לכתבה הראשונה בסדרה : לשבור את האבן
זו אקסיומה ידועה שכדי להשיג דבר טוב אתה צריך להתחרות עליו עם אחרים, ולהיות מוכן לשלם את המחיר המקסימלי הנדרש. כשסן אנטוניו הביאו את למרקוס אולדרידג' זה בדיוק מה שהם עשו. אבל ב18 שנים שקדמו להחתמה של אולדרידג', מי היה הפרי אייג'נט המרכזי שהספרס נאבקו עליו בשוק החופשי?
מאליק רוז, שחתם ב-1997 על חוזה לשנה תמורת 270 אלף דולר?
ברוס בואן ומייקל פינלי, תמורת 3 מיליון לעונה כל אחד?
בוריס דיאו שקיבל 9 מיליון לשנתיים?
דני גרין שהרוויח קצת יותר ממיליון דולר בשנתיים הראשונות בקבוצה?
אולי פאטי מילס, שחתם על חוזה כמעט כפול מזה של גרין ב-2012?
מתוך הרשימה הזו בחרתי להתמקד בשני שמות עדכניים יחסית: האחד קלע 7 שלשות במשחק גמר הNBA, ועדיין מחזיק בשיא השלשות לסדרת גמר. השני אחראי לאחת התרומות הגדולות ביותר אי פעם לאליפות יחסית למה שנראה בסטטיסטיקה. אבל כאשר הם נאספו על ידי הספרס, היו דני גרין ובוריס דיאו בנקודת השפל בקריירה של כל שחקן.
בפברואר 2012 דיאו שוחרר בבושת פנים מאחד המועדונים הגרועים בהיסטוריה של הליגה, שארלוט בובקאסט שסיימו את העונה במאזן 59-7. חודש לפני כן קרע מאמן הבובקאסט דאז פול סילאס את דיאו בראיון. הוא לא בכושר והוא לא מחויב, אמר עליו סילאס. אם לא תרבות הפוליטיקלי קורקט, הוא גם היה מכנה את הצרפתי 'שמן'. אבל דבר אחד הרגיז את סילאס, כמו גם את מייק וודסון באטלנטה לפניו, יותר מכל: הוא רצה שדיאו יפסיק למסור, ויתחיל לזרוק.
ולזאת בוריס דיאו לא היה מוכן.
נדמה שיש מעט שחקנים יותר חידתיים מבוריס דיאו. הפורוורד הצרפתי הוא פשוט קונפליקט מהלך: יש לו יכולת אתלטית נדירה, אך הוא מסרב להשתמש בה. הוא יכול לשחק בכל תפקיד על המגרש. מסוגל לקלוע מול כל שומר, אבל מעדיף בכלל למסור. על עצמו הוא מעיד שהוא קל לאימון, אבל גם קשה לאימון.
"האם אתה רוצה להיות אולסטאר?", שאל אותו סילאס בפגישתם הראשונה.
"לא ממש", ענה לו דיאו.
הוא אמן של המשחק, שכמו צרפתי אמיתי אוהב ליהנות מהחיים הטובים מחוץ לו. אחד הסיפורים שמספקים הצצה לאופיו התרחש באימונים שלפני הדראפט, שם סקאוטים ומומחים מרחבי הליגה עומלים לאבחן את היכולות הפיזיות וכישורי הכדורסל של המועמדים. באחד הימים הגיע דיאו, לבוש באימונית ומחזיק קפוצ'ינו בידו, אל המתקן שבוחן יכולת ניתור אנכי. "מה השיא פה?", שאל ונענה שאמארה סטודאמייר הצליח להגיע לרף העליון. דיאו הוריד את האימונית, הניח את הקפוצ'ינו ביד וקפץ עד לרף העליון של המתקן, זרק "זה לא היה קשה" וחזר לשתות את הקפוצ'ינו.
במיטבו, הצרפתי יכול להביא לקבוצות שלו ערך אול-אראונד ייחודי. ב2005-2006 הוא זכה בפרס השחקן המשתפר אחרי עונה של 13.3 נקודות, 7 ריבאונדים ו-6 אסיסטים והיה השומר הטוב ביותר בקבוצה המלהיבה של פיניקס. בפלייאוף הוא העלה את כמות הנקודות ל-18.7. יותר מזה – הוא היה הרכז השני של הקבוצה מעמדת הפורוורד, אחרי סטיב נאש, וכשנאש נפצע הוא ריכז גם מעמדת הפוינט גארד. באותן השנים דיאו הרגיש טבעי במערכת שבנה מייק דאנטוני, ודאנטוני ראה בדיאו כשחקן המושלם שלו, לצד סטיב נאש. פיניקס שיחקו את הכדורסל כפי שדיאו האמין שהוא צריך להיות משוחק: כדורסל קבוצתי, עם שחקנים אינטיליגנטיים על המגרש שמניעים את הכדור אחד לשני. והוא יכל למסור כאוות נפשו.
