Rondo (@rajonrondo) on

 

 

היו את כל הסיבות ההגיוניות לחשוב שרונדו מגן על עצמו, ושווייד ובאטלר התכוונו אליו. ההיסטוריה הקצרה שלו לאחר תאקל עם ריק קרלייל, העובדה שכבר הושעה לאחר שרב עם עוזר מאמן בשיקגו, והעובדה שהוא לא האמין בהויברג ולא הסתיר את זה. אבל לא. על פי קיי סי ג'ונס כתב חדר ההלבשה של הבולס, ווייד ובאטלר כוונו לשחקנים הצעירים של הקבוצה, ובראשם מייקל קרטר וויליאמס ומירוטיץ'.  לוו לזה גם נזיפות באימונים ומיותר לציין שזה לא ממש עזר למירוטיץ' הנזיפות מווייד. רונדו מצידו עוד קודם לכן ניסה לשמש דוגמא לצעירים, התאמן איתם (גם כשקיבל שחרור), ושימש כמנטור.

הפתיע אותי ההבדל בין איך שראו את המהלך בארץ לבין איך שראו את המהלך אוהדים בחו"ל. משום מה פה היו בטוחים שרונדו מחרחר ריב ומרעיל את חדר ההלבשה, כאשר למעשה על פי ג'ונס, רונדו רק חיזק את קשריו עם השחקנים. המהלך הזה הקנה  לו עוד נקודות. ג'ריאן גראנט תיאר אותו כמנטור שמאוד עוזר לו בתפקיד (רק נזכיר שזה היה קצת אחרי שרונדו הורד לספסל וגראנט תפס את מקומו) ומירוטיץ' הגדיר אותו כחבר לקבוצה הטוב ביותר שהיה לו יחד עם פאו גאסול.

השניים האחרים בטריו? לאחר הסיפור הזה שחקני הבולס ערכו פגישת שחקנים שבה בין היתר העירו כמה שחקנים שמפריע להם שווייד מתאמן פחות, ושבאטלר מקבל יחס מועדף.

 

כל הסיפור הזה השפיע הרבה יותר ממה שמישהו חשב באותו הזמן, אבל מאותה נקודה עבור לא מעט שחקנים ואוהדים של שיקגו, רונדו הפך להיות המבוגר האחראי. במקביל, זה מתחיל ליצור מחשבות אצל ראשי שיקגו לגבי אולי לעשות טרייד על באטלר.

ממשיכים קצת קדימה, רונדו נכנס יותר ויותר לתאקלים עם הויברג בשל חוסר הדקות שמקבל, מירוטיץ' לא מתרומם ובנוסף לכל ווייד ובאטלר  פשוט מתעלמים לא מעט מהויברג.

 

 

הבולס מדרדרים למקום העשירי ואז דוויין ווייד נפצע, כנראה לכל העונה. כך הדיווחים אז וגם לא מעט מוסיפים שכנראה פציעה בשריר החשק ואולי זה היה משחקו האחרון של ווייד ועושה רושם שהקבוצה בדרכה ללוטרי כאשר ברור שאם זה המצב, גם הויברג לא צפוי להמשיך. באותה תקופה אני נתקל בהערות של אוהדי הבולס מעבר לים שממש רוצים שהויברג יעוף, ואם אפשר אפילו בזמן משחק, ואחד מהם העיר באחד הדיונים שהוא מקווה שבטרייד בקיץ בוסטון תתן על באטלר לפחות את ג'ונאס ג'רבקו וטיילר זלר. זה היה הומור כמובן, אבל שהראה הרבה על האמון של האוהדים ביכולת של כוכב הקבוצה להוביל אותם, וכנראה שדי בצדק. באטלר באותה נקודה לא מסוגל וגם לא בטוח שרוצה לסחוב על גבו את הקבוצה לפלייאוף. באותו דיון גם לא מעט אוהדים אומרים שמבחינתם המאמן של הקבוצה צריך להיות רונדו.

 

הויברג מרגיש את האווירה ומבין שאכן, הוא חייב להגיע לפלייאוף ומבצע מהלך של "אול אין": הויברג מצהיר שהוא בונה על רונדו ומירוטיץ' שיקחו אותו לארץ המובטחת.

