Sample Page

לכבוד הקמפיין החדש שלנו אנחנו מפרסמים בכדור פרקים מתוך הספר עונה מהאגדות

לא מעט פרשנים הימרו לאורך העונה על לוס אנג'לס קליפרס כפייבוריטית לזכות באליפות. על פניו זה נראה שהקליפרס היא הקבוצה הכי מוכשרת בליגה העונה. הקריסה הטוטאלית נגד דנבר בחצי גמר המערב תפסה את הפרשנים עם המכנסיים למטה. הכישלון הוביל ללא מעט שמועות והאשמות שהוכחשו. כנראה שכמו בכל דבר, בחלק מהשמועות יש  אמת. מה שברור הוא שכבר מההתחלה הייתה בעיה בציוות בין שני הכוכבים שנחתו בקבוצה – קוואי לנארד ופול ג'ורג', ומנהיגי הסגל המשלים – לו וויליאמס ומונטרז הארל. אולי הבעיה מתחילה דווקא בזה שלנארד וג'ורג' הם לא מנהיגים ולא נדרשו לתפקיד בקבוצותיהם הקודמות. על ארבעה בנים דיברו בקליפרס:

חכם מה הוא אומר?

מה התרגילים והזריקות אשר ציוה מאמננו אתכם? תנו לי לעלות למגרש ואני כבר אייצר נקודות לבד.

לו וויליאמס נמצא בליגה מאז 2005. יש לו 1001 משחקי עונה רגילה ברזומה ועוד 71 משחקי פלייאוף, אבל הוא פתח רק ב-138 מהם. הוא אימץ את תפקיד השחקן השישי כמעט מהרגע שהגיע לליגה. הוא מעיד על עצמו שאימץ את תפריד הסקורר מהספסל כיוון שאחרת לא היה שורד בליגה. וויליאמס מבין שבגובה 185 סנטימטרים ובמשקל 79 קילוגרמים אף קבוצה לא תהמר עליו כגארד פותח. הוא לא רכז אבל הוא גם לא יכול לשחק בעמדה שתיים בליגה. הוא זכה שלוש פעמים בפרס השחקן השישי, ומוביל את הליגה בנקודות מהספסל, אחרי שעבר את דל קרי ב-2019. הוא ההגדרה המילונית של "השחקן השישי".

הסיפור המפורסם ביותר על סוויט לו עד העונה הוא על השודד שהוא הזמין לארוחת ערב. זה היה ערב חג המולד. איש חמוש ניגש למכוניתו של וויליאמס עם אקדח. אלא שהשודד זיהה את השחקן וזה נגמר בכך שוויליאמס הזמין את השודד לארוחת ערב במקדונלדס. אבל החל מהעונה הזו כנראה ידברו עליו בעיקר בהקשר של מועדון החשפנות מג'יק סיטי. וויליאמס יצא מהבועה באורלנדו כדי להשתתף בהלוויה, ובדרך חזרה עצר במועדון בשביל כנפיים. זו לא מטפורה, הכוונה היא בפירוש למנה. וויליאמס היה אמור לעבור בידוד מקוצר של ארבעה ימים, אבל בעקבות העצירה במועדון הליגה האריכה לו את הבידוד לעשרה ימים. בגלל אותו בידוד הוא פספס את כל ההכנה בבועה והצטרף לקבוצה רק אחרי שמשחקי העונה הסדירה החלו.

בעונה שעברה, אחרי הטרייד ששלח את טוביאס האריס לפילדלפיה, וויליאמס הפך לקלע המוביל של הקליפרס. הוא הוביל אותם לשני ניצחונות מפתיעים בסיבוב הראשון נגד גולדן סטייט, כולל קאמבק היסטורי מפיגור 31 נקודות. על פניו זה לא הישג מרשים, אבל הקליפרס היו אמורים לחטוף סוויפ מגולדן סטייט, והניצחונות היו חשובים בגיוס הכוכבים השנה. הם הוכיחו שיש לקליפרס סגל משלים מצוין שרק מחכה לכוכב.

רשע מה הוא אומר?

מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. דברו איתי כשיגיע הפלייאוף.

הקריירה של קוואי לנארד לא הייתה אופיינית. אחרי שנבחר 15 בדראפט 2011, לנארד התחיל כשחקן הגנה בעיקר. הוא בנה את משחק ההתקפה שלו לאט וביסודיות, עד שבעונת 2016/17 הפך לאחד השחקנים הטובים בליגה וסיים שלישי במירוץ ל-MVP. לאחר סכסוך עם סן אנטוניו, ולאחר ששיחק רק תשעה משחקים כל העונה העוקבת, הוא אילץ את הספרס להעביר אותו בטרייד. קוואי רצה לשחק ליד הבית בלוס אנג'לס, ופופוביץ' שלח אותו לעיר הכי רחוקה משם על המפה – טורונטו. זה לא הפריע לקוואי לסחוב את הקבוצה לאליפות כשהוא קוטף את ה-MVP של סדרת הגמר בפעם השנייה בקריירה. מי שקיבל ב-2011 השוואות ללוק ריצ'ארד בה א מוטה, רשם את אחד הפלייאופים המרשימים מאז מייקל ג'ורדן, לשחקן שלא קוראים לו לברון. הזריקה המפורסמת שהכריעה את חצי גמר המזרח נגד פילדלפיה, ההשתלטות על יאניס אטטקומפו ומילווקי כדי להפתיע אותם בגמר המזרח, ואז ניצחון על האלופה הפצועה מאוקלנד. קוואי עשה הכול בפלייאוף, הכול חוץ מלהנהיג. קוואי מעולם לא נדרש להנהיג. בסן אנטוניו היה לו את דאנקן, ג'ינובילי, פארקר וכמובן פופוביץ'. בטורונטו היה לו את קייל לאורי, שהיה המנהיג של הקבוצה.

בטורונטו ידעו שזו שעת מבחן עבורם ונהגו בקוואי בכפפות של משי. הם אפשרו לו לנהל את המנוחות שלו. המושג "ניהול עומסים" (Load Management) הפך למנת חלקם של כל אוהדי הליגה. היו כבר מנוחות יזומות של שחקנים, והיו שחקנים ששמרו עליהם בעבר, אבל לא ככה, ולא כשההחלטה הייתה נתונה לחלוטין בידם. זה לא הספיק לראפטורס כדי להחזיר אותו. על פי הדיווחים, קוואי התלבט בקיץ בין שלוש קבוצות: טורונטו ושתי הקבוצות מלוס אנג'לס. בסופו של דבר, קוואי אמר שבחר לעזוב את טורונטו כיוון שחשב שהסגל שיש שם לא מספיק טוב בשביל לזכות באליפות נוספת.

