Sample Page

הפוגת האולסטאר היא זמן נהדר לחלק פרסים, ומי שחושב שאני אוותר על הכנסת השנקל שלי לדיון פשוט לא מכיר אותי. למרות שאני בטוח שיחד עם אורי נכנס לעובי הקורה גם בפודקאסט (הצטרפו למהפכה), הייתי רוצה לשים את הדברים גם בכתב. נתחיל בתואר ה-MVP. לפני שנגיע אל המתמודדים, שווה לומר מילה על המירוץ עצמו, שמתחיל לתפוס תאוצה.

בדרך כלל המירוץ מתעצב לקראת התקופה הזו, והנרטיבים משתרשים היטב כדי לחלק את העולם לטובים ורעים, איתנו ונגדנו, ווסטברוק והארדן. אתה לא בוחר מועמד, אלא עמדה. אתה בוחר מפלגה, דרך חיים וסולם ערכים. זה בולשיט ואני שונא את זה. נתחיל בזה שאין קריטריונים ברורים למה שהתואר אמור לסמל בכלל. אני לא נכנס לזה כי אני רוצה לשמור את הטרחנות שלי לנושאים שמעניינים אותי. אבל בואו נסכים בשתיקה שלא כולנו מייחסים לתואר את אותה משמעות. לי זה לא כל כך משנה. יש גם משהו כיף בבחירה האמוציונאלית הזו כל השנה, אבל זה רק הופך את השיחה הפילוסופית ברזי הכדורסל ליותר דבילית בעיני.

אני אומר את כל זה כי השנה דווקא קיבלנו שחור מול לבן קלאסי, ואפילו לא היינו צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לדחוס את השחקנים לתוך הפרדיגמות השגויות והשטחיות שלנו. ההבדלים בין מה שג'יימס הארדן עושה לעומת יאניס אנטטקומפו כל כך קלים לזיהוי, כל כך בשלים לשיחה, שאין איך להימנע מלקיים אותה. פול ג'ורג' עושה את דרכו בסערה לעברם, ומוסיף את עצמו למיקס של שחקנים שאשכרה יכולים לזכות בפרס. מה שמזכיר לי, בכל פעם שאומרים על מישהו שהוא "בשיחה על התואר" זה אומר שהוא לא בשיחה. לא באמת בכל אופן. זה כמו להגיד על משהו שהוא מצחיק במקום לצחוק. שימו לב שאף אחד לא אומר על שלושת המועמדים המרכזיים שהם בשיחה על התואר, כי זה מובן מאליו – יש שיחה על התואר, והם נמצאים בה. ניקולה יוקיץ' הוא אל במסווה של שחקן כדורסל במסווה של טכנאי מזגנים בגיל העמידה, אבל הוא לא הולך להיות MVP העונה. סורי. אז יש שלושה מועמדים ריאליים, נתמקד בהם. להלן הדירוג שלי נכון לעכשיו. בהתאם לקוד האתי שעל פיו פועל הטור ועבדכם הנאמן (שהוא לא עבד, לא נאמן, ולא אמור לדבר בגוף שלישי, אז אני לא מבין מה הקטע עם הביטוי הזה בכלל) – נשמרת לי הזכות לשנות את דעתי בעתיד, או סתם לטעות.

יאניס אנטטקומפו

53 משחקים – 27.2 נקודות, 12.7 ריבאונדים ו-6.0 אסיסטים למשחק ב-33.2 דקות משחק.

ניסיתי להסביר מה אני חושב על מה שיאניס עושה כאן, בטור ישן של נדודי שינה. היווני הוא המפתח לשיטה של מייק בודנהולזר, והיא עובדת כמו שעון שוויצרי במפעל גרמני. הקייס של יאניס די סטנדרטי – השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה (מבחינת מאזן, הווריורס עדיין ישנים). אבל מה שהוא עושה הוא הכל חוץ מסטנדרטי. בליגה שהולכת ונמתחת החוצה לקשת השלוש, אנטטוקומפו חולש על אזור הצבע כמו קולוניאליסט במאה ה-19.

המספרים של ממוצע הנקודות בצבע, של היעילות, של הדאנקים שלא באים מאסיסט (אני מת על זה שיש סטטיסטיקה לזה, אגב) – מדהימים, ואין לי כח לחפור את כולם. זה כאילו נתנו לשאקיל יכולות של גארד לייצר מכדרור והקיפו אותו בקלעים. הוא עושה דברים שאף אחד לא עשה לפניו מבחינת הצורה שבה הוא משיג את הנקודות שלו. באמת. עזבו הכל וטוסו למילווקי. הוא קולע כמעט 10 נקודות פחות מהארדן, אבל הוא משלים את הפער בצד השני, ובכלל, בשאר האספקטים של המשחק. לאחרונה יאניס התחיל לקלוע יותר מהשלשות שהוא לוקח, אבל זה באמת הדובדבן שבקצפת. בסך הכל מדובר בעדות נוספת למוסר העבודה הפנאטי שלו. זה לא שמישהו עצר אותו קודם כשהוא ניסה לחדור, או שיש קבוצה שתנסה למנוע ממנה את השלשה הבאה.

