הקטר הכחול שיכול
קיץ 2018 היה קיץ רע לשחקנים. הכסף שהביאה קפיצת התקרה ב-2016 נגמר, ורוב הקבוצות מצאו את עצמן בלי יכולת להחתים שחקנים, או להיפטר מחוזים רעים. כאלה אגב יש לא מעט בליגה. תוסיפו את התחושה הכללית שהעונה הקרובה סגורה אצל הווריורס ותקבלו קיץ מייאש. מזל שאנחנו פה לעודד אתכם לקראת פתיחת עונת 18-19, הכדור הכתום עם פרויקט קבוצה ביום.
הקבוצה היום: פילדלפיה 76
לדף הקבוצה:
נשארו: בן סימונס, מארקל פולץ, רוברט קובינגטון, דאריו שאריץ', ג'ואל אמביד, טי.ג'יי מקונל, ג'יי ג'יי רדיק (הוחתם מחדש), אמיר ג'ונסון (הוחתם מחדש), פורקאן קורקמאז, ג'ארד בייליס, דמטריוס ג'קסון.
עזבו: מרקו בלינלי (סן אנטוניו), ארסן איליאסובה (מילווקי), ג'סטין אנדרסון (אטלנטה), טימותי לוואלו-קבארו (אוקלהומה סיטי), ריישון הולמס (פיניקס).
הגיעו: וילסון צ'נדלר, מייק מאסקלה (טרייד), זאיר סמית' , לאנדרי שאמט, שייק מילטון (דראפט), ג'ונה בולדן (בחירת דראפט מ-2017)
חמישייה: בן סימונס, מארקל פולץ, רוברט קובינגטון, דאריו שאריץ', ג'ואל אמביד.
ספסל: וילסון צ'נדלר, טי.ג'יי מקונל, ג'יי ג'יי רדיק, מייק מאסקלה, זאיר סמית', אמיר ג'ונסון, לאנדרי שאמט, ג'ונה בולדן, פורקאן קורקמאז, ג'ארד בייליס, דמטריוס ג'קסון (חוזה דו-כיווני), שייק מילטון (חוזה דו-כיווני).
המהלכים הגדולים של עונת 2017-18:
אז מה היה לנו שם?
אנחנו חיים בעולם של תוויות ונראטיבים שמתקבעים מהר ומסרבים להתפייד. אם יש נראטיב שאפיין את הסיקסרס מאז התחלת הפרוסס ב-2013, זו עננת הכאוס שריחפה סביב המועדון. גם אם הארגון מבפנים התנהל בשיטתיות ובנורמליות יחסית, גם אם לאורך השנים החלטות טובות התקבלו והתקדמות נרשמה, הרי שמבחוץ, הלוק של הסיקסרס תמיד זעק "קרקס". חוסר יציבות היה הדבר היחיד שנותר יציב סביב פילי.
ולכן, בגלל שמסורת זו מסורת, גם את העונה שעברה התחילה פילי עם סימני שאלה בנוגע לסגל ולזהות הקבוצה. ג'ואל אמביד, שהחלים בקיץ מפציעה, לא השתתף במחנה האימונים עד שחתם על חוזה ארוך טווח. בצד של מחולל הפציעות*, מארקל פולץ עבר פציעה מסתורית בכתף והגיע לתחילת העונה נטול ביטחון עצמי או ג'אמפר, אחרי עונת קולג'ים שבה קלע 41% משלוש.
*אין דבר כזה באמת "מחולל פציעות", אבל אני די בטוח שאם היה, פילי היו הממציאים.
