Sample Page

דראפט 2008 היה עמוק מאוד, ו-6 שחקנים שנבחרו במקומות 20 ומטה מרוויחים כיום 20 מליון דולר לעונה, ויותר. הוא היה משופע בסנטרים, אבל הסנטר הכי בולט בליגה נבחר במקום 35. וגם פציעות היו והרבה. האכזבה העיקרית היא מהשלישיה הראשונה. דרק רוז הלהיב את הליגה 4 עונות, קיבל חוק על שמו, ואז פציעה קשה הרסה לו את המשך הקריירה. השניים האחרים אכזבו כמעט מהרגע הראשון.

1. דרק רוז – כמה שחקנים אתם מכירים שנבחרו ל-MVP בעונתם השלישית בליגה? ובכן, קארים עבדול ג'אבאר היה היחיד שהשיג את דרק רוז מאז 1970. הוא זכה בפרס בעונתו השניה, השלישית, החמישית ועוד. מייקל זכה בפרס בפעם הראשונה בעונתו הרביעית בליגה. בירד בעונתו החמישי, דאנקן בעונתו החמישית, לברון בעונתו השישית. דרק רוז היה מיוחד מהרגע הראשון והמהירות שבא הגיע למעמד הנכבד הייתה מסחררת, כמעט כמו המהירות שבה הוא שיחק, כמעט כמו המהירות שבה הוא דעך.

בעונת ה-MVP הוא הוביל את שיקגו לגמר המזרח שם הפסיד ללברון ושות' במיאמי. העונה לאחר מכן הייתה בינונית עם הרבה פציעות, אבל הטרגדיה בסופה הייתה שברון הלב האמיתי. סיבוב ראשון בפלייאוף, משחק מספר 1, שיקגו מובילה ב-12 עם דקה לסיום, משחק גמור. דרק רוז נכנס לסל, קופץ, וכבר בקפיצה הרגל לא נראית טוב. הוא נוחת, צולע אל מחוץ למגרש ונשכב. רוז עם קרע ב-ACL השמאלי. את העונה לאחר מכן הוא החמיץ, ובעונה שלאחריה שיחק 10 משחקים רעים לפני שקרע את המיניסקוס באותה ברך. הפציעות המשיכו והמשחק של רוז שהיה מבוסס על אתלטיות, שינויי כיוון וכח מתפרץ התדרדר. רוז התחיל לזרוק יותר מבחוץ, תחום חלש במשחק שלו שהוא לא שיפר מספיק. למזלו של רוז את הארכת החוזה הוא קיבל לפני הפציעה, ובגלל שזכה בפרס ה-MVP היא הייתה עשירה יותר. היא נגמרה בקיץ הנוכחי ורוז חתם על חוזה מינימום בקליבלנד מאחר ולא היו יותר מדי מתחרים על שירותיו. אחד הסיפורים העצובים של הליגה בעשור הנוכחי.

2. מייקל ביזלי – ביזלי היה סקורר אדיר ברמת המכללות וההשוואה המיידית הייתה לקווין דוראנט. הבעיה אצל ביזלי מאז ומעולם הייתה בראש. גם ברמת ה-NBA הוא מראה לפעמים ניצוצות של אותו סקורר, אבל משהו בראש לא מסתדר והיציבות ממנו והלאה. מיאמי שלחה אותו בטרייד ב-2010 כדי לפנות מקום לשלישיה, למרות החוזה הזול שלו. במיניסוטה הוא לא הצליח לפרוח, והיא שחררה אותו בתום חוזה הרוקי שלו. עבר פעמיים בסין וחזר לפלייאוף. בעונה האחרונה היה במילווקי, בעונה הבאה ישחק בניו יורק.

3. או ג'י מאיו – 2 העונות הראשונות של מאיו בממפיס היו טובות מאוד באופן אישי, ורעות מאוד באופן קבוצתי. בעונתו השלישית הוא ירד לספסל, הדקות ירדו, התפוקה ירדה, אבל הקבוצה הצליחה הרבה יותר. מאיו עלה מהספסל גם בעונתו הרביעית ובקיץ עזב לדאלאס על חוזה נמוך. התפוקה עלתה, אבל הקבוצה לא הצליחה (מאזן חצוי). זה הספיק בשביל חוזה ארוך יותר במילווקי שם שיחק 3 עונות לפני שהושעה לשנתיים על שימוש בחומרים אסורים. בינתיים פיבא אישרה לו לשחק אצלה ומאיו מחפש קבוצה בסין, ספרד או ישראל לדבריו. מתכנן את הקאמבק שלו ל-NBA.

4. ראסל ווסטברוק – הבחירה המפתיעה של הדראפט. כולם חשבו ש-OKC ילכו עם ברוק לופז, אבל הת'אנדר הפתיעו והלכו עם ווסטברוק. הם לא הצטערו על כך. ווסטברוק התגלה כרכז אקפלוסיבי שלא מפחד מכלום. כשהוא רץ מצד לצד להטבעה, כדאי לכם לזוז מהדרך. לאורך השנים ב-OKC ווסבטרוק שיחק תחת הצל של דוראנט שנחשב לשחקן היעיל מבין השניים וחטף לא מעט ביקורת על כך שהוא מנסה לקחת על עצמו יותר מדי. בעיני ווסטברוק זה לא שינה, כיוון שהוא תמיד חשב שהוא השחקן הכי טוב על המגרש בכל זמן. בעונה האחרונה, דוראנט עזב וראסל היה קבוצה של איש אחד. כל זמן שהוא היה על הפרקט, אוקלהומה סיטי נראתה כמו קבוצת NBA. ברגע שירד, כמו אסופת שחקנים. הוא סיים עונת MVP עם ממוצע טריפל דאבל, הישג שלא נעשה מאז אוסקר רוברטסון. יש המון ביקורת על המשחק של ווסטברוק, בעיקר על הרומן הממושך שלו עם הכדור (מצטער, אין תרגום הולם בעברית לBALL HOGG), אבל אי אפשר להתכחש לכך שווסטברוק הוא אחד השחקנים הכי טובים בליגה, והכי כיפים לצפיה, כל זמן שאפשר לנטרל את הרגש אליו. ללא ספק השחקן הכי טוב כיום ממחזור הדראפט הזה.

5. קווין לאב – אפשר לחלק את הקריירה של קווין לאב לשניים. 6 העונות הראשונות שלו היו כשחקן פרנצ'ייז במיניסוטה, שלא הצליח להביא אותה לפלייאוף. ב-3 העונות הבאות הוא תפקד בעיקר כשעיר לעזאזל בקליבלנד. האשימו אותו בכל הצרות. אי אפשר לקחת מלאב את מה שהוא יודע לעשות: קלע מצוין, טווח אדיר, שחקן חכם, ריבאונדר מצוין. אי אפשר גם להתכחש לחסרון העיקרי שלו – לאב שומר גרוע. גם באחד על אחד, גם בפיק אנד רול, גם בהגנה קבוצתית, גם בהגנה על הטבעת. בקליבלנד הוא משמש ככוכב שלישי, וככזה, זה מוריד המון ערך ממשחק ההתקפה שלו. הוא בעקרון משמש כקלעי וקצת כשחקן פוסט. שאר הזמן הוא עומד ומסתכל על לברון וקיירי (בקרוב תומאס). במיניסוטה כל כדור היה עובר דרכו, והוא היה מייצר לו ולאחרים. לאב לא מספיק טוב בשביל להוביל פרנצ'ייז לפלייאוף ככוכב ראשון. ככוכב שלישי הוא לא מנוצל מספיק. אם הוא רוצה להתקדם, הוא חייב קודם כל לשפר את ההגנה.

6. דנילו גאלינרי – גאלינרי יכל להיות כוכב גדול יותר בליגה, אלמלא הפציעות. הוא החסיר יותר מעונה ברצף ובכל עונה מחמיץ כמה משחקים פה, כמה משחקים שם. גם עכשיו הוא פצוע אחרי ששבר את היד כשנתן אגרוף ליריב הולנדי. עמידות זה לא הצד החזק שלו. מצד שני מדובר בשחקן קבוצתי שמסוגל לייצר לו ולאחרים. שחקן שעובד קשה על המגרש בלי מניירות של כוכב. גאלינרי בעונה הבאה ישחק בלוס אנג'לס קליפרס, קבוצה שיהיה מעניין לראות אותה. בעונה שעברה כריס פול היה היוצר המרכזי בקבוצה. בעונה הבאה זה יתחלק בין בלייק, גאלינרי, בברלי ותיאודוסיץ'.

7. אריק גורדון – אחרי שלוש עונות מצוינות בקליפרס, גורדון עבר לניו אורלינס כחלק מהטרייד שהביא את כריס פול. דווקא בעונה הרביעית החשובה, גורדון נפצע ושיחק רק 9 משחקים. בקיץ המו"מ עם ניו אורלינס לא הלך טוב, ובסופו של דבר גורדון קיבל הצעה לחוזה גבוה מאוד בפיניקס. הוא התחנן ואיים על הפליקנס לא להשוות, אבל הם לא שהו לו והחזירו אותו לעיר הג'אז. גורדון לא חזר להיות השחקן שהיה לפני הפציעה וגם הקליעה לא הייתה אותו דבר. הולידיי, טייריק וגורדון יצרו קו אחורי צפוף, כשכל השלושה צריכים את הכדור. מאידך תמיד אחד מהם היה פצוע אז היה פחות צפוף על הפרקט. בסופו של דבר גורדון לא החזיר את הערך של החוזה שלו וכשסיים אותו חתם ביוסטון. הרוקטס יעדו לו את תפקיד השחקן השישי וגורדון עשה אותו בצורה מושלמת. כשהארדן נח, הוא ייצר לעצמו ולאחרים. כשהארדן היה על המגרש, גורדון נהנה משלשות חופשיות למכביר. בסוף העונה הוא זכה בפרס השחקן השישי. בעונה הקרובה הוא ישחק עם PG מצוין כמעט בכל הדקות שלו, וזה אמור להעלות לו את המבטים החופשיים, ומספר הנקודות.

8. ג'ו אלכסנדר – אלכסנדר היה אחד הפרוספקטים הכי מסקרנים בדראפט. כשחקן הרבה פחות. 2 עונות בליגה וסיבובים בכל העולם, כולל מכבי תל אביב. בעונה הבאה ישחק בפועל חולון.

9. די ג'י אוגוסטין – אוגוסטין התחיל את הקריירה שלו כרכז מחליף לריימונד פלטון. אחרי שפלטון עזב, קיבל את המושכות בשארלוט. הוא החזיר מספרים יפים, אבל ביעילות נמוכה. כשסיים את חוזה הרוקי שלו שארלוט ויתרה עליו והעניקה את התפקיד לקמבה ווקר. אוגוסטין התחיל להסתובב בליגה על תקן רכז שני. הספיק לעבור ב-7 קבוצות לפני שנחת באורלנדו בקיץ שעבר.

