אור עמית וינון בר-שירה נפגשו לדבר על הבית המרתק והעמוס ביותר בליגה: הבית האטלנטי. מברוקלין עם דני וולף ובן שרף, המהפך של הסיקסרס והשאלות מהסופר-טים, הקאמבק של קוואי לטורונטו, ההחלטה של בוסטון לוותר על ג'יילן בראון וההתחייבות למאזולה-בול והניסיון של הניקס לעשות בק-טו-בק במקביל לשאלות החוזים.
בלינק המצורף ואפליקציות הפודקאסטים
טיימקוד:
1:00 רגע השבוע
3:00 ברוקלין
13:00 פילדלפיה
36:00 טורונטו
50:00 בוסטון
1:12:00 ניו יורק
קרא עוד
בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.
האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?
פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!
לכל הטורים: https://orangeball.co.il/pre26index/
הקבוצה היום: פילדלפיה 76
נשארו: דומיניק בארלו, אדם בונה, ג'ואל אמביד, וי.ג'יי אדג'קום, טייריס מאקסי, ג'סטין אדוארדס
עזבו: פול ג'ורג' (טרייד, בוסטון), קלי אוברה (חתם באינדיאנה), קוונטין גריימס (חתם בלייקרס), אנדרה דראמונד (חתם בניקס), קייל לאורי (חתם בטורונטו על חוזה ליום אחד ופרש כשחקן הראפטורס).
הגיעו: דין וייד (חופשי, קליבלנד), קנטביוס קולדוול פופ (שוחרר מממפיס), אנפרני סיימונס (חופשי, משיקאגו), אריאל הוקפורטי (חופשי, מהניקס), לברון ג'יימס (חופשי, מהלייקרס) וג'יילן בראון (טרייד, בוסטון)
מתנדנדים: הם צירפו את לברון ג'יימס וג'יילן בראון. אתם באמת רוצים שנדבר על הבן של ג'אמיר נלסון שחתום על חוזה למחנה האימונים?
מאמן: בלי ששמנו לב ניק נרס כבר מתחיל את השנה הרביעית שלו עם הקבוצה.
חמישייה: טייריס מקסי, וי ג'יי אדג'קום, ג'יילן בראון, לברון ג'יימס, ג'ואל אמביד. ט.ל.ח
ספסל: אנפרני סיימונס, קנטביוס קולדוול פופ, דין וייד, דומיניק בארלו, אדם בונה, אריאל הוקפורטי, ג'סטין אדוארדס
המהלכים הגדולים של עונת 2025/26:
https://www.youtube.com/watch?v=GFIk_DitUFY&pp=ygUQNzZlcnMgaGlnaGxpZ2h0cw%3D%3D
אז מה היה לנו שם?
פרוייקט קבוצה ביום, אתר הכדור הכתום, 23/9/2025: פילדלפיה. פסקה אחרונה: "ג'ורג' ואמביד מתייצבים לבערך חצי עונה כל אחד. מקסי מצליח להיות יעיל יותר פה ושם יש נצחונות יפים. זה לא קונטנדרית, אבל זה מספיק כדי להשתחל לפלייאוף, ולא משנה כרגע אם מהמקום השישי או דרך הפלייאין. זה לא מספיק טוב, אבל גם לא מספיק גרוע, ובהתחשב בחוסר היכולת של הסיקסרס לבצע שינויים זה יגרום לכך שאת הטור הזה נמחזר לשנה הבאה. זה תרחיש מבאס לאללה, אבל לצערי הוא גם נשמע כמו התרחיש הסביר ביותר. אם צריך לשים על זה מספר? 37 נצחונות, מקום שמיני במזרח והפסד בפלייאין כשאמביד נוקע את העפעף או משהו. בהצלחה בשנה הבאה." זה לא רחוק מהמציאות. הסיקסרס עלו לפלייאין ומשם לפלייאוף, הפתיעו את הסלטיקס בסדרת שבעה משחקים ואז נבעטו לקיבינימט על ידי הניקס. בדרך הייתה עונת רוקי מצוינת של וי.ג'יי אדג'קום, סאגה מוזרה – אפילו בסטנדרט של הסיקסרס – שבה פול ג'ורג' הושעה על שימוש בחומרים אסורים. עונה מעולה של טייריס מקסי שהראה שהוא בדרך לקחת את תפקיד השחקן הראשי מאמביד ואז בסוף פרידה מהמנהל המקצועי דריל מורי. ואז הסתבר שגם אם על הנייר לסיקסרס לא הייתה דרך נראית לעין להתחזק, הליגה הזו מלאה הפתעות.
