Sample Page

לכבוד הקמפיין החדש שלנו אנחנו מפרסמים בכדור פרקים מתוך הספר עונה מהאגדות

תימכו בקמפיין 23 אחרי 23, ביחד נוציא את הספר לאור

ההווה והעתיד של הסלטיקס בנוי על ארבעה קודקודים: ג'ייסון טייטום, ג'יילן בראון, בראד סטיבנס והמנהל שאסף את כולם – דני איינג', הג'נרל מנג'ר ונשיא הקבוצה של הסלטיקס, האיש שמקבל את ההחלטות מאז 2003. כמעט מהרגע הראשון מכנים אותו טריידר דני, ולא בכדי, לאיינג' אין פרות קדושות.

איינג' היה חלק מהסלטיקס הגדולים של שנות ה-80 וזכה עם הקבוצה בשתי אליפויות. את הקבוצה הובילו לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש, שלוש אגדות בירוק. בירד ומקהייל שיחקו כל הקריירה בבוסטון. פאריש, הצ'יף כפי שכונה, הגיע לסלטיקס בגיל 27 ושיחק בה עד גיל 40. למזלם זה לא היה תלוי באיינג'.

"ישבתי עם רד במהלך מסיבת חג מולד (בתחילת שנות ה-90)", איינג' מספר על שיחה שהייתה לו עם רד אורבך, הג'נרל מנג'ר האגדי של בוסטון סלטיקס. "רד דיבר עם לארי, קווין ואיתי, והיו הרבה שיחות טרייד באותו זמן, ורד ממש שיתף אותנו בכמה מהן. ואני אמרתי לרד, מה אתה עושה? למה אתה מחכה? הייתה לו הזדמנות להעביר את לארי (לאינדיאנה) בשביל צ'אק פרסון, הרב וויליאמס וסטיב סטיפנוביץ', והייתה לו הזדמנות להעביר את קווין (לדאלאס) בשביל דטלף שרמפ וסאם פרקינס. אני הייתי 'אתה צוחק עליי?'. אני מתכוון, ככה אני מרגיש עכשיו. אם היו מציעים לי את העסקאות האלה בשביל השחקנים הוותיקים שלנו, הייתי סוגר את זה בשביל להמשיך להצליח".

איינג' פעל כעצתו לאורבך כבר ב-2013, כשהעביר בטרייד את שני כוכבי הקבוצה באותן שנים – קווין גארנט ופול פירס – לברוקלין תמורת ארבע בחירות סיבוב ראשון לא מוגנות. זה היה שוד מושלם. פירס וגארנט היו על אדי הדלק של הקריירה שלהם, והבחירות הפכו לבחירות דראפט גבוהות.

גם מאמנים אפשר להעביר בטרייד לפי איינג'. אחרי אותו טרייד ב-2013, דוק ריברס, מאמן הקבוצה באותם ימים, רצה לעבור לקונטנדרית, והיה מבוקש בלוס אנג'לס קליפרס. איינג' השיג תמורתו בחירת סיבוב ראשון, באחד הטריידים היחידים בליגה שבהם מאמן עבר קבוצה.

הדוגמה האחרונה לכך שאף אחד לא מוגן אצל איינג' היא הטרייד של אייזיה תומאס. אחרי עונה מופלאה במדי הסלטיקס ב-2017/18, הרכז הנמוך הוביל את הקבוצה לגמר המזרח, שם נעצרו אצל לברון ג'יימס וקליבלנד. בפלייאוף תומאס שיחק פצוע, ואף עבר טרגדיה משפחתית כשאחותו נהרגה בתאונת דרכים בזמן הסיבוב הראשון של הפלייאוף. תומאס המשיך לשחק מצוין, ונתפס לא פעם כשדמעות בעיניו במהלך משחקים. שלושה חודשים אחרי הפלייאוף ההירואי של תומאס, איינג' לא היסס לשלוח אותו לקליבלנד כדי להביא את קיירי אירווינג (עוד נחזור לטרייד הזה). דני איינג' עסוק בעיקר בלחזק את המועדון שלו, והוא לא יהסס להעביר בטרייד פרות קדושות כדי לעשות את זה.

לראות מעבר להייפ ולבולשיט

את ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום הצליח איינג' לדוג בזה אחר זה מבין הררי בולשיט וענני הייפ שאופפים כל דראפט.

ב-2016 הוא החזיק את הבחירה השלישית. שתי הבחירות הראשונות נקבעו מראש – בן סימונס וברנדון אינגרם. הבחירה השלישית הייתה באוויר. רוב הפרשנים חשבו שאיינג' ילך על קריס דאן או באדי הילד, כשגם למיודענו דראגן בנדר היה המון הייפ. בנדר נבחר רביעי, דאן חמישי, הילד שישי. איינג' הפתיע ובחר את ג'יילן בראון, שרוב הדירוגים לפני הדראפט דירגו בבחירה השביעית-שמינית. כבר בגיל 19 בראון הראה שהוא אתלט נהדר והיה לו גוף מוכן ל-NBA. יש לו מוטת ידיים מרשימה, אבל עם 30% לשלוש ו-65% מהעונשין בקולג' הוא נחשב לכישרון מוגבל. איינג' הצליח לראות את מוסר העבודה של בראון ולראות את הפוטנציאל של הילד. ארבע עונות מאוחר יותר, אין ספק שאיינג' צדק בבחירה שלו. בראון משתפר בכל עונה והופך לשחקן הכנף שכל קבוצה חולמת עליו. הוא שומר אישי וקבוצתי מצוין, יש לו אחוזים טובים מהשדה (יש מקום לשיפור באחוזי העונשין) ובאופן כללי הוא שחקן חכם. סוג של אולר שוויצרי שיכול לשמור על כל שחקן של היריבה. שחקן שכמעט בוודאות ישתתף בכמה משחקי אולסטאר בעתיד.