בהגנה, היווני מנצל את האתלטיות העל-אנושית שלו להיות במוקד של כל פעולה, עם מוטת ידיים שתלחיץ כל שחקן שהכדור מתגלגל אליו. אנחנו מדברים הרבה על אתלטיות, אבל משהו שנהיה קל כבר לשכוח, זה שמדובר באמצעי, ולא ביתרון בפני עצמו. זה לא מספיק להיות אתלטי – צריך להיות מוכן להשתמש בסופר-פאוור הזה, ולדעת גם איך. יאניס הוא האידאה של שימוש בכלים הפיזיים לצרכי ניצחונות במשחקי כדורסל.

ואחרי עונות עמוסות בדקות משחק, השנה יאניס עושה את כל זה ב-33.2 דקות לערב. מי שמנרמל את המספרים שלו ל-36 דקות מסתכן בשבץ. קואץ' באד יודע שהכוכב שלו נותן 100 אחוז מעצמו בכל פוזשן, אז הוא דואג לתת לו לנוח כמה שאפשר. הבאקס כל כך טובים, ש"זמן דה גארבאג'" לא חסר. יסלחו לי הזקן והאדון פלייאוף פי – יאניס הוא ה-MVP שלי עד להודעה חדשה.

ג'יימס הארדן

56 משחקים – 36.6 נקודות, 6.7 ריבאונדים ו-7.7 אסיסטים למשחק ב-37.4 דקות משחק.

בניגוד לצמד השחקנים שמעליו ומתחתיו, הארדן לא מפגין את הדומיננטיות שלו כשהכדור אצל היריבה. ככה זה. יש שחקנים שמסתכלים על פוזשן הגנתי בתור הזדמנות להשפיע על המשחק, ויש כאלה שמחפשים איך לגנוב קצת אוויר לקראת הפעם הבאה שהכדור יגיע אליהם. הארדן הוא מהסוג השני. 88 אחוזים מהנקודות של הזקן מגיעות בלי אסיסטים. מעבר לזה שהנתון הזה מרמז כמה כיף לראות משחקים של יוסטון העונה (לא כל כך כיף), הוא גם פסיכי לגמרי. הארדן הוא השחקן היחיד בליגה שלו אני מרשה להשתמש במושג "נטל התקפי", הידוע לשמצה (לפחות אצלי). אבל לא נראה שהוא סובל במיוחד.

הארדן משיג את הנקודות שלו בצורות ידועות מראש. כמו מישהו שגילה צ'יט-קוד בפלייסטיישן, אז הוא לוחץ על אותה קומבינציה של כפתורים שוב ושוב, לא מפסיד לעולם, וזה כבר מזמן לא כיף לאף-אחד. אבל זה לא רק סחיטת העבירות שהוא מביא לרמה של אמנות, זו גם האכזריות שבה הוא מנצל את העובדה שהוא אילף את המגנים שלו לא לגעת בו בלי שום קשר לנסיבות. הארדן למעשה אילף את השופטים, וכשסיים איתם עבר לשומרים שלו. בפודקאסט הנהדר של בן גוליבר ("אופן פלור" עם אנדרו שארפ), הוא תיאר נהדר את התסכול שחש מגן ברגע שנשרקת לחובתו עבירה – הארדן מזיז את הגוף של המגן שלו, יותר טוב ממה שהמגן מזיז את הגוף של עצמו. זה בלתי נתפס. לתוך היעילות הברוטלית הזו תוסיפו את העובדה שהארדן הוא גם אחד המוסרים הכי טובים בליגה. וקיבלתם מנוע התקפי של פעם בדור. אבל הוא לא רק המנוע. הוא גם הרדיאטור, הווינקרים, הדשבורד, הבגאז', הכסאות והחגורות. מי שמזלזל במה שהארדן עושה לא באמת ניסה להבין את זה. או בגלל הפסקה הבאה.

איך כל זה יחזיק מעמד בפלייאוף? זה לא. גם הארדן כבר הודה בזה. קבוצות שמתכוננות לעצור את יוסטון, יאלצו את הצוות המסייע לקלוע זריקות פנויות על פני הזריקות הלא פנויות שהארדן קולע כל העונה. והסגל של יוסטון מדיר שינה מעיניהם של דריל מורי ומייק ד'אנתוני. כריס פול נראה כמו הולוגמרה חצי שקופה של עצמו. לאן נעלם הפינצ'ר הממולח שהפך כל חצי מטר פנוי למטר וחצי, כל חילוף לסל אוטומטי, וכל חדירה לשלשה מהפינה?