אין פלא שההתחלה הייתה מגומגמת. פולץ הפך Inactive אחרי ארבעה משחקים, הקבוצה קירטעה באוקטובר-נובמבר-דצמבר והסתכלה על השמינייה הראשונה במזרח מבחוץ. אבל איפשהו באזור הכריסטמס, אליו הגיעה הקבוצה במאזן שלילי 14-18, משהו השתנה והחתיכות בפאזל החלו להידבק. סימונס הסתגל במהירות לתפקיד ה-PG שאותו לא שיחק מעולם, ונתן עונת רוקי היסטורית, אמביד היה בריא וזמין, שזה משפט שמעולם לא היה הגיוני לומר בקול רם לפני כן, רדיק פרח התקפית והרוטציה התייצבה. את ינואר ופברואר הקבוצה כבר סיימה עם מאזן חיובי (5-7 ו-3-8), ובחודש מרץ צירפה את מרקו בלינלי וארסן איליאסובה שנחתכו מאטלנטה אחרי הטרייד דדליין.
התוספת של שני הווטראנים שידרגה את הקבוצה ושלחה אותה לסיום עונה מעולה. 5-22 היה המאזן לאחר האולסטאר, כשגם פציעה של אמביד (שבר בפנים) לא מנעה ריצה של 16 ניצחונות רצופים עד לסיום העונה הרגילה, שהסתיימה במאזן 30-52 ומקום שלישי בקונפרנס. אקורד סיום של Feel Good Story נרשם במשחק האחרון של העונה, שבו הפך מארקל פולץ לשחקן הצעיר בהיסטוריה שמשיג טריפל דאבל.
מקצועית, פילי של השנה שעברה היתה קבוצה עם טביעת יד ברורה של מאמן. שימו לב למספרים הבאים: טופ 3 במספר מסירות, טופ 3 באסיסטים, טופ 3 באחוז אסיסטים (Assist Rate), טופ 3 באחוזי יריב משלוש, טופ 5 בהגנה ל-100 פוזשנס, טופ 5 בקצב פוזשנס, בוטום 5 במספר איבודים, אחרונה בליגה במספר פיק-אנ-רול, מקום 29 בזריקות לשלוש מהפינה (4.8 זריקות לערב בלבד), מקום 29 במספר עבירות שביצעה. קבוצה של קצוות. פילדלפיה של העונה שעברה רצה בכל הזדמנות, נעה בלי כדור בהתקפה בלי סוף, הניעה כדור במהירות כמו שמלמדים בקט-סל והראתה הגנה מעולה. מצד שני, משחק ההתקפה לא השיג מספיק זריקות שלוש איכותיות מהפינה, הריצה והמסירות הרבות גרמו לאיבודים רבים (במיוחד אמביד עם 3.7 איבודים לערב), הילדים הרביצו לא מעט ובכך נתנו ליריבות לזרוק יותר מהקו והשימוש המועט בפיק-אנ-רול התגלה כבעייתי בפלייאוף.
שינוי הנראטיב סביב הקבוצה היה מטאורי. פילי עברה במהירות מסטטוס ה"ברווזון המכוער של הפרוסס" לדארלינג של כל האנליסטים. תקשורתית וציבורית, חטאי הינקי נסלחו והפכו לעבודת ריבילדנג מזהירה. ביל סימונס, אחד שזורם לו דם סלטיקס ירוק בורידים, הכריז בתחילת הפלייאוף שהוא שם את הכסף שלו על זה שפילי לוקחת את המזרח. בסיבוב הראשון זה נראה טוב מאוד כשפילי גוברת על מיאמי הקשוחה 1-4. לסדרה בחצי גמר המזרח מול בוסטון, הנמסיס הותיקה, הקבוצה הגיעה מעט זחוחה, ספגה תבוסה במשחק הראשון, הפסידה עוד שלושה משחקים צמודים והודחה בתוצאה 1-4.