ב-2017 איינג' החזיק בבחירה הראשונה. הקונצנזוס לבחירה היה מרקל פולץ. איינג' הצליח להתעלות שוב על ההייפ והערכות לא נכונות של התקשורת. עוד לפני הדראפט הוא החליף בחירות עם פילדלפיה וירד לבחירה השלישית, כשהוא מקבל עוד בחירת סיבוב ראשון אטרקטיבית (בפועל היא הייתה פחות אטרקטיבית מהציפיות ממנה). גם בבחירה השלישית היו פרשנים שסברו שאיינג' יבחר את ג'וש ג'קסון, שסירב לשתף פעולה עם בוסטון לפני הדראפט. איינג' אמר באופן רשמי, שגם אם היה נשאר עם הבחירה הראשונה, הוא היה בוחר באותו שחקן שבחר בבחירה השלישית – ג'ייסון טייטום. טייטום היה סקורר מצוין במכללת דיוק, אבל הפרשנים ביקרו אותו על היכולת ההגנתית בקולג', ולא חשבו שהיא תשתפר ב-NBA. בפעם השנייה ברציפות, איינג' הצליח להתעלות על ההייפ ולצאת עם סופרסטאר.

להבדיל מההצלחה הגדולה בבחירות הגבוהות וליכולות לזהות את הכישרון הגדול של בראון וטייטום, בבחירות שאחרי עשר הראשונות איינג' לא הצליח למצוא שחקנים טובים מספיק. מ-2003 עד 2007 איינג' דווקא הצליח לאסוף שחקנים טובים בבחירות נמוכות. חלקם, כמו אל ג'פרסון, שימשו אותו לטריידים. אחרים, כמו רג'ון רונדו, עזרו לקבוצה לזכות באליפות. אבל מאז 2013, למעט אולי טרי רוז'יר, איינג' לא מצליח למצוא שחקנים שיוכלו לעזור לקבוצה בבחירות האלה, וזה עוצר את הקבוצה הנוכחית. איינג' חיכה להזדמנות הנכונה, לטרייד הנכון, להחתמה הנכונה בשוק החופשי. איינג' כיוון לאנתוני דייוויס, קוואי לנארד, אבל הראשון שהתפנה היה דווקא קיירי אירווינג.

כולם מפסידים

כשאנחנו שופטים טריידים, אנחנו בדרך כלל מדברים במושגים של ניצחון והפסד. יש טריידים שהם חד-צדדיים, טריידים שבהם ברור מי ניצח את הטרייד. למשל הטרייד של איינג' עם ברוקלין ב-2013. יש טריידים שבהם כל הצדדים מקבלים משהו שהם היו צריכים, טרייד שבו כולם מנצחים. למשל הטרייד שהעביר את אנתוני דייוויס ללייקרס, וניו אורלינס קיבלה בתמורה ערמת נכסים נכבדת, ולוס אנג'לס קיבלה אליפות. בטרייד שבו עבר קיירי אירווינג מקליבלנד לבוסטון בקיץ 2017 כולם הפסידו.

קליבלנד ויתרה על סופרסטאר גבולי, השוליה של לברון, השחקן השני הכי טוב בקבוצה. שחקן שהיה עוזר לה בריצה לתואר נוסף. היא קיבלה בתמורה את אייזיה תומאס, ג'יי קראודר, אנטה ז'יז'יץ', והבחירה של ברוקלין ב-2018. תומאס וקראודר עברו בטרייד נוסף במהלך אותה עונה. תומאס לא הצליח להשתלב. ז'יז'יץ' הגיע למכבי תל אביב ב-2020. הבחירה של ברוקלין הפכה לבחירה השמינית וקליבלנד בחרה את קולין סקסטון. עדיין לא ברור מה יצא מסקסטון, אבל קיירי הוא לא.

בוסטון מצידה הרגישה שהצליחה לבנות את הסגל שרצתה. היו לה שלושה כוכבים גדולים: קיירי, גורדון הייוורד, שהוחתם בשוק החופשי, ואל הורפורד. היו לה שלושה צעירים מבטיחים: טייטום, בראון ומרכוס סמארט. אלא שהחלומות נגמרו חמש דקות אחרי שהתחילה העונה, כשהייוורד נחת לא טוב ושבר את הקרסול. במרץ גם קיירי סיים את העונה. בוסטון הגיעה לפלייאוף בלי הכוכבים שלה. זה היה הזמן של הצעירים להראות מה יש להם. מונהגים בידי אל הורפורד הוותיק הם הצליחו להגיע עד גמר המזרח, ושם נתקעו בקיר שנקרא לברון ג'יימס. הם הצליחו למתוח אותו לסדרה של שבעה משחקים לפני שנכנעו. זו הייתה הצלחה שגרמה לכולם לחשוב שהסלטיקס בדרך למעלה. עם קיירי והייוורד בחזרה בהרכב, זו הייתה אמורה להיות הצלחה גדולה.

