בשביל שדראפט יחשב לגדול במיוחד, הוא צריך לנפק לנו שחקן של פעם בדור. ב-1984 זה היה מייקל ג'ורדן. ב-1996 זה היה קובי ברייאנט. ב-2003 זה לברון ג'יימס. זה לא מספיק. צריך עוד סופרסטארים אולסטארים ושחקני חמישיה ורוטציה למכביר. כאן תמצאו הכל מהכל.
1. לברון ג'יימס – השוונו אותו למייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט ולא בכדי. ההבדל הגדול בין השלושה הוא שלברון סומן כדבר הגדול הבא כבר בגיל 15-16, מה שהפך אותו לבחירה הראשונה הברורה בדראפט. לברון עדיין בשיאו, אי אפשר עדיין לסכם את הקריירה שלו, ובכל מקרה זו לא מטרת הטור. מכיוון שנכתבו על לברון מיליוני מילים (גם אצלינו) אנחנו לא נכביר פה. נסתפק שכבר היום, כשיש עוד 2-3 עונות בטופ יש ויכוחים על מקומו בהיסטוריה, שני או שלישי או אולי אפילו ראשון. קשה לראות אותו עובר את מייקל, אבל מקום שני-שלישי זה ממש לא מופרך, הכל תלוי כמובן בטעם האישי שלכם. 3 אליפויות, 8 הופעות בגמר ה-NBA, מתוכן 7 האחרונות ברצף תוך שליטה מוחלטת במזרח. הוא היה ה-MVP של 3 הגמרים בהם זכה באליפות. ב-3 הגמרים אחרונים שהפסיד, ה-MVP היה השחקן ששמר עליו. מקום שביעי בנקודות בכל הזמנים, מקום 12 באסיסטים והוא בכלל לא רכז. 4 פעמים MVP של העונה הרגילה, חבר קבוע באולסטאר מ-2005, החל מעונת 2004-2005 מופיע בחמישיות ה-NBA, מעונת 2007-2008 המקום שלו בחמישיה הראשונה מובטח. הבחירה לאול אוף פיים רק מחכה לפרישה.
בין אם אתה שונאים אותו או אוהבים אותו, נשאר רק להעריך אותו. הנה כמה מהתצוגות הגדולות שלו. משחק 5 נגד דטרויט ב-2007:
משחק 6 נגד הסלטיקס 2012:
משחק 5 נגד הווריורס 2016:
ואם תהיתם איפה החסימה על איגודלה, אז תמצאו אותה בסוף הסרטון הבא. המהלכים הכי גדולים של לברון מכל פלייאוף:
מלך.
2. דרקו מיליצ'יץ' – הבאסט הכי גדול בכל הזמנים? סיכוי סביר שכן לאור מי שנבחר אחריו. מיליצ'יץ היה ילד אירופאי גבוה שקלע שלשות. השמועות הן שבאימון לפני הדראפט הוא הפיל את הלסת של ג'ו דומארס לרצפה וגרם לפיסטונס לבחור בו. הבחירה הגיעה לדטרויט בטרייד מממפיס, ולמרות שעל הלוח היה את השחקן הכי טוב בקולג'ים, בן 19 בלבד, הם העדיפו את הפוטנציאל של מיליצ'יץ'. דרקו שיחק 9 עונות ועזב את ה-NBA כמה משחקים אחרי שהתחיל את העשירית. הוא לא השאיר רושם בשום מקום שבו שיחק, והפך לבדיחה עצובה בליגה. לאחרונה ESPN עשו עליו כתבת תחקיר מקיפה. זו לא כתבה על כדורסל, זו כתבה על האיש, על מה הביא אותו לליגה, מה הניע אותו ומה גרם לו לעזוב. כתבה על אנושיות. ESPN אפילו הקליטו אותה לפודקאסטים לאלו שמתקשים לקרוא כתבות באורך הזה (כמוני).
הנה בקצרה מה שחשוב לדעת: ילד גבוה -> ילד הולך לשחק כדורסל -> ילד טוב -> ילד מגיע ל-NBA -> ילד לא אוהב כדורסל -> קבוצות עדיין שופכות עליו כסף ומנסות ל"תקן אותו" -> ילד משתכר וכועס כל הזמן -> ילד חוזר הביתה. מיליצ'יץ' הגיע לליגה בגיל מאוד צעיר, בלי לדעת יותר מדי על שום דבר. כדורסל היה מקצוע, משהו שהוא עושה, משהו שבא לו בקלות, אבל הוא מעולם לא אהב את המשחק. כיום הוא אפילו לא עוקב אחרי ה-NBA, ואין לו מושג מה קורה שם. את רוב זמנו בארה"ב הוא בילה שיכור וכועס. הקירות בבתים שגר בהם יעידו על כך, שכן הוא היה מכה באגרופיו בקירות והם היו מלאי חורים (קירות גבס). הוא שקל לעזוב אחרי שאורלנדו שיחררה אותו, אבל אז באה ממפיס וזרקה עליו 22 מליון דולר. הוא שקל לעזוב אחרי ממפיס, אבל אז היה התור של מיניסוטה לזרוק עליו 20 מליון דולר. בתחילת העונה העשירית שלו, בבוסטון, הפעם על שכר מינימום, הוא נכנס למשרד של דוק ריברס והודיע לו שהוא חוזר הביתה. בקבוצה פרסמו שהוא חוזר לטפל באימו החולה, אבל לא היה מדובר במחלה קשה. אחרי החזרה הביתה המשברים עוד המשיכו, והובילו אותו לקיק בוקסינג, אבל דרקו בסופו של דבר מצא את הדרך והתשוקה שלו. כיום הוא חוואי, ומגדל תפוחים.