הבחירה בקליפרס לא הייתה הפתעה, כיוון שקוואי רצה לשחק הכי קרוב לבית ולמשפחה בסן דייגו, אבל הוא גם לא רצה לשחק עם לברון. הוא רצה להיות הכוכב הראשי בהצגה. הדרך שבה זה קרה הייתה מאוד מפתיעה. לנארד לא ידוע כדברן גדול (בהמעטה), כחברמן (בכלל) או כאחד שמסוגל לנהל את העניינים. קוואי לא רצה להגיע לקליפרס לבד, ולכן הוא חיפש כוכב נוסף שיבוא איתו. תחילה פנה לדוראנט, אבל לקווין היו תוכניות כבר עם קיירי. לאחר מכן הוא פנה לפול ג'ורג', שהיה תחת חוזה באוקלהומה סיטי. גם ג'ורג' במקור מלוס אנג'לס, וגם הוא בחר לא לבוא לשחק עם לברון בלייקרס. קוואי שכנע אותו, וג'ורג' ביקש טרייד לקליפרס. סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של הת'אנדר, הבין עוד לפני הבקשה שעם ראסל ווסטברוק וג'ורג' הוא לא יגיע לשום מקום, וראה בבקשה של ג'ורג' והלחץ של הקליפרס הזדמנות פז למכירת בזק יקרה. הקליפרס היו נואשים להשיג את קוואי, שהודיע שיחתום רק אם יצליחו להביא את ג'ורג'. בסופו של דבר, הם שילמו מחיר יקר מאוד: שיי גילג'וס-אלכסנדר, אחד הרוקיס המלהיבים בעונת 2018/19, דנילו גלינרי, ולא פחות מחמש בחירות סיבוב ראשון.

קוואי כפה על הקליפרס את ג'ורג', ובזמן שהארגון היה נכון לעשות הכול כדי להביא את קוואי, ולא ממש התנגד להביא עוד כוכב, אף אחד לא דיבר עם הסגל של הקליפרס. נכון, הארל היה נלהב בתחילת הדרך, אלא שההתלהבות הזו דעכה מהר, ועוד נגיע להסבר למה.

תם מה הוא אומר?

מונטרז? מונטרזל? מי אני לעזאזל?

אלמלא הארל היה גבוה מלו וויליאמס ב-16 סנטימטרים, כנראה שהארל היה יכול להיות מיני-מי של וויליאמס. כמו וויליאמס, הוא קטן מדי לעמדה שלו. וכמו וויליאמס, הוא אימץ את תפקיד השחקן שעולה מהספסל. אם וויליאמס מביא למגרש סקורינג, הארל מביא אנרגיה. השניים משחקים יחד מ-2017, ועברו יחד מיוסטון לקליפרס. הם אחד מצוותי הפיקנ'רול הטובים בליגה. סוויט לו הוא היוזם, היוצר, המחשבה מאחורי הפיקנ'רול, ומונטרז הוא הכוח, הבריון שאחראי על הביצוע, על הדאנק הכוחני בסוף. יש תחושה שגם מחוץ למגרש הם עובדים כך.

וויליאמס חכם ו-ותיק מדי כדי לדעת לא להתעמת עם כוכבי הקבוצה. הארל הוא התם בסיפור הזה, זה שחושב שכולם שווים, שמילה שלו שווה למילה של צמד הכוכבים. אם להשוות אותם לדמויות שכולנו מכירים, וויליאמס הוא מוח והארל הוא פינקי. וויליאמס הוא ריק, והארל הוא מורטי. ולממש זקנים – וויליאמס הוא הרשע הגדול מהיה היה, הארל הוא הרשע הקטן.

במהלך העונה הארל התעמת (לפחות) פעמיים עם הכוכבים. פעם דרך התקשורת, ופעם על המגרש. בשתי הפעמים זה היה התסכול הפנימי המבעבע שנתן דרור למחשבות שלא היו צריכות לצאת. וויליאמס גיבה אותו בשקט.

כמו וויליאמס, גם הארל החמיץ את כל ההכנה בבועה, והצטרף לקבוצה רק במשחק הראשון של הפלייאוף. הארל יצא מהבועה להלוויית סבתו, ויצא מהבידוד באורלנדו רק כמה שעות לפני המשחק הראשון של הקליפרס בסדרה נגד דאלאס. מי שהיה השחקן השישי של העונה הסדירה היה נוראי בפלייאוף. הדקות צנחו, ויחד איתם גם ההממוצעים אבל לא בצורה פרופורציונלית. הנתון הכי גרוע – הקליפרס היו בנט רייטינג (הדירוג ההתקפי מינוס הדירוג ההגנתי) של מינוס 11.6 נקודות בפלייאוף כשהארל היה על הפרקט.

וזה שאינו מודע לעצמו

תקרא לו פלייאוף פי. אקט הסיום של פול ג'ורג' בפלייאוף 2019 היה מביך על גבול המגוחך. משחק מספר חמש, פורטלנד מובילה 3:1 בסדרה, שוויון, וכדור אחרון אצל דמיאן לילארד. לילארד קרוב יותר לקו החצי מאשר לקו השלוש, מכדרר ומולו פול ג'ורג', סופרסטאר שנחשב לאחד השומרים הטובים בליגה. ג'ורג' לא טורח לצמצם מרחק מלילארד, שאוסף את הכדור בנונשלנטיות וקולע שלשה ענקית שמסיימת את הסיפור של אוקלהומה סיטי. בזמן שלילארד ופורטלנד חוגגים בתמונה שהונצחה, פול ג'ורג' הצליח להפוך את זה לעוד יותר מביך. ג'ורג' לא היה מוכן להודות שהוא לא שמר על לילארד כמו שצריך, והמשיך להתווכח עם העיתונאים, ואחר כך עם האינטרנט, שמדובר בזריקה רעה. גם העובדה שלילארד קלע מאותו אזור ב-40% כל העונה לא שינתה את דעתו. כאילו ג'ורג' לא שיחק כדורסל בעשור האחרון ולא ראה את המשחק משתנה, כאילו הוא מעולם לא צפה בלילארד, כאילו הוא לא ידע כלום על מהפכת השלשות. ג'ורג' סירב לקבל אחריות.

השנה ג'ורג' ירצה לשכוח את הפלייאוף האומלל שהיה לו. אפילו צ'ארלס בארקלי, שחקן עבר גדול ופרשן TNT, ירד על ג'ורג' באולפן. בארקלי טען שההתעקשות של ג'ורג' לכנות את עצמו פלייאוף פי, זה כמו שבארקלי יתעקש שיקראו לו צ'אמפיונשיפ צ'אק.

מתי ניפגש?