זה לא קרה. הייוורד חזר ונראה כמו צל של עצמו. אחרי פציעה קשה ושנה מחוץ למגרש, לא פשוט לחזור לעניינים. קיירי חזר והיה… ובכן… קיירי. על כל המשתמע מכך. יום אחד הוא העלה סרטון שבו הוא מבקש להיות סלטיק לכל החיים. ביום אחר הוא אמר שאין לו מושג מה הוא יעשה בקיץ כשיהפוך לשחקן חופשי. בוסטון גמגמה בעונה הרגילה, והתחושה באוויר הייתה שמשהו לא טוב קורה בתוך חדר ההלבשה. קצת לפני הטרייד דד ליין אנתוני דייוויס הפך לזמין בטרייד. כולם חשבו שבוסטון יכולה להציע עסקה מנצחת. כשאיינג' אסף נכסים בשנים האחרונות,הוא חלם על דייוויס. אלא שעכשיו היה מחסום חוקי. גם לקיירי וגם לדייוויס היה בחוזה סעיף דרק רוז, סעיף שניתן לרוקיס מצטיינים ומעלה את הערך של החוזה השני שלהם בליגה. חוקי הליגה קובעים שאפשר לקבל בטרייד רק שחקן אחד כזה. כיוון שבוסטון כבר קיבלה את קיירי, והיא הייתה חסומה מלהשיג את דייוויס, עד שקיירי יסיים את החוזה שלו. החוזה של קיירי חסם את איינג' מללכת אחרי דייוויס. ניו אורלינס בחרה בכל זאת לחכות לקיץ, ובוסטון ניסתה להתמקד בפלייאוף שהיה לפניה. בסיבוב הראשון לא הייתה בעיה והוא נגמר בסוויפ חלק על אינדיאנה. הסיבוב השני התחיל בניצחון ענק על מילווקי. אלא שאחריו הכול הלך לעזאזל ובוסטון חטפה תבוסה אחרי תבוסה לפני שעפה מהפלייאוף. קיירי שיחק בצורה סוליסטית, וכבר היה ברור לרוב האנשים שהוא והסלטיקס לא ימשיכו יחד. זה פשוט לא עבד.

בקיץ האחרון קיירי עזב, הורפורד קיבל הצעה טובה יותר מפילדלפיה וגם הוא עזב, ואיינג' ידע שבמצב הזה אין לו סיבה לרדוף אחרי דייוויס. איינג' טעה, צמד מילים שלא נאמר יותר מדי פעמים מאז 2003, בהימור שלו על קיירי. עם הייוורד זה היה בעיקר מזל רע. אבל איינג' בזבז את החלון שלו. לקבוצות שמחזיקות צעירים כמו טייטום ובראון יש חלון הזדמנויות קצר להתחזק לפני שהשכר של השניים קופץ לשמיים. בראון החל מעונת 2020/21 ירוויח קצת פחות מ-23 מיליון דולר (בהשוואה ל-6.5 מיליון דולר שהרוויח בעונת 2019/20). טייטום ירוויח בעונת 2020/21 7.8 מיליון דולר. בעונת 2021/22 זה כבר יהיה חוזה מקסימום, המוערך בכ-25-30 מיליון דולר בעונה הראשונה (תלוי בגובה תקרת השכר, ובהישגים של טייטום בעונה הקרובה).

הנמכת ציפיות, הגדלת ציפיות

וכך הגיעה בוסטון לעונת 2019/20. אחרי שבקיץ 2018 הציפיות היו בשמיים, בקיץ 2019 הן הונמכו משמעותית. איינג' הצליח להציל משהו מהקיץ כשהביא את קמבה ווקר משארלוט כדי שיחליף את קיירי. ווקר היה ווינר גדול במכללות כשסחב את קונטיקט לאליפות המכללות לפני שהגיע ל-NBA. לקח לו זמן להיכנס לעניינים בליגה של הגדולים, אבל החל מ-2017 קמבה השתתף באולסטאר, ובעונתו האחרונה בשארלוט הוא הצליח להידחק לחמישיית העונה השלישית. יש ירידה מורגשת ברמת הכישרון מקיירי לקמבה, אבל לאף אחד לא היה ספק שמבחינת אופי וחיבור לקבוצה, עם קמבה יהיה קל יותר. בראון חתם על הארכת חוזה גבוהה למדי בקיץ 2019, והוא וטייטום הבינו שעכשיו זה שלהם – הם לא רק העתיד של הסלטיקס. הם גם ההווה שלה…

ג'ייסון טייטום בדרכו להיות סופרסטאר. הוא רק סיים את עונתו השלישית בליגה וכבר יש לו ברזומה שני גמרים אזוריים. אפשר לראות בו את הסימנים שראינו בסקוררים גדולים אחרים בליגה. יש לו את הביטחון של כרמלו, השחרור המהיר של לילארד, והמון המון קובי. בקיץ שבין עונתו הראשונה לשנייה בליגה טייטום התאמן עם קובי בריאנט, וקובי גם הפך למנטור שלו. אוהדי בוסטון לא אהבו את זה בגלל היריבות עם הלייקרס, מה גם שנראה שהיעילות של טייטום במשחק ירדה. בעונה ללא כוכב גדול שיגנוב לו את אור הזרקורים, טייטום קלע 23 נקודות בממוצע למשחק, וכמו הגדולים באמת, ידע להעלות את משחקו בדרגה נוספת בפלייאוף.