קיץ חם
אם היו עושים סקר ב-13 למאי 2026 – התאריך בו דריל מורי פוטר מהסיקסרס – לגבי החוזה הכי בלתי-ניתן-להעברה בליגה, סביר להניח שמרבית הקולות היו הולכים לחוזה של פול ג'ורג'. זה לא שג'ורג' שחקן רע: גם בגיל 35 הוא סיים את קמפיין הפלייאוף של הסיקסרס עם למעלה מ-16 נקודות למשחק ב-58% אפקטיביים והגנה סולידית. פשוט שהחוזה שלו, שנמשך לעוד שנתיים ו-110 מיליון דולר (כולל אופציית שחקן על השנה השניה), לא תואם את התרומה שלו בשלב הזה של הקריירה. עשרה ימים אחרי הפיטורים של מורי ג'יילן בראון נבחר לחמישיית הליגה השניה במה שנחשבה כנראה לעונה האישית הטובה שלו בקריירה. קריירה, נזכיר, שכוללת אליפות ותואר MVP של הגמר (וגמר המזרח). אבל אחרי ההדחה היחסים בין בראון לסלטיקס עלו על שרטון, והפרידה של בראון מהקבוצה שבחרה בו נראתה כעובדה מוגמרת. הרבה שמועות רצו אז בשבועות לפני הראשון ליולי. הרבה קבוצות חשבו על לקלוט את "השחקן הכי חכם בליגה", לפי עדותו. אף אחד לא ציפה שבראון יעבור לפילדלפיה, עבור פול ג'ורג', שתי בחירות סיבוב ראשון ושתי בחירות סיבוב שני.
בקונטקסט הזה, החיזוקים הנוספים שפילדלפיה עשתה נראו מוצלחים בסך הכל: דין וייד הגיע מקליבלנד לשחק לצידו של בראון, אחרי שהוכיח את עצמו כ-3 אנד די מוצלח. אנפרני סיימונס – אחרי שסיים חוזה על משכורת ממוצעת צפונית ל-20 מיליון דולר – חתם על חוזה נמוך והוא רק בן 27 ואריאל הוקפורטי הגיע כדי לתת עוד גיבוי לפציעות הבלתי נמנעות של ג'ואל אמביד. פילדלפיה נראתה פתאום עמוקה יותר, עם אפסייד. מתמודדת לגיטימית עם קליבלנד, ניו יורק, דטרויט ובוסטון על ראשות המזרח. המעבר של בראון לפילדלפיה הפך לאחד הסיפורים הגדולים של הקיץ. זה החזיק שלושה שבועות.
בסוף יולי נחתה הפצצה השניה: הקרקס התקשורתי הנודד שהוא לברון ג'יימס הודיע שהוא מתכוון לחתום עם פילדלפיה על חוזה מינימום. שוב הסיקסרס מצאו עצמם מתחזקים בדרך שאף אחד לא צפה. בן לילה הסיקסרס הפכו להיות הקבוצה הכי נוצצת בליגה. המועמדת הראשית בעיני רבים להגיע לגמר. לכל הפחות היא הקבוצה המסקרנת ביותר שהייתה כאן שנים.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
לברון ג'יימס, ג'יילן בראון, ג'ואל אמביד, טייריס מאקסי. אני מאתגר אתכם למצוא ארבעה שחקנים טובים יותר שהיו באותה קבוצה באותו הזמן. אני לא מדבר על כושר השיא של אמביד או על לברון ג'יימס של לפני 10-15 שנה. בכושר הנוכחי שלהם עדיין מדובר בארבעה שחקנים שכל אחד מהם – בנפרד – מסוגל לנצח במו ידיו כל יריבה. או כמעט כל יריבה. הווריורס עם דוראנט? לא ממש. ברוקלין של דוראנט, קיירי והארדן? הם היו שלושה ועם צוות מסייע חלש יותר. אפילו שיקאגו של ג'ורדן-פיפן-רודמן-קוקוץ' נחותה לפחות בשני ספוטים.
