התאריך הוא 25 ביוני, השנה 1999. אני, צוציק בן 17, שלומד לבגרויות ומתכונן במרץ לשנה האחרונה בתיכון. את הספרס אני אוהד כבר שלוש שנים בערך. התאהבתי בהם לפני עונת 1996-97 המקוללת, בזכות דיוויד רובינסון האדמירל, אחרי ששיחקתי באחד ממשחקי ה-NBA בקונסולת משחקים ישנה. בכלל, לספרס היו אז שחקנים נפלאים כמו שון אליוט, אייברי ג'ונסון ו-וויני דל נגרו, קלע לבן שקנה אותי בזכות השם שלו. שם שנשמע כאילו הוא אחד מהחבר'ה הטובים של מרטין סקורסזה. חבל שדווקא ב-1998 הוא עזב. הגעתו של דאנקן ב-1997 סימנה עידן חדש בחיי, של קימות למשחקים לפנות בוקר, אבל למזלי במהלך העונה לא היו יותר מדי כאלה, ולא בגללי. חושבים שהיום ערוץ הספורט עושה עוול כשהוא משדר את המותחן בין פיניקס לקליבלנד במקום את פורטלנד נגד דנבר או גולדן סטייט נגד יוסטון? לפני עשרים שנה היה צריך לומר תודה שבכלל שידרו משחקים בעונה הסדירה.
אותו משחק ביוני 1999 היה החמישי בסדרת הגמר בין הספרס לניקס. סדרה שאליה הספרס הגיעו כפייבוריטים, אחרי שכל העונה נשפכו הררי מילים על "מגדלי התאומים" של דאנקן ורובינסון. לפני שנגיע למשחק המדובר, אני רוצה להתעכב על הדרך, על רגעים משמעותיים שהובילו עד לאותו משחק ולשריקת הסיום, שבה הספרס זכו באליפות הראשונה בתולדות המועדון, אי שם לפני 20 שנה. 20 שנה לתחושת אדרנלין ששטפה את כל הגוף שלי כמו שמעט מאוד פעמים קרה, ואני מייחל שיקרה כל עונה מחדש. 20 שנה לאושר טהור.
הדרך לפסגה רצופת מהמורות
לצערי או לשמחתי, איך שהתחלתי לאהוד את הספרס רובינסון נפצע לכל העונה והקבוצה סיימה עם המאזן הגרוע בתולדותיה (20-62). הביזיון הזה גרר הצקות וירידות מצד חבריי לכיתה ולשכבה, שלא האמינו שאני אוהד קבוצה כל כך גרועה, כמו שאני מניח שסופגים אוהדי הניקס כבר כמעט עשרים שנה. הבזיון הזה הוביל בסופו של דבר לבחירה הראשונה בדראפט 1997 ולטים דאנקן. מקבוצה שסיימה עם 20 ניצחונות בעונה הקודמת, הספרס ניצחו 56 משחקים בעונת 1997-98, אבל הפסידו בחצי גמר המערב ליוטה ג'אז של סטוקטון ומלון, שנחשבה למועמדת בטוחה לאליפות. יתכן שיוטה גם היתה לוקחת את האליפות אלמלא בגמר חיכו לה מייקל ג'ורדן ושאר חברי שיקגו בולס. עונה אחר כך הגיעה השביתה המפורסמת של השחקנים, שגרמה לקיצור העונה ל-50 משחקים והסתיימה באליפות המתוקה של הספרס, אבל לא הרבה זוכרים שגם היא התחילה, איך לנסח במילים עדינות, לא בדיוק ברגל ימין.
כשהשביתה הסתיימה והעונה סוף כל סוף התחילה בפברואר, הספרס לא נראו משהו. הם הפסידו ללייקרס, למינסוטה ולקליבלנד, וסיימו את חודש פברואר במאזן שלילי 8-6. "נקלענו להתחלה קשה", סיפר מריו אלי, הגארד של סן אנטוניו שהגיע אליה מיוסטון, איתה לקח שתי אליפויות. "היו גם מלמולים לגבי המשרה של פופ".