הוא שרף את פילדלפיה בסיבוב הראשון בפלייאוף. בסיבוב השני בפלייאוף הוא היה יעיל מאוד, ובמשחק מספר שבע נגד טורונטו הוא קלע 25 נקודות, הוריד 12 ריבאונדים ומסר שבעה אסיסטים. הוא הפך לשחקן השני הכי צעיר לרשום כאלו מספרים במשחק מספר שבע בפלייאוף. מי הכי צעיר? המנטור שלו כמובן – קובי. גם מיאמי והשומרים החזקים שלה לא הצליחו להפריע לו לקלוע. טייטום נצץ בפלייאוף, וגם במשחקים שבהם לא הלך לו, הוא ידע להעלות הילוך. במשחק מספר ארבע נגד מיאמי, טייטום סיים את המחצית הראשונה עם אפס נקודות. במחצית השניה הוא הוסיף 28. טייטום הפגין יכולות סקורינג מרשימות, אבל לא פחות מרשים מהנקודות שקלע, היו חמשת האסיסטים שמסר בממוצע למשחק. בהעדרו של הייוורד, שהיה פצוע רוב הפלייאוף, וכשקמבה משחק פצוע, טייטום ניצל את תשומת הלב שהוא מקבל אצל ההגנות של היריבות כדי למצוא את החברים לנקודות קלות.

אם טייטום הוא הכוכב של הסלטיקס, בראון הוא הברומטר. כשהוא טוב, הסלטיקס טובים. אין לו את היכולות של טייטום לקלוע באחד על אחד, אבל בראון מוצא המון דרכים להשיג את הנקודות שלו. הוא הקפיץ את הממוצע שלו העונה בשבע נקודות, וגם הוא חצה את קו 20 הנקודות למשחק. הוא שיפר את הקליעה שלו ועומד על 48% מהשדה ו-38% מהשלוש בווליום גבוה. בראון משחק נהדר בהתקפה בלי הכדור, בין אם זה בחיתוכים לסל או כקלעי שלשות. הוא יוצא מהר להתקפת המעבר וקשה מאוד לעצור אותו בדרך לסל. מדובר בשומר אדיר שיכול לשמור על כל עמדה במגרש. נגד פילדלפיה הוא היה צריך להתמודד עם אל הורפורד וטוביאס האריס. נגד מיאמי ראינו פוזשנים שבהם הוא היה צריך לשמור על באם אדאביו ועשה עבודה מצוינת.

האם לבוסטון יש גם את הצלע השלישית העתידית שלהם? זה תלוי לאיזה מרכוס סמארט אתם מאמינים (ויסלח לי קמבה ווקר. הוא פשוט לא בטיימליין הנכון לשיא של טייטום ובראון). מזמן ידענו שהוא שחקן הגנה אדיר אבל ההתקפה של סמארט זה סיפור אחר. קבלת החלטות בעייתית, איבודי כדור וקליעה נוראית. בפלייאוף האחרון ראינו לפרקים פוטנציאל התקפי כשהוא קלע שלשות כמו סטף קרי. היו לו שלושה משחקים שבהם קלע שש שלשות, אחד עם חמש, ועוד אחד עם ארבע. זה היה מרשים. הוא עדיין סיים את הפלייאוף עם 2.4 שלשות ב-33.3% רעים. אם סמארט יצליח לשמור על יציבות בקליעה, מדובר בשלישייה שיכולה לתת לאוהדי הסלטיקס המון תקוות לעתיד.

על כל זה מנצח בראד סטיבנס, שאותו לא הזכרנו מאז המשפט הראשון. סטיבנס הוא אחד המאמנים הטובים בליגה, והמהלכים שלו אחרי פסק זמן מפורסמים ביעילותם. לאורך השנים שלו בבוסטון, הסלטיקס בכל עונה התעלו על הציפיות מהם, למעט עונת 2018/19. לא פשוט לעשות את המעבר מהמכללות ל-NBA, ויש לא מעט מאמנים שנכשלו בזה, כולל שמות גדולים כמו ג'ון קליפארי. המעבר מתוכנית שבה אתה הכוכב, שבה אתה עובד עם ילדים, לליגה שבה צריך להיות לא רק מאמן אלא גם מטפל של כוכבים בעלי אגו נפוח, לא תמיד עובד. למרות שסטיבנס הגיע ממכללה קטנה כמו באטלר, המעבר ל-NBA היה חלק למדי. העובדה שהוא התחיל בקבוצה צעירה עזרה לו להתרגל לשחקנים, ולשחקנים להתרגל אליו. בעונה היחידה שבה היו לו שמות גדולים זה הלך קצת פחות טוב.

בסופו של דבר, בעונה שבה הלייקרס זוכה באליפות ה-17 כמועדון, ומשתווה לסלטיקס בטבלת האליפויות, עונה טובה לא מנחמת את הסלטיקס. גם עתיד ורוד לא מעורר תקווה. בבוסטון חשוב רק דבר אחד – לזכות באליפות ה-18 לפני שהלייקרס עושים את זה. אם צריך לשחוט פרות קדושות בדרך, תסמכו על איינג' שהוא כבר השחיז את הסכין.

לכבוד הקמפיין החדש שלנו אנחנו מפרסמים בכדור פרקים מתוך הספר עונה מהאגדות

תימכו בקמפיין 23 אחרי 23, ביחד נוציא את הספר לאור

3.7 שניות לסוף ההארכה. 132:133 ללוס אנג'לס קליפרס במשחק הרביעי של הסיבוב הראשון. קשה לשאת את השקט באולם נטול האוהדים. לוקה דונצ'יץ' מתכונן לאקט סיום הירואי שיחתום הופעה מהסוג שרואים פעם בדור. 40 נקודות, 17 כדורים חוזרים ו-13 אסיסטים היו לילד בן ה-21 באותו רגע. בדקה האחרונה של המשחק הוא הספיק לקלוע שני סלים קשים ששמרו את דאלאס בעניינים מול היריבה העדיפה, ואת כל זה הוא עשה כשהוא משחק עם קרסול שעדיין כואב מנקע שאירע יומיים קודם כן, וללא קריסטפס פורזינגיס המושבת. מקסי קליבה סידר לדונצ'יץ' חסימה ששחררה אותו מקוואי לנארד, שהיה מרוח עליו כמו דאודורנט. לוקה קיבל את הכדור מול רג'י ג'קסון כמה מטרים מאחורי קשת השלוש. ב-3.7 שניות הוא הספיק לרוץ בארבעה כיוונים שונים לפני שהוא עלה לשלשה, לפחות מטר מאחורי הקו.

