שיחה מעניינת עלתה בין שניים מהכותבים שלנו שהם גם במקרה אוהדי ספרס, לדעתנו מספיק מעניינת כדי להביא אותה גם בפניכם. אז מה אתם אומרים?

דני אייזיקוביץ:

רגע לפני שסדרת הגמר מתחילה, וכל הניתוחים מתחילים לרוץ, רציתי קצת לכתוב מהלב. לא, זאת לא תהיה כתבה שתדבר על המספרים ההיסטוריים של גולדן סטייט, את זה כולנו ראינו והרגשנו. אני כותב את זה מהזווית שלי, כאוהד ספרס שמאוכזב מאיך שהעונה נגמרה, אבל גם מאיך שהיא התפתחה. אז נכון שאני לא אובייקטיבי, אבל בכנות, עוד לפני הסדרה, כשסן אנטוניו הייתה בריאה, רציתי להמר על 4-1 לווריורס, הימרתי כמובן על הקבוצה שלי הספרס, אבל עמוק בפנים גם אני לא האמנתי. אז מה כל כך מפריע למי שהוא לא אוהד של גולדן סטייט? אנסה להסביר.

כשהייתי צעיר עקבתי אחרי ליגת הכדורסל בישראל באדיקות ששמורה לעכברים הרציניים ביותר בארץ. הכרתי כל שחקן בליגה הראשונה וגם כמה מהליגה השנייה. בהתחלה עוד חשבתי שלעדי גורדון יש אהבה והיא תנצח. חשבתי שהידיים הארוכות של פפי תורג'מן הן קרב אמיתי, אבל מהר מאוד הבנתי שהליגה הישראלית לא מעניינת. היא לא הייתה מעניינת כי עונה אחרי עונה ראיתי את מכבי תל אביב דורסת את הליגה, והדרך להתמודד עם מכבי הייתה לשנות את חוקי התחרות (לעבור לפיינל פור במקום סדרה ארוכה ומקיזת דם). 

מצאתי את עצמי נשאב יותר לעולם של ה-NBA, מתבגר לאיש של מספרים, נשאב לסיפורים והמאבקים האימתניים. אהבתי את האופן שבו בכל פתיחת עונה יש מועמדת ראשית, אבל הרבה מאוד קבוצות שטוענות לכתר. אהבתי שזו ליגה שבה דטרויט יכולה לשרוט את הלייקרס ולקחת את האליפות. אהבתי גם שעונה אחר כך אותה הלייקרס מתפרקת לחלוטין ויש שליטים חדשים באיזור. לא מתוך חוסר הכבוד ללייקרס, פשוט מהעובדה שאף פעם אי אפשר היה לדעת לאן הליגה הזו תלך. 

 

איך כל זה קשור לגולדן סטייט?

כי גולדן סטייט מודל 2017, היא מכבי תל אביב מודל 1996. אמנם אין לה את הדורסניות של הצהובים מתל אביב, אבל בכל מובן אחר היא הוציאה את העוקץ מהליגה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה:

אתם משחקים בשכונה עם החבר'ה ומתחלקים לכחולים, לבנים ו-2-3 מזמינים.
הכחולים מנצחים משחק אחרי משחק, אבל זה לא הולך להם בקלות.
ללבנים יש איזה כוכב שמצליח להחזיק אותם בעניינים.

תיאורטית, קיים סיכוי סביר שהחיבור עם המזמינים ייצור קבוצה שתצליח להתמודד עם הכחולים. אולי הם יתעייפו, אולי הלבנים יכנסו לאיזה זון, אבל כולם יודעים שהכל תלוי בשחקן אחד בלבד. הכוכב של הלבנים:

אחרי 5 הפסדים רצופים כולם מחליטים שזה פשוט לא כוחות, וצריכים לשנות משהו. 
מה עושים בשכונה שלכם?