10. ברוק לופז – לופז היה אמור להבחר גבוה יותר, והוכיח את זה מהרגע שנכנס לליגה. סקורר מצוין, חוסם מעולה, יעיל מאוד ובניגוד לסנטרים אחרים, קולע באחוזים גבוהים מהקו. ב-2 העונות הראשונות שלו הוא גם היה ריבאונדר טוב, ולא ממש ברור מה קרה אחרי. החסיר כמעט 2 עונות מלאות בגלל פציעות (לא ברצף), אבל בשאר העונות שיחק כמעט בכל המשחקים. בעונה האחרונה, במסגרת מה שעובר על הליגה, הוא התחיל לזרוק שלשות, והוא קולע באחוז לא רע בכלל (34%). אחרי 9 עונות בנטס, עבר בקיץ ללייקרס, וקיץ הבא יהיה שחקן חופשי.

11. ג'אריד בייליס – בייליס הגיע מהמכללות כקומבו גארד מוכשר ובשנותיו הראשונות בליגה יועד להיות רכז בגלל הגובה. הוא לא היה מספיק טוב והסתובב בין קבוצות הליגה. עונתו הטובה עד כה הייתה עונת 15-16 במילווקי, שם תופקד כשקלע מהספסל. הוא החזיר 43% לשלוש וזכה לחוזה והזדמנות בפילדלפיה נטולת הגארדים. אלא שבייליס היה פצוע כמעט כל העונה שעברה, וההזדמנות הלכה עם הגעתו של מרקל פולץ. כשיתאושש מהפציעה, ימשיך לתפקד כשחקן ספסל.

12. ג'ייסון תומפסון – הבחירה המפתיעה של הדראפט. הגיע ממכללה קטנה אחרי 4 שנים מלאות ולא היה אמור להבחר כל כך גבוה. סקרמנטו הפתיעו את כולם ולפרקים זו הייתה הפתעה טובה. קשוח, ריבאונדר ושומר טוב. עונתו השניה הייתה הטובה שלו בליגה עם 12.5 נקודות, 8.5 ריבאונדים וחסימה. אלא שחוסר הכשרון השיג אותו ולאט לאט הוא נדחק על ידי שחקנים צעירים יותר. בסופו של דבר חוזה ההמשך הגבוה שלו הפך לבעיה והוא התחיל להסתובב בליגה עד שנחתך מגולדן סטייט. היה בסין ואת העונה הקרובה יתחיל בפנרבחצ'ה במקום אפה אודו שחזר ל-NBA.

13. ברנדון ראש – ראש נחשב לכשרון ענק בתיכונים והיה אמור לצאת לדראפט 2007. הוא קרע את ה-ACL במשחק פיק אפ ונשאר עוד עונה במכללות. הפציעה השפיעה עליו. 3 עונות באינדיאנה לפני שעבר לגולדן סטייט שהחתימה אותו על חוזה המשך. בקיץ 2013 הווריורס היו צריכים את הקאפ ספייס בשביל להחתים את איגודלה והעבירו אותו ליוטה כחלק מסאלרי דאמפ גדול שכלל את בייאנדרינס וריצ'רד ג'פרסון. חזר לגולדן סטייט ב-2014 והיה חלק מהאליפות ושיא הנצחונות. חתם במיניסוטה בתור וטרן אבל גם שם לא הצליח לקבל דקות. כרגע ללא קבוצה.

14. אנתוני ראנדולף – פוטנציאל ענק שלא הצליח להתממש בגלל בעיות אישיות ומנטליות. נבחר ע"י גולדן סטייט ונחשב למושיע, אלא שאחרי שנתיים הרימו ממנו ידיים והעבירו אותו לניקס. משם טייל גם במיניסוטה ודנבר. היו לו עונות טובות בקבוצות גרועות, בקבוצות טובות יותר לא מצא את עצמו. גבוה, אתלטי, חוסם אדיר. בסופו של דבר עבר לאירופה. משחק כיום בריאל מדריד ובנבחרת סלובניה.

15. רובין לופז – התאום הפחות מוצלח לבית משפחת לופז. בדיוק ההיפך מאחיו. שחקן התקפה מוגבל, אבל שומר קשוח, מגן טבעת וריבאונדר טוב. ביחד יכלו להיות אחלה שחקן. בניגוד לברוק, רובין לא הצליח לתקוע יתד במקום אחד. עבר בין פיניקס, ניו אורלינס, פורטלנד, ניו יורק ושיקגו. את החותם שלו על הליגה השאיר בקרבות עם המסקוטים ברחבי הליגה.

16. מאריס ספייטס – סנטר התקפי עם הגנה מפוקפקת. הסתובב בליגה עד שנחת בגולדן סטייט ב-2013 כמחליף מהספסל. בווריורס היה חלק חשוב מהרוטציה וקיבל את הכינוי מו באקטס. היה חלק מהאליפות ב-2015. כשנגמר החוזה הווריורס בחרו לא לחדש, למרות שהיה מוכן לחתום על חוזה מינימום. עבר לקליפרס. בעונה הקרובה ישחק באורלנדו.

17. רוי היברט – אחד מסימני השאלה הגדולים של הדראפט. ארוך מאוד, חוסם מצוין ועם קליעה רכה. מצד שני אנמי, נעלם לפרקים גדולים של המשחק, והיו משחקים שסיים עם 0 ריבאונדים. היברט היה חלק מאינדיאנה המצוינת שנתנה פייט למיאמי, אם כי כבר אז התחילו סימני השאלה לגביו, שהפכו לסימני קריאה כשהפייסרס התחילו להתפרק. עבר ללייקרס, וכשחקן חופשי חתם בשארלוט שזרקה אותו על דנבר. מצד אחד גובה ויכולת חסימה אי אפשר ללמד. מצד שני כנראה שהוא פשוט לא מתאים לליגה של היום, ליגה שבה גבוה כבד ולא נייד יתקשה למצוא את מקומו.

18. ג'אוויל מקגי – מוטת ידיים ענקית, אתלט ובעל גנים מצוינים (אמא שלו היתה כדורסלנית), שיכל להגיע רחוק כשחקן כדורסל אם לא היה מאבד פוקוס ועושה שטויות. השטויות הובילו אותו "לככב" בשאקטין א פול, שם הוא מרבה להופיע. שאקיל כל כך נהנה להשפיל את מקגי עד שזה הפך לריב מתוקשר, שנגמר רק כשהאמהות של השניים התערבו. מקגי התחיל מצוין בוושינגטון, שגם החתימה אותו על חוזה המשך, אבל התחרטה כמעט מיד והעבירה אותו לדנבר. שם התחיל לדעוך, עד שהגיע בעונה שעברה לגולדן סטייט וחזר לתודעה (כשחקן כדורסל ולא רק כ"כוכב" שאקטין א פול). בווריורס לא מבקשים ממנו יותר מדי, מעט דקות, הגנה על הטבעת והטבעות. את זה הוא עושה מצוין. קיווה לקבל שדרוג הקיץ, אבל ימשיך בווריורס על חוזה מינימום. 

19. ג'י ג'י היקסון – הדראפט הזה היה מלא בגבוהים קשוחים שדעכו מהר, כמו גם היקסון. הגיע לקליבנד ולברון מייד פרש עליו חסות. את עונתו הטובה ביותר בקליבלנד עשה דווקא אחרי שלברון עזב. התחיל להסתובב ליגה ורשם עונה או שתיים של ממוצעי דאבל-דאבל לפני שהפציעות הגיעו והקשו עליו להתאושש. בסופו של דבר נפלט מהליגה וכיום משחק בסין. היה בישראל (בבני שרון) למשך 2 דקות ב-2011 במהלך השביתה.

20. אלכסי אג'ינסה – אג'ינסה לא אחד מהגבוהים המוצלחים בדראפט, אבל בניגוד לאחרים הוא עדיין בליגה. נפלט מהליגה ב-2011 אחרי 3 עונות וחזר לצרפת. חזר ל-NBA ב-2014 במדי ניו אורלינס על חוזה מינימום. אבל כשהחוזה הזה נגמר, ניו אורלינס החליטו, מסיבה לא ברורה, לתת לו חוזה של 20 מליון דולר, וכיום מחמם שם את הספסל.

21. ראיין אנדרסון – קלע נהדר, ריבאונדר טוב, שומר מזעזע. אנדרסון פרץ לצידו של דוויט הווארד באורלנדו. הוא עבר אליה בטרייד בעונתו השניה בליגה בשביל מי שנבחר אחריו. אורלנדו שיחקה עם 4 קלעים והווארד באמצע ואנדרסון היה מצוין בתפקיד. בהגנה היה לו את החיפוי של הווארד והוא יכל להתרכז בעיקר בקליעה ובריבאונד. ההצלחה באורלנדו גרמה לניו אורלינס לתת לו חוזה של 32 מליון דולר ל-4 עונות ואנדרסון עבר לשם כדי לעזור לאנתוני דייויס. בניו אורלינס, אנדרסון עלה מהספסל כשהתפקיד העיקרי שלו היה לקלוע. בעונה האחרונה, חתם ביוסטון כעוזר של הארדן. העונה של אנדרסון הייתה מאכזבת למרות שקלע 40% לשלוש. אנדרסון יודע את מקומו בליגה ומבצע אותו מצוין. הוא לא מתיימר להיות כוכב. אמנם PF עם אחוזים מצוינים לשלוש הוא מצרך מבוקש בליגה של היום, אבל החוזה שלו (20 מליון דולר לעונה) גבוה וזו הסיבה היחידה שיוסטון מתקשה למצוא לו קונה.

22. קורטני לי – הבעיה העיקרית של קורטני לי היא שהוא סולידי. שומר טוב, שחקן התקפה טוב, אבל לא עושה שום דבר מצוין. היה נכס בכל קבוצה אליה הגיע. ועדיין, נדד בליגה ועבר 7 קבוצות (עבר 3 קבוצות עוד כרוקי). היה מצוין באורלנדו שהגיע לגמר ועונה לאחר מכן מצא את עצמו בניו ג'רזי. משם עבר ליוסטון, לבוסטון, לממפיס, לשארלוט, וכרגע חתום בניו יורק. אולי בגלל שלי לא נוצץ, הוא תמיד איכשהו מוצמד לטריידים כדי להשלים אותם וחבל. קולע בדאבל פיגרס, 40% לשלוש בעונה האחרונה, 1.1 חטיפות, שחקן משלים שכל קבוצה הייתה רוצה, ומשום מה כל קבוצה מעבירה.

23. קוסטה קופוס  – כמו הצרפתי, גם היווני הוא לא הסנטר הכי מוכשר בדראפט, אבל גם הוא עדיין בליגה. תקע יתד בתור גבוה שני-שלישי מהספסל. עושה את העבודה ב-2 צידי המגרש, בתנאי שלא מצפים ממנו ליותר מדי. היה סנטר פותח עונה אחת בדנבר, וחי על אדי אותה עונה עד עכשיו.