ומצד שני אנחנו לא מדברים על קבוצת פנטאזי. אי אפשר לעשות אגרגציה של מה כל אחד מהשחקנים נתן לקבוצה שלו שנה שעברה ולצפות שזה יראה אותו הדבר. ג'יילן בראון לא הפסיק לדבר על כמה העונה שלו בתור הכוכב הגדול של בוסטון הייתה הטובה והמהנה ביותר בקריירה. האם הוא יצליח להסתדר כששלושת השחקנים הכוכבים האחרים רגילים גם הם לקבל כמות גדולה של החלטות וזריקות? זו התשובה שלו מהמדיה דיי, לשיפוטכם
Jaylen Brown when asked about the “alpha” on the Sixers:
"Next question."
(h/t @bandsinthepaint)
— Hoop Central (@TheHoopCentral) September 28, 2026
זה נכון גם לגבי האחרים. טייריס מאקסי הראה שהוא מסוגל לשחק אוף דה בול, אבל האם הוא מוכן לעשות את זה באופן שיטתי לצד לברון ובראון? איך לברון הולך להסתדר כשהוא כנראה יהיה האופציה הרביעית בחלק גדול מהמשחקים? וזה בחלק ההתקפי, איפה שהדברים אמורים להיות פשוטים יותר.
כי בהגנה די קשה לראות את לברון, בגילו, מצליח לתת את המאמץ הנדרש לאורך חלקים ארוכים של העונה. בראון שומר טוב, אבל לא סביר שהסיקסרס יתנו לו את התפקיד של השומר המרכזי בכנפיים שמילא קלי אוברה. אז אדג'קום בעצם יהפוך להיות ה-3 אנד די של ההרכב הזה? או שהוא אמור להתמודד עם הברנסונים והקיידים של הליגה?
וכן, יש גם את נושא הכשירות: אמביד מעיד על עצמו שהוא "הכי בריא שהיה" מאז עונת ה-MVP שלו. שזה מעודד מצד אחד, אבל מצד שני מכאן יש רק לאן לרדת. גם לברון ג'יימס – שבהופעתו הראשונה עם פילדלפיה יהפוך להיות השחקן המבוגר ביותר ששיחק במדיה – התקשה להשאר על המגרש באופן עקבי בשנים האחרונות. זה משמעותי לא רק מבחינת המיקום הסופי של הקבוצה בטבלאות הפלייאוף, אלא בעיקר מבחינת הכימיה הקבוצתית והיכולת להוציא לפועל ברמה גבוהה את התוכניות של המאמן. התיאום הקבוצתי – מה שבסופו של דבר הביא את האליפות לניו יורק ומה שהביא את הת'אנדר והספרס רחוק בפלייאוף האחרון – נבנה במהלך העונה הרגילה, בלמידה של השחקנים את חברי הקבוצה.
no caption needed. pic.twitter.com/zSbkIk5WtZ
— Philadelphia 76ers (@sixers) September 28, 2026
שאלת המנהיג תתבטא לא רק בחלוקת הזריקות או ב"מי לוקח את הזריקה האחרונה", היא תתבטא בעיקר במקומות בהם יגיעו הקשיים. לברון מגיע עם טונות של ניסיון, אבל גם עם מוניטין של פרימדונה ולא בטוח עד כמה ניסיון שלו "ליישר" את בראון, לדוגמה, לא יוביל למבוי סתום. בראון הוא כנראה באמת "הכי חכם בליגה", אבל מגיע גם גישה כזו. גישה שכבר גרמה לבוסטון לזרוק אותו לקיבינימט שנתיים אחרי תואר MVP של הגמר ועונה בה נבחר לחמישיית הליגה השניה. לאמביד יש מוניטין של פרימדונה והיסטוריה של זריקת חברים לקבוצה מתחת לגלגלי האוטובוס אחרי כשלונות. מאקסי? לברון מעיד שלגארד הצעיר היה מקום מכריע בהחלטה שלו לחתום בפילדלפיה, אבל האם זה יספיק מול שלושת הותיקים?