לולא כל המצלמות, חלקן אפילו לא מאוישות, אפשר היה לחשוב שמדובר במשחק אימון. בשלב הזה, המשקל ההיסטורי של הרגע ידוע לכל הנוכחים באולם, אבל הוא אצור אצל כל אחד ואחת בנפרד. הבועה באורלנדו הפכה להמון בועות קטנות, ונוצר מן ריק משונה בין מה שקורה לבין האופן שבו הוא נחווה. מייק ברין, השדר האגדי של רשת ABC, הוא כנראה האדם המושלם לגשר על הפער. הזריקה באוויר.

"באנג! באאאנג!!!" הקריאה האיקונית של ברין מפלחת את השקט כשהכדור של דונצ'יץ' צולל פנימה כשנשארו  0.0 שניות בשעון המשחק. כל עדר המאבריקס נוהר אל דונצ'יץ', מחבק אותו ומטפס עליו באקסטזה שלרוב שמורה רק לילדים. הם לא שמחים רק על הניצחון שהשווה את תוצאת הסדרה, הם שמחים כי יש להם את לוקה דונצ'יץ' בצד שלהם לעתיד הנראה לעין. הם מתחילים להבין מה זה אומר.

כפרי בשל

כשנתיים וחודשיים לפני כן, דוני נלסון, הג'נרל מנג'ר של המאבס, ומארק קיובן, בעלי הקבוצה, לא ידעו את נפשם מרוב אושר בערך עשר דקות מתחילת דראפט 2018. השניים ראו את פיניקס וסקרמנטו מסתכלות על ההזדמנות הכי טובה שלהן להחזיר את עצמן למרכז הבמה, וכל אחת בתורה אמרה בנימוס "לא, תודה".

בבחירה הראשונה בדראפט הסאנס בחרה סנטר דיאנדרה אייטון ממכללת אריזונה. סקרמנטו מצידה הלכה על הפאוור-פורוורד מארווין באגלי מדיוק. שירים נכתבו בגנות הטעויות האדירות האלה – אם יש לכם כמה דקות פנויות, גשו לאתר דה רינגר, תמצאו את "Halleluka" ותודו לי אחר כך. שני מקבלי ההחלטות הראשיים באותן קבוצות, ריאן מקדונה ו-ולאדה דיוואץ', כבר פוטרו. לוקה דונצ'יץ' נבחר אחרי צמד הביגמנים בבחירה השלישית, אך ישנה עוד קבוצה שעשויה להרגיש תחושת פספוס עמוקה, וזו הקבוצה שבחרה בו באופן רשמי – אטלנטה הוקס. טראוויס שלנק, הג'נרל מנג'ר של אטלנטה בחר בלוקה עבור דאלאס, בטרייד שסוכם מראש, וקיבל עבורו את טריי יאנג ובחירת הסיבוב הראשון של המאבס ב-2019. הרגע שבו הטרייד עבר היה הרגע שבו נלסון וקיובן חגגו. הם ידעו שמצאו את אבן הפינה של המועדון שלהם לשנים הבאות.

מאז, כאמור, עברו רק קצת יותר משנתיים. אם כן, למה כולם מיהרו לחגוג (מצד אחד) ולפטר (מהצדדים האומללים של פיניקס וסקרמנטו)? הרי בניגוד לאוהדים בעידן הרשתות החברתיות, המנהלים שהפכו למקבלי ההחלטות ב-NBA מבינים שסבלנות היא שם המשחק. מדובר באנשים מחושבים וקרי רוח, בעלי עצבים מברזל. את הכסף הם סופרים במדרגות, ואז שוב כשהם מגיעים לרכב. כמו לוקה, גם יאנג כבר הגיע למשחק האולסטאר. אייטון רחוק מלהיות נפילה. למדנו כבר שהרוב המכריע של שחקני NBA מגיע לשיא אחרי גיל 25, והדרך לשם ארוכה ומפותלת, ושונה מאחד לאחד. אך משום מה, יש תחושה שכבר קיבלנו את התשובות לדראפט 2018. נשאל שוב – מה שונה במקרה של דונצ'יץ'? איך אנחנו כבר יודעים?

איך אנחנו כבר יודעים

יש כמה נתיבים אפשריים לתשובה. השורה התחתונה היא שדונצ'יץ' כבר הביא קבלות והוא ממשיך לספק אותן על בסיס קבוע. מדובר בשחקן שנמצא באחוזון העליון של קבוצת הגיל שלו, פחות או יותר מהרגע שבו הוא התחיל לשחק. ברמה הקבוצתית וברמה האישית, במונחי כדורסל – מדובר בעילוי. אנחנו לא מדברים על פוטנציאל, שגם ממנו נשאר לו בשפע, אנחנו מדברים על תפוקה.