המשחק שהכריע את עתידו של פופוביץ'
במשחק הראשון של מרץ הספרס הגיעו ליוסטון, שבה שיחקו האקים אולג'ואן, צ'ארלס בארקלי וסקוטי פיפן, אחרי שעזב את שיקגו. "השמועה הייתה שאם נפסיד ביוסטון, זה יהיה המשחק האחרון של גרג פופוביץ' כמאמן של סן אנטוניו ספרס", סיפר אנטוניו דניאלס, הרכז המחליף, שנבחר שנה קודם בדראפט על ידי ונקובר גריזליס (ממפיס בגלגולה הקודם) והגיע לספרס בטרייד. אגב, לדברי שון אליוט, מי שהיה אמור להחליף את פופוביץ במקרה של הפסד היה דוק ריברס, שפרש במדי הספרס שלוש שנים קודם. "אייברי ג'ונסון (הרכז הפותח של הספרס בשעתו) אמר לכולם להישאר על האוטובוס אחרי שהמאמנים ירדו", חשף דניאלס. "דיברנו על זה שהגיע הזמן להפוך את העונה על פיה ועל כך שזה עלול להיות המשחק האחרון של פופ". לא ברור אם היה זה נאום המוטיבציה של ג'ונסון, הידיעה שהמון מוטל על הכף במשחק הזה או סתם רצון לשקם את האגו הפצוע מהפתיחה המזעזעת, אבל משהו קרה. הספרס עלו למגרש ודרסו את יוסטון במחצית הראשונה, שהסתיימה בתוצאה 53-37 לחבר'ה בשחור-אפור. יוסטון עוד עשתה קולות של קאמבק ברבע השלישי, אבל הספרס שמרו על היתרון כל הדרך לניצחון ב-17 הפרש. כל החמישייה קלעה מספר דו-ספרתי של נקודות, טים דאנקן צירף לזה דאבל-דאבל עם 14 ריבאונדים, וגם אייברי ג'ונסון נהנה מדאבל-דאבל עם 13 אסיסטים. מהספסל, אגב, עלה בחור חביב בשם סטיב קר, שהגיע לסן אנטוניו באותה עונה משיקגו.
הניצחון ביוסטון התחיל רצף של תשעה ניצחונות לספרס, כולל בחוץ על דאלאס ודנבר החזקות, ו-18 ניצחונות בעשרים המשחקים הבאים. "זו הייתה העברת הלפיד מדייוויד לטים", סיפר אלי. "ברגע שזה קרה, ברגע שביססנו את העובדה שטים הוא הבחור שלנו, טסנו".
למעשה, הספרס הפסידו בסך הכל רק עוד חמש פעמים ב-35 המשחקים שנותרו בעונה המקוצרת, בדרך למקום הראשון בליגה עם 74% הצלחה. אחד מההפסדים האלה היה בחוץ לפורטלנד של הסנטר הליטאי המפלצתי ארבידאס סאבוניס (לצעירים שבינינו, סאבוניס הוא אבא של דומנטאס מאינדיאנה) והמאמן מייק דאנליבי, שסיימה במקום השני במערב עם שני הפסדים בלבד פחות מסן אנטוניו.
ואז הגיעה פורטלנד
בסיבוב הראשון של הפלייאוף הספרס פגשו את מינסוטה של קווין גארנט. הם ניצחו בקלילות במשחק הראשון אבל הפסידו בשני, למה שעתיד להיות אחד משני הפסדים בלבד שלהם בפלייאוף, בזכות תצוגת ענק של גארנט (23-12-6) וטרל ברנדון (18-7-9). בשני המשחקים הבאים הם כבר פחות התקשו וגמרו את הסדרה (עד 2003, סדרות הסיבוב הראשון שוחקו בפורמט של הטוב מ-5. שאר הסדרות היו כמו היום, בפורמט של הטוב מ-7).