24. סרג' איבקה – עוד הפתעה נעימה בדראפט. איבקה הגיע לאוקלהומה סיטי כקפיץ שיודע לחסום, לשמור ולקחת ריבאונד. זה פחות או יותר מה שהוא עשה בעונת הרוקי. לאט לאט הוא פיתח ג'אמפ שוט ואז הרחיב את הטווח עד שעבר את קשת השלוש. הקליעה, יחד עם יכולת החסימה והריבאונד, הפכה אותו לאחד הצעירים המבטיחים בליגה. כל כך טוב שאוקלהומה סיטי בחרה להמר עליו במקום על הארדן, כשהגיע הזמן להאריך את החוזים של השניים (הארדן הגיע לליגה רק ב-2009). בעונתו הטובה באוקלהומה סיטי רשם 15 נקודות, 8.8 ריבאונדים ו-2.7 חסימות למשחק. הפציעות קצת הורידו מהאתלטיות שלו, וחוסר ההצלחה של OKC הפכה אותו לשעיר לעזאזל. איבקה לא היה הכי מרוצה, ופרסטי מיהר להעביר אותו בטרייד לפני שיאבד אותו בלי תמורה (הפך אותו לפול ג'ורג'). היה אמור להנהיג את אורלנדו, אבל זה לא באופי שלו. עבר לטורונטו והיה אמור להשלים שלישיה שתפחיד את לברון אבל גם זה עדיין לא קרה. יחזור לטורונטו בעונה הבאה להזדמנות שניה.

25. ניקולא באטום – עוד שחקן שהיה אמור להבחר מוקדם יותר. ארוך, אתלט נהדר, שומר מצוין, קולע טוב. למרות שהוא לא רכז, באטום מוסר כמעט 6 אסיסטים למשחק מה שמעיד על ראיית המשחק שלו. אחרי 4 עונת בפורטלנד רצה לעזוב וחתם במיניסוטה על 46 מליון דולר ל-4 עונות. פורטלנד השוו למרות התנגדות השחקן והוא חזר. ביחד עם לילארד, מת'יוז, אולדריג' ולופז הרכיב חמישיה נהדרת. בקיץ היה הראשון שהועזב, כחלק מהבניה מחדש ונשלח בטרייד לשארלוט. עזר לה להגיע לפלייאוף וקיבל חוזה עצום של 120 מליון דולר ל-5 עונות. באטום בשיאו הוא אחד הגארדים הטובים בליגה, הבעיה היא שלפעמים הוא אנמי ולפעמים נעלם.

26. ג'ורג' היל – היל הגיע אחרי 4 עונות במכללה קטנה ולא היה אמור להבחר בסיבוב הראשון. כמובן שסן אנטוניו זיהו את האופי שהתאים מצוין למערכת שלהם ובחרו בו. הם טיפחו אותו 3 עונות לפני שהעבירו אותו לאינדיאנה בתמורה לקוואי לנארד. היל היה חלק מהפייסרס שנלחמה בלברון ובהיט והמשיך להלחם גם שפול ג'ורג' נפצע. בקיץ שעבר עבר ליוטה ועזר להם להגיע לפלייאוף בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. בקיץ הנוכחי חתם בסקרמנטו. היל שומר נהדר, פיזי מאוד וקלעי משובח. הוא מתופקד כרכז למרות שהוא הרבה יותר קלעי מרכז. הוא מצטיין בעיקר ללא הכדור, אך לא מצטיין בלייצר מצבים לאחרים וצריך לידו כוכב שינהל את ההתקפה (פול ג'ורג' באינדיאנה, גורדון הייוורד ביוטה). בעונות האחרונות סבל מהמון פציעות שהגבילו את כמות המשחקים ששיחק.

27. דארל ארתור – גבוה נחמד שהצליח לתקוע יתד בליגה. 5 עונות בממפיס (עונה אחת מלאה בחוץ בגלל פציעה) ו-4 עונות בדנבר. עולה מהספסל בנאגטס ומוסיף קשיחות וקליעה. בעונה האחרונה 45% לשלוש.

28. דונטה גרין – פוטנציאל שלא הצליח למצוא מקום בליגה. 4 עונות בסקרמנטו לפני שנפלט והתחיל להסתובב ברחבי העולם (דובאי, דרום אמריקה, סין).

29. די ג'י וויט – היה שחקן קצה ספסל בת'אנדר, לפני שהועבר לשארלוט. בשארלוט קיבל קצת יותר דקות, אבל לא מספיק בשביל להשאר בליגה. עבר לסין ולאירופה.

30. ג'י אר גידנס – 2 עונות בליגה, לא השאיר רושם מיוחד והמשיך לשחק כדורסל בכל מיני מקומות בעולם, המקום הקרוב ביותר לפה היה פאוק סלוניקי.

מהסיבוב השני:

31. ניקולה פקוביץ' – כבר בעונתו השניה פקוביץ' הפך לכח משמעותי מתחת לסלים. בשיאו רשם 17.5 נקודות ו-8.5 ריבאונדים. בהתקפה לפקוביץ' היו מגוון מובים והגודל שלו איפשר לו לשלוט על הלוחות. בהגנה הוא היה הרבה פחות טוב, אבל זו לא הייתה הבעיה העיקרית שלו. הבעיה העיקרית של פקוביץ' הייתה הבריאות. ב-3 העונות הראשונות שלו הוא שיחק 65, 47 (מתוך 66 משחקים) ו-62 משחקים. למרות זאת מיניסוטה החתימה אותו על חוזה ל-5 עונות בסך 60 מליון דולר. מתוך 410 משחקים פוטנציאליים הוא שיחק רק 97 משחקים. ב-2 העונות האחרונות שותף רק ב-12 והקיץ מיניסוטה שחררה אותו וקיבלה אישור רפואי על השכר שלו.

34. מריו צ'אלמרס – היה הרכז הפותח של מיאמי בתקופת השלישיה וחלק מהקבוצה שזכתה ב-2 אליפויות. קלע סביר, לא ממש מנהל משחק, אבל ליד לברון מי צריך אחד כזה? נשאר במיאמי אחרי שלברון עזב, והועבר בטרייד לממפיס. קרע את האכילס ב-2016, ולמרות שהיה מוכן לחזור לשחק בנובמבר לא מצא קבוצה בכל עונת 16-17 שתחתים אותו. חתם הקיץ על חוזה לא מובטח בממפיס.

35. דיאנדרה ג'ורדן  – בדראפט משופע בסנטרים, נדיר למצוא את הסנטר הכי טוב בבחירה ה-35. דיאנדרה ג'ורדן הלך לקולג' כי הוא היה חייב, אבל לא ממש הסתדר שם. דבר שהשפיע לרעה על המשחק שלו ועל מיקום שלו בדראפט. קבוצות חששו לקחת אותו ואפילו באנליזת המספרים של דריל מורי (שמכה על חטא עד היום) הוא נראה רע. הקליפרס הימרו וזכו בגדול. אולסטאר אחד, פעמיים חמישיית ההגנה, 3 פעמים חמישיות הליגה. ריבאונדר, שומר ומגן טבעת מצוין. בהתקפה אל תצפו ממנו ליותר מדי, אבל הוא גם לא ממש מנסה. בעיקר הטבעות הטבעות והטבעות. מאסיסטים, מריבאונד התקפה, מכדורים חופשיים. זה מספיק לו בשביל שיהיה לו ממוצע דו ספרתי ב-4 העונות האחרונות. הנה כמה מההטבעות היותר יפות שלו:

פעמיים אגב דיאנדרה עזב את הקליפרס. בפעם הראשונה כאשר היה שחקן חופשי מוגבל הוא חתם בגולדן סטייט על הצעת חוזה אותה הקליפרס השוו. בפעם השניה הוא סיכם בדאלאס, התחרט כמה שעות לפני החתימה וחזר לקליפרס. כל הסיפור לווה בהמון ציוצים ואימוג'יס.

36. עומר אשיק – אשיק הפגין פוטנציאל הגנתי נהדר בעונות שלו בשיקגו. זה גרם לרוקטס להחתים אותו על גלולת רעל בשביל לגנוב אותו. העונה הראשונה ביוסטון הייתה מצוינת עם ממוצע דאבל דאבל. בעונה השניה דוויט הווארד הגיע וגנב לו את דקות המשחק. יוסטון העבירה את אשיק לניו אורלינס, שחיפשה סנטר הגנתי ליד דייויס. למרות שלא ממש הרשים שם, קיבל חוזה עתק, אבל הלך והדרדר ככל שעבר הזמן. בקושי מצדיק את הדקות שלו על המגרש עם תפוקה שלילית. אבל היי, יש לו עוד שלוש עונות לחוזה ו30+ מליון דולר.

37. לוק אמבה א-מוט – שומר כנף נהדר שתקע יתד בליגה. בהתקפה מוגבל למדי, אבל הגנה קונה דקות. 5 עונות במילווקי, אחרי זה הסתובב קצת לפני שהגיע לקליפרס. ימשיך עם כריס פול ליוסטון בעונה הבאה.

45. גוראן דראגיץ' – נבחר על ידי סן אנטוניו, אבל הגאונות הפעם שייכת לפיניקס שהייתה חמה אש על הרכז הסלובני. ב-2 העונות הראשונות שיחק מאחורי סטיב נאש וזה השאיר לו מעט מאוד דקות. עבר ליוסטון ושם עשה מיני עונת פריצה. פיניקס מיהרה להחזיר אותו אליה ובה הוא הפך לכוכב מהדרג השלישי, עם עונה של 20 נקודות ו-6 אסיסטים. למרות זאת כשהגיע לשנת חוזה דראגיץ' שבר את הכלים וכפה על פיניקס להעביר אותו למיאמי. ההיט החתימו אותו על חוזה של 90 מליון דולר בקיץ שעבר.

קרא עוד

אצל דני איינג' אין פרות קדושות. אם לא הבנתם את זה לבד בשבועיים האחרונים, הציטוט הזה מראיון שלו ל-ESPN מסביר את זה בצורה הטובה ביותר:

"ישבתי עם רד במהלך מסיבת חג מולד (בתחילת שנות ה-90). רד דיבר עם לארי, קווין ואיתי והיו הרבה שיחות טרייד באותו זמן, ורד ממש שיתף אותנו בכמה מהן. ואני אמרתי לרד, מה אתה עושה? למה אתה מחכה? הייתה לו הזדמנות להעביר את לארי (לאינדיאנה) בשביל צ'אק פרסון, הרב וויליאמס וסטיב סטיפנוביץ', והייתה לו הזדמנות להעביר את קווין (לדאלאס) בשביל דטלף שרמפ וסאם פרקינס. אני הייתי 'אתה צוחק עלי?'. אני מתכוון ככה אני מרגיש עכשיו. אם היו מציעים לי את העסקאות האלה בשביל השחקנים הותיקים שלנו, הייתי סוגר את זה בשביל להמשיך להצליח."