הסדרה הזאת היתה נייר לקמוס עבור פילי. בוסטון ודאי לא היתה כישרונית יותר, אבל בהחלט מאומנת ואפקטיבית יותר מפילי בחמש הדקות האחרונות של כל המשחקים הצמודים. כמו רב אומן בשח-מט שתוקף יריב נחות ממנו, בראד סטיבנס ידע למצוא בקיעים בסגנון של בראון. הוא חשף נקודות תורפה בהגנה בכנפיים אצל פילי והתעלל ברדיק ובעיקר בבלינלי התקפה אחר התקפה, הוא הפשיט את בן סימונס עירום ועריה מול כל אמריקה כשהצליח להגביל אותו התקפית, הוא העמיד את ארון ביינס על קשת השלוש כדי להוציא את אמביד מהצבע והאוסטרלי גמל לו עם תצוגת שלשות לא אופיינית, והוא חידד את זה שהגנה סופר-צמודה על קובינגטון, רדיק ובלינלי (שמתקשים לייצר בכדרור) נוטלת חלק גדול מהעוקץ של משחק ההתקפה השוטף והמסוגנן של בראון.
למרות התבוסה הכואבת לבוסטון, היציאה לפגרה הותירה את הקבוצה עם מנה גדושה של אופטימיות. פילי הייתה קרובה בשלושה מתוך ארבעת ההפסדים בסדרה, והחסרונות שסטיבנס חשף ניראו כניתנים לתיקון. אבל בקבוצה של קצוות כמו פילי, אופטימיות היא בסך הכל מילת קוד ל"או או, הצרות בדרך". לכולם היה ברור שאחרי השיא תבוא נפילה.
קיץ חם
כמעט כמו רצח רבין, כל אחד מאיתנו זוכר היכן הוא היה כששערוריית "טוויטרגייט" התפרסמה. טוב, לא כל אחד מאיתנו. טוב בעצם אף אחד לא זוכר, אבל היי, בעונה רוויית פרשיות מוזרות זו עדיין הייתה וואחד פרשייה הזויה. כשלושה שבועות לפני הדראפט, נתפס ה-GM בראיין קולאנג'לו כאחראי-שותף יחד עם אשתו להפעלת מספר חשבונות טוויטר שדרכם הדליף סודות מהקבוצה, ביקר את ברט בראון, אמביד, פולץ, סם הינקי, מועדונים ושחקנים בליגה וניסה בעיקר לפאר את שמו.
בין אם הייתה זאת אשתו שפעלה על דעת עצמה כדי לטפח את התדמית של בעלה ובין אם קולאנג'לו הפעיל את החשבונות בעצמו, הנזק לשמו ולמועדון התקבע. המוטיב החוזר בסיפור של פילי שב והופיע. הנה שוב נותן עץ הראנינג-גג שנקרא פילי פירות. הנה עוד סיפור שלא קשור ליכולת על המגרש שמעסיק את כולם. הנה חוזר הקרקס. עולם ה-NBA געש, לברון מצא זמן ללגלג והמועדון למוד הפרשיות הגיב מהר יחסית, פיטר את קולאנג'לו, ומינה את ברט בראון ל-GM זמני, זמן קצר לפני הדראפט.
בדראפט, בראון הצליח ללבוש היטב את כובע ה-GM ולהתעלם מכובע המאמן שכולל רצון אינהרנטי לחזק את הסגל בהווה בכל מחיר. בעיסקת דראפט שהצביעה על חשיבה עתידית עמוקה, וויתר בראון על מיקאל ברידג'ס שנבחר עשירי ונראה כשחקן כנף שמוכן לתרום מיידית. תמורתו קיבל בראון מפיניקס את הבחירה ה-16 שהפכה להיות זאיר סמית', שנראה לא בשל עדיין, וגם בחירת סיבוב ראשון לא מוגנת בדראפט 2021 של מיאמי, כשהמחשבה של בראון היתה שנכס דראפט נוסף יהיה בעל ערך רב בעתיד. סמית' עצמו, פרשמן אולטרא-אתלטי מטקסס-טק, זכה מבראון להשוואות לקוואי לנארד אותו אימן בסן אנטוניו.
