קבוצה ביום – אינדיאנה פייסרס
התמונה של הג'וקר אוחז בגביע האליפות עדיין טרייה בראשינו, והנה כבר עונה חדשה בפתח. האם מלך חדש (או ישן) יקום וידיח את הג'וקר? האם ג'יילן בראון יצדיק את תואר השחקן הכי יקר בליגה? האם דני אבדיה יתקע יתד בליגה?
על השאלות הללו ועוד ננסה לענות בפרוייקט 'קבוצה ביום' של הכדור הכתום. עונת 23-24, יוצאים לדרך.
הקבוצה היום: אינדיאנה פייסרס
נשארו: טייריס האליברטון, באדי הילד, מיילס טרנר, דניאל תייס, טיג'יי מקונול, בנדיקט מאת'ורין, ג'יילן סמית', אנדרו נמבהארד, ג'ורדן נאורה
עזבו: כריס דוארטה (קינגס)
הגיעו:ברוס בראון ג'וניור, אובי טופין, ג'ראס ווקר, בן שפרד, קנדל בראון
מתנדנדים:
חמישייה: טייריס האליברטון, בנדיקט מאת'ורין (באדי הילד), ברוס בראון, אובי טופין, מיילס טרנר
ספסל: ג'ראס ווקר, טיג'יי מקונול, ג'יילן סמית', אנדרו נמבהארד, דניאל תייס, ג'ורדן נאורה
המהלכים הגדולים של עונת 2022/23:
אז מה היה לנו שם?
היה לנו טייריס. היה לנו האליברטון. היה לנו בעיקר טייריס האליברטון. אחרי שבשלהי העונה הקודמת קיבל לראשונה את תפקיד הרכז המוביל וענה במספרים נהדרים (17 נקודות ו-9.6 אסיסטים ב-59% eFG), עלתה השאלה האם הוא יכול להמשיך את זה גם לאורך עונה של 82 משחקים. ובכן, העונה הזימה כל חשש אפשרי בנוגע לתקרה של היכולת שלו: 20.7 נק' לצד 10.4 אסיסטים (ראשון בליגה), ב-58% eFG – כולל 40% לשלוש על 7.2 זריקות למשחק. דומיננטיות מוחלטת של האליברטון בצד ההתקפי, לצד פתיחה נהדרת של הרוקי בנדיקט מאת'ורין, אשר קיבע עצמו גם כמועמד מוביל לשחקן השישי של העונה (18 נקודות למשחק ב-30 המשחקים הראשונים של העונה) הפכו את הפייסרס לסיפור היפה של החצי הראשון של העונה. ריק קרלייל השכיל כבר לאחר 20 משחקים לוותר על הניסוי של להעלות את ג'יילן סמית' בחמישייה והחליף אותו בארון נייסמית', והקבוצה לאחר מכן ממש תפסה תאוצה: 8 ניצחונות מ-10 המשחקים הבאים, והפייסרס כמעט וניצחו את האובר/אנדר שנחזה להם עבור העונה כולה (23.5) כבר בחצי הראשון של העונה (!) אחרי מאזן חיובי של 23-18 ב-41 המשחקים הראשונים ועמוק בתמונת הפלייאוף. האליברטון נבחר לאולסטאר הראשון שלו.
ואז, הוא נפצע. נחיתה לא טובה גרמה לחבלה בברך ונקע במרפק, והחמצה של עשרת המשחקים הקרובים. הפייסרס ניצחו בתקופה זו רק משחק אחד, והידרדרו למאזן חצוי. הרכז הצעיר שב מהפציעה, אך התקשה לעצור את המפולת, כשגם עימו הקבוצה מנצחת 2 משחקים בלבד מ-8 הקרובים, ובפגרת האולסטאר הקבוצה כבר ראתה את הפליי-אין מבחוץ. הצוות המקצועי הבין לאן הרוח נושבת והאליברטון ומיילס טרנר זכו למנוחות יזומות לאורך חודש מרץ, בעוד הקבוצה הפסידה עצמה לדעת בדרך לשיפור בחירת הדראפט. הפייסרס מסיימים עם מאזן שלילי של 35-47, אך ב-56 המשחקים בהם טייריס משחק הם מסיימים במאזן חצוי – 28-28 (7 ניצחונות ב-26 משחקים בלעדיו). אז אנחנו לא יודעים האם האליברטון יכול לעשות זאת לאורך 82 משחקים, ולו רק כי הוא החמיץ מספר גדול של משחקים, אבל אין ספק שמדובר בשחקן הפרנצ'ייז העתידי של הקבוצה.