אני אספר לכם מה קרה בסיפור שלנו. בסיפור שלנו הכוכב הלבן מחליט שהוא רוצה ללבוש את החולצה הכחולה. מפה לשם עד סוף הערב יש עוד איזה 4-5 משחקים, אבל הם כבר קצת חסרי עניין. רובם נגמרים בתבוסות לא נעימות, 10-2, 11-0 ועוד…

הכחולים מרוצים עד לגג, הם מדברים על המסירות היפות שהיו להם, על משחק המערב, נזכרים בהאלי הופ ממגרש שלם. הם מזכירים לנו שהם לא זוכרים מתי היה ערב כל כך מוצלח ושאיזו שהיא קבוצה ניצחה את כל הערב.

הלבנים מרגישים קצת אחרת, הם מנסים לתהות האם באמת יש טעם להגיע גם בשבוע הבא.

אז נכון, ה-NBA היא לא שכונה (באמת?), וגולדן סטייט או דוראנט לא עשו שום מהלך לא חוקי. הכל כשר, ובכל זאת, מריח קצת מסריח.

במשך שנים עשו ב-NBA כל מה שרק אפשר על מנת לייצר ליגה תחרותית, תקרת שכר, דראפט, דירוגים, מגבלות שונות ומוזרות על החוזים ועוד… ואז הגיעו החבר'ה מבוסטון וגרמו למערכת לחרוק קצת שיניים, אבל אף אחד לא באמת התרגש כי היה מדובר בשלושה כוכבים מזדקנים. 

אח"כ הגיעו הכוכבים ממיאמי ופרקו את המזרח, אבל חוסר התאמה תיאורטית בין שני שחקנים שמעדיפים את החדירה על הקליעה (וויד ולברון), מיעוט בצוות מסייע וגם תחושה שווייד לא בקו הבריאות השאירה את המערב ואת הליגה תחרותית ובועטת.

ואז הגיעה גולדן סטייט. 

בתחילת העונה הנוכחית 95% מהפרשנים חזו לגולדן סטייט אליפות, ה-5% הנותרים הם אוהדי קליבלנד או לא עוקבים אחרי הליגה. 

הנה ההימור שלי לסדרת הגמר – גולדן סטייט תהיה אלופה ותעבור את קליבלנד בקלות. אני אשמח לאכול את הכובע שלי, אבל אם גולדן סטייט לא לוקחת אליפות זה יהיה רק בגלל פציעה של אחד מהשחקנים המובילים שלה. זו הסיבה שאני מתקשה להריע לאלופים שבדרך.
 
בניגוד לאלופות קודמות לא התרגשתי מהתהליך. אז נכון שהם בחרו את גרין, ונכון שסטיב קר הפך את הפנים של הקבוצה הזו, אבל זה נכון לשנתיים אחורה.
שנה שעברה גולדן סטייט היו מדהימים בעיני וכן התרגשתי מהתהליך ומאיך שהם דרסו את הליגה, אבל החיבור של השחקן מספר 2 בליגה לקבוצה מספר אחת בליגה זה כבר לא חידוד של התהליך.

לא היו כאן רגעים מיוחדים שאני יכול לנצור ולזכור (אולי כי אני לא אוהד גולדן סטייט, אבל אולי גם כי הם חסרים השנה). לא יהיה כאן איזה רגע אדיר של שחקן שמתעלה ועוצר את לברון (איגואדלה), כי פשוט אין צורך. 

אז כן, אני מתקשה להריע לאלופים שבדרך. זה לא ממקום של הייטריות, הם משחקים כדורסל מדהים, משהו שלדעתי לא נראה לפניו ואני בהחלט חושב שהקבוצה הזו יכולה לקרוא תיגר על כל קבוצה גדולה בהיסטוריה, למעשה אולי הם הטובים ביותר שהיו אי פעם. בדיוק בגלל זה אני מתקשה להריע להם. זה לא שאני כל כך מתחבר ללברון וחבורת הכוכבים שלו, אבל איכשהו נהניתי יותר כשראיתי אלופות כמו דאלאס, אפילו גולדן סטייט של 2015-2016, מאשר מה שהולך לקרות השנה. 