3. כרמלו אנתוני – אנתוני היה השחקן הכי טוב במכללות ב-2003, והוביל את סירקיוז לאליפות ה-NCAA. בעיניו הוא היה אמור להבחר ראשון. רבים לא זוכרים, אבל לפני דראפט 2003, היו שתהו מי יותר טוב כרמלו או לברון. כיום, ההבדלים בינהם ברורים. כרמלו הגיע לדנבר, וההישג הכי גדול שלו עם הקבוצה ההיא היה הגעה לגמר המערב. זה קרה פעם אחת, אחרי שצ'ונסי בילאפס הגיע למועדון ועזר לסדר את הראש לכל המעורבים בדבר, כולל למלו. ב-2011 מלו כפה על דנבר טרייד שהעביר אותו לניו יורק. דנבר הצליחה לסחוט את הניקס כהוגן, ולדלל את הכשרון והנכסים בקבוצה, מה שלא עזר לכרמלו בהמשך. הוא לא הצליח לעשות יותר מדי בניקס, וכשנגמר החוזה שלו זה היה זמן מצויין עבור שני הצדדים להפרד. אלא שכמו זוגות שמפחדים להפרד, כי מפחדים להשאר לבד, השניים בחרו להשאר ביחד. השיחה נראתה בערך ככה:
פיל ג'קסון: מלו יקירי, אני אוהב אותך לנצח נצחים, וכהוכחה לא רק שאעניק לך חוזה מקסימום, גם אתן לך סעיף וטו על טריידים.
כרמלו: כבשת אותי בחוזה מקסימום.
אגב, זה לא היה חוזה מקסימום. מלו ויתר על שקל וחצי. כיום הפרידה היא כמעט בלתי אפשרית. הניקס כבר זמן רב מנסים להעביר את כרמלו בטרייד, אבל מלו מוכן לעבור רק לקונטנדרית, ובדרך כלל לאלו אין הרבה נכסים להציע, וכל העסק תקוע.
כרמלו סקורר מצויין, אולסטאר, ואולי אפילו סופרסטאר בעיני אוהדיו, אבל השורה התחתונה אומרת : 14 עונות בליגה, 10 הופעות בפלייאוף, 8 פעמים הוא הודח בסיבוב הראשון, פעם אחת בסיבוב השני, ופעם אחת בגמר האיזורי. כרמלו ניצח 3 סדרות פלייאוף מתוך 13 ששיחק.
הנה שיא הקריירה שלו בנקודות:
והנה סרטון קצת ישן שה-NBA ערך לו עם 10 המהלכים הכי גדולים בקריירה. הסרטון מ-2013:
4. כריס בוש – בוש הגיע לטורונטו, ומהר מאוד הפך שם לפנים של הפרנצ'ייז. הוא בילה בקנדה 7 עונות, כשהוא מעמיד באופן כמעט קבוע ממוצעים של דאבל-דאבל, והחל מ-2006 היה שחקן קבוע בסגל האולסטאר של המזרח. הוא הוביל את טורונטו פעמיים לפלייאוף, ופעמיים הודח בסיבוב הראשון. ב-2010 חבר לוייד ולברון במיאמי. בניגוד לשחקנים אחרים (אהמ קיירי, אהמ) שרוצים לפרוש כנפיים, בוש רצה לשחק עם החברים ולהגיע להישגים. היו לו הצעות מקבוצות (כמו גם מטורונטו) שהיו משאירות אותו הכוכב הראשי, אבל הוא העדיף להיות השחקן השלישי בטיבו במיאמי. הוא זכה עם לברון ווייד ב-2 אליפויות והופיע ב-4 גמרים. כמו לאב היום הוא היה הסקייפ גוט שהואשם בכל בעיה, וכל פעם שהיה צריך חיזוק הוא מייד היה מועמד לטרייד. ב-2014, כשלברון עזב היו לו שוב הצעות טובות להמשיך להתחרות במועדונים אחרים, אבל הפעם הוא בחר להשאר במיאמי ככוכב הראשי של ההצגה. אלא שההצגה נגמרה מוקדם מדי. ב-2015 גילו לו קריש דם בריאות שסיכן את חייו. הוא החמיץ את כל החצי השני של עונת 2014-2015. הוא חזר לשחק בעונה לאחר מכן, אבל הסיפור חזר על עצמו. בוש רצה לחזור שוב, אבל הרופאים במיאמי לא אישרו לו. בוש צריך לקחת מדללי דם, והסיכון שהוא יפצע במשחק היה גדול מדי. אחרי המון שמועות ומאבקים, מיאמי קיבלו את האישור הרפואי להוריד את בוש מרשימת השכר שלהם, וקשה להאמין שנראה אותו שוב על מגרשי ה-NBA.