קיץ חם
הפייסרס דאגו כבר להוריד את הלהבות של הקיץ כבר במהלך העונה, לאחר שהגיעו להבנות עם מיילס טרנר על הארכת חוזה של 60 מיל' לשנתיים הקרובות. הפייסרס ניצלו את העובדה שהם היו הרבה מתחת לתקרת השכר, וטרנר, שחקן חופשי מיועד שהיה מעורב באי אלו שמועות טרייד, קיבל הקפצה בשכר והרוויח 35 מיל' אשתקד, ו-20 מיל' בשנתיים הבאות. במפגן מרשים של ניהול שכר, הפייסרס גם נועלים את הסנטר לאחר עונת קריירה לשנתיים נוספות, ובמחיר נמוך בהרבה ממחיר השוק שלו.
זה עדיין השאיר את הפייסרס כקבוצת קאפ-ספייס משמעותית, והם ניצלו אותו כדי להציע לברוס בראון הצעה שלא יוכל לסרב לה. בראון, שחקן חופשי מחוזר אחרי תרומה משמעותית לעונת האליפות של הנאגטס כשחקן שישי, יקבל לא פחות מ-22 מיל' דולר לעונה הקרובה (עם אופציית קבוצה על סכום דומה לשנה הבאה). ברוסי בי כמובן קיבל שכר גבוה מתרומתו לעונה הקרובה, אך בשוק חופשי די מצומצם בשחקנים משמעותיים, באינדיאנה לא היה צורך אמיתי בקאפ-ספייס נוסף, והצליחו לנעול שחקן חיוני במיוחד, לשמור על גמישות לשנה הבאה וגם את היכולת להציע לו כל חוזה אפשרי בשנה הבאה.
הקבוצה המשיכה לעבות את רוטציית הפורוורדים שלה, ובחרה את ג'אראס ווקר בדראפט בבחירה השמינית, פורוורד גדול עם אפסייד הגנתי אדיר שהראה זאת כבר בסאמר-ליג. בנוסף היא גם הביאה את הפורוורד האתלטי אובי טופין בטרייד מהניקס, שלא ראה דקות משחק קבועות כיוון ששיחק מאחורי ג'וליוס רנדל, בתמורה לשתי בחירות סיבוב שני. הקבוצה גם שלחו את כריס דוארטה לקינגס, אחרי שהתקשה למצוא מקום ברוטציה לאחר עונת רוקי לא רעה.
טייריס האליברטון הוחתם להארכת חוזה מקסימלית. השחקן שיכול היה להיות שחקן חופשי בשנה הבאה, ירוויח 205 מיל' ל-5 השנים הקרובות (260 אם ייבחר לקבוצת ALL-NBA).
שחקן שלא הגיע להבנות באשר להארכת החוזה שלו הוא באדי הילד. לאחר עונה טובה, שני הצדדים הגיעו למבוי סתום ושאמס צ'ארניה דיווח כי השחקן "פתוח לטרייד", וכי הקבוצה עובדת עימו למצוא לו מקום חדש. הילד צפוי לעורר עניין מסוים בליגה, אך גם צ'ארניה, שאמר כי עדיין לא התרחשו שיחות משמעותיות עם קבוצות בליגה, וגם צ'אד ביוקנן ה-GM, שטען בכלל כי הם מקשיבים להצעות, אך מצפים כי הילד יהיה חלק משמעותי מהקבוצה גם השנה, ניסו להוריד את הלהבות.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
אז קודם כל, איך הם עשו את זה? הפייסרס היו קבוצת התקפה מאוד מרשימה בשנה שעברה, וקלעו 118 נק' ל-100 פוזשנים בזמן שהאליברטון היה על המגרש. את הכוח המניע לכך אפשר לסכם בכמה מילים: לרוץ, לרוץ, לרוץ ועוד קצת לרוץ. הם הובילו את הליגה עם 23 פוזשנים בטראנזישן שנה שעברה, וקלעו 1.18 נקודות לפוזשן (מקום 3). והם רצו תמיד – הם רצו אחרי סל של היריבה (מקום 4 בשניות לפוזשן), הם רצו אחרי ריבאונד הגנה (מקום 2), וכמובן גם אחרי איבודים של היריבה (מקום 3). היכולת של הפייסרס לשחק עם שחקנים אתלטיים ודינמיים, איפשרה להם לשים את הכדור (לרוב) בידיים של האליברטון כאשר הדבר הראשון שהוא מחפש הוא למסור את הכדור לאורך המגרש לשחקן שכבר חותך לכיוון סל היריבה. אם זה לא הסתייע, הוא יוביל את הכדור לעבר חצי המגרש השני, וישתמש באיום הפול-אפ שלו (1. או בחדירה מהירה כדי ליצור הזדמנות מסירה אחרת..
