קבוצה ביום 26/27: טורונטו ראפטורס
בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.
האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?
פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!
לכל הטורים: https://orangeball.co.il/pre26index/
הקבוצה היום: טורונטו ראפטורס
(איציק גרינוולד-מבטח)
נשארו: סקוטי בארנס, אר ג'יי בארט, עמנואל קוויקלי, יעקב פלטל, ג'קובי וולטר, ג'מאל שיד (הארכת חוזה), קולין מארי-בוילס, אייג'ה מרטין
עזבו: ברנדון אינגרם וגריידי דיק (טרייד לקליפרס), סנדרו ממולקשווילי (שוק חופשי, ללייקרס), גארט טמפל, איי ג'יי לוסון
הגיעו: קוואי לנארד (מהקליפרס), קייל אנדרסון (שוק חופשי), אלן גרייבס (דראפט)
מאמן: דארקו ריאקוביץ' (שנה רביעית)
חמישייה: פלטל, בארט, לנארד, בארנס, קוויקלי
ספסל: ג'קובי וולטר, שיד, מארי-בוילס, קייל אנדרסון וצעירים חסרי מנוח אחרים
המהלכים הגדולים של עונת 2025/26:
אז מה היה לנו שם?
פעם, כשעוד לא היו לי שיערות לבנות בזקן, פרויקט "קבוצה ביום" היה מתנהל תחת נושא מרכזי: לכל כתבה על קבוצה ניתנה כותרת של סרט, מטבע לשון, או אספקט פופולרי אחר שמתמצת אותה בחצי משפט. אם היינו עורכים את הפרויקט הזה ככה השנה ומשייכים לכל קבוצה שיר, אז הראפטורס היו מקבלים לאחר כבוד את שירו של המלך, אריק איינשטיין: "יושב על הגדר".
כבר כמה שנים שהקבוצה נמצאת רגל פה רגל שם ולא באמת מאיימת על שום דבר, אבל גם לא באמת נראית רע, והעונה האחרונה הייתה הדוגמה המושלמת לכך. סקוטי בארנס נתן את אחת מעונותיו הטובות ביותר בקריירה, סיים בחמישיית ההגנה השנייה (וחמישי בהצבעות לתואר האישי) – אבל עדיין לא באמת נראה כמו האלפא דוג שיכול לסחוב קבוצה עד לבאר הרחוקה. יחד עם ברנדון אינגרם שסיפק המון כוח אש (21 נקודות למשחק), אר ג'יי בארט ועמנואל קוויקלי הסולידיים פלוס-פלוס, הייתה לראפטורס חמישייה לא רעה בכלל. אבל במזרח שהיה כל כך פתוח מזה שנים – בהינתן הפציעות של בוסטון ואינדיאנה בין השאר – זה הספיק לה רק למקום החמישי ולהדחה ב-7 משחקים בסיבוב הראשון לקליבלנד, בסדרה שהייתה אחת הנוראיות לצפייה. אז מה עושים כשהקבוצה לא זזה? מהמרים על כל הקופה.
קיץ חם
שמונה שנים חלפו מאז שמסאי יוג'ירי, הג'נרל מנג'ר לשעבר של טורונטו, עשה את אחד הטריידים הכי זכורים בתולדות הליגה, על קוואי לנארד שביקש לברוח מטקסס. הוא הימר בענק, וזכה בענק, כשבסיום אותה עונה הראפטורס הביאו אליפות היסטורית, ראשונה וחד-פעמית בינתיים לקנדה. למרות שיוג'ירי כבר לא שם, הג'נרל מנג'ר החדש בובי וובסטר, שהיה סמנכ"ל בכיר תחת יוג'ירי ב-2019, החליט ללכת הקיץ בדרכו של אביו הרוחני ולעשות את אותו הדבר. בעצם, כמעט אותו דבר.
מכירים את הסיפור (האמיתי) על הקנדי שהחליף אטב בעט, ואת העט בידית, עד שלבסוף הצליח להשיג דירה? וובסטר אולי מכיר, וניסה לעשות מהלך דומה. לפני שנה הוא החליף את האלוף לשעבר ושחקן הספסל ברוס בראון, את קלי אוליניק הבלתי שחיק (שחתם הקיץ באיטליה) ובחירת דראפט עתידית – להלן האטב או העט – בברנדון אינגרם, סקורר מחונן אבל כזה שלא תורם יותר מדי להצלחה – להלן, הידית. שנה אחת, שבמהלכה אינגרם נבחר לאולסטאר, הספיקה לוובסטר בשביל להעביר את הידית ולנצל בפעם השנייה בקריירה של קוואי הזדמנות שבה הקבוצה שלו נאלצה להעביר אותו בעל כורחה.