בינתיים, לכל מי שלא אוהד גולדן סטייט או הקאבס אפשר גם לחכות לקיץ הקרוב, שם גולדן סטייט אמורה למצוא את הדרך לשמור על קארי, איגואדלה וגם חלקים קצת פחות דומיננטיים כמו שון ליווינגסטון. למי שסקרן לקרוא עוד קצת על האפשרויות של גולדן סטייט בקיץ, כנסו ללינק

 

איציק גרינוולד-מבטח

נתחיל מגילוי נאות, גם אני אוהד הספרס. גם אני נשארתי עם טעם גדול של אכזבה בפה בסוף העונה, למרות שעל הנייר לא היה צריך. עם יד על הלב, גם עם קוואי ופארקר לא היו נפצעים, גולדן סטייט של העונה גדולה מסן אנטוניו. טעם האכזבה, או ההחמצה, נובע יותר מזה שאולי זו עונתו האחרונה של הקוסם מארגנטינה.

אבל כששמים את זה בצד, הגיע לגולדן סטייט לנצח. בדיוק כמו שפופוביץ' ומאנו אמרו בראיון האחרון אחרי משחק 4 – הם שיחקו נהדר, הניעו כדור והיו טובים יותר. בגלל זה גם מגיע להם לקחת אליפות. הם לא גנבו ניצחון בשנייה האחרונה עם זריקה ספק-חוקית או עשו מהלכים מלוכלכים. המהלך של זאזא היה מסוכן, אבל קשה לי להאמין שהוא נעשה בכוונה. ובניגוד לחברי דני, אני לא חושב שההחתמה של דוראנט הייתה מהלך מלוכלך.

ה-NBA היא לא שכונה. אני מסכים איתו. יש בה חוקים, תקרת שכר, ודברים נוספים שעוזרים לשמור עליה תחרותית. אם קבוצה נמצאת בטופ במשך המון שנים, זה כי היא יודעת להתנהל נכון במסגרת אותם חוקים. לא כי היא מכבי תל אביב ששופכת תקציב של פי 10 מרוב קבוצות הליגה וכבר כמה שנים מתקשה להביא תואר.

אנשים רבים גם שוכחים שהיא מקום עבודה לאותם שחקנים. זה המקום שבו הם משקיעים 15-20 שנה מהחיים שלהם ומקריבים חלקים רבים מהגוף בתמורה למשכורות עתק ותהילה. בסופו של יום, יש 29 קבוצות מפסידות ורק אחת מנצחת ששמחה בסוף העונה. יש רק 15 שחקנים שמקבלים טבעת אליפות ונחקקים בדפי ההיסטוריה.

גם אני רוצה לתאר לכם סיטואציה:

אתם עובדים בחברת היי-טק קטנה, שכבר שנים לא מצליחה לעשות את האקזיט. אתם מרוויחים יפה, ויש לכם אופציות, ומסביבכם עובדים אנשים מוצלחים, אבל זה פשוט לא קורה. ואז באה חברה גדולה ומציעה לכם משכורת נהדרת, אופציות טובות ואת האפשרות להטביע חותם בתחום ולזכות בתהילה. מה אתם הייתם עושים?

אבל עזבו אתכם דיונים תיאורטיים. בקיץ האחרון בערך כל קבוצות הליגה חיזרו אחרי דוראנט, כולל סן אנטוניו. מה אם הוא היה חותם שם? אני לא בטוח שדני, או אוהדי ספרס אחרים, היו רוצים כל כך ברעתו כמו שהם רוצים ברעתה של גולדן סטייט. אני גם לא כל כך בטוח שהייתי בוחר אחרת אם הייתי בנעליו.