ולפי התוספות שלהם בשוק החופשי, הפייסרס לא מתכוונים לעצור. היכולת שלהם לרוץ נבעה גם מהאתלטיות של הפורוורדים, וגם מהעובדה שהם יכלו לשחק עם מספר מובילי כדור. בין אם זה היה בנדיקט מאת'ורין, זריז ואקספלוסיבי ויכול להגיע במהירות בכדרור מנקודה אחת לשניה, וגם אנדרו נמבהארד, רכז מהבחירה ה-31 בדראפט אשתקד, שיחק רבות לצד האליברטון ורואה את המשחק נהדר. ברוס בראון מגיע בדיוק כדי לענות לצורך הזה. בראון חתם בעונה שעברה על חוזה של 6 מיל' בלבד בנאגטס, כיוון שלא הוכיח כישורים כגארד, ולא בדיוק היה ברור איך לשבץ אותו בקבוצה. בראון הגיע להוכיח שהוא יכול לעשות זאת, ואחרי שנה ששימש כרכז מחליף דה-פאקטו, אפשר לומר שהוא עשה זאת מעל ומעבר. בראון כמובן גם יכול לשמש בשני הצדדים, כאשר הוא גם חותך נהדר.
אובי טופין הוא גם התאמה נהדרת לסגנון הזה. הפורוורד האתלטי מעולם לא מצא את עצמו בניו יורק, לאור העובדה כי לא יכל ממש לשחק לצידו של ג'וליוס רנדל, בשל הקשיים ההגנתיים של שניהם, הוא נאלץ לשחק כמעט בלעדית כמחליף שלו, מה שגרר גם דקות מעטות וגם קושי למצות את תפקידו. כיוון ששיחק תמיד ליד סנטר שחסם את הצבע, היה צריך להסתפק בתפקיד של סטרץ' 4 – 59% מהזריקות שלו הגיעו מקשת השלוש, אותם הוא קלע באחוזים סבירים (34%). לא בהכרח ממקסם את היכולות של שחקן שיכול לקפוץ עד השמיים. היכולת שלו לשחק לצד הספייסינג של מיילס טרנר ויכולות הלוב של האליברטון, היא אולי המיקום האידיאלי שלו.
אך הריצה האינסופית אולי גם הייתה כדי למסך כמה בעיות במשחק העומד. גם אם הילד והאליברטון שניהם קלעים ברמה הגבוהה ביותר, לצד טרנר שמרווח באופן לא רע, לעיתים הרגיש שהקבוצה צריכה אפילו יותר. אמנם הספייסינג היה כהלכה, כאשר כל השחקנים עמדו במקום הנכון, אך השחקנים לאו דווקא היו מתאימים. בין אם זה ג'יילן סמית' אשר קיבל מספר הזדמנויות אך לא הצליח לעבור את ה-28% מהשלוש העונה, או מאתורין ונמבהארד ששניהם קלעו מתחת ל-30% בחצי השני של העונה. וטמון כאן משהו משמעותי באשר לעונה הקרובה של הפייסרס – על פניו, הדבר הנכון הוא לתת את המקום למאתורין, שהראה המון ניצוצות בעונה שעברה. היכולת שלו להגיע לקו היא כמעט חסרת תקדים (אחוזון 99 בליגה), בטח ובטח כשמדובר פה על ילד בן 20. הארכת חוזה שמנה להילד בן ה-30 תפגע בגמישות העתידית של הקבוצה ולא מאוד מתאימה לתוכניות.
אבל במצב הנוכחי, באדי עדיין מאוד משמעותי. לבד מהעובדה שלפייסרס עדיין אין קלעי ברמתו, הדינמיקה שלו עם האליברטון היא חלק אקוטי מההצלחה של הפייסרס. אין טייריס ללא באדי (נט רייטינג של 5- בלעדיו, אפילו עם מיילס טרנר על המגרש) ו-8 חסימות של הילד להאלי בממוצע למשחק- מקום 1 בליגה בחסימות גארד-גארד (1.12 נקודות לפוזשן) מעידות על כימיה אמיתית. למאתורין יהיה קשה למלא את החלל כבר עכשיו, וקמפיין בינוני במדי נבחרת קנדה ובליגת הקיץ, שבו הראה שוב את יכולות הסקורינג הנהדרות שלו, אך עדיין לא הראה קפיצה משמעותית בתחום הפליימייקינג והקליעה. שני הדברים האלו יבואו לידי ביטוי שישחק לצד האליברטון, אך בעיקר כשישחק בלעדיו. החמישייה השניה של הקבוצה עדיין מחפשת זהות, הן התקפית והן הגנתית. כשמאתורין הוביל את החמישייה השניה אשתקד, היא קלע בקושי 107 נק' ל-100 פוזשנים (אחוזון 5). האם זריקת הכישרון שהביאו לאינדיאנה תעזור בתחום הזה?