למקרה שלא הבנתם, האנשים שעליהם דני איינג' מדבר הם רד אאורבך, אחד מהמנהלים הטובים בתולדות הליגה, לארי בירד וקווין מקהייל. בירד ומקהייל פרשו במדי הסלטיקס, והם לא היו צריכים לחתום בקבוצה ליום אחד בשביל שזה יקרה כמו פול פירס. השניים היו מהסמלים הגדולים של הסלטיקס של שנות ה-80 וקיבלו את הכבוד הראוי לפרוש במדי הקבוצה היחידה בה שיחקו. איינג', אגב הועבר בטרייד לסקרמנטו כמה חודשים אחרי אותו מפגש עליו הוא מדבר. את הדברים אמר איינג' בינואר 2012, כמה שבועות אחרי תחילת העונה המקוצרת. הסלטיקס התחילו את העונה רע עם מאזן 5 – 8, ונושא השיחה היה הכוכבים המזדקנים של הסלטיקס, קווין גארנט, פול פירס וריי אלן. באותה עונה השלושה נשארו בבוסטון והביאו אותה עד גמר המזרח. ביולי 2013 הגיע הזדמנות של איינג' לחתוך את החבל, והוא לא היסס. הוא שלח את גארנט ופירס לנטס, וקיבל בתמורה חבילת שחקנים שתכסה את החוזים, וחבילת בחירות סיבוב ראשון.

ברוקלין קיבלו עונה אחת של פירס, עונה וחצי של גארנט, והצליחו עם שני הכוכבים המזדקנים להגיע לחצי גמר המזרח. אף אחד מהשחקנים שבוסטון קיבלה כבר לא משחק אצלה, אבל הבחירות הפכו למאוד משמעותיות. הבחירה השלישית בדראפט 2016 (ג'יילן בראון), הבחירה הראשונה בדראפט 2017 (שהפכה לג'ייסון טייטום והבחירה של הלייקרס ב-2018\הקינגס ב-2019), והבחירה שעזרה לסלטיקס להביא את קיירי אירווינג. אי אפשר להוציא את ההנהלה של ברוקלין דאז נקיה מהאשמה בטרייד, אבל כל זה לא גורע מהגאונות של איינג'.

נחזור קצת אחורה. דני איינג' היה שחקן חשוב בבבוסטון הגדולה של שנות ה-80. הוא זכה איתה פעמיים באליפות והגיע פעם אחת לאולסטאר. ב-1989 הוא נשלח לסקרמנטו, משם המשיך לפורטלנד, איתה הגיע לגמר הליגה ב-1992 ולאחר מכן לפיניקס איתה הגיע לגמר הליגה ב-1993. בשני המקרים הוא הפסיד למייקל ולבולס. איינג' היה שחקן קשוח שלא פחד לעמוד על שלו, ולהביע את דעתו. הקטטה הכי מפורסמת בה השתתף הייתה ב-1983 נגד טרי רולינס שנגמרה אחרי שרולינס כמעט הוריד לו את האצבע בנשיכה. בסרטון המצורף הוא מעצבן את האיש הלא נכון:

הוא פרש ממשחק פעיל ב-1995 והיה מאמן הסאנס בין השנים 1996 עד 1999. ב-2003 הוא מונה למקבל ההחלטות של בוסטון.

כבר מהפתיחה איינג' הראה את הכיוון כשהעביר את אנטואן ווקר, פאן פייבוריט בטרייד לדאלאס. הטרייד הזה הביא לו את הכינוי טריידר דן. איינג' היה פעיל מאוד בשוק הטריידים ואסף נכסים מכל הבא ליד. ב-2007 כשההזדמנות הגיעה, הוא מימש את הנכסים האלו והפך אותם לריי אלן וקווין גארנט. עונת 2006-2007 הייתה מאכזבת מאוד, ובוסטון סיימה את העונה הסדירה במקום הלפני אחרון. הלוטרי היה עוד יותר מאכזב כשבוסטון ראתה 3 קבוצות שסיימו עם מאזן טוב יותר נדחפות לפניה בדראפט. איינג' חשק בקווין דוראנט וכשהבין שלא ישיג אותו שינה כיוון. הוא גייס את ריי אלן מסיאטל (הקבוצה אליה הגיע דוראנט) באמצעות הבחירה החמישית בדראפט ותוספות. קווין גארנט סירב להצטרף לקבוצה בתחילה, אבל אחרי שאלן הגיע ניאות ובוסטון הביאה אותו בטרייד גדול שבו העבירה למיניסוטה 5 שחקנים ובחירת סיבוב ראשון עתידית. איינג' בנה את הסופר גרופ הראשון בליגה. החיבור היה מיידי, ובוסטון זכתה באליפות ב-2008, כשאיינג' זוכה בתואר מנהל השנה.

השלושה המשיכו להוביל את בוסטון עד סוף עונת 2011-2012. הם הגיעו לגמר פעם נוספת והפסידו ללייקרס בשבעה משחקים. פציעה של גארנט ב-2009 ומיאמי של לברון מנעו מהם התמודדויות נוספות על האליפות. עונת 2012-13 כבר הייתה סיפור אחר. לכולם היה ברור שבוסטון עברה את שיאה ומיצתה את השלישיה (שכבר הפכה לצמד אחרי העזיבה של ריי אלן). ואז הגיעה ברוקלין. לא יודע איך הלך המו"מ בין הקבוצות ומה הייתה ההצעה המקורית של ברוקלין, אבל איינג' סחט אותם עד תום. הוא ממש הפך את בילי קינג וניער אותו כדי לוודא שלא נשאר לו שום דבר בכיסים. על פי חוקי הליגה, לקבוצה אסור לתת 2 בחירות סיבוב ראשון עתידיות בדרפאטים עוקבים. החוק הזה חוקק בשנות ה-80 בגלל בעלים ציני שמכר את בחירות הדראפט שלו בתמורה לכסף (נקרא גם חוק טד סטפיין). ברוקלין מסרה בטרייד את בחירות 2014, 2016, ו-2018. לאיינג' זה לא הספיק, הוא השתמש בלופ הול בחוק והוסיף החלפת בחירות דראפט ב-2017. לקבוצה כבר יש בחירת סיבוב ראשון, אבל אין לה שליטה עליה. לופ הול שאמור להיסתם מתישהו בעקבות הטרייד הזה. איינג' פשוט שתה לברוקלין את כל העתיד. מצד אחד הוא ידע שפירס וגארנט טובים לעוד עונה או שתיים גג, מה שאומר שברוקלין יתחילו להתדרדר, ומצד שני הוא דאג שלא יצליחו להתחזק כי אין להם בחירות דראפט. הדבר הכי בסיסי בטרייד שבו מעורבות בחירות סיבוב ראשון זה הגנה, בילי קינג לא ידע לדרוש אפילו את זה.

באותו קיץ איינג' עשה ניקוי אורוות, וזה כלל גם את המאמן. לפטר מאמן זה הכי קל בעולם. להעביר אותו בטרייד ולקבל בחירת סיבוב ראשון זה כבר גאונות. הקליפרס חשקו בשירותיו של ריברס, ריברס ראה את המפולת ורצה לברוח, במקום להעלב ולצעוק חמאס, איינג' ניצל את המצב והוציא מהקליפרס בחירת סיבוב ראשון (תקדים פט ריילי והניקס, המושך בחוטים מלפני שבועיים). איינג' החתים במקום ריברס את בראד סטיבנס שהגיע אחרי שהוביל את מכללת באטלר הקטנה פעמיים ברציפות לגמר טורניר ה-NCAA (והפסיד). אך בניגוד לשמות גדולים אחרים בכדורסל המכללות (ששבסקי, קאליפרי), סטיבנס עשה את העבודה עם שחקנים בינוניים ומטה. הכוכבים שלו היו גורדון הייוורד ושלבין מאק. הייוורד הגיע לשם רק כי סטיבנס היה הראשון שהאמין בו, עוד לפני שעלה על מפת הסקאוטים. סטיבנס נחשב למאמן יסודי שמאמין בקבוצתיות ועבודה קשה. בוסטון יצאה לדרך חדשה עם מאמן יסודי, כל בחירות הדראפט שלה וקומץ בחירות של קבוצות אחרות.

הדרך הייתה קצרה, שכן אחרי עונה אחת בלוטרי, הסלטיקס כבר חזרו לפלייאוף. התהליך היה קצר מאוד. בעונת 2014-2015 איינג' נפטר משאריות הקבוצה הישנה. את רונדו הוא שלח לדאלאס וקיבל את ג'יי קראודר ובחירת סיבוב ראשון. את גרין הוא שלח לממפיס בתמורה לטישון פרינס ובחירת סיבוב ראשון. על הדרך הוא השיג גם את אוסטין ריברס, החזיק אותו כבן ערובה, והכריח את אבא לשלם כדי לשחרר אותו. את פרינס הוא שלח לדטרויט בתמורה לירבקו. ככה זה אצל איינג', הגעת? תחכה קצת עם הפריקה. את הטרייד הכי טוב שלו הוא עשה אחרון, ולא ממש ויתר על שום דבר. אייזיה תומאס בתמורה למרכוס ת'ורנטון ובחירת סיבוב ראשון של קליבלנד ב-2016 (התבררה כבחירה ה-28).

איינג' מציע את הגרסה שלו לתהליך, והיא לא כוללת טנקינג אגרסיבי. איסוף נכסים אובססיבי שמתרכז ב-2 מישורים: בחירות סיבוב ראשון ושחקנים צעירים על חוזים נוחים. עם המאמן הנכון שהופך את השלם לגדול מסך חלקיו, הצעירים משתבחים וככה מתקדמים. איינג' פגע כמעט בכל הימור: אייברי בראדלי אותו הוא החתים על חוזה סופר נוח, ג'יי קראודר שהוא הביא בטרייד והחתים על חוזה סופר נוח, אוון טרנר שהוחתם כשחקן חופשי (אותו איינג' לא הצליח לנצל כנכס, אבל לפחות דפק קבוצה אחרת עם החשבון), וגם אייזיה תומאס, שחקן שהגיע חמישי במירוץ ל-MVP, שחקן שנתן את הנשמה על הפרקט בבוסטון.