בחצי גמר המערב חיכתה להם משוכה יותר קשה, בדמות לוס אנג'לס לייקרס עם שאקיל אוניל, קובי בראיינט בן ה-20, דרק פישר וגלן רייס האב, אבל דווקא היא התבררה כקלה יחסית, כשהספרס טיילו ל-4-0 קליל. ואז הגיעה פורטלנד.
"הייתה לנו קבוצה מאוד עמוקה אז", סיפר המאמן דאנליבי. עד כמה עמוקה? 10 שחקני רוטציה נהנו ממספר דו-ספרתי של דקות במהלך העונה הרגילה, כשמלבד סאבוניס האב לפורטלנד היו שחקנים כמו ראשיד וואלאס, אייזאה ריידר, דיימון סטודמאייר וג'רמיין אוניל, שייבחר שש פעמים לאולסטאר בין השנים 2002-2007. "שיחקנו נגד הספרס עוד פעמיים בסוף העונה הרגילה וזה כנראה היה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לנו", אמר דאנליבי. "הספסל שלנו ניצח את שלהם בדו-ספרתי, וכשהגענו לפלייאוף זה היה כל כך טרי בראש שלהם, שפופ לא העלה הרכב שלא כלל שניים מהשחקנים הכי טובים שלו… הוא קיצר (את הרוטציה)". פופ לא סתם קיצר, הוא קרע לגזרים. במשחק הראשון כל החמישייה רשמה למעלה מ-33 דקות, כשהיחיד מהספסל שראה דקות משמעותיות היה ג'ארן ג'קסון (20), אבא של טריי ג'יי שמשחק היום בממפיס. ג'רום קרסי תרם כלום עם שום דבר ב-9 דקות משחק, ושאר החמישייה השנייה שותפה ל-5 דקות בלבד. דאנקן שיחק 47 דקות, אייברי ג'ונסון 43 ואפילו דיוויד רובינסון, שאז כבר היה בן 34, היה על הפרקט 38 דקות תמימות. המשחק היה צמוד לכל אורכו והספרס ניצחו אותו בקושי ב-4 הפרש.
נס יום הזיכרון
יום הזיכרון האמריקאי נערך מדי שנה ביום שני האחרון בחודש מאי. רצה הגורל וב-1999 הוא היה ב-31 במאי, יום הולדתו של עבדכם הנאמן. זה גם היה יום המשחק השני בסדרת גמר המערב בין סן אנטוניו לפורטלנד. לבוסטון היה את ג'ון האבליצ'ק, שהלך לעולמו השנה, ללייקרס היה את דרק פישר, ששבר לי את הלב לרסיסים ב-2004, ולניקס היה את אלן יוסטון מאותו פלייאוף ב-99 מול מיאמי ואת לארי ג'ונסון מול אינדיאנה בגמר המקביל במזרח. לספרס היה את שון אליוט. "כל חייו מבוססים על הזריקה הזו", אמר השנה פופוביץ' בסרקזם האופייני לו. "זה כמו האנשים האלה שתקועים בתיכון כל חייהם". לא רק כל חייו של אליוט התבססו על הזריקה הזו, גם כל העונה הקסומה של הספרס, שהתחילה שושלת מפוארת. אולי אפילו הקריירה של פופוביץ' עצמו, שלא לדבר על דאנקן ורובינסון.
אליוט היה הכינור השלישי שלהם בקבוצה רוב הזמן. כזה שקלע כ-11 נק' למשחק במהלך העונה ולא רשם שום נתון סטטיסטי בולט במיוחד. אפילו מחוץ לקשת השלוש הוא דייק רק ב-32.8% מהזריקות. ואז הגיע המשחק השני מול פורטלנד. אם הספרס התקשו במשחק הראשון, בשני הם כבר סבלו. פורטלנד סיימה את הרבע הראשון ביתרון 11 שכבר גדל במחצית ל-14 וטיפס ל-18 ברבע השלישי.
