Sample Page

לאחרונה ראיתי דעות ברשת העברית שבהן יוצאים נגד שיאים, כשמתרכזים בעיקר בשני שחקנים – ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק.

גבריאל היידו המצויין מערוץ הספורט יוצא נגד הסטאט פאדינג, והעובדה שהארדן ו-ווסטברוק משחקים בזמן זבל בשביל לשמור על השיאים שלהם בחיים

החבר'ה מהזוית (יוחאי שטנצלר), לעומת זאת, יוצאים נגד השיאים בטענה אחרת – שינויי החוקים בליגה מקלים את החיים על ההתקפה ומשמשים כמו בגדי הים בבייג'ין 2008. השיאים שנקבעים היום לא שקולים לשיאים מפעם כיוון שהמשחק אחר.

המגיבים כמובן מסכימים איתם. בואו נפרק את זה.

שיאים זה לא הכל

בואו נתחיל מהעובדה ש-90% מהשיאים בליגה הם שיאים מונפצים לחלוטין. תפתחו את ספר השיאים של הליגה ותראו שם שיאים כמו רצף המשחקים הכי ארוך עם שלשה ביד ימין ממזרח למיסיסיפי. הליגה אוספת כל כך הרבה מידע סטטיסטי, ומשתפת את האוהדים, ואחת התוצאות זה שיאים שמעולם לא היינו מבינים שהם שיאים. יש שיאים שקשה לפקפק בהם: 100 הנקודות של ווילט במשחק יחיד, שיא הנקודות לקריירה של קארים עבדול ג'אבאר (גם אני לא זוכר שזה 38,387 נקודות, רק שקארים עבדול ג'אבאר נמצא שם למעלה), 402 השלשות בעונה של סטף קרי (כשאף שחקן אחר לא עבר עדיין את ה-300). שיאי משחק אחד\עונה שלמה, אלה שיאים שנמצאים אצל כולנו בראש, גם אצל השחקנים. מצד שני יש המון שיאים שאנחנו לא באמת זוכרים: רצף המשחקים עם לפחות 20 נקודות (ווילט צ'יימברליין 126), רצף המשחקים עם לפחות 10 נקודות (לברון ג'יימס 913 אנד גויינג), רצף המשחקים על לפחות נקודה (טוב די, לא מחפש את זה). אלמלא מחפש הרצפים של בסקטבול רפרנס, ספק אם בכלל היינו מודעים להם.

מאידך יש הרבה נתונים סטטיסטים שאנחנו זוכרים והם לא שיאים, אבל הם בהחלט יוצאי דופן: 6 אליפויות של מייקל ג'ורדן, 81 נקודות של קובי ברייאנט נגד טורונטו, 8 פיינלים רצופים של לברון, עונת הטריפל דאבל של ראסל ווסטברוק, נתונים שאוהד NBA ממוצע יכול לשלוף בדיון, למרות שזה לא שיא.

אז בואו נתחיל מלהפריד בין שיאים ל"שיאים". בואו נתייחס ל"שיאים" בצורה הראויה – זה נחמד, זה יפה, אבל מה זה באמת אומר על השחקן?

אומנות הסקורינג

מה הרצף של ג'יימס הארדן אומר על השחקן? קודם כל שהוא סקורר על. זה לא חדש, ידענו את זה קודם. איכשהו האומנות של הארדן לא מספיק מוערכת. בין אם זה כי המשחק שלו לא הכי יפה לעין, ובין אם זה כי זה לא נראה הכי יעיל. בפועל – זה הכי יעיל שיש. רק שבשביל לראות את זה, חייבים לדלג לרגע על מבחן העין, להתעלם מכל ההחטאות והאיבודים, לפתוח מחשב ולהתחיל לחשב. ואולי פה האומנות של הארדן הולכת לאיבוד. הארדן מחטיא בממוצע כמעט 14 פעמים במשחק, ומאבד 5.4 כדורים. זה המון פוזשנים שהולכים לאיבוד. עכשיו מתחילים החישובים וכאן, כנראה, זה נעשה מסובך.

הארדן קולע העונה 36.5 נקודות על 35.5 פוזשנים שהוא מסיים. (זריקות + זריקות מהקו\2 + איבודים). 1.03 נקודות לפוזשן זה בכלל לא רע. אם מסתכלים על 50 השחקנים שמובילים את הליגה בממוצע נקודות למשחק, הארדן מדורג 20. קרי ראשון עם 1.15, ווסטברוק 50 עם 0.79. הארדן קצת מעל הממוצע. אם משקללים גם את האסיסטים (בהנחה של 2.33 נקודות לאסיסט), הארדן עולה למקום ה-17 עם 1.28. קרי עדיין מוביל עם 1.37.

נלך עם נתון קצת יותר מקובל, טרו שוטינג – להארדן יש 62.1 אחוזים מצויינים. הוא מדורג 33 בין השחקנים שמשחקים לפחות 15 דקות למשחק, אבל אם מורידים את כל אלה שבעיקר מטביעים (דמיון ג'ונס, דיאנדרה ג'ורדן, טייסון צ'אנדלר ושות'), הארדן מדורג תשיעי. הייתי אומר שזה יעיל.