בצעד שקצת נחבא יותר אל הכלים, אבל היה יחסית משמעותי בגלל המחסור בעומק של הראפטורס, הם איבדו בשוק החופשי את סנדרו ממולקשווילי, שנתן עונת שיא (כ-12 נק' ב-39% מהשלוש) וקיבל חוזה שמן בלייקרס. במקומו הם בחרו בדראפט את אלן גרייבס, פאוור פורוורד עם אפסייד הגנתי וחוכמת משחק, שאמור לעבות את הקו האחורי המאוד דל.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
כדי להבין באמת את משמעות הטרייד על קוואי, צריך להבין את האתוס הקנדי. קנדה היא מדינה שמאוד גאה בספורט שלה, על שלל ענפיו, אבל בניגוד לאחותה הגדולה מדרום, ידעה הרבה פחות הצלחות. תקראו לזה השלמה, תקראו לזה תבוסתנות, תקראו לזה דמאר דרוזן, אבל שנים של הסתפקות במקום השני או פחות מזה הובילה את העם הקנדי להתגאות בעצם ההשתתפות במפעל. כל מפעל. וכשיש כבר הצלחה, כמו האליפות ההיא של הראפטורס או ההגעה של הבלו ג'ייז מטורונטו לגמר ליגת הבייסבול MLB בשנה שעברה, כל המדינה פתאום מתאחדת מאחורי הקבוצה. קצת כמו ימיה הגדולים של מכבי תל אביב באירופה, אם תרצו.
לכן, כשצצה ההזדמנות לעשות מהלך גדול, זה בדיוק מה שנעשה. לנארד, שנתן בשנה שעברה את העונה הכי טובה מאז שעזב את קנדה, גם קיבל הקיץ את מבוקשו בדמות חוזה חדש ל-3 שנים שיבטיח פרישה מכובדת בעיר שאליה הביא גאולה. רק שבכל פעם שלנארד היה צריך לשחק על חוזה מאז 2019 הוא נתן עונה מופלאה, ואחרי שחתם נזכר שהוא בצד הלא נכון של גרף הקריירה ו/או שהוא סוחב פציעה כרונית ונעלם.
בגלל זה, ולאור ההתנהלות הבעייתית שלו מחוץ למגרש, ימים יגידו אם הוא אכן הדירה המיוחלת שאליה חולם וובסטר להגיע. מה שבטוח, לנארד הוא ללא ספק שדרוג משמעותי על פני מה שהיה לטורונטו ביד. גם בלי ברכיים וירכיים בריאות, הוא יהווה איום התקפי יותר ממה שסקוטי בארנס אי פעם חלם. בגיל 35 הוא עדיין היה אחד מהסקוררים היעילים ביותר, בטח באחד על אחד, והוא-הוא יהיה זה שיציבו עליו את השומר הכי טוב של היריבה. המרוויח העיקרי מזה יהיה בארנס, שיוכל לשחק הרבה יותר משוחרר. בארנס גם יהנה מזה שהכדור לא יהיה כל הזמן רק אצלו ביד, ושלא כל הנטל ההגנתי עליו, ויחד עם לנארד יהיה מאוד קשה להתקפות לחדור את הקו האחורי של הרפאטורס. הקבוצה סיימה חמישית בדירוג ההגנתי בעונה שעברה, וסביר להניח שהיא תוכל לשמור על אותה זהות הגנתית גם השנה עם שורה ארוכה של שחקני כנף בעלי ידיים ארוכות.