אבל אז משהו קרה. הספרס החלו להוריד את ההפרש ונכנסו לרבע האחרון כשהם מפגרים רק ב-7 נק' מאחורי סבוניס ושות'. "פשוט המשכנו לנגוס בהפרש", סיפר אליוט אחרי המשחק לרשת NBC. "זה מה שעשינו כל השנה. גם אם היינו למטה, המשכנו לחצוב בסלע". 12 שניות לסיום הספרס כבר היו במרחק נקודה, אבל דיימון סטודמאייר קלע אחת משתיים מהקו והעלה את פורטלנד ליתרון 85-83. פופוביץ' מיד לקח פסק זמן. בזמן שהשדרים דנו ביניהם אם הספרס צריכים להמר על שלשה או ללכת על סל בטוח ולגרור את המשחק להארכה, פופ החזיר לחמישייה את סטיב קר כדי לשמור על כל האופציות פתוחות. למרות שקר היה 0 מ-5 מהשדה באותו ערב, כולל שלוש החטאות משלוש, הוא היה שחקן של 45% משלוש בקריירה. בדיוק זה שאתה רוצה שיזרוק לך שלשת ניצחון. אבל לפופ ולאלוהים היו תוכניות אחרות.
מריו אלי הוציא את כדור החוץ לאליוט, שבקושי רב תפס אותו על קשת השלוש בסמוך לפינה. סטייסי אוגמון מפורטלנד ששמר עליו כמעט חטף את הכדור, אבל אליוט הצליח לנחות עם הגב לסל, לעשות סיבוב מלא על רגל אחת, תוך שהוא נמצא סנטימטרים בודדים מקו החוץ. אליוט כדרר פעם אחת כדי להתייצב ואז שחרר זריקה מעל ראשיד וואלאס, שהתעופף כמו מי שנורה מתותח וכמעט חסם אותו. רק רשת.
מריו אלי ודיוויד רובינסון קיפצו על הפרקט מרוב שמחה כמו ילדים קטנים. כל הקהל שאג בקול אדיר. אני קפצתי ושחררתי זעקות שמחה בביתי, לא מעכל עדיין את מה שראיתי. הספרס עלו ליתרון הראשון שלהם במשחק, בדיוק בזמן. לפורטלנד עוד נותרו 9 שניות על השעון, אבל ג'ים ג'קסון לא הצליח לשחרר זריקה מעל אליוט ו-וולט וויליאמס עוד ניסה זריקה נואשת אחרונה אבל החטיא. אייברי ג'ונסון קטף את הריבאונד ורץ לעבר קו החצי. כל שחקני הספרס הניפו ידיים. וכשהשופט שרק לסיום טים דאנקן הרים את שון אליוט והניף אותו באוויר.
בדיעבד הסתבר שהמהלך ששורטט היה בכלל של הכנסת כדור לרובינסון לצבע. "כשתפסתי את הכדור והסתובבתי הבנתי שהמהלך הזה לא יקרה", אמר אליוט. אז אליוט תפס פיקוד ובלי לחשוב יותר משנייה שיחרר זריקה. בכל זאת, הוא כבר קלע 5 מתוך 6 זריקות לשלוש עד לאותו רגע במשחק, אז למה לא לקחת עוד אחת? הרגע הזה נחקק בדפי ההיסטוריה של הליגה כ"נס יום הזיכרון" ונחשב עד היום לאחד מהרגעים הבלתי נשכחים ביותר בתולדות הפלייאוף. לא הרבה ידעו באותה עונה שגם לשון אליוט היה נס פרטי משלו, שלא קשור לחייו ככדורסלן. הוא נאבק במחלת כליות קשה ובאותו קיץ, אחרי שהעונה נגמרה, עבר השתלת כליה שאותה קיבל מאחיו, נואל.
הלאה, אל הגמר
ההפסד במשחק השני כבר הוציא את הרוח מהמפרשים של פורטלנד. את המשחק השלישי הספרס ניצחו ב-22 הפרש, והרביעי היה לפרוטוקול בלבד, למרות שהוא היה צמוד במשך שלושה רבעים. סן אנטוניו ניערה מעליה את תחושת הכישלון והעפילה הלאה, אל סדרת הגמר, מול הקבוצה המפתיעה ביותר בפלייאוף, הניו יורק ניקס. ארבעה ניצחונות בלבד הפרידו ביניהם לבין האליפות.