כמו שכתבנו, ההתלהבות מההגעה של ג'ורג' וקוואי דעכה מהר מאוד. ג'ורג' משך פציעה מהקיץ ולא השתתף במחנה האימונים, וקוואי המשיך עם ניהול העומסים מהעונה בטורונטו. הליגה בקיץ אסרה על קבוצות להושיב שחקנים בריאים למנוחה, אבל הוציאה הצהרה שבמקרה של קוואי מדובר בניהול כאב ולכן אין לה בעיה עם זה שהוא לא משחק במשחקים שנערכים לילה אחרי לילה. ג'ורג' חזר לשחק באמצע נובמבר, ואז קוואי נפצע, כשהוא חזר ג'ורג' נפצע, ובין לבין פטריק בברלי ולאנדרי שאמט החסירו משחקים. בחג המולד הקליפרס החזיקו, לראשונה, בסגל מלא לדרבי נגד הלייקרס. אבל המצב לא החזיק מעמד והפציעות והמנוחות חזרו. בינואר התסכול יצא החוצה.

הפעם הראשונה שהארל התעמת הייתה במרומז דרך התקשורת:

"אנחנו לא קבוצה גדולה. התחברנו רק השנה. יש לנו שני שחקנים שלא היו חלק מהקבוצה הזו. יש לנו שחקן שזכה באליפות, אבל עם קבוצה אחרת לגמרי. או שנתעורר ונפתור את זה עכשיו או שזו תהיה עונה של עליות וירידות".

זו לא הייתה רק העובדה שעד אותו שלב ההרכב הכי חזק של הקליפרס שיחק יחד רק 46 דקות, זו גם העובדה שהאינטנסיביות נעלמה מהמשחק של הקליפרס. מקבוצה ששיחקה על כל פוזשן בעונת 2018/19, הקליפרס לקחו מנוחות על המגרש ומחוצה לו. יותר מדי פוזשנים רכים.

לו וויליאמס הסכים עם הארל:

"כן, אנחנו לא ניצחנו כלום, אז זה בעצם נכון. לקבוצות גדולות יש אליפויות. לנו אין אחת. אז אני מסכים עם זה".

קוואי הגיב כמו שקוואי מגיב – באדישות. הוא לא בדיוק טרח להתייחס לדברים של השניים, רק המליץ להם להיות סבלניים לתהליך, ליהנות מהדרך, וכשיגיע הפלייאוף יהיה בסדר.

ואז הגיע הקורונה

אחרי שרוב העונה היו אלו פול ג'ורג' וקוואי לנארד שהחסירו משחקים, בבועה באורלנדו אלה היו דווקא לו וויליאמס ומונטרז הארל. גם פטריק בברלי סחב פציעה ולא היה כשיר ב-100%. הקבוצה נשארה בלי כוח האש שלה מהספסל, אבל חשוב מזה – בלי מנהיגים.

הקליפרס פתחו את הפלייאוף בסערה. הם הוציאו את לוקה דונצ'יץ' מהמשחק שלו וחיסלו את דאלאס עם הגנה פנטסטית ומטווח שלשות. זה החזיק מעמד בדיוק 3:30 דקות. מדגם קטן, אבל סוג של חיזיון. באותן דקות הקליפרס הראו כמה מטרידים הם יכולים להיות בהגנה וכמה כוח אש יש להם בהתקפה. זו הייתה הקבוצה שהפרשנים ראו מול העיניים כשהם חזו לקליפרס אליפות. זה היה כדורסל מרהיב. בשאר הפלייאוף הם היו הקליפרס: מצד אחד, קבוצה אדישה, קבוצה שלא נראית מתעניית במה שקורה על הפרקט, ומצד שני, קבוצה אלימה ומלאת תלונות לשופטים. מרביצים ובוכים. הקליפרס כאילו מתחננים להפוך לשנואי הקהל.

הבקיעים בחומה של הקליפרס הופיעו כבר בסיבוב הראשון. הפסד במשחק השני כשהם מרשים להתקפה של דאלאס לחגוג ולקלוע ב-50% מהשדה. הפסד במשחק הרביעי, אחרי שהובילו ב-21 הפרש, עם שלשת ניצחון של לוקה. אחר כך היה גם הניסיון של מרכוס מוריס לדרוך ללוקה על הרגל הפצועה במשחק מספר חמש, והעבירה האלימה עליו במשחק מספר שש. ג'ורג' היה נוראי. היו לו שני משחקים טובים התקפית, אבל בארבע האחרים הוא קלע 12 נקודות בממוצע למשחק ב-24.2% מהשדה. בנוסף הוא לא נהנה מלוקה, כי רוב הסדרה הוא ראה את הגב שלו. מי שאמור להיות אחד השומרים הכי טובים בליגה לא הצליח להתמודד עם הסלובני הנפלא. להגנתו של ג'ורג' ייאמר שקוואי לא עשה עבודה הרבה יותר טובה ממנו. ההגנה של הקליפרס לא מצאה דרך להתמודד עם לוקה. הקליפרס בסופו של דבר עברו את דאלאס, אבל יתרון 21 שהולך לאיבוד בסיבוב הראשון הורג קבוצה בסיבוב השני.

העימות השני של הארל היה עם פול ג'ורג', והוא התרחש במשחק השני נגד דנבר. בתוך דקה ג'ורג' איבד שני כדורים בחוסר אחריות. האיבוד השני היה מסירה להארל שאותה קלט מארי. הארל הלך להעיר לג'ורג' על המסירה. ג'ורג' טען שהארל היה יכול לתפוס את הכדור אם היה מתאמץ. זה הקפיץ להארל את הפיוז. "אתה תמיד צודק, אף אחד לא יכול להגיד לך שום דבר". מכאן זה התדרדר לקללות. ג'ורג' נרגע מהר אבל הארל היה נסער, ושחקני הקליפרס תפסו את השניים והפרידו ביניהם. העימות הזה קרה על המגרש, וקשה היה להכחיש אותו. שאמס צ'ארניה, כתב האתלטיק, דיווח שמאחורי הקלעים היו עימותים נוספים של שחקנים עם פול ג'ורג' על חוסר היכולת שלו לקבל אחריות על טעויות.

הקליפרס עדיין הצליחו לעלות ליתרון 3:1 בסדרה לפני שמגדל הקלפים התמוטט ברעש אדיר. בכל אחד משלושת המשחקים האחרונים לקליפרס היה יתרון דו-ספרתי. ובשלושתם הם הפסידו. לנארד וג'ורג' ניסו להציג חזית רגועה אבל היו נוראיים במשחק השביעי. לפני המשחק ג'ורג' אמר שהקליפרס עדיין בשליטה על המצב. אחרי ההפסד בסדרה, הוא נאם בחדר ההלבשה שהם יחזרו חזקים יותר בשנה הבאה, וזכה ללא מעט גלגולי עיניים משחקנים הקליפרס. חוסר מודעות כבר אמרנו? הקליפרס קרסו.