מלאכת בחירת השחקנים בדראפט היא כזו שדורשת יכולות חיזוי על-אנושיות. כמות השחקנים שצריך להכיר עולה על גדותיה משנה לשנה. המשימה – לצפות במתבגרים בגיל 18-20 משחקים במסגרות שיש בהן רמת כדורסל נמוכה להחריד ולנסות לנחש איך המשחק, הגוף וגישתם המנטלית יתפתחו בשנים הקרובות. מקמצוץ האינפורמציה שבידיכם, עליכם להסיק איך כל זה יראה בקונטקסט של משחק NBA – שהוא כמעט ספורט אחר בהשוואה למה שקורה על המגרש סביבם בעת הצפייה בהם. בשלב הבא, ציידי הכישרונות – ואם השחקן טוב מספיק, גם דרג ההנהלה הבכיר בקבוצות ובלשים פרטיים – ינסו לגלות יותר על הפרופיל הרפואי, וכמובן, אופיו של השחקן. איך הוא יגיב כשהצ'ק הראשון יגיע ופתאום הוא יבין שהוא לא צריך לדאוג לכסף יותר, האם הוא ימשיך לעבוד קשה? מה ידחוף אותו להשתפר ולהתפתח? האם הוא מסוגל לעמוד בעומס הפיזי והמנטלי של עונת NBA? ומה עם חמש כאלה? אפשר למצוא אין-ספור דוגמאות לשחקנים בעלי כישרון פיזי נדיר שנפלו באחד מאין-סוף הפרמטרים האלו, ומעולם לא קיימו את ההבטחה הגלומה בהם. זה מה שהופך את הדראפט למקום הכי פחות סלחני בליגה. לגבי דונצ'יץ' לא היו אמורות להיות שאלות.

לוקה, בנו של שחקן העבר סשה דונצ'יץ', הראה ניצוצות מגיל צעיר מאוד. בגיל 13 לוקה ומשפחתו החליטו שהדבר הנכון עבור לוקה יהיה לעזוב את ביתם בסלובניה ולעבור לאקדמיית הכדורסל של ריאל מדריד. דונצ'יץ' המשיך בנסיקה המטורפת שלו, ובגיל 16 וחודשיים הפך לשחקן הצעיר ביותר בתולדות מועדון הפאר שמשחק בקבוצה הבוגרת. הוא שיחק שתי דקות וזרק זריקה אחת. זו הייתה שלשה והוא קלע אותה, רק בשביל לא לקלקל את הנרטיב. הוא לא עצר שם. הוא הצדיק את הכינוי שדבק בו, "וונדר-בוי" בכל פעם שדרך על הפרקט. שחקני הקבוצה הבוגרת, רבים מהם בעלי עבר בליגה הטובה בעולם, אימצו אותו ועזרו לו במסע שלו. לא קנאה, לא זלזול ולא חשדנות היו בקשרים שרקם עמם. נער בין גברים, עדיין בשיאם, אך הם בחרו לשמש כמנטורים לילד שגונב להם את אור הזרקורים. לוקה זכה בכבוד ובאהבה שלהם מהיום הראשון, והאגדה שלו רק הלכה וגדלה.

בגיל 18 דונצ'יץ' זכה עם גוראן דראגיץ' ונבחרת סלובניה באליפות אירופה, תוך שהוא מביס בקרבות אישיים שחקני NBA דוגמת פורזינגיס, ריקי רוביו, אוון פורנייה ואחרים. סלובניה המפתיעה ניצחה את כל תשעת המשחקים שלה בדרך לתואר, ודונצ'יץ' נבחר לחמישיית הטורניר. בגיל 19 הוא כבר הוביל את ריאל מדריד לאליפות היורוליג, וזכה בתואר השחקן המצטיין של המפעל – צעיר בארבע שנים מהשחקן הצעיר ביותר לזכות בתואר לפניו, מילוש תאודוסיץ' ב-2010. דונצ'יץ' נכנס לדראפט כשחקן שיש לו את קורות החיים הכי מרשימים אי פעם. עם כל הכבוד למכללות או אפילו לטורנירים בינלאומיים, דונצ'יץ' הוביל את הקבוצה הכי טובה מחוץ ל-NBA לאליפות בליגה הכי טובה מחוץ ל-NBA. כמה גבוה מזה אפשר להגיע? או שאולי זו בדיוק הבעיה.

הייתה תקופה שבה כל מה שקרה מחוץ לגבולות ארצות הברית היה לא רלוונטי כמעט לדראפט. אך בשנים האחרונות המצב השתנה, וסקאוטים נשלחים לאתר כישרונות בליגה השלישית ביוון, למשל, ובמתנ"סים מתפוררים בכל רחבי הגלובוס. כל תפקידם הוא לחפש מחטים בערמות שחת. אולי מרוב שהם מחפשים יהלומים מתחת לאדמה, הם לא ראו את את היהלום הענק שהונח להם מול העיניים.

הקריירה של דונצ'יץ' נכתבה בידי התסריטאי הכי גרוע בעולם. מאז ומעולם הוא פשוט טוב יותר מהיריבים שלו. הוא מטפס במעלה הסולם וכובש שלב אחר שלב, בקצב מדויק כמו שעון שוויצרי. לא סינדרלה ולא נעליים. ילד הפלא של הכדורסל האירופי הפך לילד הפלא של הכדורסל האמריקאי, ועכשיו, הלך הילד ונשאר הפלא. איפה ההתגברות כנגד כל הסיכויים? איפה ההתחשלות אל מול מפחי הנפש? איפה הצמיחה מתוך הכישלון? אפילו למייקל ג'ורדן היה מאמן שלא חשב שהוא טוב מספיק בשביל הנבחרת הראשונה של התיכון.