הניקס עצמם חוו פלייאוף מהסרטים, כזה שלא חזר על עצמו עד היום. כזה שלא הזכיר במאומה את העונה הרגילה, שבה הכימיה הקבוצתית שלהם לקתה בחסר בלשון המעטה, וגרמה לקבוצה לסיים במקום ה-8 במזרח עם מאזן 27-23. כן, קראתם נכון, הניקס היו לקבוצה הראשונה והיחידה אי פעם שהעפילה לסדרת האליפות מהמקום ה-8 בעונה הרגילה.
בסיבוב הראשון הניקס, עם פטריק יואינג האגדי, לארי ג'ונסון בשלהי הקריירה, אלן יוסטון, לטרל ספריוול ומרכוס קמבי, הפתיעו את מיאמי המדורגת ראשונה, הרבה בזכות מי שעמד על הקווים ואימן אותם – ג'ף ואן גנדי. זה לא היה קל, וגם הם נזקקו לנס כשאלן יוסטון קלע את סל הניצחון במשחק 5 עם 0.8 שניות על השעון.
הסיבוב השני היה כבר יותר קל והניקס טאטאו את אטלנטה 4-0 בדרך לגמר המזרח, שם חיכו להם אינדיאנה ורג'י מילר. גם שם הם נזקקו לנס קטן. במצב של שוויון 1-1 בסדרה, 11 שניות לסיום המשחק השלישי במדיסון סקוור גארדן, הניקס היו בפיגור שלוש. פטריק יואינג, המנהיג שלהם, ישב על הספסל, אחרי שנפצע ולא שותף כלל במשחק השלישי. "המהלך המקורי היה בשביל אלן", סיפר ברבות הימים כריס צ'יילדס, גארד הניקס. "אבל הם עשו חילוף ו[לארי ג'ונסון] תפס [את הכדור], עשה צעד לאחור ושיחרר". הנשימה של אחרון האוהדים בגארדן נעתקה כשהכדור צלל פנימה, ולא סתם פנימה, גם עבירה הייתה על ג'ונסון, שהשלים מהלך של 4 נקודות מהקו. הניקס עלו ליתרון ואינדיאנה לא הצליחה לשחרר זריקה בפוזשן האחרון. 2-1 לניקס בסדרה.
אינדיאנה עוד השוותה את הסדרה במשחק הרביעי, אבל הניקס הצליחו לנצח בשניים הבאים ולהעפיל לגמר מול הספרס. הבעיה: אותו לארי ג'ונסון נפצע במשחק השישי בברכו, ופטריק יואינג כאמור נפצע עוד קודם ולא שותף כלל בגמר.
במרחק ניצחון
למרות הפציעות של הניקס, שחקני הספרס טוענים שהם לא הגיעו לגמר בתחושה שהאליפות כבר שלהם. "ידענו שקבוצה של ג'ף ואן גנדי תשחק קשוח", סיפר מריו אלי. וויל פרדו, הסנטר של הספרס, הוסיף "היה הרבה דיבור של 'אל תסתכלו על מי השחקנים, תסתכלו על איך שהקבוצה הזו משחקת. אל תשוו בין החבר'ה שיש לנו לחבר'ה שיש להם', ולפופ מגיע הרבה קרדיט מגיע על זה". נכון, הניקס הגיעו בעמדת נחיתות מובהקת. כשמצד אחד ניצבים מגדלי התאומים, דאנקן ורובינסון, ומצד שני נמצא ג'ונסון לא בשיא כושרו בלי פטריק יואינג חברו מתחת לסל, זה לא היה נראה בדיוק כוחות. אבל "הניקס שיחקו קשוח יותר משלוש הקבוצות שהתמודדנו נגדן קודם", סיפר שון אליוט. "הם היו כמו כלבי תקיפה".