עם כל העיסוק בשחקנים, אסור לשכוח גם את חלקו של דוק ריברס בכישלון (והנהלת הקליפרס לא שכחה). 13 פעמים בהיסטוריה קבוצות חזרו מפיגור 1:3 לניצחון. שלוש פעמים ריברס היה בצד המפסיד. תוסיפו לזה שלוש פעמים נוספות שבהן הוא הוביל 3:2 בסדרה והפסיד. לריברס יש בעיה עם התאמות, עם עצירת מומנטום, עם החלטות בזמן משחק. אבל לא רק על זה הוא פוטר. כל נושא ניהול האגו בקבוצה לא עבד. ריברס נתן לקוואי וג'ורג' יד חופשית על המגרש ומחוצה לו, ועל פי האתלטיק זה לא בא טוב לוויליאמס, הארל ושחקנים אחרים בקבוצה. בבועה זה היה הפוך. ריברס דבק בוויליאמס והארל, למרות שהם לא סיפקו את התוצרת המבוקשת ולא היו טובים. הנט רייטינג של הארל כשהוא היה על המגרש היה מזעזע, ודווקא זובאץ, שהיה טוב, לא קיבל מספיק דקות. לקליפרס היה מספיק כישרון הגנתי כדי להתמודד עם ג'מאל מארי. אבל הם פשוט לא היו מחוברים.

אחרי ההפסד צצו שמועות שהקליפרס רצו לברוח מהבועה. שהשחקנים לא רצו להיות שם. ג'ורג' היה בדיכאון (הוא דיבר על זה בזמן הבועה), וויליאמס רצה להיות עם הבנות שלו, הארל עדיין היה באבל כבד על מות סבתו שגידלה אותו. לא היה אף אחד שישים את הפוקוס על הניצחון, על האליפות. לא היה אף אחד שיאפס את הקבוצה על מה שחשוב. אחרי ההדחה התחילו לצאת דיווחים שהארל, וויליאמס ובברלי לא היו מרוצים מהתנהלות הקבוצה מול הכוכב – קוואי לנארד. כולם מיהרו להכחיש, למרות שראו את זה טוב במהלך העונה. מאמן הכושר של קוואי תקף את ג'ורג' ברשתות החברתיות, והצטער שדווייט הווארד לא היה בקליפרס במקום הארל. נכון, אלו לא האצבעות הארוכות של קוואי על המקלדת, אבל זה אדם שהוא חלק מהפמליה שלו. אולי אם כולם היו מדברים עם כולם, שיחה מלב אל לב, במקום לשלוח מסרים דרך אנשים אחרים, זה היה נגמר טוב יותר.

חלון ההזדמנויות של הקליפרס קצר. ג'ורג' וקוואי יכולים לצאת מהחוזים שלהם בקיץ 2021. אף שלוס אנג'לס מהווה עבור שניהם קל"ב, זה לא מבטיח שהם יישארו. עד 2021 אולי הלייקרס יחפשו סייד קיק לדייוויס, ומי יודע מה יהיה עד אז. לנארד וג'ורג' לא נעשים צעירים יותר. הברכיים של לנארד לא נעשות בריאות יותר. מה שבטוח זה שאם ג'רי ווסט, המנהל שבנה שלוש שושלות של הלייקרס, ואת זו של הווריורס, לא מסוגל לנצח את הקללה של הקליפרס, כנראה שאף אחד לא מסוגל, ולא יעזור כמה כסף סטיב באלמר, הבעלים, ישפוך על הקבוצה.

קרא עוד

לכבוד הקמפיין החדש שלנו אנחנו מפרסמים בכדור פרקים מתוך הספר עונה מהאגדות

עונת 2018/19 נגמרה בחגיגות אל תוך הלילה ברחבי קנדה. ככל שהפלייאוף נמשך וטורונטו ראפטורס התקדמה בו, ניצחון רדף ניצחון, עוד סיבוב ועוד אחד, הפכו הראפטורס לתופעה של ממש בקנדה. מאז שהגריזליס העתיקו את מגוריהם מוונקובר לממפיס, הראפטורס הפכו לקבוצה של מדינה שלמה. המושג הזה קיבל את מלוא המשמעות שלו רק בפלייאוף 2019, שנחתם באליפות ראשונה ומתוקה ממייפל. אוהדי הקבוצה ידעו גם זמנים אחרים.

הראפטורס הצטרפו לליגה ב-1995, וקיבלו את שמם בהצבעה של האוהדים. "פארק היורה" יצא באותם ימים לבתי הקולנוע. סרטו של סטיבן ספילברג היה מה שבימים ההם הגדירו 'להיט היסטרי', ובטורונטו לא נהוג לסטות מהתלם, מסתבר. כמו כל קבוצה חדשה בליגה, הראפטורס התחילו מקומת המרתף. הקבוצה השיגה רק 21 ניצחונות בעונתה הראשונה, 30 בבאה אחריה, ו-16 ניצחונות עלובים בשלישית. האולם התמלא באוהדים נרגשים מדי ערב, אך העניין בכדורסל במדינה נותר הרחק מאחור.

ההגעה של וינס קרטר בדראפט 1998 שמה את הראפטורס על המפה – בקנדה בפרט, ובצפון אמריקה כולה. קרטר, שפרש רק בתום העונה הנוכחית בגיל 43, הצית את האש ונתן לקהל הקנדי תקווה. ולא רק תקווה – האיש שזכה לכינוי "חצי אדם – חצי מדהים" נתן לקהל גם סרטי היילייטס. כמויות על גבי כמויות של סרטי היילייטס. בכל משחק הצופים ידעו שקרטר ימצא דרך להראות להם מהלכים אקרובטיים באוויר, שמתחו את גבולות האתלטיות והיצירתיות של הגוף האנושי, בדרך לעוד שתי נקודות. זכייתו בתחרות ההטבעות של אולסטאר 2000 נחרטה בזיכרון הקולקטיבי של הליגה כמופע אישי נדיר. 15 ימים אחריה, כשהראפטורס הגיעו למשחק ששודר מחוף לחוף מול פיניקס סאנס, קרטר החליט שזו ההזדמנות שלהם לתקוע יתד מול הקהל האמריקאי. 51 נקודות היו לו בניצחון, וטורונטו ידעה שיש לה את הגיבור שלה. הפרדה המכוערת של קרטר מהקבוצה העכירה את היחסים בין העם הקנדי לקרטר. למזלו, בקנדה מתקשים לנטור טינה ליותר מדי זמן. בשנים האחרונות מחיאות כפיים החליפו את קריאות הבוז הצורמות שקרטר נאלץ לשמוע בכל פעם שבא לשחק באולמו הקודם. עוד סרטון היילייטס אחד, קצת דמעות מקרטר, והצדדים השלימו. כשגריר של המשחק, קרטר תרם הרבה יותר ממה שלקח, ובקנדה ממשיכים לקצור את הפירות גם היום. קרטר עזב והקבוצה נאלצה לחכות ל-2007 כדי לטעום שוב את טעמו של הפלייאוף, שם היא הפסידה לקרטר והנטס.