וככה אנחנו נמצאים בניסוי שבאמת מזכיר את גולדן סטייט של 2016 (רק בלי הטראק רקורד של ההצלחות הקודמות ובלי האישיות של סטף) או ברוקלין של 2021, אבל על סטרואידים. פוטנציאל הכישרון של הקבוצה הזו – בשני צידי המגרש, אגב, למרות הסקפטיות שהבעתי – מפוצץ את המוח. ובניגוד לקבוצות "כוכבים" אחרות שהתגבשו בעבר, פילדלפיה עשתה מהלכים יפים כדי לבנות גם עומק לקבוצה הזו. דין וייד נתן פלייאוף יעיל מאד בקליבלנד, סיימונס ירד במספרים האבסולוטיים שלו, אבל בנרמול לכמות הדקות סיפק את אותה תפוקה מפורטלנד ביעילות לא רעה (כ-20 נקודות ל-36 דקות עם טרו שוטינג בממוצע הליגה), KCP כבר לקח אליפות לצידו של לברון והוקפורטי (עוד אלוף, טרי יותר) ובונה מספקים עומק בעמדות הפנים. מצד שני המרקם האישיותי בקבוצה מעלה המון סימני שאלה, וזה עוד לפני שהכנסנו פנימה את ניק נרס, שגם ידוע כאחד שאוהב את הדברים בצורה מסוימת מאד.
את כל סימני השאלה האלו צריכים להכניס אל תוך סיר הלחץ הגדול ביותר בליגה. אמביד רגיל להיות מתחת לאור הזרקורים אבל לא בטוח שגם הוא התמודד עם סיקור כזה. כמות רעשי הרקע שהקבוצה הזו תצטרך להתמודד איתה (שימו עין על התקופה לפני הטרייד דדליין שבה הם פוגשים, תוך שמונה ימים, את דטרויט, בוסטון, ניו יורק והת'אנדר) תהיה עצומה וכמו שלברון עצמו אמר: הוא לא עזב את המשפחה בלוס אנג'לס כדי להגיע לסיבוב השני
time to work. 👊 pic.twitter.com/BuZ5I3CPtL
— Philadelphia 76ers (@sixers) September 28, 2026
אם נדבר רגע ברמה הטקטית, נרס יצר כבר שיטת משחק התקפית שנהנית מנוכחות של שחקנים רבים עם קבלת החלטות טובה ומסוגלים ליצור לעצמם או לאחרים. שיטת ההתקפה הזו יוצרת מצבים שדורשת מההגנה לשלוח עזרה, מה שיוצר מצבים קלים לשחקן הבא וכן הלאה
סימן השאלה המשמעותי יותר נמצא בצד ההגנתי. בשנים האחרונות, עם הירידה בכשירות הברכיים של אמביד, נרס השתמש בסנטר באחת משתי דרכים: או ב'דרופ' (כלומר לחכות לגארד נמוך מתחת לחסימה, מה שפותח את הסיכון לקליעה של מוביל הכדור) או להפקיד אותו על שחקן שלא מהווה איום קליעה (דוגמה מהסרטון: אוסאר תומפסון) כדי שיגיע לעזרה. הבעיה היא שכשמסתכלים על היריבות האפשריות של פילדלפיה בשלבים המתקדמים של הפלייאוף קשה לראות איך האסטרטגיה הזו עובדת. מספיק שנזכיר את הסדרה מול הניקס בה אמביד הופקד לסירוגין על טאונס (שמשך אותו החוצה) או על הארט, והניקס סיימו ארבעה משחקים עם יעילות התקפית של 132.