גילו את אמריקה

אז לפחות שלושה מנהלי קבוצות ראו את דונצ'יץ', שחקן בעל רזומה ללא רבב וסגנון משחק מרשים יותר משהיה ללברון ג'יימס בגילו, ובחרו ללכת בכיוון אחר. איפה הפוטנציאל, הם דרשו לדעת. בז'רגון הכדורסל האמריקאי יש מילה שמעבירה צמרמורות בגוף של כל איש כדורסל ששומע אותה – Upside. על פניו, כמה טוב יותר דונצ'יץ' יכול להיות? עם זאת, מכאן ועד ההחלטה שלא לבחור בו ראשון בדראפט יש דרך ארוכה. ארוכה ומיותרת. כך או אחרת, החלו לצוץ דיווחים על כושר גופני לקוי וחיבה מופרזת לחיי הלילה של מדריד. במקביל, בזמן שרוב צוותי ההנהלה בליגה כבר עברו את שלב הגזענות הסמויה כלפי שחקנים מחוץ ליבשת, בתקשורת הספורט האמריקאית עוד נותרו כמה עשבים שוטים. הם הטילו דופי ברמת הכדורסל של היורוליג, ופקפקו ביכולת של דונצ'יץ' לעשות במגרשי ה-NBA את מה שעשה בכל מגרש באירופה. הבחירה השלישית בדראפט רחוקה מלהיחשב בחירה מאוחרת – תשאלו את גרנט היל, דומיניק ווילקינס, ג'יימס הארדן ומייקל ג'ורדן. היא פשוט מאוחרת יותר משמעותית מאיפה שדונצ'יץ' היה אמור להיבחר בדראפט הזה.

דונצ'יץ' הגיע לדאלאס בתזמון מושלם. עונת הרוקי של לוקה הייתה גם עונתו ה-20 של דירק נוביצקי במאבריקס, ואקורד הסיום של הקריירה הכי מפוארת של שחקן בינלאומי בליגה. קיובן, נלסון וריק קרלייל, מאמן הקבוצה, קיוו שהגרמני יחנוך את הרוקי ויראה לו את הדרך. וכך היה. נוביצקי היה המנטור המושלם לשחקן שראה לא מעט כאלה. החיבור בין השניים היה מיידי. המאבס לא בזבזו זמן ושלחו בטרייד את הרכז הצעיר דניס סמית' ג'וניור, יחד עם ערמת נכסים לניו יורק ניקס בשביל פורזינגיס (הפצוע), טים הארדוואי ג'וניור ונספחים. האריסון בארנס נשלח לסקרמנטו, והסגל החל לתפוס צורה שמתאימה יותר לאיש שמחזיק בכדור. דונצ'יץ' סיפק עונה חלומית ואף זכה בתואר רוקי העונה. אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שעשה בעונתו השניה.

ככלל, מצופה משחקנים להשתפר משמעותית בקיץ הראשון שלהם כמקצוענים. זו הסיבה שתואר השחקן המשתפר, על פי רוב, לא ילך לשחקן בעונתו השנייה. כדי לשבור את הכלל הלא כתוב הזה דרושה עונה של התפוצצות אישית בקנה מידה נדיר. וכך היה. חשבנו שעונת הרוקי של הסלובני הייתה מרשימה – מסתבר שהוא רק טבל את הרגל במים. דונצ'יץ' פתח את עונת 2019/20 בסערה, בגוף שנראה חדש ובגישה דורסנית מתמיד. ההופעות והמספרים הלכו ונערמו, וכולם הבינו – כל אחד בזמן שלו – שלא מדובר בכמה משחקים חמים, אלא בנורמה החדשה. לוקה דונצ'יץ' הוא סופרסטאר, כבר עכשיו, והתחרות שלו אינה רק מול השחקנים שמולו, היא גם מול ספרי ההיסטוריה.

המשחק של דונצ'יץ' מתחיל מהראש. יש לו צעד ראשון קטלני, שלרוב מגיע בתזמון מושלם לאחר שדונצ'יץ' מטה את שיווי המשקל של המגן, בדיוק מספיק כדי לחלוף על פניו מהצד השני. הוא מסוגל לייצר לעצמו זריקה מכדרור מכל נקודה סביב קשת השלוש, משחק הפוסט שלו מהוקצע באופן שלא הולם את שנותיו, ואפשר לספור על יד אחת את השחקנים שתעדיפו לראות אותם עם הכדור בפיקנ'רול. אלה רק חלקים קטנים מהפאזל שלו. הגדולה של דונצ'יץ' מצויה בקבלת ההחלטות וראיית המשחק שלו. דונצ'יץ' קורא את המהלכים הנפרסים מולו בדייקנות של נפח זכוכית ויצירתיות של מלחין מחונן. הוא מסוגל לצפות את המתרחש כאילו מדובר בסרט שהוא כבר ראה. בהתקפה שקרלייל בנה סביבו, תפקידו של לוקה הוא לדאוג שיהיה לסרט סוף טוב.

האישיות הכובשת של דונצ'יץ' קונה לו עוד ועוד מאמינים בארה"ב, בדיוק כפי שהיה במדריד. מספיק לשמוע את הסובבים אותו מדברים עליו ולראות את האינטראקציות שלו עם האוהדים כדי להבין שמדובר באדם אדיב וקשוב, שלא נותן לכל ההצלחה לעלות לו לראש.