כמו אמן אמיתי, דיאו זקוק לחדווה כדי ליצור. כשמייק וודסון רצה שהצרפתי יקלע יותר בסגנון הבידודים שלו, דיאו ענה שהוא לא יכול לשחק אצלו.
"אי אפשר לתקוע אותו בקופסה", אמר עליו דיוויד גריפין, שפגש בדיאו כאשר היה חלק מהצוות של הסאנס, "הוא צריך לגדול באופן אורגני לתפקיד". בשארלוט המתפוררת הוא איבד את החדווה, ולפני ששוחרר הוא קלע 7.5 נקודות למשחק ב-40% מהשדה.
ההימור על שחקן בן 30, מעבר לשיאו וללא חשק לא היה טריוויאלי עבור הספרס.
אופי הוא התכונה החשובה ביותר שמחפש המועדון בשחקן, לפני כישרון. אתה צריך כישרון מסוים בקבוצה שלך, אמר פופוביץ' בהרצאה למאמנים ששוחררה לא מזמן לרשת, אבל מעבר לזה – רק מנטאליות. השחקן ההוא עם הפוטנציאל יהיה זה שבסופו של דבר יגרום לפיטורים שלך.
פופ הוא חסיד של התמדה ועבודה קשה, אבל צד אחר ופחות מדובר שלו הוא זה שרואה בשחקן שמולו אדם שלם ולא רק אתלט. סיפורים מהקולג' בו אימן בשנות ה-80' מספרים על מאמן קשוח שצורח על השחקנים שלו, אבל גם על אינטלקטואל שאוהב לשוחח על החיים עם כוס יין ביד. גם מערכת היחסים בינו לבין הצרפתי שילבה את שני ההיבטים הללו. כשדיאו לא עשה את העבודה, פופוביץ' לא היסס לספסל אותו בסדרת הגמר ב-2013. באותה המידה הוא גם ידע לפרגן כאשר דיאו היה זקוק לחופש בתום האליפות של 2014. והכי חשוב, הוא נתן לו להיות עצמו על המגרש – ודיאו החזיר בגדול.
בריצת הפלייאוף של 2014 דיאו כבר היה בורג חשוב במערכת. 26 נקודות במשחק השישי מול הת'אנדר העלו את הספרס לגמר, אבל כאן ההצגה שלו רק התחילה. בגמר סן אנטוניו הציגה שירה במסווה של כדורסל, ודיאו סיפק סדרה מופתית תוך שהוא קולע 6.2 נקודות למשחק בלבד. הוא הוריד ריבאונדים, הניע את הכדור, יצר מיסמצ'ים בהתקפה ונתן עבודה יפה בהגנה מול לברון ווויד. אבל בעיקר, הוא עשה את מה שהוא הכי אוהב – הוא מסר – בכל מצב, ומכל זווית אפשרית. 5.8 אסיסטים, לצד 8.6 ריבאונדים היו לו בסדרה הזו ולשיאו הוא הגיע כשנתן 8 נקודות, 9 ריבאונדים ו-9 אסיסטים במשחק מספר 4 בסדרה. שחקן אחר היה מתבאס על המעט שחסר לו לטריפל דאבל, אבל לדיאו פשוט לא אכפת מהדברים הללו.
דני גרין היה זקוק למעט מהייחודיות הזו של דיאו. אחרי הכול, הוא שוחרר מקליבלנד בתום העונה הראשונה מכיוון שלא הצליח להתבלט. "לא היה לו שום דבר שקבוצה יריבה מכניסה לדו"ח הסקאוטינג שלה", אמר עליו מייק בראון בזמנו. הסגל של קליבלנד הורכב משרידי תקופת לברון ג'יימס והקבוצה הייתה נואשת בחיפוש אחר כישרון. גרין נבחר על ידי קליבלנד במקום ה-46 בדראפט בעיקר בזכות היותו הדבק של אלופת המכללות, צפון קרוליינה, אבל השוטינג גארד היה שחקן מאוד מוגבל ללא יכולת לייצר לעצמו נקודות. אחרי כמה חודשים של ישיבה בבית, ללא אופציות בליגה, הוא מצא את עצמו בצומת דרכים נפוצה אצל שחקני שוליים בNBA – חוזה מקצועני מובטח מעבר לים, או להמשיך לרדוף אחרי החלום.