ואכן, הניקס פתחו בסערה את משחק מספר 1 וסיימו את הרבע הראשון ביתרון 6. רק שאז העדיפות של הספרס החלה לבוא לידי ביטוי והם החזיקו את הניקס ברבע השני על 10 נקודות בלבד. למחצית הספרס ירדו ביתרון שברירי, שעליו שמרו עד לסיום המשחק. "נלחמנו הכי טוב שיכולנו, הם פשוט היו קבוצה יותר טובה", סיפר צ'יילדס. דאנקן קלע 33 נק' עם 13 ריב' ורובינסון העמיד שורה של 13-9-7, שמזכירה את דריימונד גרין, להבדיל אלפי הבדלות. המשחק השני כבר היה יותר קל, יחסית, והספרס הובילו בו מההתחלה בדרך ליתרון 2-0 בסדרה, אבל במשחק השלישי הניקס עלו הרבה יותר נחושים והצליחו להנחיל לספרס את ההפסד השני בלבד שלהם כל הפלייאוף. המומנטום של הניקס נמשך אל תוך המשחק הרביעי, אבל הספרס השתלטו עליו במחצית השנייה וניצחו בחוץ, בדרך ל-3-1 ובמרחק ניצחון אחד מאליפות.
רף עצבים גבוה
חזרנו ל-25 ביוני, ותסלחו לי אם בסוף העשור הרביעי לחיי הזיכרון כבר לא משהו. 20 שנה, לך תזכור. לכן ישבתי וצפיתי במשחק ההוא, באיכות שאז נראתה כמו שיא הטכנולוגיה והיום בקושי מצליחים להבדיל בין השחקנים בלי שהשדר אומר אצל מי הכדור. מי שרוצה להתענג, מוזמן לעשות זאת כאן:
שדר הקווים ג'ים גריי דיווח ששחקני הניקס באו להתחמם לפני המשחק, ראו את החזרות של הליגה לטקס הענקת הגביע והתעצבנו, ושאלן יוסטון אמר לו ש"לא תהיה הנפת גביע היום בגארדן" (בניגוד להיום, סדרת הגמר שוחקה במתכונת של 2-3-2). יוסטון כנראה לא היה מודע לכך או לא זכר שהספרס סיימו עד עכשיו כל סדרה בפלייאוף בניצחון חוץ.
ואכן, רף העצבים היה גבוה מהפתיחה והידיים רעדו. אף קבוצה לא הצליחה לקלוע סל שדה בשבעת הפוזשנים הראשונים, ושון אליוט היה הראשון לעלות על הלוח עם 2 זריקות מהקו. אלן יוסטון השווה את התוצאה עם זריקה קשה מאוד מהצד, כששני שומרים זינקו עליו. החלפת הסלים נמשכה, כשאף קבוצה לא הצליחה לפתוח פער משמעותי וכמעט אף שחקן לא הגיע לזריקה קלה. בצד של הספרס, כמעט כל ההתקפות הסתיימו בידיים של דאנקן או רובינסון, וההגנה האגרסיבית של הניקס הובילה לבעיית עבירות בהתחלה. יתרון שש דקה לסוף הרבע הראשון היה הכי הרבה שהניקס הצליחו להשיג, וגם הוא קוצץ בחצי בסיום הרבע.