זה גם לא שדוראנט לקח איתו את ווסטברוק והארדן ויחד הם עברו לאיזו סקרמנטו ויצרו קבוצה מפלצתית יש מאין (היי, זוכרים שהם שיחקו יחד רק לפני כמה שנים?) – הוא הצטרף למערכת משומנת, שמנוהלת ומאומנת היטב. קליי תומפסון, דריימונד גרין וסטף קרי הם לא אולסטארים שהצטרפו אליה בקיץ. הם נבחרו על ידה בדראפט וגדלו בה. הם גם היו שם לפני כמה שנים תחת שרביט האימון הכושל של מארק ג'קסון.

מה שאני רוצה לומר הוא שבניגוד לקבוצות של לברון לאורך השנים, גולדן סטייט בנתה את עצמה בצורה יסודית לאורך שנים. אז כן, קל לשנוא אותה על המהלך שהיא עשתה בקיץ, אבל בדיוק בגלל שה-NBA היא לא שכונה, המהלך הזה יכול להחזיק מעמד רק זמן קצוב. בגלל ענייני תקציב והזדקנות של שחקנים, היא לא תוכל לשמור על אותו סגל בדיוק שנה אחרי שנה, ומתישהו – עוד שנה, שנתיים, אפילו שלוש, החבילה הזו תתפרק. אבל, בניגוד למה שקרה ועוד יקרה בהרבה קבוצות אחרות כמו מיאמי או קליבלנד, בגלל שגולדן סטייט מנוהלת טוב ונכון היא תמשיך להיות בצמרת. כך לפחות אפשר לקוות.

עכשיו זוזו לי מהמסך ותנו לי לראות אותם מניעים כדור.


דני:

אגב חברות סטארטאפ. עכשיו דמיינו שהשכר שלכם בשני המקומות זהה, אבל במקום אחד אתם מנהיגים את החברה וכולם מסתכלים עליכם להערצה. במקום השני אתם יודעים שיש סיכוי הרבה יותר גדול להשאיר חותם, אבל הרבה יותר קטן. בחברה הקטנה שלכם, הסיכוי קטן יותר, אבל ההזדמנות גדולה יותר.

עכשיו האנלוגיה קצת יותר טובה, וגם כאן אני לא באמת בטוח מה הדבר הנכון לעשות. אני יודע מה אני הייתי עושה, אני הייתי כנראה נשאר בחברה הקטנה (זה מה שקורה איתי כיום…), ואולי זה חלק מהסיפור האישי שלי.

 

שגיא:

כאוהד גולדן סטייט מ1990, יש לי קצת יותר פרספקטיבה על מה שקרה שם, ואני רוצה קצת לחלוק אותה פה.

האנלגיות שהעלו פה חברי קצת נראו לי לא קשורות, אבל בוא ניקח את שתיהן ונדייק אותן.

משחק כדורסל בשכונה. יש את הקבוצה הכחולה המצויינת. הקבוצה הלבנה עם 2 כוכבים שלא מסתדרים אחד בשני. הקבוצה השחורה שלמרות שהשחקנים שלה יותר מבוגרים עדיין בעניינים. והקבוצה האדומה שלא מפסיקה לזרוק שלשות. הקבוצה הכחולה אגב לא תמיד הייתה מצויינת. כשהתחילו לשחק בשכונה הם הפסידו פעם אחר פעם וגם חטפו מכות. עם הזמן הם התחילו להתאמן פעם בשבוע כדי להשתפר והיום הם מביסים את כולם (חוץ מהקבוצה בזהב מהשכונה המקבילה שיש לה שחקן על). זה לא כיף. הקבוצה הלבנה, שחורה ואדומה מתכתשות ובסוף חוטפות בראש. הכוכב של הקבוצה הלבנה מחליט שנמאס לו. נמאס לו מהכוכב השני. נמאס לו לשחק איתו. בא לו להינות. אז הוא עובר לקבוצה הכחולה, ועכשיו הם עוד יותר טובים. פייר? ממש לא. תחרותי? לא. אבל כיף להם ביחד. אפילו אוכלים קאפקייקים ומאכלים גרוזיניים. בסופו של דבר הם באים כל שבוע בשביל הכיף. שאר הקבוצות עובדות בשביל לנצח אותן. אולי זה לא יקרה בחודש הקרוב, אבל רק לפני כמה חודשים הם קרעו את הקבוצה הכחולה בכל מפגש. בסוף זה יצליח.