ברגע שהקבוצה מתחזקת, אפשר להתחיל למשוך שחקנים חופשיים, ולממש נכסים. זה מה שאיינג' עשה, ועכשיו הוא מחזיק בקבוצה עם קיירי אירווינג (בחירה 1 בדראפט 2011), גורדון הייוורד (בחירה 9 בדראפט 2010), אל הורפורד (בחירה 3 בדראפט 2007), ג'יילן בראון (בחירה 3 בדראפט 2016), ג'ייסון טייטום (בחירה 3 בדראפט 2017), מרכוס סמארט (בחירה 6 בדראפט 2013) ואחרים. יש לו את המאמן שיכול להפוך את הקבוצה הזו ליותר מסכום חלקיה. זו כל הבשורה על פי איינג'. מה עם ההזדהות של הקהל עם השחקנים? כמו שאמר ביל סימונס, אוהד סלטיקס ותיק, 2 משחקים של קיירי אירווינג, ואוהדי הסלטיקס ישאלו איזה אייזיה. האוהדים רוצים לנצח. הם רוצים להזדהות. אם הקבוצה תתחיל לנצח, ההזדהות תגדל. איינג' לא היסס לקחת קבוצה שסיימה עם המאזן הטוב במזרח בעונה שעברה, הגיעה לגמר המזרח ולהחליף 11 שחקנים. אייברי בראדלי, ג'יי קראודר, אייזיה תומאס, אמיר ג'ונסון, קלי אוליניק, ג'רלד גרין, יונאס ג'רבקו היו בין שחקני רוטציה חשובים לשחקני נשמה לכוכבים. כולם הלכו. הם הלכו כי איינג' סבר שעם הקבוצה הזו הוא לא יכול לנצח את קליבלנד, את לברון. הוא לא רצה לחכות שלברון יעזוב כמו שחשבו לפני כן. הוא לא רצה לחכות לפרס האולטימטיבי (אנת'וני דייויס) שאולי יתפנה מתישהו (אגב, עדיין יש לו מספיק נכסים בשביל להביא אותו), הוא בסך הכל חיכה לעיתוי הנכון וכשהוא הגיע, הוא הכריז אול אין.

רבים מאיתנו תהו למה איינג' ויתר על כוכבים בסדר גודל של דמארכוס קאזינס, ג'ימי באטלר או פול ג'ורג'. איינג' יודע מה הוא רוצה, ומה הוא מוכן לשלם. ב-2015 הוא רצה את ג'סטיס ווינסלו והיה מוכן לשלם מחיר יקר, אבל השם שיצא לו כסוחר ממולח בגד בו. קבוצות היו צריכות להחליט בסדר גודל של דקות, וזה לא מספיק זמן בשביל לחקור, לבדוק ולמצוא שאיינג' לא מסובב אותם בדרך כלשהי. הוא לא מצא שותפה שתסכים. בדראפט האחרון הוא לא חיכה. איינג' מבחינתו ידע את מי הוא רוצה לבחור (טייטום), הוא ידע מה הערך של השחקנים והוא ידע איך לנצל את השוק. הוא מכר את הבחירה הראשונה לפילדלפיה, והשיג עוד נכס, עוד בחירת דראפט. זו הדוגמא לאיך איינג' יודע לנצל נכסים עד הסוף. לאור כל העובדות והסיפורים שפורטו פה, הדבר היחיד שלא ברור זה למה האוהדים ממשיכים לפקפק בו.

קרא עוד

בשביל שדראפט יחשב לגדול במיוחד, הוא צריך לנפק לנו שחקן של פעם בדור. ב-1984 זה היה מייקל ג'ורדן. ב-1996 זה היה קובי ברייאנט. ב-2003 זה לברון ג'יימס. זה לא מספיק. צריך עוד סופרסטארים אולסטארים ושחקני חמישיה ורוטציה למכביר. כאן תמצאו הכל מהכל.

1. לברון ג'יימס – השוונו אותו למייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט ולא בכדי. ההבדל הגדול בין השלושה הוא שלברון סומן כדבר הגדול הבא כבר בגיל 15-16, מה שהפך אותו לבחירה הראשונה הברורה בדראפט. לברון עדיין בשיאו, אי אפשר עדיין לסכם את הקריירה שלו, ובכל מקרה זו לא מטרת הטור. מכיוון שנכתבו על לברון מיליוני מילים (גם אצלינו) אנחנו לא נכביר פה. נסתפק שכבר היום, כשיש עוד 2-3 עונות בטופ יש ויכוחים על מקומו בהיסטוריה, שני או שלישי או אולי אפילו ראשון. קשה לראות אותו עובר את מייקל, אבל מקום שני-שלישי זה ממש לא מופרך, הכל תלוי כמובן בטעם האישי שלכם. 3 אליפויות, 8 הופעות בגמר ה-NBA, מתוכן 7 האחרונות ברצף תוך שליטה מוחלטת במזרח. הוא היה ה-MVP של 3 הגמרים בהם זכה באליפות. ב-3 הגמרים אחרונים שהפסיד, ה-MVP היה השחקן ששמר עליו. מקום שביעי בנקודות בכל הזמנים, מקום 12 באסיסטים והוא בכלל לא רכז. 4 פעמים MVP של העונה הרגילה, חבר קבוע באולסטאר מ-2005, החל מעונת 2004-2005 מופיע בחמישיות ה-NBA, מעונת 2007-2008 המקום שלו בחמישיה הראשונה מובטח. הבחירה לאול אוף פיים רק מחכה לפרישה.

בין אם אתה שונאים אותו או אוהבים אותו, נשאר רק להעריך אותו. הנה כמה מהתצוגות הגדולות שלו. משחק 5 נגד דטרויט ב-2007:

משחק 6 נגד הסלטיקס 2012:

משחק 5 נגד הווריורס 2016:

ואם תהיתם איפה החסימה על איגודלה, אז תמצאו אותה בסוף הסרטון הבא. המהלכים הכי גדולים של לברון מכל פלייאוף:

מלך.

2. דרקו מיליצ'יץ' – הבאסט הכי גדול בכל הזמנים? סיכוי סביר שכן לאור מי שנבחר אחריו. מיליצ'יץ היה ילד אירופאי גבוה שקלע שלשות. השמועות הן שבאימון לפני הדראפט הוא הפיל את הלסת של ג'ו דומארס לרצפה וגרם לפיסטונס לבחור בו. הבחירה הגיעה לדטרויט בטרייד מממפיס, ולמרות שעל הלוח היה את השחקן הכי טוב בקולג'ים, בן 19 בלבד, הם העדיפו את הפוטנציאל של מיליצ'יץ'. דרקו שיחק 9 עונות ועזב את ה-NBA כמה משחקים אחרי שהתחיל את העשירית. הוא לא השאיר רושם בשום מקום שבו שיחק, והפך לבדיחה עצובה בליגה. לאחרונה ESPN עשו עליו כתבת תחקיר מקיפה. זו לא כתבה על כדורסל, זו כתבה על האיש, על מה הביא אותו לליגה, מה הניע אותו ומה גרם לו לעזוב. כתבה על אנושיות. ESPN אפילו הקליטו אותה לפודקאסטים לאלו שמתקשים לקרוא כתבות באורך הזה (כמוני).

הנה בקצרה מה שחשוב לדעת: ילד גבוה -> ילד הולך לשחק כדורסל -> ילד טוב -> ילד מגיע ל-NBA -> ילד לא אוהב כדורסל -> קבוצות עדיין שופכות עליו כסף ומנסות ל"תקן אותו" -> ילד משתכר וכועס כל הזמן -> ילד חוזר הביתה. מיליצ'יץ' הגיע לליגה בגיל מאוד צעיר, בלי לדעת יותר מדי על שום דבר. כדורסל היה מקצוע, משהו שהוא עושה, משהו שבא לו בקלות, אבל הוא מעולם לא אהב את המשחק. כיום הוא אפילו לא עוקב אחרי ה-NBA, ואין לו מושג מה קורה שם. את רוב זמנו בארה"ב הוא בילה שיכור וכועס. הקירות בבתים שגר בהם יעידו על כך, שכן הוא היה מכה באגרופיו בקירות והם היו מלאי חורים (קירות גבס). הוא שקל לעזוב אחרי שאורלנדו שיחררה אותו, אבל אז באה ממפיס וזרקה עליו 22 מליון דולר. הוא שקל לעזוב אחרי ממפיס, אבל אז היה התור של מיניסוטה לזרוק עליו 20 מליון דולר. בתחילת העונה העשירית שלו, בבוסטון, הפעם על שכר מינימום, הוא נכנס למשרד של דוק ריברס והודיע לו שהוא חוזר הביתה. בקבוצה פרסמו שהוא חוזר לטפל באימו החולה, אבל לא היה מדובר במחלה קשה. אחרי החזרה הביתה המשברים עוד המשיכו, והובילו אותו לקיק בוקסינג, אבל דרקו בסופו של דבר מצא את הדרך והתשוקה שלו. כיום הוא חוואי, ומגדל תפוחים.

3. כרמלו אנתוני – אנתוני היה השחקן הכי טוב במכללות ב-2003, והוביל את סירקיוז לאליפות ה-NCAA. בעיניו הוא היה אמור להבחר ראשון. רבים לא זוכרים, אבל לפני דראפט 2003, היו שתהו מי יותר טוב כרמלו או לברון. כיום, ההבדלים בינהם ברורים. כרמלו הגיע לדנבר, וההישג הכי גדול שלו עם הקבוצה ההיא היה הגעה לגמר המערב. זה קרה פעם אחת, אחרי שצ'ונסי בילאפס הגיע למועדון ועזר לסדר את הראש לכל המעורבים בדבר, כולל למלו. ב-2011 מלו כפה על דנבר טרייד שהעביר אותו לניו יורק. דנבר הצליחה לסחוט את הניקס כהוגן, ולדלל את הכשרון והנכסים בקבוצה, מה שלא עזר לכרמלו בהמשך. הוא לא הצליח לעשות יותר מדי בניקס, וכשנגמר החוזה שלו זה היה זמן מצויין עבור שני הצדדים להפרד. אלא שכמו זוגות שמפחדים להפרד, כי מפחדים להשאר לבד, השניים בחרו להשאר ביחד. השיחה נראתה בערך ככה:

פיל ג'קסון: מלו יקירי, אני אוהב אותך לנצח נצחים, וכהוכחה לא רק שאעניק לך חוזה מקסימום, גם אתן לך סעיף וטו על טריידים.

כרמלו: כבשת אותי בחוזה מקסימום.

אגב, זה לא היה חוזה מקסימום. מלו ויתר על שקל וחצי. כיום הפרידה היא כמעט בלתי אפשרית. הניקס כבר זמן רב מנסים להעביר את כרמלו בטרייד, אבל מלו מוכן לעבור רק לקונטנדרית, ובדרך כלל לאלו אין הרבה נכסים להציע, וכל העסק תקוע.

כרמלו סקורר מצויין, אולסטאר, ואולי אפילו סופרסטאר בעיני אוהדיו, אבל השורה התחתונה אומרת : 14 עונות בליגה, 10 הופעות בפלייאוף, 8 פעמים הוא הודח בסיבוב הראשון, פעם אחת בסיבוב השני, ופעם אחת בגמר האיזורי. כרמלו ניצח 3 סדרות פלייאוף מתוך 13 ששיחק.