אז עוד לא היה נהוג לראיין את המאמנים בין הרבעים, ואני מניח שאם היו מראיינים את פופ, הוא היה עונה על השאלה "מה אתם צריכים לעשות כדי לנצח?" משהו בסגנון "לקלוע יותר". מאמן אחר היה אומר "אנחנו לא אגרסיביים מספיק בהתקפה ובהגנה, והם אגרסיביים מאוד". האגרסיביות הזו נמשכה גם ברבע השני. שוב הקבוצות התקשו לקלוע מהשדה, ודייקו רק ב-3 מתוך 11 זריקות בארבע הדקות הראשונות. זה לא היה משחק נעים לצפייה, אבל איכשהו הניקס הצליחו לעלות ליתרון 8 כשדאנקן ירד לנוח, במה שתהיה הפעם היחידה שבה הוא יורד לספסל במשחק. דאנקן חזר וההתקפה פתאום שטפה יותר, ההגנה התהדקה והניקס קלעו רק 8 נקודות נוספות עד לסוף המחצית לעומת 18 של הספרס. הרבה מזה בגלל אותה בעיית עבירות. אחסוך מכם את המתמטיקה, הספרס היו ביתרון 2. רוב הנקודות שלהם, כצפוי, הגיעו ממגדלי התאומים. רוצים עוד סטטיסטיקה מעניינת על הסדרה? הקבוצה שהובילה במחצית ניצחה בכל אחד מארבעת המשחקים הקודמים. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אותם פנויים", אמר ואן גנדי העצבני במחצית, והוסיף "אנחנו חייבים להשתפר בריבאונד". דווקא פופ היה קר-רוח כשאמר "אנחנו דואגים מדי, אנחנו מנסים לעשות דברים מהר מדי… אנחנו צריכים להיות הרבה יותר חדים אם אנחנו רוצים לשרוד את המשחק".
המקרה המוזר של שעון ה-24
אם חשבתם שהמחצית הראשונה הייתה נוראית במונחי כדורסל, תחשבו שוב, אלא אם אתם אוהבי הגנות חזקות. חטיפות וגגות בשני הצדדים שוב מנעו מהקבוצות לקלוע במשך דקות ארוכות, ואחרי כמה מבטים פנויים, מאלה שעיצבנו את ואן גנדי, עכשיו היה זה תורם של הספרס לעלות ליתרון שנושק ל-10 מלמטה. הניקס לא נשברו. אלן יוסטון, אותו אחד שהבטיח שלא תהיה פה הנפת גביע היום, קלע את סל השדה הראשון של הניקס כארבע דקות לתוך המחצית ותוך שלוש דקות הם כבר היו ביתרון 2. כל הנקודות הגיעו מיוסטון ומלטרל ספריוול, שהיה בכל מקום עם הגנה נפלאה והתקפות מתפרצות מהירות. ואז הגיע הרגע ההזוי של המשחק.
שעון ה-24 שמעל הסל שאליו תקפו הספרס הפסיק לעבוד, ופופוביץ' סירב לחדש את המשחק עד שיתוקן, למרות שהשופטים היו מוכנים להמשיך עם שעון שיושם בצד המגרש. בסוף, אחרי שמונה דקות שבהן לא הצליחו לתקן את הבעיה, המשחק חודש למורת רוחו של פופ. הפשרה? שישביתו את השעון גם מעל הסל של הניקס. יש כאלה שחושבים שההפסקה הארוכה הזו עצרה את המומנטום של הניקס. בפועל הם המשיכו באותו קצב, ואף עלו ליתרון 4, אבל הספרס חזרו לתמונה וסיימו את הרבע ביתרון נקודה. הרבה מזה היה בזכות איש אחד שהפרשנים השוו, בזהירות הראויה, למישהו שרק שנה קודם פרש. 24 נק' היו לו בסוף הרבע השלישי. רק 2 פחות מהממוצע שלו בפלייאוף.
דאנקן גם קלע את הסל הראשון של הספרס בפתיחת הרבע האחרון, עם סבסוב בקצה הבקבוק, ובניגוד לשלושת הרבעים הקודמים הפעם זה לא לקח יותר מדי זמן. היתרון המשיך לעבור מצד לצד, כשאצל הניקס היה זה ספריוול שהלהיב את הקהל עם סלים קשים. לרגעים ארוכים הרבע הפך לדו-קרב פרטי בין השניים. האווירה הייתה של משחק 7, והתוצאה בהתאם. כמאמר הקלישאה, אף קבוצה לא רצתה להפסיד, ובהתאם אף קבוצה לא נתנה לשנייה לברוח הפעם. וכן, השחקנים גם חזרו להחטיא. שתיים ורבע דקות לסיום התוצאה הייתה 77-76 לניקס וההתקפות החלו להיתקע בזו אחר זו. גם אותו שעון ה-24 היה אשם חלקית.