הגוסט סקרין של הילד להאליברטון היה הגו-טו מוב של הפייסרס בקלאץ', וזה אולי עוד חלק בקושי להעריך מה הם יעשו השנה. היו להם הרבה משחקי קלאץ'. 48 כאלו השנה (מקום 4 בליגה), בהם היו במאזן חיובי של 25-23, והפייסרס נחשבו לקבוצה עם הכי הרבה "מזל" בליגה, כשעל אף שהנט רייטינג שלהם היה ה-26 בטיבו בליגה, הם סיימו הרבה מעל זה. מבחינה היסטורית, נט רייטינג הוא מנבא טוב יותר של הצלחה עתידית מאשר מספר ניצחונות, בדיוק בגלל מצבים כאלו. מטבע הדברים, ניצחונות קלאץ' נשענים לרוב על הרבה מזל, ולא בהכרח על קורלטיביים משנה לשנה. האם היכולת של הקבוצה בשנה החולפת הייתה דומה יותר לזו של קבוצה של 40 ניצחונות או 30 ניצחונות? זו שאלה שממנה צריך להקיש את מספר הניצחונות העתידי של הקבוצה בשנה הקרובה.
ועדיין, השאלה ההגנתית היא מה שתכתיב את התקרה של הקבוצה השנה. מיילס טרנר זכה לעדנה התקפית בשנה החולפת, עם מספרי קריירה ביוסג' ואחוזי יעילות, דבר שהוא כמה אליו כל העונות האחרונות במדי הפייסרס. ועדיין החוזה היפה שהוא חתם עליו במהלך העונה הוא על הלחם והחמאה שלו בצד ההגנתי. טרנר עדיין עמד כסכר מול ניסיונות הקליעה, אבל אל מול מה שהיה צריך להתמודד מולו, זה הרגיש יותר כמו אצבע של ילד הולנדי. לראשונה בקריירה שלו, היעילות ההגנתית של הקבוצה כשהיה על המגרש ירדה מתחת ל-112 נקודות ל-100 פוזשנים. הרבה מתחת. קבוצות קלעו 117 נקודות ל-100 פוזשנים כשהוא על המגרש, וזה היה הרבה יותר גרוע כשהוא לא היה על המגרש. הגנת פרימטר לוקה בחסר של כל שחקני הפרימטר בקבוצה (למעט אנדרו נמבהארד שהפגין יכולת הגנתית מרשימה לגילו), שגררה גם שרשור משעשע ברדיט של הפייסרס בו אוהדי הקבוצה מנסים לגלות מי לעזאזל נתן הצבעת אול-דיפנס לטייריס האליברטון, הייתה לרועץ. הקבוצה סיימה במקום ה-28 בתדירות הזריקות בטבעת של היריבה, וגם אם הגנה עליהם בצורה מעוררת השראה (מקום 4), זה עדיין יותר מדי.לצד מקום 24 באחוזי יריבה משלוש, אין כבר לאן לרדת. להאליברטון אמנם יש אינסטינקט יפה לחטיפות, אך זריזות הרגליים שלו לוקה בחסר, באדי הילד מעולם לא נודע בצד הזה, וגם מאת'ורין עדיין מנסה לגלות את עצמו. למרות נתונים פיזיים מרשימים, הוא עדיין לא הביא עצמו בצד הזה, והוא יודע זאת, ואומר: "אני רוצה להיות שחקן ה-2 וויי הכי טוב בליגה". יומרני, אך נחוץ.
הקבוצה הסתכלה גם על הצד הזה בהבאת השחקנים: ברוס בראון הוא שומר פרימטר מעל הממוצע וצפוי לעזור הרבה. ג'ראס ווקר הראה שהוא מפלצת הגנתית כבר בסאמר-ליג כשכשכבר במשחק הפתיחה סיים עם 3 חטיפות ו-3 חסימות. האם הוא יוכל לעזור כבר השנה? לעומתו טופין, מועמד מוביל ל-PF הפותח, נתן כמה ניצוצות אך מעולם לא הראה עקביות בתחום. הוא גם תמיד היה חלק מסכמה יותר שמרנית בניקס, האם יוכל לעזור גם כשיצטרך להחליף על שחקנים? ועד כמה רחוק אפשר להגיע עם שלישייה טובה הגנתית בעמדות הפנים, אך הגנת פרימטר בינונית ומטה? הרבה שאלות, מעט תשובות.
תחזית: 40 ניצחונות