הנה שיא הקריירה שלו בנקודות:

והנה סרטון קצת ישן שה-NBA ערך לו עם 10 המהלכים הכי גדולים בקריירה. הסרטון מ-2013:

4. כריס בוש – בוש הגיע לטורונטו, ומהר מאוד הפך שם לפנים של הפרנצ'ייז. הוא בילה בקנדה 7 עונות, כשהוא מעמיד באופן כמעט קבוע ממוצעים של דאבל-דאבל, והחל מ-2006 היה שחקן קבוע בסגל האולסטאר של המזרח. הוא הוביל את טורונטו פעמיים לפלייאוף, ופעמיים הודח בסיבוב הראשון. ב-2010 חבר לוייד ולברון במיאמי. בניגוד לשחקנים אחרים (אהמ קיירי, אהמ) שרוצים לפרוש כנפיים, בוש רצה לשחק עם החברים ולהגיע להישגים. היו לו הצעות מקבוצות (כמו גם מטורונטו) שהיו משאירות אותו הכוכב הראשי, אבל הוא העדיף להיות השחקן השלישי בטיבו במיאמי. הוא זכה עם לברון ווייד ב-2 אליפויות והופיע ב-4 גמרים. כמו לאב היום הוא היה הסקייפ גוט שהואשם בכל בעיה, וכל פעם שהיה צריך חיזוק הוא מייד היה מועמד לטרייד. ב-2014, כשלברון עזב היו לו שוב הצעות טובות להמשיך להתחרות במועדונים אחרים, אבל הפעם הוא בחר להשאר במיאמי ככוכב הראשי של ההצגה. אלא שההצגה נגמרה מוקדם מדי. ב-2015 גילו לו קריש דם בריאות שסיכן את חייו. הוא החמיץ את כל החצי השני של עונת 2014-2015. הוא חזר לשחק בעונה לאחר מכן, אבל הסיפור חזר על עצמו. בוש רצה לחזור שוב, אבל הרופאים במיאמי לא אישרו לו. בוש צריך לקחת מדללי דם, והסיכון שהוא יפצע במשחק היה גדול מדי. אחרי המון שמועות ומאבקים, מיאמי קיבלו את האישור הרפואי להוריד את בוש מרשימת השכר שלהם, וקשה להאמין שנראה אותו שוב על מגרשי ה-NBA.

בוש היה פורוורד מצויין עם משחק פנים ומשחק חוץ מצויינים. במיאמי הוא פיתח גם קליעה מ-3 שהפכה אותו לשחקן מהדור החדש. הוא היה שומר מצויין, למרות שלא פעם נאלץ להתמודד עם סנטרים גדולים וחזקים ממנו.

5. דויין וייד – הסופרסטאר השני בטיבו בדראפט. וייד, כמו לברון כבש את הליגה בסערה, וכבר בעונתו הראשונה החזיר את מיאמי לפלייאוף. ריילי ראה כי טוב וצירף אליו את שאקיל אוניל. תוך שנתיים וייד זכה באליפות ראשונה שלו. מיאמי הגיע לגמר 2006 נגד דאלאס, ואחרי 2-0 למאבריקס, וייד השתלט על הסדרה והוביל את מיאמי ל4-2 ואליפות. וייד היה בלתי עציר, עם לא מעט עזרה מהשופטים, כשכל נשיפה בכיוון שלו זוכה לשריקה לעבירה. וייד כמובן זכה ב-MVP של הפיינלס. ב-2 העונות שלאחר מכן וייד סבל מלא מעט פציעות והפסיד 30 משחקים בכל עונה. מיאמי לא הגיעה רחוק בלעדיו. עונת 2008-2009 הייתה העונה הסדירה הטובה ביותר שלו, עם 30.2 נקודות, 7.5 אסיסטים, 5 ריבאונדים, 2.2 חטיפות ו-1.2 חסימות. למרות הסטטיסטיקה המרשימה וייד היה רק שלישי במירוץ ל-MVP, כיוון שמיאמי הייתה רק חמישית במזרח ועפה בסיבוב הראשון. ב-2010 הוא הצליח להביא למיאמי שני חברים. ביחד הם הגיעו ל-4 גמרים, וזכו ב-2 אליפויות. וייד היה השחקן השני בחשיבותו בהרכב הזה. כשלברון עזב הוא נשאר במיאמי, אלא שבניגוד לבוש שקיבל חוזה ארוך, ויייד קיבל 1+1. וייד חשב שהוא ראוי לפיצוי על הויתורים שעשה כדי להביא את לברון ובוש. ריילי קצת כעס על וייד בגלל העזיבה של לברון, וכל הכעסים והמרמורים הובילו בסופו של דבר לפרידה שפגעה בשני הצדדים. וייד היה צריך לסיים את הקריירה במיאמי, אבל במקום, הוא בילה בעונה האחרונה בקבוצה של עיר הולדתו שיקגו. וייד הרים את האופציה על העונה הבאה, למרות שידע שהבולס הולכים לבניה מחדש. הוא רוצה את השחרור והכסף, הבולס, מהצד השני, רוצים שוייד יוותר על הרבה כסף בשביל השחרור. עכשיו נשאר לראות מי ימצמץ ראשון.

דווין וייד בשיאו היה שחקן מחשמל. הוא לא היה שחקן של הדור החדש והקליעה שלו מבחוץ הייתה רעה עד רעה מאוד. הוא פיצה על זה ביכולת לחדור לסל ולסחוט עבירות. הוא היה חזק. בנוסף הוא היה שומר מצוין, וכנראה אחד מהגארדים החוסמים הטובים בתולדות הליגה. הוא סבל מלא מעט פציעות שפגעו לו בקריירה, פציעות שהתחילו עוד בקולג'. עוד כששיחק במרקט הוא קרע את המיניסקוס ובחר בהוצאת המיניסקוס ע"פ תיקון שלו, שאמנם הובילה להחלמה מהירה וסייעה לוייד בטווח הקצר, אך בטווח הארוך ההחלטה הזו פגעה בו. ואכן החל מ-2010 הוא סובל מכאבי ברכיים שגורמים לו להחמיץ משחקים. בשנתיים האחרונות וייד הזכיר לנו כמה טוב הוא היה והוסיף קליעה ל-3. אם היה קולע ככה בשיאו, כנראה שהיה באמת בלתי עציר.

6. כריס קיימן – הקייבמן נבחר על ידי הקליפרס, והצליח לצאת מזה בחיים. הישג לא קטן באותה תקופה. עונת השיא של קיימן הייתה 2007-2008 בה עשה 15.7 נקודות, 12.7 ריבאונדים ו-2.8 חסימות. לרוע מזלו הוא שיחק בקליפרס, ולכן לא ממש הגיע לשום מקום. עבר לניו אורלינס בטרייד שהביא את כריס פול לקליפרס. מאז הוא טייל קצת בליגה (דאלאס, פורטלנד). לא שיחק בעונת 2016-17, וגם לעונה הקרובה אין לו קבוצה, אבל עדיין לא פרש רשמית. קיימן שיחק בליגה 13 עונות, רובן בתור שחקן חמישיה. הוא הופיע פעם אחת באולסטאר (2010) ומחזיק בממוצעי קריירה "נחמדים". לא כאלו שמישהו ממש יזכור, אבל לא זניח לחלוטין.

7. קירק היינריך – קפטן קירק הגיע לבולס אחרי 4 שנים מלאות בקנזס. בעונתו האחרונה, הוא הוביל את קנזס לגמר, שם הפסידו לסירקיוז וכרמלו אנתוני. היינריך, ביחד עם דאנג וגורדון היו אמורים להוביל את הבולס קדימה וקיבלו את הכינוי בייבי בולס. המטרה הייתה לשמור על הסגל הקיים ביחד. לצורך כך ההנהלה בשיקגו ניסתה לשכנע את השלושה לחתום על חוזי המשך מופחתים. היינריך היה הראשון שהיה זכאי להארכת חוזה, והוא הסכים. דאנג הסכים פחות, וגורדון בכלל לא הסכים ועזב את הבולס אחרי שסיים את חוזה הרוקי שלו. עונת השיא של היינריך, וגם של הבייבי בולס, הייתה 2006-2007 עת הגיעו לחצי גמר המזרח. משם החלה ההתדרדרות. היינריך התחיל עם פציעות, וב-2008 הבולס בחרו את רוז והיינריך נאלץ לרדת לספסל. ב-2010 שיקגו העבירה אותו לוושינגטון והוא התחיל לנדוד בליגה. הוא חזר לשיקגו שהעבירה אותו שוב בטרייד, הפעם לאטלנטה. עונתו האחרונה בליגה הייתה 2015-16. בגיל 35 הוא כבר כמעט לא שיחק. היינריך נתן 4 עונות ראשונות מצויינות, ואחר כך דעך לאיטו. גם כתוצאה מפציעות וגם כתוצאה מאיבוד המקום שלו ברוטציה.

8. טי ג'י פורד – פורד עשה עונת רוקי סבירה, לפני שהיא כמעט נקטעה, כמו גם הקריירה שלו כולה. בחודש פברואר באותה עונה הבאקס שיחקו נגד מיניסוטה, ופורד עלה לסל מול מארק מדסן שניסה לחסום אותו. פורד נפל בצורה רעה על הישבן שלו ונפצע בעצם הזנב עם חבלה בעמוד שדרה. זו פציעה גומרת קריירה, אבל פורד הצליח לחזור לפרקט אחרי עונה וחצי בחוץ, ורשם עונה טובה מאוד במדי מילווקי. אלא שהבאקס כבר לא ראו אותו כחלק מהעתיד שלהם, ובקיץ העבירו אותו לטורונטו שם פגש טקסני אחר מהדראפט הזה, כריס בוש. עונת 2006-07 הייתה הטובה ביותר של פורד בליגה, ועם 14 נקודות ו-7.9 אסיסטים, הוא ובוש הובילו את טורונטו בחזרה לפלייאוף. אלא שעונה לאחר מכן פורד שוב נפצע בגב והחמיץ זמן משמעותי. בהעדרותו, חוזה קלדרון השתלט על עמדת הרכז, וטורונטו שהחתימה אותו רק קיץ לפני על חוזה ארוך טווח, שלחה אותו בטרייד לאינדיאנה. גם בפייסרס הוא פתח טוב באופן אישי, לפני שהפציעות גרמו לו להחמיץ זמן משמעותי. בתום 3 העונות באינדיאנה הוא חתם בסן אנטוניו, אלא שאחרי 11 משחקים נפצע שוב בגב, ונאלץ לפרוש בגיל 28.

פורד היה מהיר כשד, ויכל להגיע הרבה יותר רחוק, אלמלא אותה פציעה ראשונית.

9. מייק סוויטני – מייק סוויטני היה השחקן היחיד ב-2003 בקולג'ים שדורג בין 20 הראשונים גם בנקודות וגם בריבאונדים. אלא שסוויטני נאבק לאורך הקריירה הקצרה מאוד שלו במשקל ובפציעות שנבעו מהמשקל שלו. אחרי 2 עונות בניקס, הוא נשלח לשיקגו כחלק מהטרייד הידוע לשמצה שהביא לניקס את אדי קארי. הוא שיחק בשיקגו עוד 2 עונות. מ-2007 עד 2009 הוא לא שיחק כדורסל. ניסה לעשות קאמבק לליגה בבוסטון סלטיקס, אבל לא הצליח לעבור את מחנה האימונים ומאז הוא מטייל בליגות הכדורסל של המזרח הרחוק ומרכז אמריקה.