תחזית:
אני חוזר שוב לקבוצת ה"גלקטיקוס" של קיירי, דוראנט והארדן מלפני חמש עונות. אנחנו זוכרים היום בעיקר את השיט שואו (ואת הבוהן של דוראנט) אבל הקבוצה ההיא ניצחה בקצב של 54 נצחונות בעונה הראשונה שלה ביחד (48 מ-72 משחקים) ו-44 נצחונות בעונה השניה שלהם. פילדלפיה בנתה קבוצה עמוקה יותר, מאוזנת יותר ועם כל הכבוד לאגו של בראון והבכיינות של אמביד – הם לא בעייתיים מבחינה אישיותית כמו קיירי, הארדן או אפילו דוראנט. 44 נצחונות אמורים להיות הסמן התחתון של רף הניצחונות של הסיקסרס, כולל תרחישים של היעדרויות ארוכות של אמביד ולברון וכולל אם לוקחים בחשבון את התחזקות המזרח. הרף העליון נמצא כנראה קרוב יותר ל-64 נצחונות, וגם הוא לא בתסריט דיסני בו הכל הולך חלק.
יש מעט מאד מקרים שבהם אפשר לסמן קבוצת אליפות שנבנתה מאפס בקיץ אחד. נכון, שלושה מתוך חמשת שחקני החמישיה היו שם כבר שנה שעברה, אבל הקבוצה הפכה את פניה. מבחינת כישרון? ברור שהם חומר לאליפות. מבחינת כימיה קבוצתית ואישיות? כל ארבעת השחקנים המרכזיים מגיעים עם רצון להוכיח משהו ועם מטרה, אני לא בטוח אבל שמדובר באותה המטרה, או שהם רואים את אותה הדרך להגיע אליה.
שלב ההימורים: מקום שלישי במזרח, באמת באזור 54 הנצחונות. יהיו מיני-משברים שינופחו כי מדובר בלברון ובסיפור הכי גדול בליגה השנה. מעבר של סיבוב ראשון (אגב, רק תחשבו על כל התרחישים ליריבות שיכולות לייצר עניין: מיאמי, קליבלנד, בוסטון, ניקס כמובן). אני מנחש שאיפשהו בסיבוב השני או בגמר האזורי הם יפגשו או את הניקס או את אינדיאנה, שלהערכתי ידיחו אותם, כי בסופו של דבר אסופה של שחקנים – מוכשרים ככל שיהיו – לא הופכת אוטומטית לקבוצה.
קרא עוד
בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.
האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?
פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!
לכל הטורים: https://orangeball.co.il/pre26index/
נשארו: פאולו באנקרו, פרנץ ווגנר, דזמונד ביין, ג'יילן סאגס, ונדל קרטר ג'וניור, אנתוני בלאק, טריסטן דה סילבה, גוגה ביטאדזה, ג'ונתן אייזק (שוחרר ונחתם מחדש), ג'בון קרטר (נחתם מחדש), נואה פנדה, ג'ייס ריצ'רדסון, ג'מאל קיין.
עזבו: מו ווגנר (חתם בברוקלין), ג'ט הווארד (חתם בדאלאס), טיוס ג'ונס (הועבר לשארלוט בדדליין).
הגיעו: ניקולה ווצ'ביץ' (שחקן חופשי, חוזה מינימום לשנה), איזאיה נלסון (בחירה 51, חוזה דו-כיווני).
מאמן: שון סוויני, במקום ג'מאל מוזלי.
חמישייה משוערת: ג'יילן סאגס, דזמונד ביין, פרנץ ווגנר, פאולו באנקרו, ונדל קרטר ג'וניור.
ספסל: אנתוני בלאק, טריסטן דה סילבה, ניקולה ווצ'ביץ', גוגה ביטאדזה, ג'ונתן אייזק, ג'בון קרטר, נואה פנדה, ג'ייס ריצ'רדסון, ג'מאל קיין.
נתחיל בווידוי. לפני שנה הבטחתי כאן 50–54 ניצחונות, טופ 4 במזרח ולפחות חצי גמר מזרח. יצאו 45 ניצחונות, מקום שמיני, פליי-אין ועוד הדחה בסיבוב הראשון. אז לא, לא קלעתי. מצד שני, גם המג'יק לא ממש קלעו.
