יוטה סיכום עונה
אלכס גולד
האמת, שבתור אוהד יוטה מזה כשלושים שנה, אני מתקשה לכתוב סיכומים. בעיקר כי למרות שאני רגיל לאכזבות וכשלונות, תמיד ישנה תחושת ריקנות מסוימת בסופה של עוד עונה, אחרי עוד הדחה מאכזבת. כמובן שהכל יחסי – וברוך אתה ה' שלא עשני אוהד הקינגס – אבל עדיין, הציפיות בשנים האחרונות היו גבוהות ואפילו גבוהות מאוד, וכגודל הציפיות כך גודל האכזבה.
עם זאת, חייבים להודות – אחרי הפיאסקו של השנה שעברה ההדחה מול המאבריקס הייתה אמנם כואבת, אך לא בלתי-צפויה. כל תחלואיה של יוטה לא צפו להם על פני השטח לפתע, סימני האזהרה היו שם לאורך כל העונה וראינו את מה שעומד לקרות. שנה שעברה הפסדנו ארבעה משחקים ברציפות לקליפרס, טיירון לו עשה בית ספר מהסרטים לקווין סניידר וכאשר יוטה שמטה פעמיים יתרון גדול מול קבוצה שאבדה את כוכבה הגדול לפציעה – כבר הבנתי שמהקבוצה הזאת לא ייצא דבר. לא בגלל חומר השחקנים – הוא דווקא אחלה. אלא בגלל האיש שעומד על הקווים.
וממנו – מקווין סניידר – יש להתחיל. הוא-הוא הבן אדם שאשם במה שקורה לקבוצה הזאת. ההבדל בין תדמיתו לבין התוצאות שהוא מביא מחרפנת, שכן הוא מצליח למכור לכולם שוב ושוב את כשרונו הגדול, כאשר כל בר-דעת שצופה במשחקיה של יוטה מבין היטב שהאיש מנותק. הוא לא מגלה שום גמישות מחשבתית, הוא הולך עם הראש בקיר, הוא לא רואה את מה שכולם רואים – ולכן גם נכשל פעם אחר פעם. להבדיל מדמויות מצוירות שרצות על פני התהום, מביטות מטה ואז צונחות אל הקרקע, דומה שסניידר אינו מבין מדוע הוא מתרסק שנה אחר שנה. הוא לא טורח להביט מטה, אבל לכח הכבידה לא אכפת האם אתה מאמין בו או לא. וכך גם למאמני היריבה.
סניידר הוא האשם בכך שהקו האחורי הפותח של יוטה מורכב משני שחקנים בגובה 1.85-1.86 שאינם מסוגלים לשמור על אף גארד סביר. מייק קונלי פשוט לא יכול, שכן הוא מבוגר ופציע, והשני – הכוכב הבלתי מעורער דונובן מיטשל – פשוט לא רוצה רוב הזמן. הפאוור-פורוורד הפותח של הקבוצה רויס אוניל נמוך אפילו ממקביליו באירופה (1.93 ביום טוב) ונאלץ לשמור בכל פעם על ה-KD וה-LBJ של היריבות. ומשום מה שנה אחר שנה זה נראה לסניידר ממש הגיוני. בהתחשב בעובדה שבויאן בוגדנוביץ', על אף היותו שחקן פיזי וקשוח אינו מסוגל להזיז את הרגליים בהגנה במהירות הנדרשת, מקבלים תבנית הגנתית הזויה, בה רודי גובר, שחקן הגנה בקנה מידה היסטורי, אינו בא לידי ביטוי שכן הוא מנסה לסתום לפחות שלוש פרצות בכל רגע נתון. למה זה מביא אנו רואים שנה אחר שנה – לשלשה פנויה מהפינה.
וכך קרה שנגד יוטה כל מקסי קליבה הופך לפז'ה סטויקוביץ' וכל טרנס מאן – לקליי תומפסון. משחק אחר משחק, שבוע אחר שבוע, חודש אחרי חודש – דבר לא משתנה. וזו לא ממש הבעיה של רודי, שמנסה, באמת מנסה. גם קונלי מנסה, אבל הוא כבר לא הקונלי של ממפיס. וגם רויס מנסה וגם בוגי מנסה – אבל הם פשוט לא יכולים להתמודד עם היריב. ועל הספסל יושב מאמן שרואה את כל זה – ולא משנה דבר.
אפשר לומר שפעם לא היו לו כלים. בקיץ הוא קיבל את רודי גיי, את אריק פסקל, את חסן וייטסייד, במהלך העונה הגיע דנואל האוס, הגיע חואנצ'ו הרננגומס. מה הוא עשה איתם? האם שקל לשחק סמול-בול? האם שקל להחליף את החמישיה? האם חשב על סכמות אחרות בהגנה? אולי לתת להאוס הפיזי לעלות בחמישיה, אולי לתת לגיי לפתוח ולהוסיף מימד של גובה וקשיחות? התשובה ידועה. השיא היה במשחק שלוש מול דאלאס – יוטה פיגרה ב-17 נקודות, שחקני ספסל החזירו אותה לתמונה, וכאשר ההפרש הפך למינימלי סניידר החזיר את החמישיה המקורית שחירבה לו את המשחק. הניחוש שלי הוא שלא יכול היה לסבול את המחשבה על כך שיש דרך אחרת, שאפשר לנצח עם הסמול-בול, בלי רודי או קונלי.