הארכיטקט מגיע

ב-2013 טורונטו החליטה להצטרף לשולחן של הגדולים. היא הנחיתה אצלה את מסאי יוג'ירי מדנבר – הזוכה הטרי בתואר מנהל העונה – כג'נרל מנג'ר וסגן נשיא הקבוצה. ככלל, לא נהוג שמנהל או מאמן יעברו מקבוצה לקבוצה ללא קידום משמעותי, אך הפער בשכר הצדיק זאת. הראפטורס ידעו שעם יוג'ירי במושב הנהג, יהיה להם סיכוי טוב לחזור לצמרת. בדיעבד ניתן לקבוע שההימור עבד, גם אם לא בדיוק לפי התוכנית.

בתחילת עונת 2013/14, יוג'ירי כבר התכונן לפרק את החבילה ולמכור את החלקים, בדרך לעונות של בנייה מחדש. רודי גיי נשלח לסקרמנטו, וגם קייל לאורי כבר ארז את המזוודות לקראת הטרייד שהיה אמור לשלוח אותו לניו יורק. זו לא צורת ביטוי – לאורי סיפר שכבר ארז את המזוודות שלו והתכונן לצאת לטיסה, לפני שהטרייד בוטל מהצד של הניקס ברגע האחרון. ואז קרה משהו מוזר. הראפטורס החלו לשחק כדורסל טוב. אחרי שהפסידו 12 מתוך 18 המשחקים הראשונים, הם ניצחו 42 משחקים מתוך 64 הנותרים והגיעו לפלייאוף מהמקום השלישי במזרח למפגש טעון מול ברוקלין נטס. באופן שהפך למסורת, העונה הטובה של הראפטורס נגמרה באכזבה מרה בפלייאוף. טורונטו הפסידה בביתה במשחק השביעי על חודה של נקודה.  בשנה העוקבת ההפסד של הראפטורס לא היה צמוד כל כך אך כואב לא פחות – תבוסה מול וושינגטון וויזארדס בסוויפ מהדהד, אף שיתרון הביתיות היה בידם גם הפעם.

בשנים הבאות המשוכה שבה נתקעו הייתה קליבלנד של לברון ג'יימס, והיה קשה יותר לבוא אליהם בטענות. ב-2016 קיבלנו סיכום מושלם למצב הדברים: הראפטורס השוו את הסדרה במשחק הרביעי, ולאחר ניצחון מוחץ של הקאבס במשחק החמישי, ג'יימס עלה לפודיום ונשאל על השגת השוויון (הזמני ביותר) של הראפטורס. "הייתי בהרבה מצבים מלחיצים בקריירה שלי", אמר המלך בשקט, "אני לא מאמין שזה היה אחד מהם".

טורונטו הייתה קבוצה חזקה בעונה הרגילה, אבל מסאי ידע שמשהו צריך להשתנות אם המטרה היא אליפות. בקיץ 2018 הוא פיטר את דוויין קייסי, אף שהאחרון בדיוק זכה בתואר מאמן העונה וחיכה להזדמנות הראשונה לתקוף. שבועות ספורים לאחר מכן, המזל שוב שיחק ליוג'ירי, שמצידו יודע לקפוץ על הזדמנות כשהוא רואה אותה. קוואי לנארד הראה תסכול רב בנוגע להתמודדות של הספרס עם הפציעה שלו והיה נחוש לסיים את דרכו בסן אנטוניו. בלי לחשוב פעמיים, יוג'ירי לחץ על ההדק ושלח את דרוזן – הפנים של הארגון – יחד עם יאקוב פלטל ובחירת דראפט, בתמורה לכוכב המצוברח והפצוע. דרוזן, ששיחק בטורונטו לאורך כל הקריירה שלו, ראה זאת כבגידה.

כולם מבינים שקבוצת NBA היא עסק ולא משפחה, עד שזה קורה להם. למען האמת, יש משהו מוצדק בכעס של השחקנים הנסחרים כנכסים מיד ליד. ההקרבה שהשחקנים מתבקשים לעשות במהלך כל עונה, והאמון שעליהם לתת בחבריהם לקבוצה ובצוות האימון, הוא כזה שלא מאפשר להם להתייחס לקבוצה כאל מקום עבודה בלבד. והכסף? הכסף בכלל לא משחק תפקיד. הדקירה היא אותה דקירה. לאורי איבד את חברו הטוב עבור שחקן שבחר לערוק, למרות שהוא תחת חוזה, מארגון שנחשב לאחד מהטובים ביותר בספורט האמריקני. מה כל זה אומר על הנאמנות של לנארד? מהי נאמנות עבור יוג'ירי? מהי עבור לאורי עצמו? הוא רתח מזעם ולפי הדיווחים אף ניתק קשר עם יוג'ירי לתקופה מסוימת. על אף הדרמה מחוץ למגרש, ברמה המקצועית הראפטורס פרחו.

ניק נרס קודם והפך למאמן הקבוצה, העזיבה של ג'יימס מערבה גם היא לא הזיקה וההגעה של קוואי נתנה לראפטורס סופרסטאר בקנה מידה שלא היה להם קודם, אפילו בימי קרטר העליזים. פתאום טורונטו ראתה את האור שבקצה ריצת הפלייאוף. בגמר הם מצאו את עצמם מול הקבוצה היחידה שניצחה את ג'יימס בעקביות בשנים האחרונות – גולדן סטייט ווריורס. הגמר החמישי ברציפות של הלוחמים לא נראה כלל כמו ארבעת הקודמים. הפציעות של שחקני המפתח הלכו ונערמו, עד שסטף קרי נאלץ לסחוב את הקבוצה כמעט לבדו בהתקפה, כשסביבו שחקנים שלא רגילים להיות חלק מהרוטציה כלל. לנארד דאג שלא יהיו הפתעות עם סדרה נהדרת, ואליו הצטרף הצוות המסייע בניצוחו של נרס היצירתי. בטורונטו ובקנדה כולה חגגו את האליפות הראשונה של הארגון, ולא שכחו את כל מי שעזר להביא אותם לשם.