עדיין, כשמשווים את זה לסופר טימס שהתגבשו במיאמי או בפילדלפיה, ובטח לאלופה היוצאת מניו יורק, זה בהחלט נראה רמה אחת פחות. כנראה שבראפטורס יקוו לצלוח את העונה הסדירה עם יתרון ביתיות בפלייאוף, וששם הכול יכול לקרות. הבעיה היא שכדי לצלוח את העונה, הם צריכים להוריד נטל דווקא מהכוכב שהביאו, קוואי. קוויקלי ובארט הם שחקנים יציבים, אבל נמצאים במערכת של הראפטורס כבר מספיק שנים בשביל להבין שהם ההתגלמות של כל מה שדיברנו עליו בספורט הקנדי: בינוניות לשמה. בנוסף, החיסרון העיקרי בהחלפת "הידית" שעשה וובסטר הוא שאינגרם היה מהבודדים בסגל של טורונטו שקלע שלשות בעונה שעברה, לצד מאמולקשווילי שגם עזב אותה הקיץ. למעט עמנואל קוויקלי שקולע ב-37.4%, אין לראפטורס אף שחקן שבאמת יכול לרווח מסביב לקוואי, שיצטרך להישען על בארנס (30%), בארט (34%) וג'מאל שיד (32%) במשך דקות ארוכות במשחק. זה עלול להציב את ההתקפה של טורונטו בהרבה מצבי בידוד מול שני שומרים, ולשחוק עוד יותר את החלקים הגם ככה שחוקים במכונה שנקראת קוואי.
כשמסתכלים אחרי החמישייה הפותחת, רואים עד כמה עמוקה הבעיה. ביום טוב אפשר לראות ספסל סביר. ביום רע רואים בליל של שחקנים צעירים עם פוטנציאל שמחכה להתממש, שנה אחרי שנה. לפני שנתיים גריידי דיק היה אהוב האוהדים שהלהיב אותם בכל שלשה, וגרם להם לפנטז שהנה הם שיחקו אותה עם גניבת דראפט, אבל בשנה שעברה המאמן ראיקוביץ' איבד בו את האמון, ובקיץ הוא הועזב. בעונה שעברה היו אלה קולין מארי-בוילס הרוקי וג'מאל שיד שחקן השנה השנייה, שקיבל בקיץ הארכה צנועה (24 מיליון ל-3 שנים), אבל הם עדיין רחוקים מלהיות התוצר המושלם. תוסיפו לזה את ג'קובי וולטר, וקיבלתם ספסל שקבוצות עמוקות יהנו לקרוע בפלייאוף, כשהשמיכה תתקצר ויהיה צריך שניים-שלושה שבאמת אפשר לסמוך עליהם. מצד שני, ראיקוביץ' הוא מאמן שנחשב טוב בעבודה עם צעירים וגיבוש משמעת, והוא הסיבה העיקרית שבה בחרו בטורונטו ללכת על תמהיל כזה שבו עיקר החמישייה השנייה מבוססת על שחקנים בני 23-4.
מעל לכל זה, לטורונטו יש חיסרון עצום בסייז. יעקב פלטל קיבל בקיץ שעבר הארכת חוזה שמנה שתכניס לו למעלה מ-27 מיליון דולר לעונה (החל מהשנה הבאה). מנגד, על אף שרק חגג 30, הוא התחיל להראות סימני ירידה מדאיגים, עם פציעה שהשביתה אותו חצי עונה ואיבוד דקות לטובת הגבוהים האחרים, הצעירים והפחות מנוסים ממנו בהרבה. גם איתו בריא וביכולת שיא, טורונטו תתקשה להתמודד במזרח מול ענקים כמו יאניס, באם, ואפילו ג'ואל אמביד, והחוזה שלו תקוע לקבוצה כמו עצם בגרון.
תחזית:
קוואי יכניס העונה רוח חדשה למועדון שתגרום לאוהדים לפתח הרבה תקוות, ולהיזכר בערגה בימיו הטובים מהסיבוב הקודם בקבוצה. טורונטו תנצל את החודשים הראשונים של העונה בשביל להיות ההפתעה המתוקה אה-לה-שארלוט של העונה שעברה, אבל כשיגיע חודש מרץ האוויר יתחיל להיגמר במפרשים, והסירה תאט. היא תסיים באותו מקום כמו העונה שעברה, בלי יתרון ביתיות, ובפלייאוף תיכנע לאחת מהטוענות הבכירות לכתר אחרי מאבק עיקש. והקנדים? הם בכלל יהיו מבסוטים שהקבוצה שלהם עוד שיחקה בתחילת מאי.
קרא עוד