המאבריקס מכוונים למעלה

פורזינגיס חזר מהפציעה לפתיחת עונת 2019/20, ובדקות שלו על המגרש יצר חיבור עוצמתי ביותר עם דונצ'יץ'. הכימייה של צמד האירופאים, יחד עם עבודת אימון מרשימה מאוד של קרלייל, הפכו את ההתקפה של דאלאס להתקפה הטובה בליגה בעונה הרגילה. למעשה, עם ממוצע של 114.9 נקודות למאה החזקות כדור, למאבס הייתה ההתקפה הפורייה ביותר בהיסטוריה של הליגה. הדרך לפלייאוף במערב רצופה מכשולים, וההגנה הבעייתית של הקבוצה לא עזרה, אבל דאלאס הצליחה להתמקם בנוחות במקום השביעי, מרחק בטוח מהמקום השמיני. המפגש מול הקליפרס היה טבילת האש של לוקה דונצ'יץ' בפלייאוף, או שאולי נכון יותר לומר שהפלייאוף זכה לטבילת האש בלוקה דונצ'יץ'.

אף אחד כבר לא זלזל ביכולות של לוקה, בארצות הברית או מחוצה לה, אך היתרון האיכותי של הקליפרס היה מובהק. עבור מרבית הפרשנים, זו הייתה סדרה לפרוטוקול בלבד, בדרך של הקליפרס לדרבי היסטורי בגמר המערב מול הלייקרס. הקליפרס יצאו מהסדרה הזו בחיים, בקושי. למעשה, הסדרה הזו הייתה הסימן הראשון לכך שאולי הקליפרס עדיין לא ראויים למוניטין שלהם.

42 הנקודות של לוקה במשחק הראשון היו, כמובן, הכי הרבה נקודות שקלע שחקן במשחקו הראשון בפוסט-סיזן, אך הקליפרס ירדו כמנצחים. הסדק הראשון בשריון שלהם הגיע כשהמאבס גנבו את המשחק השני, והקליפרס חזרו להוביל אחרי ניצחון צמוד במשחק הבא.

המשחק הרביעי של דונצ'יץ' נכנס לספר דברי הימים של הליגה, והמאבס הוכיחו שיש להם מספיק כלים כדי לנצח גם ברמות הגבוהות ביותר. אך הקבוצה המוכשרת והמנוסה יותר עמדה מנגד, ולפני ההתרסקות שתגיע בסדרה הבאה, לוס אנג'לס תמצא דרך לסלק את המאבס מדרכה בשני המשחקים הבאים. לאחר ניצחון מוחץ של הקליפרס במשחק החמישי, 110:154, המשחק השישי היה הפעם הראשונה בסדרה שנחתם רצף של שני ניצחונות לאותה קבוצה. 38 נקודות, תשעה ריבאונדים ותשעה אסיסטים של דונצ'יץ' לא הספיקו בהפסד שנעל את העונה. המאבס עזבו את הבועה וחזרו הביתה, לא לפני שנתנו מאבק ראוי מול אחת הטוענות לכתר.

העתיד של המאבס הוא העתיד של הליגה

המאבריקס יודעים מה יש להם ביד, הם ידעו זאת כעשר דקות מתחילת ערב הדראפט ב-2018. לזכותו של קיובן ייאמר שהוא לא מתבייש לפתוח את הארנק – לפעמים גם אם עדיף שלא. נלסון ותיק בארגון של דאלאס כמו הקירות עצמם, ויש רק שני מאמנים פעילים הנמצאים בתפקיד שלהם יותר מקרלייל, שהגיע לדאלאס ב-2008. אך המאבס רחוקים משלמות, כפי שיעיד הסקנדל אדיר הממדים שאיתו המועדון נאלץ להתמודד בפברואר 2018.

טרדמה אסארי, מנכ"ל הארגון, היה דמות מובילה בשורה של עברות חמורות בעלות אופי מיני בתוך מקום העבודה. בהנהגתו של אסארי, הפכו מסדרונות הארגון בצד העסקי (אלה שלא נוגעים לפן המקצועי) למקום מאיים, מיזוגיני ומעורר בחילה. השערורייה שנחשפה במגזין ספורטס אילוסטרייטד הכריחה את קיובן לבצע ניקוי אורוות מסיבי וחשבון נפש ארוך ויסודי. הארגון עדיין מתמודד עם ההשלכות והאחריות הכבדה שהוא נושא בה, במטרה למנוע מקרים כאלה בעתיד, בארגון ומחוצה לו.

עבור ליגת ה-NBA, בדומה למצב בשאר העולם, הימים הם ימים של אי-ודאות. ניתן רק לקוות שהיציבות תחזור לאיטה, והמשחק יחזור להיראות כמו שזכרנו אותו, על הפרקט ומסביבו. בתוך הפקעת הסבוכה הזו, התקוות לאליפות נוספת של דאלאס נחות על כתפיו של דונצ'יץ'. נוביצקי היה הפנים של האליפות הראשונה ב-2011, וכמוהו גם לדונצ'יץ' אמור להיות לפחות גביע MVP אחד בארון לפני שהוא יתלה את הנעליים, וגביע אחד נשמע כמו הימור די שמרני. אם לברון ג'יימס יחליט אי פעם לרדת מכס המלכות, הסיכוי שדונצ'יץ' יתפוס את מקומו יהיה גבוה מהסיכוי של כל שחקן אחר. הנרטיב אולי לא מלודרמטי מספיק בשביל הקהל המערבי, אבל המציאות כבר מולנו, והיא לא עובדת בשביל האולפנים בהוליווד. לא כל סוף טוב צריך אמצע גרוע. ילד הפלא ימשיך להשיג, להלהיב ולנצח בדרכו במעלה הסולם, והוא לא יעצור גם לאחר שייגע בשמיים.