במקביל, במהלך העונה צצה בעיר יוזמה של עסקים מקומיים, ששמו לעצמם מטרה לפתות את לנארד, שהיה יכול להיות שחקן חופשי בקיץ, להישאר בקבוצה. כל מסעדה בעיר, ששמה בגאווה את הסטיקר עם הכיתוב "KaWine And Dine", הצהירה בזאת שלנארד לא יצטרך לשלם על ארוחות אצלה כל החיים. זה לא עבד. לנארד הפך לראשון שזוכה בתואר השחקן המצטיין של הגמר ועוזב את הקבוצה שלו באותו קיץ לקבוצה אחרת. גרעין הקבוצה המורכב מלאורי, פאסקל סיאקם, פרד ואנוליט, מארק גאסול, נורמן פאוול וסרג' איבקה נשאר כשהיה, אך במקום שבו היו דרוזן ולנארד נותר חלל ריק, והציפיות מהאלופה המכהנת לקראת עונת 2019/20 צנחו בהתאמה.

אפקט פלצבו?

הכול ציפו שהראפטורס ישובו למקומם הטבעי, כקבוצה נחמדה שמנוהלת ומאומנת נכון, אבל בלי שיניים חדות מספיק כדי לעשות נזק אמיתי בפלייאוף. ההיררכיה שנוצרה בעונה הקודמת התערערה, והיה קשה לראות איך הסגל יתמודד עם התזוזה של כל שחקן שלב אחד למעלה בשרשרת המזון. מהר מאוד סימני השאלה הפכו לסימני קריאה מהדהדים – לנארד אומנם עזב, אך הסוואג החדש שקיבלה הקבוצה לאחר הזכייה באליפות נשאר יחד איתה בקנדה. קשה לכמת את החשיבות של ביטחון עצמי, אבל זו אינה סיבה להתעלם ממנו. קוואי נטע בהם את הביטחון שהם יכולים. אחרי שנים רצופות אכזבות, תבוסות והשפלות, פתאום הראפטורס הרגישו שהגיע תורם. ואולי הם כבר לא צריכים את לנארד בכלל.

כשנרס קיבל את ההודעה על עזיבתו של לנארד, הראשונים לשמוע ממנו היו סיאקם ו-ואנוליט. תתכוננו, הוא אמר להם. הם ידעו שההתקפה תעבור דרכם הרבה יותר לעומת העונה שחלפה. בזמן שלאורי המשיך לנווט מהמושב האחורי, הצמד הצעיר אכן זכה להזדמנויות רבות להיות עם הכדור בידיים, והשניים הוכיחו את עצמם כראויים להנהיג את הקבוצה. סיאקם נכנס לעונה האחרונה של חוזה הרוקי שלו וזכה להארכת חוזה על סך 128 מיליון דולר לארבע שנים. הפורוורד הארוך, שזכה ב-2018/19 בתואר השחקן המשתפר, לא נח בפגרה. למעשה, הוא פרץ בשנית, אם זה בכלל אפשרי. פתיחת העונה המהממת שלו העבירה מסר ברור לכל המבקרים שמחקו את טורונטו מהפנקסים – תחשבו מסלול מחדש. התפוקה שלו דעכה מעט ככל שהעונה התקדמה, ועדיין הוא סיים כקלע המוביל של הקבוצה, עם 22.9 נקודות למשחק, ולצידם 7.3 כדורים חוזרים.

ואנוליט קיבל מקום קבוע בחמישייה והחזיר בריבית על האמון בו. הרכז הנמוך – שלא נבחר בדראפט 2016 וחצב לעצמו מקום בליגה – סיפק לנרס 17.6 נקודות ב-39 אחוזי הצלחה משלוש ו-6.6 אסיסטים למשחק. ואונליט חיבר את התפוקה ההתקפית עם הגנה אדירה על הגארדים היריבים, אפילו שרובם גבוהים ממנו לפחות בראש. והוא לא היחיד שנהנה לשמור בקבוצה הזו.

לאחר שנתן לנו הצצה לגיוון ולתעוזה שלו כמאמן הגנתי בפלייאוף 2019, נרס הוכיח שהחדשנות שלו עובדת נהדר גם בעונה הרגילה. ההגנה של טורונטו היתה שונה ממשחק למשחק ואף אחד לא ידע מה נרס ישלוף מהשרוול. לחץ על כל המגרש, אזורית, בוקס-אנד-וואן, הגנות מעורבות היו רק חלק מהרפרטואר של נרס והראפטורס. תצוגות התכלית של הראפטורס התאפשרו בעיקר בזכות הכישרון וחכמת המשחק של הסגל. השחקנים נתנו אמון בנרס ובשיגעונות שלו, ותוגמלו בהתאם – ההגנה השנייה ביעילותה בליגה הקנתה לראפטורס המון הזדמנויות לרוץ, ומשחק המעבר המשובח שלהם נתן להם דרך נוספת להשלים כמה מהנקודות שקוואי השאיר מאחוריו כשעזב לקליפורניה. טורונטו דילגה מעל כל התחזיות בקלילות וסיימה את העונה הסדירה במאזן 19:53 ששם אותה במקום השני במזרח.

הם פגשו את הנטס בסיבוב הראשון של הפלייאוף בבועה באורלנדו. ברוקלין עברה כמה גלגולים מהקבוצה ששלחה את טורונטו הביתה ב-2014, וחסרו כמה שחקני מפתח, בראשם קווין דוראנט וקיירי אירווינג. ובכל זאת, ולו רק כדי לנקום על ההפסד ב-2014, טורונטו שלחה את יריבתה הוותיקה לארוז עם סוויפ קליל. אפילו המשחק הראשון בסדרה, שכבר התרגלנו לראות אותו הולך ליריבה בכל פלייאוף מחדש, נגמר בניצחון מוחץ של הראפטורס וללא דרמות מיותרות. הלאה.

קרב המוחות

הראפטורס הגיעו לחצי גמר המזרח שכולנו קיווינו לו, מול בוסטון סלטיקס. לא מדובר בשתי הקבוצות הכי טובות בליגה, אך הן שתיים מהקבוצות המאומנות ביותר, ומשחק השחמט בין נרס לבין יריבו מעבר לקווים, בראד סטיבנס, גרם לעכברי הכדורסל מכל פינה לרייר בציפייה. בדיעבד אפשר לומר בבטחה שקיבלנו תמורה לאגרה.

הראפטורס פתחו את הסדרה רע, ונפלו ל-2:0. המשחק הראשון היה רשום על שמה של בוסטון בטאבו. הסלטיקס הובילו לאורך כל המשחק, וחניכיו של נרס רק הספיקו לצמצם בסיום לפער מביך פחות. 94:112 לירוקים בסיום, והראפטורס חזרו לבית המלון עם הרבה חומר למחשבה. המשחק השני כבר נראה אחרת, אך בוסטון נחלצה ממנו בשיניים ובציפורניים. הראפטורס כבר הובילו ב-12 נקודות ברבע השלישי, אך מרכוס סמארט החזיר את הסלטיקס למשחק עם 16 נקודות בשלוש דקות בתחילת הרבע האחרון. המשחק נשאר צמוד עד לרגעי הסיום, לואונליט הייתה הזדמנות להשוות בשלשה על הבאזר, אך הוא החטיא זריקה קשה. 99:102 לבוסטון, הרחוקה רק שני משחקים מגמר המזרח.