בוש היה פורוורד מצויין עם משחק פנים ומשחק חוץ מצויינים. במיאמי הוא פיתח גם קליעה מ-3 שהפכה אותו לשחקן מהדור החדש. הוא היה שומר מצויין, למרות שלא פעם נאלץ להתמודד עם סנטרים גדולים וחזקים ממנו.
5. דויין וייד – הסופרסטאר השני בטיבו בדראפט. וייד, כמו לברון כבש את הליגה בסערה, וכבר בעונתו הראשונה החזיר את מיאמי לפלייאוף. ריילי ראה כי טוב וצירף אליו את שאקיל אוניל. תוך שנתיים וייד זכה באליפות ראשונה שלו. מיאמי הגיע לגמר 2006 נגד דאלאס, ואחרי 2-0 למאבריקס, וייד השתלט על הסדרה והוביל את מיאמי ל4-2 ואליפות. וייד היה בלתי עציר, עם לא מעט עזרה מהשופטים, כשכל נשיפה בכיוון שלו זוכה לשריקה לעבירה. וייד כמובן זכה ב-MVP של הפיינלס. ב-2 העונות שלאחר מכן וייד סבל מלא מעט פציעות והפסיד 30 משחקים בכל עונה. מיאמי לא הגיעה רחוק בלעדיו. עונת 2008-2009 הייתה העונה הסדירה הטובה ביותר שלו, עם 30.2 נקודות, 7.5 אסיסטים, 5 ריבאונדים, 2.2 חטיפות ו-1.2 חסימות. למרות הסטטיסטיקה המרשימה וייד היה רק שלישי במירוץ ל-MVP, כיוון שמיאמי הייתה רק חמישית במזרח ועפה בסיבוב הראשון. ב-2010 הוא הצליח להביא למיאמי שני חברים. ביחד הם הגיעו ל-4 גמרים, וזכו ב-2 אליפויות. וייד היה השחקן השני בחשיבותו בהרכב הזה. כשלברון עזב הוא נשאר במיאמי, אלא שבניגוד לבוש שקיבל חוזה ארוך, ויייד קיבל 1+1. וייד חשב שהוא ראוי לפיצוי על הויתורים שעשה כדי להביא את לברון ובוש. ריילי קצת כעס על וייד בגלל העזיבה של לברון, וכל הכעסים והמרמורים הובילו בסופו של דבר לפרידה שפגעה בשני הצדדים. וייד היה צריך לסיים את הקריירה במיאמי, אבל במקום, הוא בילה בעונה האחרונה בקבוצה של עיר הולדתו שיקגו. וייד הרים את האופציה על העונה הבאה, למרות שידע שהבולס הולכים לבניה מחדש. הוא רוצה את השחרור והכסף, הבולס, מהצד השני, רוצים שוייד יוותר על הרבה כסף בשביל השחרור. עכשיו נשאר לראות מי ימצמץ ראשון.
דווין וייד בשיאו היה שחקן מחשמל. הוא לא היה שחקן של הדור החדש והקליעה שלו מבחוץ הייתה רעה עד רעה מאוד. הוא פיצה על זה ביכולת לחדור לסל ולסחוט עבירות. הוא היה חזק. בנוסף הוא היה שומר מצוין, וכנראה אחד מהגארדים החוסמים הטובים בתולדות הליגה. הוא סבל מלא מעט פציעות שפגעו לו בקריירה, פציעות שהתחילו עוד בקולג'. עוד כששיחק במרקט הוא קרע את המיניסקוס ובחר בהוצאת המיניסקוס ע"פ תיקון שלו, שאמנם הובילה להחלמה מהירה וסייעה לוייד בטווח הקצר, אך בטווח הארוך ההחלטה הזו פגעה בו. ואכן החל מ-2010 הוא סובל מכאבי ברכיים שגורמים לו להחמיץ משחקים. בשנתיים האחרונות וייד הזכיר לנו כמה טוב הוא היה והוסיף קליעה ל-3. אם היה קולע ככה בשיאו, כנראה שהיה באמת בלתי עציר.
6. כריס קיימן – הקייבמן נבחר על ידי הקליפרס, והצליח לצאת מזה בחיים. הישג לא קטן באותה תקופה. עונת השיא של קיימן הייתה 2007-2008 בה עשה 15.7 נקודות, 12.7 ריבאונדים ו-2.8 חסימות. לרוע מזלו הוא שיחק בקליפרס, ולכן לא ממש הגיע לשום מקום. עבר לניו אורלינס בטרייד שהביא את כריס פול לקליפרס. מאז הוא טייל קצת בליגה (דאלאס, פורטלנד). לא שיחק בעונת 2016-17, וגם לעונה הקרובה אין לו קבוצה, אבל עדיין לא פרש רשמית. קיימן שיחק בליגה 13 עונות, רובן בתור שחקן חמישיה. הוא הופיע פעם אחת באולסטאר (2010) ומחזיק בממוצעי קריירה "נחמדים". לא כאלו שמישהו ממש יזכור, אבל לא זניח לחלוטין.