לפרי אייג'נסי נכנסה הקבוצה עם מספיק מקום תחת הקאפ להחתמת שחקן מקס. ברט בראון הכריז ש"או שאנחנו רודפים אחרי סטארים או מפתחים סטארים אצלנו", אבל החלום על הגעת לברון או פול ג'ורג' נותר בגדר חלום בלבד כבר אחרי ארבעה ימי פרי אייג'נסי. מכאן עבר על הקבוצה קיץ יחסית רגוע – פילי ביצעה מהלכים רוחביים בספסל, שמרה על ליבת הסגל מהעונה שעברה עם החתמות של רדיק (13 מיליון דולר לעונה) ואמיר ג'ונסון (2.4 מיליון דולר), השתמשה במקום הפנוי שהיה לה תחת תקרת השכר כדי להביא את ווילסון צ'נדלר בחינם בטרייד מדנבר, ובעיקר לא החתימה אף שחקן על חוזה ארוך טווח במטרה לשמור מקום תחת הקאפ לשחקן עם חוזה מקס גם לקיץ הבא.
באמצע חודש ספטמבר קידמה ההנהלה את אלטון בראנד הלא מנוסה, שרק לפני שנתיים עוד השתתף במחנה האימונים של הקבוצה כשחקן, לתפקיד ה-GM. התקווה במועדון היא שבראנד יביא סוף סוף יציבות ועקביות לתפקיד שידע כבר חמישה איושים שונים מאז רכשו הבעלים הנוכחיים את הקבוצה ב-2011.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
אז אם הרדיפה אחרי סטארים כשלה, לקבוצה נותר רק "לפתח סטארים" ולבנות על המשולש סימונס-אמביד-פולץ, אבל כשם שהאפסייד כאן אדיר, כך גם רוקד הדאונסייד במחול של סימני שאלה.
נתחיל באניגמה מספר 1: בן סימונס והג'אמפר. בפראפראזה על צ'רצ'יל אפשר לומר שמעולם לא כתבו רבים כל כך על ג'אמפ-שוט יחיד כל כך. מלהיב ככל שהפוטנציאל שלו יכול להיות, לכולם ברור שסימונס חייב גם אלמנט של קליעה מרחוק, ושהלקות הזאת מונעת ממנו קפיצת מדרגה. אחרי ארבעה משחקי הכנה ואחרי שהצהיר שגם העונה הוא לא מתכוון לזרוק משלוש, נראה שסימונס אפילו לא מנסה לאיים על הסל מבחוץ. עד כמה זה אקוטי עבורו? 69.3 אחוז מהזריקות של סימונס נזרקו ממרחק של פחות מ-5 רגל (כ-1.5 מטר) מהסל. זה עבד טוב בעונה הרגילה, אבל בפלייאוף, כאמור, בוסטון ידעה לעצור אותו עם הרבה פיזיות בצבע ונטרול חכם של משחק המעבר הקטלני שלו באמצעות עזרה של גבוה נוסף (בדרך כלל ארון ביינס) שחיכה לו באזור קו העונשין עם ידיים פרוסות לצדדים כדי לנטרל את היכולת של סימונס להגיע לצבע. מעניין יהיה לראות אם קבוצות נוספות יאמצו את הצעד הטקטי הזה מול פילי כדי לחבל במשחק המעבר האפקטיבי של הקבוצה. החולצות שאוהדי בוסטון הכינו לו עם הכיתוב Shoot a 3 Coward מנציחות נראטיב של שחקן פאסיבי, ויש רק בן אדם אחד שיכול לשנות את המצב. אבל לפחות לפי ההכנה, סימונס לא מוכן לצאת מאזור הנוחות שלו.
הגנתית, סימונס ימשיך להיות מגן אישי וקבוצתי מצויין וסוויצ'אבילי שיכול לשמור, תיאורטית, על עמדות 1-5. הנתון החבוי הכי מעניין לגביו מראה שסימונס דורג שלישי בעונה שעברה (אחרי ראסל ווסטברוק וג'ימי אני-פשוט-לא-אוהב-אנשים-אחרים באטלר) בקטגוריית Loose Balls Recovered עם 1.8 הצלות למשחק, נתון שמוסיף להדגיש את נטיות הגארד והזריזות הלא קונוונציונליות שלו.