בסדרה ללא יתרון ביתיות היה חשש לסיום מוקדם מהצפוי. בלי המעבר לסביבה חדשה, הראפטורס היו חייבים לייצר את המומנטום לשינוי מבפנים. הם עשו זאת עם הרבה אופי, הרבה שכל וקצת מזל. נרס וסטיבנס החליפו ביניהם את המקבילה האינטלקטואלית למהלומות – כל אחד התאים את עצמו להתאמה שמנגד וחוזר חלילה, במן מפגן מרשים של אימון כדורסל ברמה הגבוהה ביותר. והיו להם את הכלים הנכונים על הלוח בשביל זה. במהרה, את מקומו של השכל יחליף הלב, ובמקום המאמנים – השחקנים. המשחק השלישי נכנס לספרים בשל הסיום המותח שלו.

פחות מדקה לסיום המשחק, לאורי הוריד את ההפרש של בוסטון לשתי נקודות בחדירה אל הסל, 101:99. הבא בתור היה ואנוליט עם 21.5 שניות על השעון, שהשווה את התוצאה עם ליי-אפ יפהפה ביד שמאל, לאחר חילוף הגנתי שהשאיר מולו את דניאל טייס. בשניות הסיום קמבה ווקר במהלך מבריק מצא את טייס לדאנק חופשי, והסלטיקס היו מרחק חצי שנייה מעלייה ליתרון 0:3 בסדרה. נרס הזעיק פסק זמן. ג'ייסון טייטום הניף את אגרופים למעלה בהקלה. 101:103 ללפרקונים מבוסטון. אבל החגיגות של טייטום התבררו כמוקדמות בחמש עשיריות השנייה.

במהלך כל שנות הפעילות של הליגה, 140 סדרות פלייאוף של הטוב משבעה הגיעו למצב 0:3. הקבוצה המובילה ניצחה והמשיכה לשלב הבא ב-140 מתוכן. לטורונטו אפוא חצי שנייה לעשות סל לפני שהעונה שלה תיגמר באופן מעשי. קייל לאורי הוציא את הכדור מהצד. זוהי הזדמנות טובה לדבר על חלון ההזדמנויות שהולך ונסגר על המוסר במצבים כאלה. השופט סופר לאחור מחמש, והכדור הוא כמו תפוח אדמה לוהט. מסרת מוקדם מדי? לא נשאר סיכוי לסדר זריקה פנויה. חיכית לרגע הנכון? יכול להיות שהוא כבר עבר. אם לא די בכך, הקלף האחרון של סטיבנס עמד עכשיו מול לאורי – טאקו פול עלה מהספסל לראשונה מאז המשחק השני של הסיבוב הראשון. פול מתנשא לגובה 226 סנטימטרים מעל לקרקע. מוטת הידיים שלו חולשת על 254 סנטימטרים, והנפיל נשלח להתייצב מול לאורי – שרשום בנדיבות בגובה 183 סנטימטרים. הכדור הגיע ללאורי, פול ממש הסתיר לו את השמש, והספירה לאחור החלה. הסלטיקס שמרו אזורית במטרה לכסות את כל המגרש. לאורי לקח צעד אחורה – צעד שכנראה לא היה לו במשחק עם קהל – ושחרר כדור (ותפילה?) אל הפינה הרחוקה. או ג'י אננובי תפס את המסירה והשחיל שלשה בלתי-נתפסת מעל ג'יילן בראון שבריר שנייה לפני שהשעון נדלק באדום והבאזר נשמע. שני הצדדים ידעו שחזו זה עתה באחד מהסיומים האיקוניים של משחק פלייאוף, אבל רק צד אחד שמח על כך. טורונטו שרדה.

ב-2019, אננובי החמיץ את ריצת האליפות בשל ניתוח כריתת תוספתן שהשבית אותו, ובפלייאוף 2020 זכה ב-15 דקות התהילה שלו. באופן אירוני, היחיד שלא התרשם מהסל היה אננובי עצמו: "אני לא זורק בשביל להחטיא", הוא אמר בריאיון בסיום המשחק, ונראה שהוא התכוון לכך. השורה הסטטיסטית של טאקו פול, למקרה שתהיתם: אפסים לאורך כל השורה, כולל בטור הדקות, ומינוס שלוש נקודות במדד הפלוס-מינוס.

טורונטו ניצחה גם במשחק הרביעי, 93:100, ואחרי שכבר הייתה עם רגל וחצי מחוץ לבועה,פתאום מצאה את עצמה בשוויון 2:2. הסדרה הפכה לסדרת הטוב משלושה. סיאקם סיים כקלע המוביל של טורונטו עם 23 נקודות, אך בדומה לשאר המשחקים בסדרה, התקשה להיות יעיל מול ההגנה הקשוחה של הסלטיקס. המשחק החמישי היה מעין פלאשבק למשחק הראשון – מדקות הפתיחה הסלטיקס דרכו על הצוואר של הראפטורס ולא הרפו בדרך ל-89:111. בראון, עם סדרה נהדרת, הוביל הפעם עם 27 נקודות, כשלצידו ווקר שהשתחרר מכבליו וסיפק 21 נקודות ושבעה אסיסטים. ווקר קיבל טיפול מיוחד מההגנה של נרס, שפתח להתקפת הסלטיקס נתיבים אחרים, אך השאיר אותו די מתוסכל לאורך הסדרה. המשחק החמישי היה כמשב רוח רענן עבורו.

בזמן שהמאמנים הגיבו זה לזה בשיטות ממולחות ותרגילים מהונדסים בהתאמה אישית, היה עניין אחד שנסגר וננעל בשלב מוקדם בסדרה – ההרכבים המסיימים. החמישיות שיהיו על המגרש ברגעי הקלאץ' היו ידועות לכול משלב מוקדם יחסית, ונטל הדקות שלהם היה גדול בהתאם. המשחק השישי מתח את הגבולות הפיזיים של עשרת הגלדיאטורים. בוסטון פתחה חזק בניסיון לנעוץ את המסמר האחרון בסדרה, טורונטו התכופפה אך לא נשברה. מאמצע הרבע השלישי המשחק היה צמוד, וכל קבוצה הרגישה שיש לה סיכוי לרוץ את הריצה שתסגור אותו לטובתה. הריצה לא הגיעה, לכאן או לכאן, והמשחק התפתח להיות עוד קרב מייגע עמוס מתח ודרמה. שחקנים הוטחו על הפרקט כמו טיפות זיעה, מרפקים התעופפו לכל כיוון, והכדור הפך ליקר מאוויר לנשימה. ואחרי שהארכה הראשונה לא השיגה הכרעה קיבלנו עוד אחת.