7. קירק היינריך – קפטן קירק הגיע לבולס אחרי 4 שנים מלאות בקנזס. בעונתו האחרונה, הוא הוביל את קנזס לגמר, שם הפסידו לסירקיוז וכרמלו אנתוני. היינריך, ביחד עם דאנג וגורדון היו אמורים להוביל את הבולס קדימה וקיבלו את הכינוי בייבי בולס. המטרה הייתה לשמור על הסגל הקיים ביחד. לצורך כך ההנהלה בשיקגו ניסתה לשכנע את השלושה לחתום על חוזי המשך מופחתים. היינריך היה הראשון שהיה זכאי להארכת חוזה, והוא הסכים. דאנג הסכים פחות, וגורדון בכלל לא הסכים ועזב את הבולס אחרי שסיים את חוזה הרוקי שלו. עונת השיא של היינריך, וגם של הבייבי בולס, הייתה 2006-2007 עת הגיעו לחצי גמר המזרח. משם החלה ההתדרדרות. היינריך התחיל עם פציעות, וב-2008 הבולס בחרו את רוז והיינריך נאלץ לרדת לספסל. ב-2010 שיקגו העבירה אותו לוושינגטון והוא התחיל לנדוד בליגה. הוא חזר לשיקגו שהעבירה אותו שוב בטרייד, הפעם לאטלנטה. עונתו האחרונה בליגה הייתה 2015-16. בגיל 35 הוא כבר כמעט לא שיחק. היינריך נתן 4 עונות ראשונות מצויינות, ואחר כך דעך לאיטו. גם כתוצאה מפציעות וגם כתוצאה מאיבוד המקום שלו ברוטציה.
8. טי ג'י פורד – פורד עשה עונת רוקי סבירה, לפני שהיא כמעט נקטעה, כמו גם הקריירה שלו כולה. בחודש פברואר באותה עונה הבאקס שיחקו נגד מיניסוטה, ופורד עלה לסל מול מארק מדסן שניסה לחסום אותו. פורד נפל בצורה רעה על הישבן שלו ונפצע בעצם הזנב עם חבלה בעמוד שדרה. זו פציעה גומרת קריירה, אבל פורד הצליח לחזור לפרקט אחרי עונה וחצי בחוץ, ורשם עונה טובה מאוד במדי מילווקי. אלא שהבאקס כבר לא ראו אותו כחלק מהעתיד שלהם, ובקיץ העבירו אותו לטורונטו שם פגש טקסני אחר מהדראפט הזה, כריס בוש. עונת 2006-07 הייתה הטובה ביותר של פורד בליגה, ועם 14 נקודות ו-7.9 אסיסטים, הוא ובוש הובילו את טורונטו בחזרה לפלייאוף. אלא שעונה לאחר מכן פורד שוב נפצע בגב והחמיץ זמן משמעותי. בהעדרותו, חוזה קלדרון השתלט על עמדת הרכז, וטורונטו שהחתימה אותו רק קיץ לפני על חוזה ארוך טווח, שלחה אותו בטרייד לאינדיאנה. גם בפייסרס הוא פתח טוב באופן אישי, לפני שהפציעות גרמו לו להחמיץ זמן משמעותי. בתום 3 העונות באינדיאנה הוא חתם בסן אנטוניו, אלא שאחרי 11 משחקים נפצע שוב בגב, ונאלץ לפרוש בגיל 28.
פורד היה מהיר כשד, ויכל להגיע הרבה יותר רחוק, אלמלא אותה פציעה ראשונית.
9. מייק סוויטני – מייק סוויטני היה השחקן היחיד ב-2003 בקולג'ים שדורג בין 20 הראשונים גם בנקודות וגם בריבאונדים. אלא שסוויטני נאבק לאורך הקריירה הקצרה מאוד שלו במשקל ובפציעות שנבעו מהמשקל שלו. אחרי 2 עונות בניקס, הוא נשלח לשיקגו כחלק מהטרייד הידוע לשמצה שהביא לניקס את אדי קארי. הוא שיחק בשיקגו עוד 2 עונות. מ-2007 עד 2009 הוא לא שיחק כדורסל. ניסה לעשות קאמבק לליגה בבוסטון סלטיקס, אבל לא הצליח לעבור את מחנה האימונים ומאז הוא מטייל בליגות הכדורסל של המזרח הרחוק ומרכז אמריקה.
10. ג'ארוויס הייז – בעונה וחצי הראשונות שלו בליגה הייז נחשב גניבה. אלא שמפגש ברכיים מקרי עם מאנו ג'ינובילי שינה את הכל. מס' ימים אחרי אותו אירוע מכונן, הברך שלו התפרקה לגמרי בנסיון הטבעה והייז החמיץ את שארית העונה. הוא ניסה להמנע מניתוח, אבל לאחר ששיחק רק 21 משחקים בעונה העוקבת וחווה בעיות חוזרות בברך, עבר את הניתוח. כשחזר כבר לא היה אותו שחקן. וושינגטון לא הציעו לו הארכת חוזה אחרי 4 עונות, והייז הסתובב קצת בליגה (דטרויט וניו ג'רזי) לפני שעבר לאירופה. בילה בטורקיה, רוסיה, וגם עונה אחת בעירוני אשקלון. מאז 2014 משחק ברומניה.