ואז, דקה לסיום, אייברי ג'ונסון העביר את החצי, כדרדר חמש שניות ומסר לדאנקן בפינת הבקבוק. כריס צ'יילדס, ששמר על ג'ונסון, הסתובב כדי לבוא לעזרה על דאנקן, שכדרדר עם הגב לסל ומסר החוצה לשון אליוט בראש קשת השלוש. צ'יילדס לא שם לב שספריוול כבר עזב את אליוט כדי לבוא לעזרה, וכשהכדור נמסר לאליוט החוצה צ'יילדס עוד הספיק להסתובב, אבל לא בזמן כדי לראות את ג'ונסון חותך לפינה. אליוט מסר לו את הכדור וג'ונסון קבר סל לשתי נקודות, על גבול קשת השלוש. הספרס עלו ליתרון נקודה. לניקס עוד הייתה התקפה, אבל ספריוול במהלך הירו-בול קלאסי ניסה לקלוע מעל שניים והחטיא. אייברי ג'ונסון, מי אם לא הוא, קטף את הריבאונד. רובינסון ניסה לקחת את מרכוס קמבי לסל אבל החטיא בלי לפגוע בטבעת, והצליח להדוף את הריבאונד החוצה לכיוונו של אליוט, שמסר בחזרה לג'ונסון עם שנייה בלבד על שעון ה-24. ג'ונסון שיחרר זריקה והחטיא, והניקס לקחו פסק זמן אחרון, שתי שניות לסיום.
הכל התנקז למהלך אחד שעתיד היה להכריע אם הקבוצות יארזו תיקים ויעלו על מטוס למשחק שישי בסן אנטוניו, או שהספרס יזכו באליפות הראשונה שלהם. אחראי המוזיקה באולם ניגן ברקע, כמה סמלי, את "The Final Countdown" של להקת אירופה. צ'רלי וורד הוציא את הכדור במסירה מדויקת לספריוול מתחת לסל, שעוד הצליח לשחרר זריקה מעל ידיהם המושטות של דאנקן ורובינסון. איירבול.
ספריוול סיים משחק אדיר עם 35 נק' ו-10 ריבאונדים, אבל מהצד השני מגדלי התאומים חיברו יחדיו 46 ו-21, מתוכם 31 ו-9 של דאנקן הצעיר. אחרי שהשחקנים התחבקו וקפצו זה על זה, המצלמה עברה לספריוול המאוכזב, וכשחזרה לדאנקן מצאה אותו עם מצלמת וידאו ביד, מתעד את חבריו המאושרים. דאנקן גם קטף את תואר השחקן המצטיין של הגמר, כמובן. "זה כבוד נהדר", הוא אמר בסיום, והוסיף בצניעות האופיינית לו, "אבל כל מה שזה אומר זה ש[אני] צריך להמשיך לעבוד קשה ואפילו עוד יותר קשה בפעם הבאה". אמר וקיים. הוא המשיך לעבוד קשה, אבל למרבה האירוניה, דווקא בעונה אחר כך נפצע בברך במהלך הפלייאוף והספרס הודחו בסיבוב הראשון על ידי פיניקס.
הספרס זכו שוב באליפות ב-2003, אליפות שנייה מתוך חמש של דאנקן ושל הקבוצה. הוא גם זכה שלוש פעמים בתואר השחקן המצטיין של הגמר, כחלק מחבורה מצומצמת שהצליחה לעשות זאת לפחות שלוש פעמים, וכוללת את לברון ג'יימס, שאקיל אוניל, מג'יק ג'ונסון ומייקל ג'ורדן. אבל הכל התחיל באותו רגע קסום לפני 20 שנה, אי שם ב-25 ביוני 1999, כשהספרס הניפו את גביע האליפות הראשון שלהם. וכמה שהאליפות הזו הייתה מתוקה.
