נהוג לחשוב על מאמנים בשתי קבוצות: מאמנים שדורשים סגל שמתאים לשיטת המשחק שלהם – אהלן, תום ת'יבודו, מה המצב? – ומאמנים שמתאימים את שיטת המשחק שלהם לסגל שיש להם. ריק קרלייל, לדוגמה, בנה שתי קבוצות שונות לחלוטין בדאלאס (איתה לקח אליפות) ובאינדיאנה (איתה הגיע למשחק 7 בגמר האחרון). המאמנים האלו, לרוב, יבנו את שיטות המשחק לפי החוזקות של הכוכבים שלהם: הלייקרס יבנו סביב קבלת ההחלטות של לוקה, ריבס ולברון בפיק אנד רול, דנבר עם משחק ההיי-פוסט של יוקיץ' וכו'. אבל מה עושים כשלקבוצה אין את האפשרות הזו לבנות סביב הכוכב, פשוט כי אין להם כוכב? זו בדיוק הדילמה שעמדה בפני אריק ספולסטרה לפני העונה הנוכחית במיאמי. בפראפרזה על סיינפלד – איך בונים קבוצה על כלום?

אריק ספולסטרה בנה סגנונות משחק שונים לגמרי במיאמי של ה'היטלס' שעשתה ארבעה גמרים רצופים לעומת הקבוצה של ג'ימי באטלר ובאם אדביו שהגיעה לגמרים ב-2020 וב-2023. השנה שעברה הייתה אמורה להיות סוג של העברת שרביט בתפקיד הכוכב הראשי מג'ימי באטלר – שעוד לפני שמצא את הדרך החוצה היה שחקן בן 35 עם נטיה להפצע – לטיילר הירו. הירו אמנם עשה את הופעת האולסטאר הראשונה שלו ולטעמי גם היה צריך להבחר לתואר השחקן המשתפר, אבל ההתקפה של מיאמי הייתה אפורה וממוצעת. מקום 21 ביעילות התקפית, מקום 15 באסיסטים, מקום 13 באחוזים לשלוש נקודות (ו-16 בזריקות מהטווח), שום דבר לכתוב עליו הביתה. באמצע כזה. מי שמכיר את התרבות של מיאמי יודע שאין דבר מעליב יותר עבורם מלהיות באמצע.

מבצע עד סוף החודש: 25% הנחה על כל החנות בשימוש בקופון deniallstar25

אחחח. ההיט קאלצ'ר. צמד המילים שמסעיר את אוהדי הקבוצה ובמקביל מעייף את שאר הליגה. גם פיזית, אבל לא רק. את עקרונות השיטה ההיט פרסו על הפרקט שלהם: Hardest Working, Best Conditioned, Most Professional, Unselfish, Toughest, Meanest Team in the NBA. חלקים מהתרבות הזו כבר דעכו – אני לא חושב שמישהו אי פעם התסכל על אנדרו וויגינס או טיילר הירו וחשב במונחים של 'הקשוח ביותר' – אבל מעל הכל עומדת הקבוצה, הצוות. ספו הסתכל על הסגל וראה שאין אף שחקן שיכול לייצר יתרון בצורה המקובלת – למשוך דאבל טים או אפילו עזרה, לנהל את הפיק אנד רול בצורה שתיצור יתרון אה-לה ג'יימס הארדן או לוקה דונציץ'. אם ככה, חשב ספו, בואו לא ננסה.

ה-NBA, בחסות הספייסינג, הפכה לתחרות למציאת מיס-מצ'. זה העיקרון שעומד מאחורי הפיק אנד רול (לראות איזה 'חור' נוצר מהטיפול ההגנתי – אם זה אצל מוביל הכדור, אצל הרול-מן או בעזרה משחקן שלישי) ההנד-אוף ובעצם כל מהלך שמערב שני שחקני התקפה או יותר. אבל – כמו שמאיר בסרטון הזה בן טיילור – הבאת שחקן התקפה נוסף לכדור הוא ההפך הגמור מספייסינג. ספולסטרה ניסה את באם אדביו בתפקיד ניקולה יוקיץ' כהאב מההיי-פוסט. הוא ניסה את טיילר הירו בתפקיד ג'יימס הארדן בפיק אנד רול, זה לא עבד. אז אם השחקנים לא יכולים לייצר את היתרון במשחק בין שניים, אולי ננסה לייצר אותו אחרת? בעצם, אם ההתקפה לא בנויה לייצר יתרון, אולי ניתן לקבוצה השניה, המגנה, לייצר את היתרון בשבילנו?

גרג פופוביץ', אחד שניסה כמה שיטות משחק עם הספרס, אבל הן הצליחו בעיקר כשהחומר האנושי שהיה לו התאים לפילוסופיה שלו, יצר את קבוצת ה-beautiful game במהלך עונת 13-14. העיקרון שעמד בבסיס הקבוצה הזו היה עיקרון ה-0.5: מהרגע ששחקן קיבל כדור יש לו חצי שניה להחליט האם הוא חודר לסל, זורק או מוסר לשחקן אחר. ספולסטרה לקח את העיקרון הזה ויישם אותו על הקבוצה שלו: אין לנו אף שחקן שהוא טוב במיוחד באף אחת מהקטגוריות, אבל כולם בסדר פלוס בהכל, לכן לכולם יש רישיון לעשות הכל – כל עוד הם עושים את זה מהר.