11. מיקל פייטרוס – פייטרוס היה D&3 לא רע בכלל. שיחק בגולדן סטייט 5 עונות לפני שעבר לאורלנדו, איתה הגיע לגמר ה-NBA ב-2009. ב-2010 אורלנדו שלחה אותו לפיניקס, ואחרי שנגמר החוזה שלו הוא הסתובב קצת בבוסטון וטורנטו. ב-2015 שיחק עונה אחת בננסי בצרפת.
12. ניק קוליסון – בשום שלב בקריירה של קוליסון הוא לא נחשב לכוכב, ועדיין בעונה הקרובה קוליסון יפתח את עונתו ה-14 בליגה, כולן באותו מועדון (טוב, 2 מועדונים, אבל זה לא הוא שעבר, זה המועדון שעבר ביחד איתו). הפורוורד הקשוח נבחר על ידי סיאטל, ואחרי שסיאטל הלכה לבניה מחדש ולאוקלהומה סיטי הפך למנהיג של הקבוצה הצעירה. שחקן קשוח שלא מפחד ממגע ושאין לו בעיה לשטח יריבים על הפרקט. בעונות האחרונות הדקות שלו מעטות מאוד, אבל הוא עדיין המנהיג בחדר ההלבשה של הת'אנדר.
13. מרקוס בנקס – מרקוס בנקס היה רכז הגנתי לא רע בכלל. הגיע לבוסטון בטרייד מממפיס ביחד עם קנדריק פרקינס. אלן אייברסון, ששיחק באותו בית כמו בוסטון, החמיא לו וקרא לו השחקן שהכי קשה לו לשחק נגדו. ב-2006, דוק ריברס העדיף את דלונטה ווסט ושלח את בנקס למיניסוטה. בנקס רשם את חצי העונה הכי טובה שלו, ופיניקס בחרו לתת לו חוזה ל-5 עונות תמורת 21 מליון דולר. אחרי עונה וחצי העבירו אותו למיאמי בטרייד על שאקיל אוניל. ואחרי זמן מה הוא הועבר שוב בטרייד על אוניל, הפעם אוניל אחר. ג'רמיין אוניל. והפעם לטורונטו. ב-2011 טורונטו העבירה אותו לניו אורלינס, אבל הוא לא שיחק שם כלל. עבר לפנתנייקוס לעונה אחת. לאחרונה נראה ב-2016 בליגה הקטארית.
14. לוק רידנהאור – רידנהאור לא נראה כמו שחקן NBA, ועדיין הוא שיחק בליגה 12 עונות, 7 מתוכן כרכז ראשון. נבחר על ידי סיאטל וכבר בעונתו השניה בליגה הפך לרכז הראשון שלה. בעונת 2007-2008 הוא איבד את עמדת הרכז הפותח לארל ווטסון, ובעקבות ההגעה של ווסטברוק נשלח בטרייד למילווקי. גם שם הצליח למרות שירד לספסל. ב-2010 הוחתם על ידי מיניסוטה ושימש שם רכז ראשון 3 עונות. בעונתו האחרונה בליגה, הוא חתם באורלנדו על חוזה לעונה אחת, עם עונה שניה לא מובטחת. "רגע התהילה" הגדול שלו הגיע כשעבר 4 קבוצות בתוך 6 ימים, לפני ששוחרר. לא משחק מאז 2015, פרש רשמית ב-2016.
15. ריס גיינס – שיחק בליגה רק 3 עונות ולא הצליח לקבל דקות. ב-2006 עבר לשחק באיטליה והסתובב ברחבי העולם מספר עונות. כיום עוזר מאמן במזרח קנטקי.
16. טרוי בל – קריירת ה-NBA של בל הייתה קצרה במיוחד ונמשכה 34 דקות. כבר ב-2004 הוא עבר לאירופה ושיחק בריאל מדריד, למרות שממפיס שילמו לו במשך 3 עונות. המשיך לטייל באירופה ובעולם, כיום עדיין משחק בארגנטינה.
17. זרקו צ'אבארקאפה – צ'אברקאפה שיחק ב-NBA רק 3 עונות בפיניקס וגולדן סטייט. פציעות גב מנעו ממנו את המשך הקריירה. הוא לא שיחק מ-2006 עד 2009, וניסה לעשות קאמבק במדי פודגוריצה, אבל הפציעות הכריעו אותו.
18. דייויד ווסט – לפני שהפך לרודף טבעות ושחקן קצה ספסל, דייויד ווסט היה שחקן מוביל בליגה. אחרי 2 עונות שבהן לא ראה יותר מדי דקות, ווסט נזרק למרכז העניינים ועשה עונת פריצה של 17.1 נקודות ו-7.4 ריבאונדים. במשך 10 העונות הבאות הוא קלע בדאבל פיגרס כשהוא מוריד לפחות 6 ריבאונדים במדי ניו אורלינס ואינדיאנה. היה חלק חשוב מהקבוצה שאיתגרה את ההיט ב-2013 ו-2014. ב-2015 ויתר על אופציה בחוזה שהייתה שווה 12 מליון דולר והלך לשחק בספרס על חוזה מינימום. ווסט אמר שכסף זה לא הכל בחיים, והיה חשוב לו להאבק על אליפות וכמובן לזכות בטבעת. הוא זכה בטבעת בעונה האחרונה במדי גולדן סטייט כשהוא מסתפק ב-12 דקות משחק צנועות.