וקונלי, אוי, קונלי. איזה שחקן נהדר היה בתקופת הגריט-אן-גריינד בממפיס, עם זיבו, גאסול ג'וניור ואחרים. יוטה נתנו תמורתו של גרייסון אלן ואת ג'יי קראודר, הוסיפו בחירת דראפט, ומה קיבלו? שחקן מזדקן, פציע, לא יציב. שנה ראשונה הייתה מאכזבת מאוד, קונלי נראה לא קשור ולא מחובר – אבל קראו לזה התאקלמות. מי יודע מה היה קורה לו השלשה המטורפת ההיא בבועה הייתה נכנסת. בעונתו השניה כבר ראו את החולשות של האיש – הצעד הראשון כבר לא שם, ההגנה לא השתפרה, אבל כיוון שהקליעה והבנת המשחק תמיד היו שם, קונלי מוקף הצלפים הסתדר לא רע. לא רע – אבל בטוח שלא שווה את החוזה העצום שקיבל בקיץ. 64 מיליון לשלוש שנים לשחקן בן 34 בלי אפסייד רציני? ועדיין אפשר היה להצליח עם מייק – לו היה עולה מהספסל כסופר-סאב ומנהל את התקפת הראן-אנד-בלאגן של ג'ורדן קלרקסון, אבל סניידר התעקש לפתוח איתו שוב ושוב ושוב.
אריק פסקל הבולדוזר לא קיבל הזדמנות אמיתית, רודי גיי נראה רוב העונה לא קשור. ניקייל אלכסנדר-ווקר שהגיע בטרייד על אינגלס הפצוע לא קיבל דקות. ג'ארד באטלר, הרוקי הכשרוני כמעט ולא ראה פרקט. טרנט פורסט, הרכז הפיזי שעלה מהספסל והראה ניצוצות, בעיקר בהגנה ובניהול משחק, כי קליעה אין לו כל-כך, שיחק מעט מדי. וג'ורדן קלרקסון התפרע, תוך שהוא רושם יעילות התקפית של ראסל ווסטברוק. כל-כך הרבה כלים, כך-כך מעט חשיבה יצירתית.
וכמובן שאי אפשר בלי שני הפילים הגדולים שבחדר, שני האול-סטארים של יוטה. רבות דובר על רודי גובר והחוזה שלו, קל לרדת על האיש. כבר כתבתי על המשימה הבלתי אפשרית שהייתה לו בהגנה, אבל בואו גם נזכור שהוא הוביל את הליגה בכדורים חוזרים, שרשם יותר מ-15 נקודות למשחק ביותר מ-71 אחוז מהשדה. נזכור שבלעדיו ההגנה של יוטה נראתה בערך כמו ההגנה ששיחק לברון בחצי השני של העונה. ונזכור גם שהוא סנטר בגובה של 2.16 שזקוק לאספקת כדורים. ואם לא מוסרים לו, אז אין מצב שהוא יהווה פקטור רציני בהתקפה.
ודובר גם רבות על האיש שאינו מוסר לו. דונובן מיטשל אכזב אותי, באמת אכזב. משהו בו כבה, זה ממש לא אותו המיטשל של השנתיים-שלוש ראשונות, הילד עם החיוך הכובש. מיטשל לא השתפר באף אספקט רציני, למעט הגדלת הטווח בקליעה. הוא לא למד לבחור את זריקותיו, הוא לא למד להריץ התקפות ועל הגנתו המחפירה – אין לי מילה אחרת להגיד – כבר כתבתי. לאורך כל העונה הייתה הרגשה שהוא מתעסק יותר בליין הנעליים שלו וכאשר סביבו גוברות השמועות על מעבר אפשרי לשוק הגדול – יו יורק, שם גדל, או אולי למיאמי או כל עיר סקסית אחרת – זה לא הוסיף בריאות לא לאוהדי הקבוצה וגם לא לחדר ההלבשה. בחודשים האחרונים ראיתי לראשונה מזה שנים כעס אמיתי בקבוצות האוהדים של הג'אז. גם להם נמאס. ולא סתם כולם הבינו על מה דיבר רודי גובר, כאשר שיבח את דווין בוקר על שיפורו ההגנתי – גם מיטשל הבין זאת. במהלך הפלייאוף צ'ארלס ברקלי אמר שהיה לוקח אישית לו מאמני היריבה היו אומרים בפה מלא ללכת עליו בכל התקפה – אבל מיטשל לא לקח את זה אישית. נדמה שלא ממש אכפת לו.
לכולם ברור שההצגה נגמרה ושיוטה הנוכחית סיימה את דרכה. ישנם דיונים רבים ברשת את מי צריך להחליף, על מי לעשות טרייד, מהן האפשרויות שעומדות בפני הקבוצה. ליוטה אין הרבה נכסים, יש לה כמה חוזים נוחים שימצאו חן בעיניי מנג'רים אחרים, אבל מבחינתי ברור שיש להתחיל מעמדת המאמן. סניידר חייב ללכת. כל יום שבו הוא ממשיך בשלו היא עלבון למקצוע. דני איינג' שהגיע במהלך העונה יודע לעשות טריידים ויודע לבנות קבוצות. מי יודע, אולי הוא יוציא כמה ארנבונים מהכובע, כי כרגע, במצב העניינים הנוכחי אין ליוטה מה לחפש. הדינמיקה, כמו שאוהבים להגיד בפאנלים הפוליטיים באולפני החדשות, עושה את שלה וברור כי ככה אי אפשר להמשיך. מאמן אחר – אולי ג'יימס בורגו, אולי טרי סטוטס, אולי אלכס ג'נסן, עוזר המאמן של סניידר – מאמן אחר יכול להצליח. כי יש שחקנים טובים, יש עומק, וגם עם הרוסטר הנוכחי אפשר להגיע רחוק. הוא עמוק ואיכותי. אבל חייבים מאמן אחר, שיטה אחרת, חייבים לנער את המערכת.
מקווה שזה אפשרי.
קרא עוד