הנקודה התחתונה היא שאולי אתם לא אוהבים את המשחק שלו, אבל הוא סופר יעיל. לוקח זריקות משלוש או ליד הטבעת, מגיע הרבה לקו, וכן, עושה לא מעט פלופינג, אבל זה חלק מהיעילות שלו. צריך לדעת להגיע לקו, צריך לדעת לייצר מגע, וצריך גם לדעת למכור את זה.

אומנות הגיוון

על ווסטברוק אני לא אגיד שהוא שחקן יעיל. הוא עדיין ריבאונדר מצויין לגארד, ומייצר היטב לאחרים. הטריפל דאבל שלו מרשים, אבל גם אם תורידו את הסטאט פאדינג, עדיין תגיעו למספרי ריבאונדים ואסיסטים מרשימים. תסתכלו על המספרים שלו מעונת 14-15:

עונה	נקודות	ריבאונדים	אסיסטים
14-15	28.1	7.3	8.6
15-16	23.5	7.8	10.4
16-17	31.6	10.7	10.4
17-18	25.4	10.1	10.3
18-19	21.7	11.2	11.2

יש כאן מישהו שחושב ש-28 נקודות עם 7.3 ריבאונדים ו-8.6 אסיסטים זה לא מספרים מרשימים? או של 23-8-10 זו לא שורה עונתית מרשימה? זה סופר מרשים כל אוהד ממוצע ומעלה. מצד שני, זה לא זוכה לאותה הכרה כמו טריפל דאבל. למה? כי אנחנו עובדים בשיטה העשרונית. תעברו לשיטה שמבוסס על 8 ספרות וזה הכל אותו דבר.

תחליפו תקליט – זה דור אחר

אז ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן מרשימים גם בלי השיאים והטריפל דאבלים. אז למה לא להסתפק בזה? כי זה דור אחר. כמו שהיידו אומר, ללארי בירד הייתה הזדמנות לעשות קוואדרופל דאבל והוא ויתר עליה כי הנצחון כבר היה בכיס. זה פשוט דור אחר ומנטליות אחרת. לא היו רשתות חברתיות, לא היית קורא מה כל סימפל ג'ו חושב עליך (לא שאני חושב שלבירד זה היה איכפת, אבל כאמור – דור אחר), וכל המנטליות האנושית הייתה אחרת. היום זה הרבה יותר אני (טוב או רע, תחליטו אתם).

אז ראסל ווסטברוק הוא שחקן פורנו שמחליט לקחת ויאגרה – הוא היה מרשים גם בלי. אז ג'יימס הארדן קולע 11 נקודות ב-2 הדקות האחרונות של משחק גמור כדי לשמור את הרצף בחיים. אז מה? להם זה חשוב. יש להם הזדמנות לעשות משהו שלא עשו קודם, ששומר אותם בתודעה, שגורם לאנשים לדבר עליהם, ובשורה התחתונה שווה להם המון כסף – בין אם בחוזה עם הקבוצה, ובין עם החסויות שהם מקבלים. כמה מאיתנו היו מוותרים על הזדמנות כזו? אני יודע שאם לי הייתה הזדמנות לעשות משהו מיוחד שכולם ידברו עליו, הייתי קופץ על העגלה בלי לחשוב פעמיים.

נכון, הניצחון חשוב יותר, ואליפות היא מטרת העל, אבל ווסטברוק והארדן לא מקריבים את הניצחון על מזבח הסטטיסטיקה האישית. מבחינתם מה שהם עושים, הם עושים בשביל לעזור לקבוצה לנצח. זה נכון. ווסטברוק הביא כמעט לבד קבוצה לפלייאוף במערב – אפילו ללברון זה קשה העונה, ובינתיים הוא מדורג רק 10. הארדן ברצף הנוכחי שלו העלה את יוסטון מהמקום ה-14 למקום החמישי במערב. אליפות חשובה יותר, אבל לא כל אחד יכול להתמודד על אליפות. יש 30 קבוצות בליגה. לוקחים מה שאפשר.

ולגבי החליפות שחייה

לכל שיא ונתון סטטיסטי אפשר תמיד למצוא כוכבית – ה-100 נקודות של ווילט (ותאכלס, כל השיאים שלו) היו בתקופה שהכדורסל לא היה הכי מפותח. הוא התמודד עם יריבים נחותים ממנו משמעותית. למייקל לא היה גולדן סטייט להתמודד איתה, או ביל ראסל בצד השני של המגרש. ובכלל מה דין ההשוואה בין שחקן שמשחק 4 פעמים בעונה נגד הפיסטונס של 89-90, לשחקן שמשחק 4 פעמים בעונה נגד פיניקס של 18-19? ההשוואות האלו חסרות משמעות, כמו גם ההצהרות של כוכבי עבר שהם היו מנצחים את הווריורס של היום. בספורט משנה רק מה שקורה על המגרש, כל השאר זה קשקשת. הויכוח האם לברון גדול מג'ורדן, והאם קובי הוא השחקן הכי טוב של הלייקרס הוא ויכוח נחמד. הסיבה היחידה שאפשר להתווכח עליו זה היא שאין כאן עובדות – רק דעות. הכדורסל משתנה, מתפתח. זה משחק אחר ממה שהיה לפני 30 שנה. ועדיין אם יבוא שחקן ויקלע 101 נקודות זה יהיה סופר מרשים (היי, אפילו 81 זה סופר דופר מרשים). כי יש "שיאים", ויש שיאים, ולא משנה איך זה קרה.

קרא עוד