 

שנת 2004, קווין דוראנט הוא מהנדס מוביל בחברת הטלפון החכם. זה סטארט אפ צעיר שהוא הרים ביחד עם ראסל ווסטברוק. דוראנט הוא מהנדס יסודי. חוקר כל פיצ'ר מההתחלה עד הסוף, כותב קוד מדוייק עם הערות, ומנסה לקדם וללמד את שאר החברים לעבודה, למרות שאף אחד מהם לא מדגדג את הגאונות שלו. ראסל לעומתו הוא סוליסט. כל פעם שיש משימה חשובה הוא לוקח אותה על עצמו ולא מוכן לקבל עזרה. כשחבר צוות מתקשה עם המשימה שלו, ראסל לוקח ועושה אותה בעצמו. שאר חברי הצוות לא מתקדמים תחת ראסל כי הוא לא נותן להם גישה למחשב. גם לקווין הוא לא מוכן למסור את המקלדת כשזה קריטי.כל פעם שהם מגיעים לתערוכה ותחרויות, ראסל מנסה לגנוב את ההצגה, וזה פשוט לא עובד.

פתאום קווין מקבל טלפון מסטיב ג'ובס ז"צל. ג'ובס מזמין את קווין לבוא לעבוד על האייפון. הוא יהיה מהנדס מוביל. לא היחיד. אגב אפל כבר ממש קרובים לשחרור. והם חושבים שדוראנט יוכל לקדם אותם. אותו שכר. צוות מהנדסים מוביל שמוכן לחלוק איתו את הקרדיט למרות שהסתדרו לא רע בכלל בלעדיו. דוראנט מסכים ועובר. האייפון יוצא שנה אחרי שהגיע. חברת הטלפון החכם הופכת להצגה של איש אחד שרושם שלושה פטנטים כל שבוע, אבל מוצר אין, וגם כסף לא נכנס לחברה.

 

ונראה לי שזה מספיק עם האנלגיות בוא נדבר תאכלס. אנשים שונאים בריונים. גם אני. שנאתי את שיקגו ומייקל ג'ורדן. שנאתי את הלייקרס. אהבתי את גולדן סטייט בגלל שהם היו אנדרדוג. כנראה שהייתי שונא אותם היום אם לא הייתי אוהד שלהם, אין לי ספק בכך. דני הזכיר פה את מכבי תל אביב והליגה הישראלית, רק שצריך להדגיש את ההבדלים:

1. מכבי תל אביב שואבת את היתרון שלה מכך שהיא מכניסה יותר כסף, ולכן יכולה להעמיד תקציב גדול פי 10 משאר הקבוצות. הכסף שלה מגיע מערוץ ציבורי, מחוזה שסוגר אותה ביורוליג ל-10 שנים. גם אם קבוצה אחרת תזכה ב10 אליפויות רצופות, היא עדיין לא תצליח להגיע להכנסות של מכבי תל אביב. ב-NBA קבוצות מרוויחות כסף, וגם ככה התקציב שהן יכולות להוציא על שחקנים מוגבל על ידי הגג. יש קבוצות שמרוויחות יותר, יש כאלה שמרוויחות פחות, ויש גם כאלה שמפסידות (קליבלנד למשל…). גולדן סטייט היא לא המרוויחה הכי גדולה בשום קנה מידה. הקבוצה שמרוויחה הכי הרבה כסף היא הלייקרס. זה לא עוזר לה.

2. מכבי תל אביב השתמשה בכסף במשך שנים כדי לשאוב את הכשרון מהליגה וליבש אותו אצלה על הספסל. תומר שטיינהאור, ליאור לובין ורבים וטובים אחרים. גולדן סטייט לא יכולה לעשות את זה גם אם רצתה. היא נצלה הזדמנות לצרף את השחקן השני הכי טוב בליגה, היא עשתה את זה בשביל להתחזק, לא בשביל להחליש את שאר הקבוצות. זה בונוס, אבל ממש לא המטרה.