ואם אצל סימונס האניגמה היא סביב אלמנט יחיד שחסר לו במשחק, אצל מארקל פולץ (להלן 'אניגמה מספר 2'), החידה היא כבר ממש כתב סתרים מוצפן של חמיצר והפער בין הריצפה לתקרה הרבה יותר גדול.
סיפורי הפציעה, הג'אמפר שנעלם ועונת הרוקי האבודה של פולץ ב-2017/8 כבר נטחנו עד דק. כדי לשפר את יכולות הקליעה שלו ולהשאיר את עונת הרוקי האיומה מאחוריו, פולץ קרע את התחת בקיץ האחרון, וזרק 150 אלף ג'אמפרים. בקבוצה מקווים שפולץ יוכל לאיים על הסל מבחוץ באפקטיביות, ובכך לחזור להיות הנשק ההתקפי התלת-מימדי (חדירה-חצי מרחק-שלשות) שפילי קיוותה לו בקיץ שעבר.
מתוך הרצון להחזיר לפולץ את המוג'ו, כלקח מהסידרה נגד בוסטון וכדי לגוון את משחק ההתקפה, הקבוצה מתכוונת להשתמש יותר בפיק-אנ-רול ופולץ מיועד להיות מוביל הכדור במצבים האלה. וכדי לתת לפולץ את כל הביטחון, בראון מוכן לקחת הימור נועז יחסית – להכניס אותו לחמישייה על חשבון ג'יי ג'יי רדיק. לחמישייה של פילי בעונה שעברה עם סימונס, רדיק, קובינגטון, שאריץ' ואמביד היה את ה-Net Rating הטוב בליגה (21.4+). ועדיין, עבור פרוייקט השיקום של פולץ בראון החליט לפרק את הקומבינציה הזאת.
איך זה נראה עד עכשיו? משחקי הכנה ב-NBA הם חיה מוזרה שלא תמיד ניתן להסיק ממנה מסקנות, אבל אחרי 4 משחקים נראה שפולץ עדיין מהוסס, עדיין מחפש את הזהות שלו בהתקפה ונראה שהוא משחק עם משקולות. חוסר הנוחות שלו זועק וככל שפולץ מסרב לזרוק מבחוץ, כך גובר העיסוק ביכולת הקליעה שלו, מה שוודאי לא מוסיף לו שקט. המצב כל כך מגוחך, שסל השלוש הראשון (והיחיד) שלו בהכנה זכה לכותרות. אם אלו יהיו פני הדברים גם בעונה רגילה, המצב מעמיד בפני בראון דילמה – מצד אחד פולץ חייב את המרחב שלו לגדול, לטעות וכך לצבור ביטחון, אבל אם הוא לא משחק עם מנטליות אלפא תוקפנית והמשא שהוא נושא עליו כל כך כבד, אז פולץ הופך מנשק מתוחכם ורב-גוני לנטל.
השאלה שכרגע אין עליה תשובה ואשר צפויה לקבוע הרבה לעתיד העונה (וגם אלו שאחריה) היא שאלת השילוב בין סימונס ופולץ. בליגה שהתמכרה לקליעה משלוש כמו טינאייג'ר שפגש בפורטנייט לראשונה, חמישייה שבה משחקים שני שחקנים נטולי קליעה משלוש פשוט לא תצליח. אז אם סימונס אינו איום משלוש, יכולת הקליעה של פולץ מבחוץ תקבע לפילי בעצם… הכל. יש לו קליעה מבחוץ? לפילי יש שני יוצרים מיוחדים שהסינרגיה ביניהם צריכה למקסם את היכולות של שניהם ולשדרג את הקבוצה. אין לפולץ קליעה מבחוץ? הוא לא שחיק ליד סימונס, מה שמשאיר לו בערך 15 דקות לערב. או במילים אחרות: לאיפה הוא עובר בטרייד ומתי?