העונה התחילה ב-2–4, ואחריה בא נובמבר של 10–4 שהזכיר למה כולם התלהבו. ב-7 בדצמבר, מול הניקס, פרנץ (ואגנר) נפצע (שוב) הפעם עם נקע בקרסול. הוא חזר באמצע ינואר, אבל הקרסול לא החזיק והוא הושבת שוב. בסוף הוא שיחק 34 משחקים. סאגס שיחק 57, וגם פאולו החמיץ זמן. החמישייה שעליה בנו את כל הקיץ כמעט לא הייתה על המגרש.
ביין עשה בדיוק את מה שהביאו אותו לעשות: 82 משחקים מתוך 82, 20.1 נקודות ו-39.1% מהשלוש. זה עזר, אבל לא הספיק. ההתקפה עלתה מהמקום ה-27 רק למקום ה-19, ההגנה ירדה מהמקום השני למקום ה-11, ובאחוזים מהשלוש המג'יק שוב סיימו 27 בליגה. פאולו קלע 22.2 נקודות, 8.4 ריבאונדים ו-5.2 אסיסטים, אבל רק 30.5% מהשלוש. הנקודה האופטימית של העונה הייתה אנתוני בלאק, ועוד נגיע אליו.
בפלייאוף, אחרי הפסד לפילדלפיה בפליי-אין וניצחון על שארלוט, המג'יק פגשו את דטרויט של 60 הניצחונות, ועלו ל-3–1 בסדרה. במשחק 4 פרנץ מתח את שריר התאומים ולא חזר לסדרה. במשחק 5 פאולו קלע 45, אבל רק 5 מתוך 12 מהעונשין. קייד קנינגהאם ענה עם 45 משלו, המג'יק החטיאו 14 זריקות עונשין והפסידו בשבע נקודות.
ואז הגיע משחק 6, בבית. המג'יק הובילו ב-22 במחצית ועד 24 ברבע השלישי, ואז פשוט הפסיקו לקלוע. הם החטיאו 23 זריקות ברציפות, שיא פלייאוף. ברבע הרביעי הם קלעו 1 מתוך 20 מהשדה ו-0 מתוך 10 מהשלוש, והפסידו את הרבע 31–8. בכל המחצית השנייה הם קלעו 19 נקודות, הכי מעט אי פעם במחצית פלייאוף. קנינגהאם לבדו קלע 19 ברבע הרביעי. במשחק 7 כבר לא היה ממש משחק: 116–94 לדטרויט.
שלוש שנים ברציפות בפלייאוף, שלוש הדחות בסיבוב הראשון, והפעם אחרי יתרון 3–1. במהלך העונה כבר היו דיווחים על חיכוכים בין פאולו למוזלי, בעיקר סביב ההחלטות בסיומי משחקים. אחרי ההדחה מוזלי פוטר.
בשנה שעברה הכותרת כאן הייתה "קיץ חם (מאוד)". השנה אפשר למחוק גם את ה"חם". ההנהלה החליטה שהבעיה היא לא הסגל, והשאירה את חמשת השחקנים שמרוויחים הכי הרבה ואת רוב הרוטציה, הפעם החצים הלכו לכיוון אחר – עמדת המאמן.
שון סוויני: המהלך הגדול של הקיץ היה על הקווים. סוויני הגיע אחרי עונה כעוזר הבכיר בספרס שהגיעו לגמר, ולפני כן היה ארבע שנים בדאלאס (כולל הגמר ב-2024), שלוש שנים בדטרויט וארבע שנים במילווקי, בתקופה שבה יאניס הפך לכוכב. זו עבודת האימון הראשי הראשונה שלו. הוא מזוהה עם הגנה אגרסיבית שמבוססת על חילופים, ולזה הסגל הזה כמעט תפור: סאגס על הכדור, פרנץ ופאולו גדולים וניידים, ומסביבם אייזק, דה סילבה ובלאק. ואירוניה קטנה: הקבוצה שהדיחה את המג'יק היא בדיוק הקבוצה שבה סוויני עבד ב-2018–2021.