ווסט הוא דוגמא לבחירה מצויינת במקום ה-18. הוא אמנם לא היה סופרסטאר, אבל היה שחקן מוביל ב-2 קבוצות שונות. הוא היה סקורר, מנהיג וידע לנצל היטב את היתרונות שהיו לו על היריבים שלו. הוא הגיע פעמיים לאולסטאר והיה שחקן מצויין גם בעונות שלא. בסופו של דבר הקריירה שלו תזכר בזכות המרדף אחרי הטבעת בשנים האחרונות, אבל ראוי לזכור אותו בזכות הדברים האחרים שהוא עשה.
19. סשה פבלוביץ' – נבחר על ידי יוטה, אבל הגיע לקליבלנד בעונתו השניה בליגה. לרגע אחד הוא נראה כמו שחקן ראוי לצד לברון (איפשהו ב-2007), אבל הרגע הזה עבר דיי מהר. שיחק בליגה 10 עונות וגם על זה מגיע לו צל"ש.
20. דנטה ג'ונס – שחקן נשמה. כמו שנהוג לומר. שיחק בליגה 10 עונות, וב-3 העונות האחרונות מחלטר על חוזים קצרים. היה שומר טוב, בלי קליעה.
21.בוריס דיאו – בוריס דיאו הוא גאון כדורסל, אלא שכמו בכל תחום אחר, הגאונות שלו מתפרצת תחת התנאים הנכונים. אחרי 2 עונות אנמיות למדי באטלנטה, דיאו הגיע לפיניקס, ונתן עונת פריצה מרשימה לצד סטיב נאש. כתוצאה מכך, הוא זכה בפרס השחקן המשתפר. דיאו הציג בעיקר חוכמת כדורסל וראיית משחק מרשימה מאוד. ההמשך בפיניקס היה פחות טוב, עד שנשלח בטרייד לשארלוט. בשארלוט הוא התחיל לזרוק שלשות וממוצע הנקודות שלו עלה. אלא שדיאו השמין (ולא מנחת) ונראה אנמי משהו. המעבר לספסל של סן אנטוניו עשה לו רק טוב. בספרס, דיאו עלה מהספסל ביחד עם מאנו, וכשהשניים היו על המגרש ביחד הם ניהלו את משחק ההתקפה של הספרס. שירה בתנועה, גאונות ממש. מסירה ועוד מסירה ועוד מסירה. תנועה בלתי פוסקת, חסימות, ובסוף ההתקפה הגיעו לאיש הנכון במקום הנכון.
ב-2016 עבר ליוטה. שם הדרישות היו אחרות, דרישות שדיאו לא יכל לעמוד בהם. דיאו צריך את החופש והיכולת ליצור לאחרים, הוא צריך שחקנים שיעבדו איתו. הוא צריך את אותו ניצוץ של גאונות שידליק אותו (כתבנו על זה בהרחבה בשנה שעברה). נאש עשה את זה בפיניקס, פופוביץ' בסן אנטוניו. ביוטה לא היה לו את זה. דיאו כרגע שחקן חופשי, ולא פוסל שום מהלך, כולל חזרה לאירופה.
22. זוראן פלאניניץ' – 3 עונות בניו ג'רזי לפני שחזר לאירופה.
23. טראוויס אאוטלו – אאוטלו היה שחקן בינוני להחריד, שזכור בעיקר בגלל החלטה איומה של הנטס (אחת מני רבות) לתת לו חוזה של 35 מליון דולר ל-5 עונות. בדצמבר 2011 הנטס מיהרו להשתמש בסעיף האמנסטי החדש (אז) בשביל לתקן את הטעות ההיא. היו לו כמה עונות טובות, אבל בעיקר היה תקוע בין עמדת ה-PF ל-SF. הרבה יותר מתאים לכדורסל של היום.
24. בריאן קוק – 9 עונות בליגה, קריירה נחמדה, לא הרבה יותר מזה.
25. קרלוס דלפינו – קריירת ה-NBA של דלפינו היא סוג של פספוס. השחקן הצליח הרבה יותר ברמה הבינלאומית, אבל יש תחושה שב-NBA קצת פספסו אותו. חלק מזה בגלל הזמן בדטרויט שבו הוא לא ממש הצליח לבוא לידי ביטוי. המעבר לטורונטו עשה לו טוב, ובמילווקי זכה אפילו לפתוח והחזיר תרומה נאה. הקריירה שלו נגמרה בטרם עת בגלל פציעה. כיום משחק בארגנטינה.
26. אנדובי אבי – שיחק בליגה 2 עונות לפני שהתחיל לנדוד בעולם. במסגרת נדודיו ביקר בבני השרון ב-2007 ובבני הרצליה ב-2013.