10. ג'ארוויס הייז – בעונה וחצי הראשונות שלו בליגה הייז נחשב גניבה. אלא שמפגש ברכיים מקרי עם מאנו ג'ינובילי שינה את הכל. מס' ימים אחרי אותו אירוע מכונן, הברך שלו התפרקה לגמרי בנסיון הטבעה והייז החמיץ את שארית העונה. הוא ניסה להמנע מניתוח, אבל לאחר ששיחק רק 21 משחקים בעונה העוקבת וחווה בעיות חוזרות בברך, עבר את הניתוח. כשחזר כבר לא היה אותו שחקן. וושינגטון לא הציעו לו הארכת חוזה אחרי 4 עונות, והייז הסתובב קצת בליגה (דטרויט וניו ג'רזי) לפני שעבר לאירופה. בילה בטורקיה, רוסיה, וגם עונה אחת בעירוני אשקלון. מאז 2014 משחק ברומניה.

11. מיקל פייטרוס – פייטרוס היה D&3 לא רע בכלל. שיחק בגולדן סטייט 5 עונות לפני שעבר לאורלנדו, איתה הגיע לגמר ה-NBA ב-2009. ב-2010 אורלנדו שלחה אותו לפיניקס, ואחרי שנגמר החוזה שלו הוא הסתובב קצת בבוסטון וטורנטו. ב-2015 שיחק עונה אחת בננסי בצרפת.

12. ניק קוליסון – בשום שלב בקריירה של קוליסון הוא לא נחשב לכוכב, ועדיין בעונה הקרובה קוליסון יפתח את עונתו ה-14 בליגה, כולן באותו מועדון (טוב, 2 מועדונים, אבל זה לא הוא שעבר, זה המועדון שעבר ביחד איתו). הפורוורד הקשוח נבחר על ידי סיאטל, ואחרי שסיאטל הלכה לבניה מחדש ולאוקלהומה סיטי הפך למנהיג של הקבוצה הצעירה. שחקן קשוח שלא מפחד ממגע ושאין לו בעיה לשטח יריבים על הפרקט. בעונות האחרונות הדקות שלו מעטות מאוד, אבל הוא עדיין המנהיג בחדר ההלבשה של הת'אנדר.

13. מרקוס בנקס – מרקוס בנקס היה רכז הגנתי לא רע בכלל. הגיע לבוסטון בטרייד מממפיס ביחד עם קנדריק פרקינס. אלן אייברסון, ששיחק באותו בית כמו בוסטון, החמיא לו וקרא לו השחקן שהכי קשה לו לשחק נגדו. ב-2006, דוק ריברס העדיף את דלונטה ווסט ושלח את בנקס למיניסוטה. בנקס רשם את חצי העונה הכי טובה שלו, ופיניקס בחרו לתת לו חוזה ל-5 עונות תמורת 21 מליון דולר. אחרי עונה וחצי העבירו אותו למיאמי בטרייד על שאקיל אוניל. ואחרי זמן מה הוא הועבר שוב בטרייד על אוניל, הפעם אוניל אחר. ג'רמיין אוניל. והפעם לטורונטו. ב-2011 טורונטו העבירה אותו לניו אורלינס, אבל הוא לא שיחק שם כלל. עבר לפנתנייקוס לעונה אחת. לאחרונה נראה ב-2016 בליגה הקטארית.

14. לוק רידנהאור – רידנהאור לא נראה כמו שחקן NBA, ועדיין הוא שיחק בליגה 12 עונות, 7 מתוכן כרכז ראשון. נבחר על ידי סיאטל וכבר בעונתו השניה בליגה הפך לרכז הראשון שלה. בעונת 2007-2008 הוא איבד את עמדת הרכז הפותח לארל ווטסון, ובעקבות ההגעה של ווסטברוק נשלח בטרייד למילווקי. גם שם הצליח למרות שירד לספסל. ב-2010 הוחתם על ידי מיניסוטה ושימש שם רכז ראשון 3 עונות. בעונתו האחרונה בליגה, הוא חתם באורלנדו על חוזה לעונה אחת, עם עונה שניה לא מובטחת. "רגע התהילה" הגדול שלו הגיע כשעבר 4 קבוצות בתוך 6 ימים, לפני ששוחרר. לא משחק מאז 2015, פרש רשמית ב-2016.

15. ריס גיינס – שיחק בליגה רק 3 עונות ולא הצליח לקבל דקות. ב-2006 עבר לשחק באיטליה והסתובב ברחבי העולם מספר עונות. כיום עוזר מאמן במזרח קנטקי.

16. טרוי בל – קריירת ה-NBA של בל הייתה קצרה במיוחד ונמשכה 34 דקות. כבר ב-2004 הוא עבר לאירופה ושיחק בריאל מדריד, למרות שממפיס שילמו לו במשך 3 עונות. המשיך לטייל באירופה ובעולם, כיום עדיין משחק בארגנטינה.

17. זרקו צ'אבארקאפה – צ'אברקאפה שיחק ב-NBA רק 3 עונות בפיניקס וגולדן סטייט. פציעות גב מנעו ממנו את המשך הקריירה. הוא לא שיחק מ-2006 עד 2009, וניסה לעשות קאמבק במדי פודגוריצה, אבל הפציעות הכריעו אותו.

18. דייויד ווסט – לפני שהפך לרודף טבעות ושחקן קצה ספסל, דייויד ווסט היה שחקן מוביל בליגה. אחרי 2 עונות שבהן לא ראה יותר מדי דקות, ווסט נזרק למרכז העניינים ועשה עונת פריצה של 17.1 נקודות ו-7.4 ריבאונדים. במשך 10 העונות הבאות הוא קלע בדאבל פיגרס כשהוא מוריד לפחות 6 ריבאונדים במדי ניו אורלינס ואינדיאנה. היה חלק חשוב מהקבוצה שאיתגרה את ההיט ב-2013 ו-2014. ב-2015 ויתר על אופציה בחוזה שהייתה שווה 12 מליון דולר והלך לשחק בספרס על חוזה מינימום. ווסט אמר שכסף זה לא הכל בחיים, והיה חשוב לו להאבק על אליפות וכמובן לזכות בטבעת. הוא זכה בטבעת בעונה האחרונה במדי גולדן סטייט כשהוא מסתפק ב-12 דקות משחק צנועות.

ווסט הוא דוגמא לבחירה מצויינת במקום ה-18. הוא אמנם לא היה סופרסטאר, אבל היה שחקן מוביל ב-2 קבוצות שונות. הוא היה סקורר, מנהיג וידע לנצל היטב את היתרונות שהיו לו על היריבים שלו. הוא הגיע פעמיים לאולסטאר והיה שחקן מצויין גם בעונות שלא. בסופו של דבר הקריירה שלו תזכר בזכות המרדף אחרי הטבעת בשנים האחרונות, אבל ראוי לזכור אותו בזכות הדברים האחרים שהוא עשה.

19. סשה פבלוביץ' – נבחר על ידי יוטה, אבל הגיע לקליבלנד בעונתו השניה בליגה. לרגע אחד הוא נראה כמו שחקן ראוי לצד לברון (איפשהו ב-2007), אבל הרגע הזה עבר דיי מהר. שיחק בליגה 10 עונות וגם על זה מגיע לו צל"ש.

20. דנטה ג'ונס – שחקן נשמה. כמו שנהוג לומר. שיחק בליגה 10 עונות, וב-3 העונות האחרונות מחלטר על חוזים קצרים. היה שומר טוב, בלי קליעה.

21.בוריס דיאו – בוריס דיאו הוא גאון כדורסל, אלא שכמו בכל תחום אחר, הגאונות שלו מתפרצת תחת התנאים הנכונים. אחרי 2 עונות אנמיות למדי באטלנטה, דיאו הגיע לפיניקס, ונתן עונת פריצה מרשימה לצד סטיב נאש. כתוצאה מכך, הוא זכה בפרס השחקן המשתפר. דיאו הציג בעיקר חוכמת כדורסל וראיית משחק מרשימה מאוד. ההמשך בפיניקס היה פחות טוב, עד שנשלח בטרייד לשארלוט. בשארלוט הוא התחיל לזרוק שלשות וממוצע הנקודות שלו עלה. אלא שדיאו השמין (ולא מנחת) ונראה אנמי משהו. המעבר לספסל של סן אנטוניו עשה לו רק טוב. בספרס, דיאו עלה מהספסל ביחד עם מאנו, וכשהשניים היו על המגרש ביחד הם ניהלו את משחק ההתקפה של הספרס. שירה בתנועה, גאונות ממש. מסירה ועוד מסירה ועוד מסירה. תנועה בלתי פוסקת, חסימות, ובסוף ההתקפה הגיעו לאיש הנכון במקום הנכון.

ב-2016 עבר ליוטה. שם הדרישות היו אחרות, דרישות שדיאו לא יכל לעמוד בהם. דיאו צריך את החופש והיכולת ליצור לאחרים, הוא צריך שחקנים שיעבדו איתו. הוא צריך את אותו ניצוץ של גאונות שידליק אותו (כתבנו על זה בהרחבה בשנה שעברה). נאש עשה את זה בפיניקס, פופוביץ' בסן אנטוניו. ביוטה לא היה לו את זה. דיאו כרגע שחקן חופשי, ולא פוסל שום מהלך, כולל חזרה לאירופה.

22. זוראן פלאניניץ' – 3 עונות בניו ג'רזי לפני שחזר לאירופה.

23. טראוויס אאוטלו – אאוטלו היה שחקן בינוני להחריד, שזכור בעיקר בגלל החלטה איומה של הנטס (אחת מני רבות) לתת לו חוזה של 35 מליון דולר ל-5 עונות. בדצמבר 2011 הנטס מיהרו להשתמש בסעיף האמנסטי החדש (אז) בשביל לתקן את הטעות ההיא. היו לו כמה עונות טובות, אבל בעיקר היה תקוע בין עמדת ה-PF ל-SF. הרבה יותר מתאים לכדורסל של היום.

24. בריאן קוק – 9 עונות בליגה, קריירה נחמדה, לא הרבה יותר מזה.

25. קרלוס דלפינו – קריירת ה-NBA של דלפינו היא סוג של פספוס. השחקן הצליח הרבה יותר ברמה הבינלאומית, אבל יש תחושה שב-NBA קצת פספסו אותו. חלק מזה בגלל הזמן בדטרויט שבו הוא לא ממש הצליח לבוא לידי ביטוי. המעבר לטורונטו עשה לו טוב, ובמילווקי זכה אפילו לפתוח והחזיר תרומה נאה. הקריירה שלו נגמרה בטרם עת בגלל פציעה. כיום משחק בארגנטינה.