ניקולה ווצ'ביץ': ווץ' חוזר הביתה בגיל 35, על מינימום, יותר מחמש שנים אחרי שנשלח לשיקגו. הוא כבר לא האולסטאר שהיה כאן, אבל בעונה שעברה, בין שיקגו לבוסטון, קלע 15.1 נקודות ו-8.4 ריבאונדים עם 36.9% מהשלוש. בקבוצה שהייתה 27 בליגה באחוזים מהשלוש, סנטר שעומד בחוץ, מוסר מהאלבו ומוציא את הסנטר של היריבה מהצבע הוא בדיוק מה שפאולו ופרנץ צריכים. השאלה היא ההגנה: קשה לראות אותו מחליף על גארדים בשיטה של סוויני. אז נראה אם המאמן החדש מתאים את השיטה לשחקן, כמו שהבטיח.
ג'ונתן אייזק: המג'יק שחררו אותו רגע לפני שהחוזה שלו הפך למובטח במלואו, ספגו 8 מיליון וחתמו איתו מחדש על מינימום. בפועל הוא עדיין עולה בערך 10 מיליון בחישובי התקרה, אבל פחות ממה שהיה עולה קודם, והמג'יק שמרו בסגל את אחד משחקני ההגנה המיוחדים בליגה. כשהוא בריא, כמובן.
הכסף: זו הסיבה האמיתית שהקיץ היה שקט. באנקרו, פרנץ, ביין וסאגס לבדם עולים בערך 155 מיליון העונה. המג'יק נמצאים 17.4 מיליון מעל מס המותרות ורק 2.5 מיליון מתחת ל-second apron. יש להם עוד חריגת Mid-Level קטנה ו-Trade Exception, אבל קשה להשתמש בהם בלי להוציא כסף קודם. לכן כדאי לשים עין על גוגה ביטאדזה לקראת הדדליין. עם קרטר, ווצ'ביץ' ופאולו בעמדה 5 בהרכבים נמוכים, החוזה שלו הוא הדבר הכי הגיוני לשלוח אם המג'יק יחפשו עוד קלע.
ההימור של המג'יק ברור: מחליפים את המאמן, לא את הקבוצה. ויש להם על מה לבסס אותו. החמישייה של סאגס, ביין, פרנץ, פאולו וקרטר שיחקה יחד רק 182 דקות ב-19 משחקים, אבל בדקות האלה היא הייתה פלוס 11.6 ל-100 פוזשנים. זו החמישייה התשיעית בטיבה בליגה מבין אלה ששיחקו לפחות 150 דקות. המדגם קטן, אבל אפשר להבין למה ולטמן לא רצה לפרק משהו שכמעט לא הספיק לשחק יחד.
התקפה: כאן סוויני יימדד. פאולו ופרנץ הכי מסוכנים כשהם חודרים לצבע, אבל הצבע סגור, כי חוץ מביין אף אחד בחמישייה לא קולע טוב מבחוץ: קרטר 31.9%, פאולו 30.5%, סאגס 33.9%. אצל סאגס יש סיבה לאופטימיות, כי ב-2023/24 הוא קלע 39.7% מהשלוש, אבל אם להיות טיפה יותר שיפוטיים, זו העונה היחידה שבה הקליעה ממש עבדה לו ובשאר הזמן ה 34% הרבה יותר מייצג. גם הציפיה שפאולו יטפס בקליעה מבחוץ לא כל כך ריאלית, אבל אולי בדיוק כאן ווץ' יאפשר להם את הקליעה שהייתה חסרה להם ברגעי משבר.
הגנה: לפני שנתיים הם היו קבוצת ההגנה השנייה בליגה, בעונה האחרונה זה פחות עבד, אבל בדיוק בשביל זה החליפו את צוות עם האימון. עם שלושה סנטרים שונים, שאמורים לאפשר איזון בין הגנה (קרטר, ביטאדזה) להתקפה (ווצ'ביץ'). בהנחה שכל השחקנים בריאים, אין שום סיבה שהמג'יק לא יחזור להיות קבוצת הגנה טופ 5-7 בליגה
סמול בול: ויש גם את זה. הליגה כולה עוברת מהפיכת סמול בול כבר כמה שנים ברצף ולכן הרכב של סאגס, ביין, בלאק, פרנץ ופאולו עשוי להיות מעניין מאוד.