2 דברים מפתיעים במהלך הזה:

הראשון – כל שחקן פוקר מתחיל יגיד לכם שאם ללכת אול אין, אז ללכת עם הקלפים שאתה מאמין בהם. רונדו ומירוטיץ'? שני שחקנים שספסלת ואחד מהם הצהיר פומבית שלא מאמין בך?

השני – מי שהוא לא בחר: ג'ימי באטלר.

והסיבה שהוא לא בחר זה שלמרות שבאטלר ללא ספק השחקן הכי טוב בקבוצה, בטח הכי יעיל מהבחינה של לשים את הכדור בסל, הוא לא מנהיג. הוא לא יודע לסחוף אחריו את שאר השחקנים וממילא רובם מעריכים הרבה יותר את רונדו. זוכרים כשרונדו קפץ לגבות את הצעירים? שהתאמן איתם?  בלי שום ספק בכלל הם ילכו אחריו.

 

הויברג נותן לרונדו את המושכות ואור ירוק לשנות מהלכים כראות עיניו. הממוצע של מירוטיץ' קופץ לכ-15 נקודות מאותה נקודה עד סוף העונה, ורונדו חוזר להיות השחקן היעיל מהעבר והבולס מנצחים ויש מי שכבר תוהה האם ווייד לא היה הבעיה עד כה של הקבוצה? רונדו מפגין מנהיגות קשוחה, ולא חושש להעיר למי שצריך. מי שזה לא יהיה:

 

 

ואז סיפורנו חוזר לנקודת ההתחלה של הכתבה: שיקגו מצליחה להיכנס לפלייאוף ונפגשת עם בוסטון במה שאמור היה להיות סדרת סיבוב שני, והיא עושה את זה כשרונדו המנהיג בחדר ההלבשה, והוא זה שגם הוביל להפסקת האש בין השחקנים להויברג ובאטלר פשוט זז הצידה והלך אחריו. הבולס נראו טוב יותר ופתאום בהחלמה מדהימה גם ווייד חזר לשחק וגם הוא לא חסך מתשבוחות לרונדו.

לאחר הפציעה של רונדו, היה מן הסתם הגיוני שההובלה תעבור לשחקן הכי טוב, אלא שדוויין ווייד לא התכוון לנסות לחכות לראות אם באטלר יקח את זה או לא, הוא לקח על עצמו. ושוב – השחקן הכי טוב לא מנסה אפילו להיות המנהיג ולהוביל, השחקנים הצעירים לא מסתדרים עם ווייד ולא מאמינים בו כמו שהאמינו ברונדו.

לכו לשני המשחקים הראשונים, תסתכלו על שפת הגוף של מירוטיץ' (שלצורך העניין היה לא משהו בכלל בסדרה, ולא משנה עם מי שיחק) כשהוא משחק עם רונדו, ועכשיו במשחקים האחרונים תראו את שפת הגוף של מירוטיץ' וחלק מהשחקנים הצעירים כשהם עם ווייד. אין ספק בכלל שווייד בעל יכולות רבות וניסיון רב בפלייאוף, וכנראה היחיד שהיה מסוכן מול הסלטיקס בשני המשחקים האחרונים, עבור שחקני הבולס זה לא מספיק. הוא לא רונדו. הוא לא נוטע בהם אמון הוא לא דוחף אותם כמו רונדו.

ובאטלר? לפני כחודש החלו להופיע שמועות שטרייד על באטלר בקיץ זה עניין גמור. שהנהלת הבולס כבר לא מאמינה שבאטלר הוא הסופרסטאר שיכול לסחוב אותם, ובצדק. אין ספק בכלל שמבחינת יכולות פיזיות נטו וכשרון, באטלר הוא שחקן מהטופ של הליגה. אבל הוא לא השחקן שיגרום לשחקנים סביבו להאמין שהם יכולים לנצח את הקבוצה השניה בבית שלה, לא השחקן שיגרום להם להרגיש בלתי מנוצחים. הוא לא מי שיסחוף אחריו את חדר ההלבשה. מהבחינה הזאת, לא משנה  מה יהיו תוצאות שני המשחקים הבאים, את הסדרה הזאת באטלר כבר הפסיד.