אבל זה לא רלוונטי. זה לא פרס שמנסה לחזות הצלחה בפוסט-סיזן. מה שהארדן עושה השנה הוא חסר תקדים, בין אם זה כיף לראות את זה ובין אם לא. וחשוב גם לא להתבלבל בין "לא כיף לי לראות את זה" לבין "כל אחד יכול לעשות את זה". אם יהיה שחקן שיקלע מאה נקודות בפחות מ-40 אחוזים מהשדה זה יהיה גועל נפש, זה עדיין יהיה משהו מיוחד במינו. והם מנצחים ככה בינתיים. אני לא חושב שזה יוכל להמשך לאורך זמן, אבל גם זו לא שאלה שהתואר הזה מנסה לענות עליה. סחטיין.

אני עדיין מעדיף את העונה של יאניס, בגלל שאנטטקומפו עושה את הנזק שלו בשני צדי המגרש, בגלל היעילות ובגלל ההצלחה הקבוצתית. אבל זה הכי צמוד שזה יכול להיות.

פול ג'ורג'

54 משחקים – 28.7 נקודות, 8.0 ריבאונדים ו-4.1 אסיסטים למשחק ב-36.3 דקות משחק.

נתחיל בהתנצלות חגיגית. לפני כמה פרקים בפוד הייתי ספקן למדי לגבי ההתפוצצויות ההתקפיות שלו. הזכרתי שיש לו נטייה להתחמם לתקופות של כמה שבועות ולהתקרר אחריהם. אלא שהתברר, להפתעתי הרבה, שהתקופה שדיברתי עליה, מדהימה ככל שהייתה, הייתה למעשה התקופה הקרה! מאז ג'ורג' עשה עוד קפיצה אדירה קדימה, והמספרים שלו מתחילת דצמבר עד פגרת האולסטאר מקפיצים אותו בשרשרת המזון לאזור הטופ 10, או אפילו הטופ 5 בליגה מבחינת תפוקה והשפעה.

בדומה ליאניס, גם ג'ורג' נלחם במקביל על תואר שחקן ההגנה. הייתי אומר שהוא נמצא לפני יאניס בשיחות האלה, אבל עדיין הרחק מאחוריו ומאחורי הארדן בצד השני של המגרש. זאת מפני שג'ורג' מייצר בעיקר לעצמו, וההתקפה לא סובבת סביב כישוריו בדומה לשניים האחרים. זה התפקיד של ראסל ווסטברוק בת'אנדר, והוא גם דואג לפטם את ג'ורג' בעזרת כל האש שהוא מושך אליו. הרכז חווה עונה משונה בעליל – עם אחוזי קליעה צורמים, לצד השפעה פנומנלית בשאר התחומים, בדרך לעונה שלישית ברציפות עם ממוצע טריפל דאבל. העובדה שג'ורג' פורח לידו היא עדות למחויבות של ווסטברוק לניצחונות ולא רק למספרים אישיים. זה לא שאני מעניש את ג'ורג' על זה, אני פשוט לא נותן לו קרדיט שהאחרים בפירוש הרוויחו. וזו עוד הזדמנות להתלונן על ביטוי נדוש ומטעה בשיחות על התואר – "אתה מעניש את שחקן X על זה שיש לו שחקנים טובים לידו" – יש פה רטוריקה זולה ואפילו אינפנטילית. אם ג'ורג', לצורך העניין, צריך לעשות פחות, אז הוא עושה פחות. אין פה הענשה, הוא פשוט לא מקבל את הנקודות שאחרים כן מקבלים, על משהו שהם עושים והוא לא. מי שמשתמש בביטוי הזה הוא דמגוג ותזהרו ממנו.

השיפור במשחק של ג'ורג' תפס את כולנו לא מוכנים. בלי קשר לחזרה המדהימה שלו מהפציעה האיומה – שחקנים ברמתו לא עושים כזו קפיצת מדרגה בשלב הזה של הקריירה שלהם. הכישרון של ג'ורג' מעולם לא הוטל בספק, פשוט חשבנו שהוא כבר נמצא בפסגה (הדי מרשימה) שלו. טעינו. רצף המשחקים האחרון שלו מדהים, והוא מדביק את הפער לשני מתמודדים שטסים על טורבו בעצמם – לא עניין של מה בכך. הוא זורק שלשות בדרגות קושי, ווליום, ואחוזי הצלחה של סטף קרי, בזמן שבהגנה הוא משחק כמו תמנון על אקסטות. לא רואים דברים כאלה פשוט.

שגיא דיבר על הבחירה של ג'ורג' בקיץ, שתפסה את כולנו לא מוכנים, ואת כל מה שהוא עושה העונה. הפער בנט-רייטינג של הת'אנדר איתו על המגרש לעומת הדקות שלא, הוא הכי גבוה בליגה (22 נקודות למאה פוזשנים לפי זאק לואו!), ואם מישהו חושב שהוא ה-MVP, אני לא יכול לכעוס עליו. זה לא אומר שאני מסכים, אבל את זה כבר ביססנו. ובכלל, כל הזדמנות שיש לנו להתגושש בתגובות – אני מבסוט.

*כל הנתונים נכונים עד לפגרת האולסטאר. והנה הפרק האחרון של הפודקאסט:

קרא עוד