מתחילת הרבע הרביעי, המנוחה היחידה של רוב הדמויות שהתרוצצו על המגרש הייתה בפסקי הזמן וההפסקות הרגעיות שבין השריקות. המשחק שוחק על אדים לאורך דקות רבות, ומי שהיה לו כמה אחוזים נוספים בסוללה ניצל אותם ביעילות. כך טייס קיבל את הרגע שלו באור הזרקורים, עם דקות אדירות בתור הביגמן היחיד על המגרש בסוף הרבע האחרון ובתחילת ההארכה הראשונה. במצב של שיוויון, כשנשארו 0.9 שניות לסיום המועד החוקי, לאורי הכניס את כדור החוץ, והסלטיקס כמעט חוו פלאשבק נוראי כשסיאקם העיף זריקת התאבדות מעל בראון. לא הפעם. הולכים להארכה. גם בצד השני היו תורמים בלתי-צפויים למאמץ הקבוצתי. פאוול ניצל את הרעננות היחסית שלו על המתחרים עם כמה מהלכים אדירים בהארכה השנייה, ולמעשה הוא היה פקטור מרכזי לניצחון. 122:125 בסיום, והראפטורס כפו משחק מכריע. שבעה שחקנים סיימו את הערב עם 50 דקות משחק או יותר.

ההתמודדות הזו הייתה חייבת להגיע למשחק שביעי. וגם הוא היה צמוד, כפי שמגיע לצופים ולכל המעורבים בסדרה הנהדרת הזו. אבל בסופו של דבר, הסלטיקס הצליחו להתגבר על הראפטורס במשחק חפירות מהסוג הישן והטוב. 87:92 לבוסטון בסיום סדרה אדירה. ג'ייסון טייטום, שהתקשה בחלק מהמשחקים בסדרה, כמו גם במחצית הראשונה של המשחק האחרון, סיפק מחצית שנייה עוצמתית והיה השחקן הטוב במגרש. מנגד, החבורה העקשנית של נרס השאירה הכול על המגרש, אבל זה פשוט לא הספיק. הם יצאו מהבועה עם המחמאות, אבל אין להם צורך בהן.

המסע של מסאי

אם כן, האלופה המכהנת הודחה בסיבוב השני, אחרי שניצחה רק את מה שנשאר מהסגל של ברוקלין. עם זאת, נדמה שהעונה הזו זיכתה אותה בכבוד רב יותר מאשר עונת האליפות. נרס, שזכה בתואר מאמן העונה,  נחשב לאחד המאמנים הטובים בליגה, וההילה שלו סייעה לעוזרי המאמן שלו לקבל ראיונות עבודה למשרות מאמן ראשי. נייט ביורקגרן, שהיה עוזרו של נרס בשנתיים האחרונות, צלח את הראיונות וקיבל את המושכות באינדיאנה, שם הוא יחליף בתפקיד את נייט מקמילן. הסגל שהרכיב את הצוות המסייע של לנארד בעונת האליפות הוכיח העונה שהוא כל כך הרבה יותר מצוות מסייע, בראשם סיאקם, ואנוליט ולאורי. השניים הראשונים מסמלים את עתיד הקבוצה, ולאורי בן ה-34 הוא הלב הפועם של הארגון.

הדבר הראשון על סדר היום עם תחילת האוף-סיזן יהיה הניסיון להשאיר את ואנוליט בקבוצה, ואם אפשר, במחיר המתקבל על הדעת. הרכז הפך לשחקן חופשי, וקבוצות רבות, דוגמת פיניקס, דטרויט או ניו יורק, יחזרו אחריו. האם ליוג'ירי ולבעלי הקבוצה יש מחיר שיסרבו לעלות מעליו? ואנוליט נותן כל כך הרבה לקבוצה, ונרס סומך עליו בעיניים עצומות. לאורי כבר לא ילד. אבל למדנו גם שיוג'ירי יודע לקבל בקור רוח החלטות קשות כשהסיטואציה דורשת זאת ממנו. גם הסנטרים הוותיקים, מארק גאסול וסרג' איבקה, מחכים לחוזים חדשים ואפשר שהראפטורס ייאלצו לבחור באחד מהשניים, או בפתרון אחר.

התמודדות הליגה עם נגיף הקורונה עשויה להיראות אחרת עבור טורונטו. המעבר בין גבולות בעייתי יותר מבעבר, ומי יודע מה ילד יום. כתוצאה מכך דווח שהראפטורס שקלו מעבר זמני ללואיוויל עד שוך הסערה, אך השחקנים התנגדו. לפי מייק צ'ירי מהבליצ'ר ריפורט, סיבת ההתנגדות הייתה הטיפול המזעזע של מדינת לואיוויל והמשטרה במקרה המוות של בריאנה טיילור. טיילור נורתה במיטתה בידי שוטרים שפרצו לביתה, בטעות ובאופן לא חוקי, וגרמו למותה. הקריאה לצדק בעניינה טרם קיבלה מענה נכון לכתיבת שורות אלה. בהנחה שיש אמת בדיווח של צ'ירי, זו רק דרך אחת מיני רבות שבה שחקני הליגה מקבלים אחריות חברתית ונוקטים עמדה במאבק על זכויות האפרו-אמריקאים, במלחמה באלימות משטרתית ובגזענות הממלכתית.

הראפטורס נכנסים לעונה מיוחדת מאוד במסלול המיוחד מאוד שלהם. האם הסגל האדיר והמלוכד שלהם יכול להמציא את עצמו מחדש? סיאקם הראה בפלייאוף שיש לו עוד הרבה לאן לצמוח לפני שהוא יוכל למלא את תפקיד המנוע ההתקפי במשחק העומד. הוא שחקן נפלא שהצדיק את החוזה החדש שלו עוד לפני שהחל. אבל אם לטורונטו חסר מישהו מעליו בהיררכיה – מי זה? ועל מה יוג'ירי מוכן לוותר כדי להשיג אותו? הדיבורים על יאניס אטטקומפו ב-2021 מגיעים מכיוונן של קבוצות רבות, אבל טורונטו היא אחת מהבודדות שבאמת מאמינות שיש להן סיכוי להנחית את הסופרסטאר של הבאקס. ואם היווני יישאר במילווקי, מה אז? תסמכו על יוג'ירי שאם יהיה מהלך ששווה לעשות, הוא לא יהסס לחתוך בבשר החי כדי לעשות אותו. האם טורונטו בכלל צריכה מהלך כזה, ואם כן, מהו?

קרא עוד