27. קנדריק פרקינס – קנדריק פרקינס היה סנטר קשוח, שהיה חלק משמעותי באליפות של בוסטון ב-2008. קווין גארנט גידל וטיפח את פרקינס שהיה סנטר הגנתי מצויין בתקופה ההיא. ב-2010 איינג' שלח אותו לת'אנדר בתמורה לג'ף גרין. בת'אנדר התפקיד של פרקינס היה לגדל את הילדים ולהנהיג אותם. הוא קיבל חוזה שהיה גדול בכמה מידות על מה שהחזיר על הפרקט, אבל הוא דאג להחזיר את זה בהנהגת חדר ההלבשה. היה לו חלק גדול בטרייד של הארדן כיוון שהת'אנדר לא רצו לשחרר אותו למרות תרומה מזערית על המגרש ולא מעט מהלכים מביכים.
28.ליאנדרו בארבוסה – בארבוסה היה מהיר כשד וסקורר מצויין. בפיניקס שבחרה אותו הוא עלה מהספסל, וזכה בפרס השחקן השישי פעם אחת. הוא היה אחראי על דקות המנוחה של נאש, וכשהכדור היה בידיים שלו הוא ידע לעשות איתו רק דבר אחד, נקודות. אחרי 7 עונות בפיניקס הסתובב קצת בליגה, חזר לפיניקס, וזכה באליפות בגולדן סטייט ב-2015. חזר לפיניקס בעונה שעברה בתור וטרן שתפקידו לגדל את הילדים. 6 עונות בספרות כפולות וקריירה יפה מאוד לשחקן הברזילאי.
29. ג'וש הווארד – כבר בעונתו השניה בליגה הווארד הפך לשחקן חמישיה בדאלאס. הווארד עשה הכל בהגנה ובהתקפה ונחשב בשלב מסויים למספר 2 של הקבוצה אחרי נוביצקי. הבעיה של הווארד היתה שהוא לא ידע לסתום את הפה. הווארד לא התבייש לדבר על השימוש שלו במריחואנה בזמן האוף סיזן, ושימוש במריחואנה היה כנראה גם אחת הסיבות שהוא נבחר רק 29. היה חלק חשוב מהקבוצה של דאלאס שהגיע לגמר ב-2006, והקבוצה שסיימה עם המאזן הטוב בליגה ב-2007 (ועפה בסיבוב ראשון). ב-2009 התחילה ההדרדרות שלו כשחקן, ודאלאס שלחה אותו לוושינגטון. ב-2010 קרע את ה-ACL, פציעה ממנה לא באמת התאושש. הוא הסתובב עוד קצת בליגה לפני שפרש. כיום מאמן של פיאדמונט אינטרנשיונל (קולג' בצפון קרוליינה). הווארד רשם הופעה אחת באולסטאר.
שחקנים נבחרים מהסיבוב השני:
31. ג'ייסון קאפונו – שיחק בליגה 9 עונות. בשיאו קלע 51% משלוש, והיה אלוף השלשות. הפציעות דרדרו אותו ובשלהי הקריירה גם הקליעה נעלמה.
32. לוק וולטון – הבן של ביל, שיחק בליגה 10 עונות, 8 מתוכן בלייקרס. היה חלק חשוב מהתקפת המשולש של פיל וזכה עם הלייקרס ב-2 אליפויות. שיחק בקליבלנד 2 עונות לפני שפרש. הפך לעוזר מאמן של הווריורס, ואחרי עונה מרשימה כעוזר ראשי, חזר ללייקרס בתור מאמן ראשי. וולטון היה שילוב של חוכמת כדורסל וחברה טובה בחדר ההלבשה. הוא לא היה אתלט גדול, ולא היה גבוה במיוחד, אבל ידע בדיוק מה לעשות עם הכדור. זה גם מה שהופך אותו למאמן מצוין.
38. סטיב בלייק – אם על רידאנור כתבתי שהוא לא נראה כמו שחקן NBA, מה נגיד על בלייק? 14 עונות בליגה, רוב הזמן כרכז מחליף. היה רכז ראשון בפורטלנד ל-2 עונות.
41. וילי גרין – קריירה סולידית של 12 עונות בליגה, 7 מתוכן בפילדפיה. שומר נפלא, בלי קליעה כמעט בכלל. היה אמור להשלים את אייברסון, אבל בלי קליעה זה ממש לא קל.
42. זאזא פאצ'וליה – את רוב הקריירה שלו זאזא עשה באטלנטה על הספסל. ב-2 עונות בלבד פתח בחמישיה, עשה מספרים סבירים, אבל ההוקס הפסידו בכמויות. כשאל הורפורד הגיע, זאזא חזר לספסל והפך למחליף שלו. ב-2013 חתם במילווקי, ובמפתיע פתח שם בלא מעט משחקים. כשגרג מונרו הגיע הועבר לדאלאס. רק במעבר לדאלאס וההדרדרות המדהימה של ההגנה של מילווקי הבינו את החשיבות של זאזא. בדאלאס הוא סוף סוף פרץ לתודעה, אחרי שכמעט נכנס לחמישיות האולסטאר בגלל דחיפה גיאורגית חזקה. גרם לליגה לשנות את החוק, ככה שהצבעות הקהל יהיו רק 50% בשיקולי הבחירה לחמישיות האולסטאר. עדיין הייתה לו עונה יפה מאוד בדאלאס עם 9.4 ריבאונדים למשחק. במקום למנף אותה, הוא חתם בגולדן סטייט בשכר של 3 מליון דולר לעונה. כנראה שאף אחד לא היה זוכר אותו מעונת האליפות, אלמלא המהלך הזה:
להגנתו של זאזא הוא פשוט מגושם. הוא כמעט גמר לדוראנט את העונה אחרי שנחת על הברך שלו ועלה לשחקן קבוצתו בכמעט חודשיים בחוץ. הוא היה שחקן אגרסיבי על גבול המלוכלך, אבל כנראה שהאירוע הגדול שבגללו ישאר בזכרון הקולקטיבי הוא הפציעה של קוואי בגמר המערב העונה. ישחק בווריורס גם בעונה הבאה.