אמרנו שמיאמי לא מביאה אף שחקן אל הכדור. היא בעצם עושה הפוך לגמרי: ברגע שאתה רואה שחקן רץ לכיוונך – אתה צריך לזוז לו מהדרך. הספייסינג הראשוני גורם לזה שיש נתיבי חדירה לסל דרך ה'גאפים' (המרווח בין שני שחקנים). אם מגיע שחקן לעזור – תמסור לשחקן שהוא עזב. ואז תור השחקן הזה לחדור, או לזרוק, או למסור לשחקן שהשומר שלו בא לעזרה.

מיאמי מדורגת נכון להיום במקום החמישי בליגה במסירות. פרשנים אוהבים להשתמש בקלישאה שריבוי מסירות 'נותן אנרגיה לכדור'. יסלחו לי ההילרים, אבל ריבוי מסירות – בוודאי כאלו שגורמות לשינוי צד של הכדור או לשינוי גובה (מעל\מתחת לקו העונשין) יוצרות יתרון בעיקר בעצם העובדה שהם גורמות להגנה להגיב, ובגלל שיש מלא ספייסינג בהתקפה הזו של מיאמי, בגלל שאין עזרה קרובה – כי אין חסימה – המרחק שיש להגנה לכסות, טווח התגובה שלה, גדל וגדל וככה מעצם זה שאין יתרון לאף אחד – נוצר יתרון למישהו. ובגלל שאין מישהו מעל הקבוצה – זה ממש לא משנה למי.

מיאמי מדורגת ראשונה בקצב משחק, היא מובילה את הליגה בנקודות בממוצע למשחק, מדורגת במקום השלישי באסיסטים, במקום השלישי ב'הוקי אסיסט' ובמקום הראשון בנקודות שהגיעו מאסיסטים. היא שניה בליגה בתדירות התקפות מעבר (ומקום שלישי בליגה בנקודות ממתפרצות) ולמרות הקצב המסחרר וריבוי המסירות מדורגים בין 10 הקבוצות עם הכי מעט איבודים בליגה. 

אבל המספרים המרשימים ביותר מתייחסים למה שהיא לא עושה: בעונה שעברה כ-28% מהמהלכים של מיאמי היו משחק בין שניים (פיק אנד רול או הנדאוף), העונה המספר הזה עומד על 7.5%, המספר הנמוך בהיסטוריה בפער משמעותי. 87 התקפות של מיאמי העונה הסתיימו בפיק אנד רול (ע"י מוביל הכדור) – זה פחות ממה שדני אבדיה סיים השנה לבדו.

שני המרוויחים הראשיים מהשיטה החדשה הם נורמן פאוול וחיימה חאקז. הראשון הגיע בקיץ האחרון מהקליפרס בעסקה בה ג'ון קולינס עבר ללוס אנג'לס, ובינתיים מראה שהכושר המוצלח שהראה שנה שעברה – אז עבר לראשונה את רף 20 הנקודות בעונה – לא היה מקרי. פאוול קולע השנה 24.5 נקודות למשחק (שיא קריירה) על אף שמשחק 30 דקות בלבד ועושה את זה ביעילות שיא מכל הטווחים. חאקז, שחקן השנה השלישית, היה אחת מהפתעות הדראפט ב-2023, אבל לא מצא את עצמו בהתקפה מבוססת הפיק אנד רול של מיאמי בשנה שעברה. השנה אריק ספולסטרה נתן לו יותר אחריות לקבל החלטות מעמדת השחקן השישי וחאקז מחזיר עם ממוצעים של 16 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים למשחק כשהוא מנצל את הריווח בהתקפה של מיאמי כדי לחדור את ההגנה ומשם להגיע לטבעת (והוא מגיע לטבעת בכמעט 50% יותר בהשוואה לשתי העונות הראשונות שלו) או לייצר לאחרים והוא כרגע הפייבוריט לזכייה בתואר השחקן השישי של העונה

ה-NBA ידועה בתור ליגה של מעתיקנים. מהפכת השלשות קרתה לא בגלל שדריל מורי בדק ומצא ש3>2 אלא כי סטף קרי, קליי תומפסון והווריורס הראו שאפשר לקחת אליפות גם אם מסתמכים על הג'אמפ שוט. הנטיה הזו להעתיק את מה שעובד היא מובנת, אבל הופכת לפעמים את הליגה לשבלונית. עדיין מוקדם להגיד אם הניסוי של מיאמי הוא הצלחה או כישלון. כבר הרבה מאד זמן לא ראינו קבוצות נטולות שחקני אול-NBA שמצליחות לייצר תוצאות גם בפוסט-סיזן, אבל לכל הפחות – אפשר להגיד שיש כאן משהו מעניין, וגם זה לא מעט.