3. גולדן סטייט היא מכבי תל אביב של ה-NBA? מכבי תל אביב שולטת בליגה הישראלית 40 שנה. גולדן סטייט היא סיפור קצר מועד של 3 עונות. לכו 5 עונות אחורה והם קבוצת לוטרי חסרת משמעות. גם 10 עונות, 15 עונות, ו20 עונות. זה בערך כמו שמכבי רחובות תעלה מהליגה הארצית (או לאומית ב', או איפה שהם לא נמצאים) ותהפוך למכבי תל אביב. זה כמו שלסטר תזכה ב-5 אליפויות. רק שב-NBA לסטר לא מתפרקת שניה אחרי האליפות.

4. עכשיו זה נראה כאילו זה לעד. זה יכול להתפרק כבר בקיץ הקרוב. סטף, דוראנט, איגי, ליווינגסטון שחקנים חופשיים כולם חשובים. סטיב קר יכול לפרוש מאימון. לקליי יש חוזה עד 2019, ולדריימונד עד 2020. כולם יכולים לעזוב. גם אם יחזיקו מעמד עד 2022, הם מתבגרים. בסוף זה מתפרק. תשאלו את בוסטון, שיקגו, לייקרס, ואימפריות אחרות. אל תשאלו את סן אנטוניו.

 

בסופו של דבר הנקודה שעליה אני רוצה להתעכב היא שאם זה קרה לגולדן סטייט, זה יכול לקרות לכל קבוצה, בתנאי שהיא תנוהל נכון. הווריורס נוהלו זוועה במשך 20 שנה. הם לא ראו פלייאוף, אף שחקן לא רצה לבוא לשחק שם, וגם האוהדים כבר היו מיואשים. בתוך 5 עונות הנהלה חדשה הביאה אותם לאליפות וקבוצה היסטורית. מי אמר שמיניסוטה לא תעשה את זה? פילדלפיה? יוטה? אף אחד לא חזה את העליה שלהם (היו כאלו שראו קבוצה טובה, כמו יובל עוז, אבל אף אחד לא חזה שהם יהיו כל כך טובים). הגלגל ב-NBA מסתובב.

החתימה של דוראנט זה רק עוד חותמת על הניהול המצויין. ב2013 כשדוויט הווארד היה שחקן חופשי גולדן סטייט רדפה אחריו ונכשלה (תודה לאל). הוא אמר שהם היו ממש קרובים וזה נשמע מחמאה כמו המחמאות שנבחרת ישראל מקבלת מהיריבות שלה אחרי עוד 4-0. אבל זה היה סמל לשינוי. במשך שנים הקבוצה רדפה אחרי כל כוכב פנוי, ואף אחד לא השתין בכיוון שלה. היא הסתפקה בשחקנים בינוניים במחירים לא רציונליים. יודעים מה, אפילו לא בינוניים, ג'ון סטארקס לדוגמא. כל שחקן שעשה פעולה חיובית ברח משם (אריק דאמפייר למשל). הם הפכו את הקבוצה עד כדי כך שהשחקן השני הכי טוב ב-NBA בא בשמחה ובששון. גם הקבוצות האחרות יכולות.

הבעיה ב-NBA היא שקבוצות לא לומדות, הן מנסות לחקות. המערכת של סן אנטוניו עובדת מצויינת? כל קבוצה מחפשת איזה מישהו שעבד יומיים כוידאו קוארדינייטר בקבוצה וממנה אותו לGM. יש טובים יותר וטובים פחות, אבל אף אחד מהם לא יכול להביא את המערכת של סן אנטוניו. עכשיו אטלנטה החתימה מישהו שעבד בגולדן סטייט. אל תחקו, תלמדו.