למזלו של גרין, הקבוצה האחרונה בה הוא נבחן וממנה שוחרר הייתה סן אנטוניו ספרס. פופוביץ' ומאמנו של גרין במכללות, רוי וויליאמס, הם חברים טובים וויליאמס הצטרף לפופ בשיחת השחרור של גרין. "אמרנו לו למה הוא נחתך, ואמרנו לו שהוא ימשיך להיחתך אם לא יעשה A, B ו-C", שיחזר פופוביץ, "זה היה על הגישה שלו, על אגרסיביות, על ביטחון ועל דברים אחרים". זו הייתה חתיכת שטיפה שיכולה לשבור שחקנים אחרים, אבל דני גרין לקח זאת כהדרכה של מה לעשות כדי להישאר בליגה. מרגע שהבין שהוא כרגע סתם עוד שחקן, גרין עבד קשה כדי למקסם את הכלים שבידיו ולבנות לעצמו את הייחודיות שתשאיר אותו בליגה. שלשות והגנה היו שני פרמטרים בהם הצטיין במכללות, וגרין זרק מאות שלשות ביום, מנקודות שונות על המגרש ובסיטואציות שונות, עד שפיתח את הנשק ההתקפי בו הוא מתמחה היום.
זה יכול להיות עוד סיפור מלא השראה על עבודה קשה, אבל על כך כבר דובר בטור הקודם ולמען האמת – זה לא סיפור ייחודי עבור רול פלייר בליגה. הליגה צמאה לשחקני 3 & D והחוזים שקיבלו דמארה קרול ו-ווס מתיוז (שבמקור לא נבחר כלל בדראפט) בקיץ האחרון משקפים זאת היטב. אולם בתקופה שגרין השתלב בספרס קלעים היו מצרך מבוקש במיוחד בקבוצות שמבוססות על כוכבים והוגבלו לעמידה בפינה כדי לאפשר לכוכבים מרחב פעולה. השוטינג גארד, לעומת זאת, הגיע לאחת ההתקפות הדינאמיות והמהנות לצפייה בליגה ונכנס לחמישייה במקום מכשף עם הכדור כמו מאנו ג'ינובילי. גרין נכנס לחמישייה באמצע העונה המקוצרת של 2011-2012 ומאז לא יצא ממנה. בעונה שלאחר מכן הוא פתח בכל 101 המשחקים (עונה רגילה ופלייאוף) שבהם שותף, וזאת למרות קליעה סטריקית שזיכתה אותו בכינוי "icyhot".
גם בגיל 28, דני גרין עדיין שחקן התקפי מאוד מוגבל. בעוד שבאותו משחק מפורסם בגמר הוא ייצר לעצמו את אחת מ-7 השלשות, בדרך כלל הוא תלוי הרבה יותר בחבריו לקבוצה. הוא מתבסס כמעט באופן מוחלט על catch-and-shoot כדי לייצר נקודות, ו-97% מהשלשות שלו העונה הגיעו כתוצאה מאסיסטים. כיאה לכינויו הוא התחיל את העונה מהטווח פשוט זוועה, אבל למרות הירידה הדרסטית באחוזים icyhot עדיין פתח בכל 76 המשחקים בהם שיחק. הוא חלק אינטגראלי מהשיטה, וההתאמה שלו מבוססת בראש ובראשונה מידיעת מקומו במערכת – תפקיד שכולל תנועה מרובה, וכמה שפחות כדרור. שנים של אימונים ושל תיאום הביאו את הנעת הכדור של הספרס לרמה כמעט אוטומטית, מה שמאפשר לא רק לחברים לקבוצה למצוא את גרין כשצריך, אלא גם לו למצוא אותם ללא הזדקקות לראיית משחק עילאית.
בטור הקודם הצגתי את המהפך של קוואי לנארד מאתלט עם כישורים גולמיים לשחקן התקפה שלם וקטלני. אבל רוב שחקני הNBA הם לא קוואי לנארד. יש להם סט כישורים מסוים, יש להם סגנון, אופי, והבחנה ברורה בין הדברים שהם יודעים לעשות והדברים שהם לא יודעים לעשות. "They am what they am", ניסח את זה פופ בפופוביצ'יות. ולא מדובר רק על שחקנים משלימים – תראו את קובי בראיינט בגיל 37, מנסה שוב ושוב לעשות את מה שהגוף כבר לא מאפשר לו. על כל בוריס דיאו ודני גרין שמצאו את מקומם יש עשרה קנדל מרשלים אבודים ברחבי הליגה, שחקנים שיכולים להיות משמעותיים אבל נדחקים עקב צרכי הפרנצ'ייז בטווח הקצר או כי לא מצאו את המאמן שיאמין בהם.
במרבית המקרים המערכת שמסביב לשחקן היא זו שקובעת כמה אחוז מתוך הפוטנציאל שלו הוא יוכל לממש, וזו של סן אנטוניו מאפשרת לשחקנים שלה לממש אפילו יותר ממה שהם חשבו שנמצא בהם. עם זאת, חלק גדול מהחכמה היא למצוא את השחקנים שאיתם אפשר לעבוד ויש מערכת שלמה שעובדת באינטגרציה כדי לעשות זאת בהצלחה. את החלק הבא והאחרון אני רוצה להקדיש למערכת הזו, שבה גם עובד זוטר יכול להשפיע על החלטות הרות גורל לעתיד הפרנצ'ייז, אם הוא אמיץ מספיק כדי לגבש דעה ולעמוד על שלו.