כל החמישה יכולים להחליף בהגנה, אבל כדי שזה יעבוד סאגס ובלאק חייבים לקלוע מבחוץ. אחרת, ביחד עם באנקרו, הרכב הסמול בול הופך לפקק תנועה.
בדיוק בשביל זה אולי, דה סילבה (37.4% מהשלוש) יהיה דווקא השחקן החמישי הנכון, ואולי, אולי, דעה לא פופולארית אבל שווה ניסיון – ווצ'ביץ'.
בתחושה שלי, הביאו אותו בדיוק בשביל זה, לתת דקות מנוחה לבאנקרו, ולרוץ לצד שאר חלקי החמישייה הראשונה.
הריאלי: אנתוני בלאק. גילוי נאות, שנה שעברה הצבעתי על מו ווגנר שבינתיים עבר לברוקלין, ובכלל היה נון פקטור במהלך העונה. אז הפעם, אני בוחר שניים, הריאלי (והדעה הלא פופולארית שלי).
בלאק עשה בעונה שעברה את הקפיצה שחיכו לה: 15 נקודות, 3.8 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים ו-1.4 חטיפות. בגובה 2.01, עם הגנה על כמה עמדות ויכולת להוביל כדור, הוא כבר לא פרויקט. הבעיה היא שאין לו מקום טבעי בחמישייה. סאגס הוא עמוד התווך של ההגנה, ביין הוא הקלע שבשבילו שילמו הון, ופאולו ופרנץ כמובן לא יוצאים.
הכול תלוי בזריקה. בלאק קלע 33.3% מהשלוש. אם הוא עולה ל-36%, הוא ייכנס לחמישייה שמסיימת משחקים והמג'יק יקבלו כוכב רביעי בלי טרייד. אם הוא נשאר במקום, הוא יישאר שחקן רוטציה מצוין שלא פותר את הבעיה הכי גדולה של הקבוצה.
זה מחוץ לפורמט, אבל אני חייב לציין את זה. בחלקים גדולים מהעונה החולפת באנקרו היה נראה רחוק מאוד מחוזה המקסימום שנתנו לו. כשהוא שיחק, המספרים שלו היו סבבה, אבל הקבוצה לא ממש ניצחה. כאשר פרנץ הוביל את הקבוצה, הייתה תחושה שמשהו רץ טוב יותר וחלק יותר.
מצד שני, המג'יק החליפו את צוות האימון בדיוק בשביל לפתור את הבעיה הזו. אם זה לא ילך, הם הביאו את ווצ'ביץ', סוג של סקורר חסר מצפון. אם ווצ'ביץ' יצליח לתת 15 דקות טובות, ברובן בלי באנקרו זה יכול להיות משמעותי מאוד ולהוריד המון מהעומס והלחץ.
מצד שני, אני לא אתפלא אם באמצע העונה נשמע שוב דיבורים על טרייד על השחקן הגדול של המג'יק (באנקרו).
אומרים שהתחזית ניתנה לשוטים, אבל באמת שיש כאן קבוצה טובה מדי ומוכשרת מדי בשביל ששוב נקבל עונה של 45 ניצחונות.
הכל עניין של בריאות. הרצפה היא כמובן 44-42 ניצחונות, אבל התקרה היא 50 ניצחונות. לאור החוזק של המזרח, אני מהמר על 48 ניצחונות, מקום חמישי ומפח נפש נוסף עם הפסד צמוד בסיבוב הראשון.
הפסד שאחריו יפרקו את החבילה וילכו לבניה מחדש.
באמת שההגיע הזמן שהם ינצחו סדרת פלייאוף, פשוט קשה לי להבין את מי בדיוק הם יצליחו לעבור.
קרא עוד