26. אנדובי אבי – שיחק בליגה 2 עונות לפני שהתחיל לנדוד בעולם. במסגרת נדודיו ביקר בבני השרון ב-2007 ובבני הרצליה ב-2013.

27. קנדריק פרקינס – קנדריק פרקינס היה סנטר קשוח, שהיה חלק משמעותי באליפות של בוסטון ב-2008. קווין גארנט גידל וטיפח את פרקינס שהיה סנטר הגנתי מצויין בתקופה ההיא. ב-2010 איינג' שלח אותו לת'אנדר בתמורה לג'ף גרין. בת'אנדר התפקיד של פרקינס היה לגדל את הילדים ולהנהיג אותם. הוא קיבל חוזה שהיה גדול בכמה מידות על מה שהחזיר על הפרקט, אבל הוא דאג להחזיר את זה בהנהגת חדר ההלבשה. היה לו חלק גדול בטרייד של הארדן כיוון שהת'אנדר לא רצו לשחרר אותו למרות תרומה מזערית על המגרש ולא מעט מהלכים מביכים.

28.ליאנדרו בארבוסה – בארבוסה היה מהיר כשד וסקורר מצויין. בפיניקס שבחרה אותו הוא עלה מהספסל, וזכה בפרס השחקן השישי פעם אחת. הוא היה אחראי על דקות המנוחה של נאש, וכשהכדור היה בידיים שלו הוא ידע לעשות איתו רק דבר אחד, נקודות. אחרי 7 עונות בפיניקס הסתובב קצת בליגה, חזר לפיניקס, וזכה באליפות בגולדן סטייט ב-2015. חזר לפיניקס בעונה שעברה בתור וטרן שתפקידו לגדל את הילדים. 6 עונות בספרות כפולות וקריירה יפה מאוד לשחקן הברזילאי.

29. ג'וש הווארד – כבר בעונתו השניה בליגה הווארד הפך לשחקן חמישיה בדאלאס. הווארד עשה הכל בהגנה ובהתקפה ונחשב בשלב מסויים למספר 2 של הקבוצה אחרי נוביצקי. הבעיה של הווארד היתה שהוא לא ידע לסתום את הפה. הווארד לא התבייש לדבר על השימוש שלו במריחואנה בזמן האוף סיזן, ושימוש במריחואנה היה כנראה גם אחת הסיבות שהוא נבחר רק 29. היה חלק חשוב מהקבוצה של דאלאס שהגיע לגמר ב-2006, והקבוצה שסיימה עם המאזן הטוב בליגה ב-2007 (ועפה בסיבוב ראשון). ב-2009 התחילה ההדרדרות שלו כשחקן, ודאלאס שלחה אותו לוושינגטון. ב-2010 קרע את ה-ACL, פציעה ממנה לא באמת התאושש. הוא הסתובב עוד קצת בליגה לפני שפרש. כיום מאמן של פיאדמונט אינטרנשיונל (קולג' בצפון קרוליינה). הווארד רשם הופעה אחת באולסטאר.

שחקנים נבחרים מהסיבוב השני:

31. ג'ייסון קאפונו – שיחק בליגה 9 עונות. בשיאו קלע 51% משלוש, והיה אלוף השלשות. הפציעות דרדרו אותו ובשלהי הקריירה גם הקליעה נעלמה.

32. לוק וולטון – הבן של ביל, שיחק בליגה 10 עונות, 8 מתוכן בלייקרס. היה חלק חשוב מהתקפת המשולש של פיל וזכה עם הלייקרס ב-2 אליפויות. שיחק בקליבלנד 2 עונות לפני שפרש. הפך לעוזר מאמן של הווריורס, ואחרי עונה מרשימה כעוזר ראשי, חזר ללייקרס בתור מאמן ראשי. וולטון היה שילוב של חוכמת כדורסל וחברה טובה בחדר ההלבשה. הוא לא היה אתלט גדול, ולא היה גבוה במיוחד, אבל ידע בדיוק מה לעשות עם הכדור. זה גם מה שהופך אותו למאמן מצוין.

38. סטיב בלייק – אם על רידאנור כתבתי שהוא לא נראה כמו שחקן NBA, מה נגיד על בלייק? 14 עונות בליגה, רוב הזמן כרכז מחליף. היה רכז ראשון בפורטלנד ל-2 עונות.

41. וילי גרין – קריירה סולידית של 12 עונות בליגה, 7 מתוכן בפילדפיה. שומר נפלא, בלי קליעה כמעט בכלל. היה אמור להשלים את אייברסון, אבל בלי קליעה זה ממש לא קל.

42. זאזא פאצ'וליה – את רוב הקריירה שלו זאזא עשה באטלנטה על הספסל. ב-2 עונות בלבד פתח בחמישיה, עשה מספרים סבירים, אבל ההוקס הפסידו בכמויות. כשאל הורפורד הגיע, זאזא חזר לספסל והפך למחליף שלו. ב-2013 חתם במילווקי, ובמפתיע פתח שם בלא מעט משחקים. כשגרג מונרו הגיע הועבר לדאלאס. רק במעבר לדאלאס וההדרדרות המדהימה של ההגנה של מילווקי הבינו את החשיבות של זאזא. בדאלאס הוא סוף סוף פרץ לתודעה, אחרי שכמעט נכנס לחמישיות האולסטאר בגלל דחיפה גיאורגית חזקה. גרם לליגה לשנות את החוק, ככה שהצבעות הקהל יהיו רק 50% בשיקולי הבחירה לחמישיות האולסטאר. עדיין הייתה לו עונה יפה מאוד בדאלאס עם 9.4 ריבאונדים למשחק. במקום למנף אותה, הוא חתם בגולדן סטייט בשכר של 3 מליון דולר לעונה. כנראה שאף אחד לא היה זוכר אותו מעונת האליפות, אלמלא המהלך הזה:

להגנתו של זאזא הוא פשוט מגושם. הוא כמעט גמר לדוראנט את העונה אחרי שנחת על הברך שלו ועלה לשחקן קבוצתו בכמעט חודשיים בחוץ. הוא היה שחקן אגרסיבי על גבול המלוכלך, אבל כנראה שהאירוע הגדול שבגללו ישאר בזכרון הקולקטיבי הוא הפציעה של קוואי בגמר המערב העונה. ישחק בווריורס גם בעונה הבאה.

43. קית' בוגאנס – 11 עונות בליגה, ב-8 קבוצות שונות. D&3 סביר.

45. מאט בונר – עוד שחקן במחזור שסגר 12 עונות בליגה, בלי להיות שחקן טוב במיוחד. אחרי 2 עונות בטורונטו הגיע לסן אנטוניו. הג'ינג'י סגר שם 10 עונות בזכות יכולת הקליעה משלוש (41% בקריירה). היה דמות מעניינת ומצחיקה, בטח בסן אנטוניו, אבל היה לו הרבה זמן פנוי, כי הוא לא שיחק כל כך הרבה.

47. מו וויליאמס – מו וויליאמס היה הנהנה העיקרי מהפציעה של טי ג'י פורד. אחרי חצי עונה ביוטה שבה לא עשה יותר מדי, הוא הגיע למילווקי, ובהעדרו של פורד, הפך לרכז הפותח שלה. עונה לאחר מכן פורד חזר, ווויליאמס היה השחקן השישי וקיבל הרבה דקות. מילווקי בנו עליו, ולכן נתנו לפורד ללכת. וויליאמס חזר להיות הרכז הפותח של מילווקי. ו-4 עונות אחרי שנבחר במקום ה-47 קלע 17 נקודות עם 6 אסיסטים למשחק. בעונת 2008-2009 מילווקי העבירה אותו לקליבלנד, ומו וויליאמס הפך לסגן של לברון. זה מעיד על הניהול של קליבלנד באותה מידה שזה מעיד על וויליאמס. מו וויליאמס היה שחקן טוב, אבל לא מספיק טוב בשביל להיות מספר 2 בקונטנדרית. הגיע לאולסטאר פעם אחת בחסות לברון. אחרי שלברון עזב, קליבלנד שלחה אותו לקליפרס כשהם לוקחים בחזרה את החוזה השמן (והשחקן השמן) של בארון דייויס ואת בחירת הדראפט שהביאה להם את קיירי. וויליאמס מאז מסתובב בליגה. ולמרות שהמשיך לקלוע בדאבל פיגרס, היה הרחק ממרכז העניינים מאז שעזב את קליבלנד. חזר לקליבלנד וזכה איתה באליפות ב-2016 אבל לא היה בורג מרכזי, ושותף רק ב-41 משחקים. בקיץ הרים את אופציית השחקן שלו לעונה נוספת, ואמר שהיא תהיה האחרונה. אלא שבספטמבר הודיע שכנראה יפרוש בגלל פציעה. קליבלנד כעסו, וזה נגמר בטונים צורמים.

49. ג'יימס ג'ונס – אלוף המזרח 7 שנים ברצף, 3 אליפויות. נשמע לכם מוכר? זה מכיוון שג'ונס חבר טוב של לברון, ומאז 2010 משחק בכל אחת מהקבוצות שלו. ג'ונס מוכיח שלפעמים צריך פשוט לדעת עם מי להתחבר. סוגר קריירה נאה של 14 עונות, בהן הרוויח 25 מליון דולר. הדבר היחיד שאפשר לציין לגביו זה 40% לשלוש בקריירה. פרש בקיץ, והחל מעונה הבאה יתפקד כאסיסטנט GM בפיניקס.

51. קייל קורבר – מוכיח שב-NBA צריך לדעת לעשות דבר אחד, אבל לעשות אותו טוב. קלעי על, לא אתלטי, לא שומר, ועדיין מקבל דקות משמעותיות בזכות היכולת שלו להפציץ שלשות. הוא גורם להגנות להתמקד בו, למרות שלמעט השלשות הוא לא ממש יודע לעשות שום דבר. רץ מאחורי חסימות, מושך את המגנים שהפחד הגדול שלהם הוא השלשה שלו. התחיל בפילדלפיה, משם עבר ליוטה, בה רשם עונה של 53% משלוש ב-52 משחקים. הגיע לשיקגו, ואחרי זה לאטלנטה. תחת מייק בודנהולזר, וכשגיל 30 כבר מאחוריו הגיע הפריחה האמיתית שלו. בעונתו הטובה ביותר, ההוקס הגיעו למקום הראשון במזרח עם מעל 60 נצחונות. קורבר רשם עונה של 48% מהשדה, 49% משלוש, 89.9% מהקו. זה אמנם לא 50-50-90, אבל זה עדיין מרשים במיוחד. בעונה האחרונה עבר לקליבלנד, ובקיץ, בגיל 35, קיבל חוזה של 22 מליון דולר לעוד 3 עונות. זה ישלים לו שכר של 80 מליון דולר בקריירה. לא רע לבחירה 51, לא רע לשחקן שיודע לעשות רק דבר אחד.

קרא עוד