43. קית' בוגאנס – 11 עונות בליגה, ב-8 קבוצות שונות. D&3 סביר.
45. מאט בונר – עוד שחקן במחזור שסגר 12 עונות בליגה, בלי להיות שחקן טוב במיוחד. אחרי 2 עונות בטורונטו הגיע לסן אנטוניו. הג'ינג'י סגר שם 10 עונות בזכות יכולת הקליעה משלוש (41% בקריירה). היה דמות מעניינת ומצחיקה, בטח בסן אנטוניו, אבל היה לו הרבה זמן פנוי, כי הוא לא שיחק כל כך הרבה.
47. מו וויליאמס – מו וויליאמס היה הנהנה העיקרי מהפציעה של טי ג'י פורד. אחרי חצי עונה ביוטה שבה לא עשה יותר מדי, הוא הגיע למילווקי, ובהעדרו של פורד, הפך לרכז הפותח שלה. עונה לאחר מכן פורד חזר, ווויליאמס היה השחקן השישי וקיבל הרבה דקות. מילווקי בנו עליו, ולכן נתנו לפורד ללכת. וויליאמס חזר להיות הרכז הפותח של מילווקי. ו-4 עונות אחרי שנבחר במקום ה-47 קלע 17 נקודות עם 6 אסיסטים למשחק. בעונת 2008-2009 מילווקי העבירה אותו לקליבלנד, ומו וויליאמס הפך לסגן של לברון. זה מעיד על הניהול של קליבלנד באותה מידה שזה מעיד על וויליאמס. מו וויליאמס היה שחקן טוב, אבל לא מספיק טוב בשביל להיות מספר 2 בקונטנדרית. הגיע לאולסטאר פעם אחת בחסות לברון. אחרי שלברון עזב, קליבלנד שלחה אותו לקליפרס כשהם לוקחים בחזרה את החוזה השמן (והשחקן השמן) של בארון דייויס ואת בחירת הדראפט שהביאה להם את קיירי. וויליאמס מאז מסתובב בליגה. ולמרות שהמשיך לקלוע בדאבל פיגרס, היה הרחק ממרכז העניינים מאז שעזב את קליבלנד. חזר לקליבלנד וזכה איתה באליפות ב-2016 אבל לא היה בורג מרכזי, ושותף רק ב-41 משחקים. בקיץ הרים את אופציית השחקן שלו לעונה נוספת, ואמר שהיא תהיה האחרונה. אלא שבספטמבר הודיע שכנראה יפרוש בגלל פציעה. קליבלנד כעסו, וזה נגמר בטונים צורמים.
49. ג'יימס ג'ונס – אלוף המזרח 7 שנים ברצף, 3 אליפויות. נשמע לכם מוכר? זה מכיוון שג'ונס חבר טוב של לברון, ומאז 2010 משחק בכל אחת מהקבוצות שלו. ג'ונס מוכיח שלפעמים צריך פשוט לדעת עם מי להתחבר. סוגר קריירה נאה של 14 עונות, בהן הרוויח 25 מליון דולר. הדבר היחיד שאפשר לציין לגביו זה 40% לשלוש בקריירה. פרש בקיץ, והחל מעונה הבאה יתפקד כאסיסטנט GM בפיניקס.
51. קייל קורבר – מוכיח שב-NBA צריך לדעת לעשות דבר אחד, אבל לעשות אותו טוב. קלעי על, לא אתלטי, לא שומר, ועדיין מקבל דקות משמעותיות בזכות היכולת שלו להפציץ שלשות. הוא גורם להגנות להתמקד בו, למרות שלמעט השלשות הוא לא ממש יודע לעשות שום דבר. רץ מאחורי חסימות, מושך את המגנים שהפחד הגדול שלהם הוא השלשה שלו. התחיל בפילדלפיה, משם עבר ליוטה, בה רשם עונה של 53% משלוש ב-52 משחקים. הגיע לשיקגו, ואחרי זה לאטלנטה. תחת מייק בודנהולזר, וכשגיל 30 כבר מאחוריו הגיע הפריחה האמיתית שלו. בעונתו הטובה ביותר, ההוקס הגיעו למקום הראשון במזרח עם מעל 60 נצחונות. קורבר רשם עונה של 48% מהשדה, 49% משלוש, 89.9% מהקו. זה אמנם לא 50-50-90, אבל זה עדיין מרשים במיוחד. בעונה האחרונה עבר לקליבלנד, ובקיץ, בגיל 35, קיבל חוזה של 22 מליון דולר לעוד 3 עונות. זה ישלים לו שכר של 80 מליון דולר בקריירה. לא רע לבחירה 51, לא רע לשחקן שיודע לעשות רק דבר אחד.