אצל אמביד הדברים ברורים יותר. הוא כבר הכריז על זה שהוא שואף להיות בדיון ה-MVP בסיום העונה, ושהוא הולך להתרכז יותר במשחק התקפה כוחני קרוב לטבעת (Bully Ball). בסדרה נגד בוסטון הוא נראה עייף מאוד וחסר כושר גופני, ואם הוא שיפר את האלמנט הזה בקיץ, הווליו לפילי ברור בשני צידי המגרש. מספיק לחשוב על זה שאמביד שיחק רק 30.3 דקות לערב בעונה שעברה, כדי להבין מה יכולות לעשות לקבוצה עוד שלוש-ארבע דקות שלו. הגנתית, אמביד היה שומר הטבעת הטוב בליגה (אחוז זריקות היריב ליד הטבעת הנמוך ביותר) וכמו שדאריו שאריץ' אמר לאחרונה כשנשאל על משחק ההגנה שלו עצמו: "עם ג'ואל מאחוריך, מי בכלל צריך לשחק הגנה?" אם אמביד ישפר את אחוז העונשין שלו מהעונה שעברה (77%) ואת האחוז משלוש (31%) ויפחית את מספר האיבודים שלו (3.7 לערב), האפקטיביות שלו יחד עם הדומיננטיות שהוא מקווה לה בצבע, יכולות בהחלט להכניס אותו לדיון ה-MVP.
משלימים את החמישייה רוברט קובינגטון ודאריו שאריץ'. קובינגטון, שיכול להיות אבטיפוס למודל ה-3 & D (שחקן כנף שמצטיין בהגנה ובקליעה משלוש) חתום על חוזה מצוין לעוד ארבע שנים, בהן יקבל רק כ-45 מיליון דולר (או.קיי בראיין קולאנג'לו, עשית גם דברים טובים) ואף זכה להיכלל בחמישיית ההגנה של העונה בשנה שעברה. הוא הופיע בצמרת של מספר מדדים סטטיסטיים הגנתיים, ביניהם הובלת הליגה בהסטות כדור, Deflections, עם 3.9 למשחק. מצד שני הוא גם מדורג בראש המדד האנליטי הידוע של "מיהו השחקן שהכי מטריף את אוהדי פילי עם חוסר יציבות בקליעה". שאריץ', שנחשב לאחד מחביבי הקהל בעיר, מוסיף לחמישייה קשיחות מנטלית, יכולת מסירה, קליעה משלוש (הקפיץ את האחוז שלו לשלוש מ-31.1% ב-2017 ל-39.3% בעונה שעברה) ומהלכים ווינריים.
בספסל, אחרי עונה נהדרת מבחינת מספרים בהתקפה עם 17.1 נק' לערב, יקבל ג'יי ג'יי רדיק את התפקיד של מרקו בלינלי, ווילסון צ'נדלר ייתן ניסיון וקשיחות בעמדות 3-4, מייק מוסקלה (אחוזון 81 בליגה באחוזים לשלוש מהפינות בעונה שעברה) יצטרך להתעלות כדי להגיע לרמת התרומה של ארסן איליאסובה, טי.ג'יי מקונל ימשיך להיות ניצוץ שמחשמל את הקבוצה וטורף את הפארקט, אמיר ג'ונסון ימשיך לתת מלחמה, מנהיגות בחדר ההלבשה ובדרך נס כלשהי להיות דארלינג של מומחי אנליטיקס, והרוקי זאיר סמית' שעבר גם הוא דרך בובת הוודו* של הפציעות בפילי וייעדר עד דצמבר, ינסה לפלס לעצמו מקום ברוטציה.
*אין דבר כזה באמת "בובת וודו של פציעות", אבל רבאק, מה יש להם שם עם פציעות?!
תחזית: מצד אחד, ליבת הסגל נותרה על כנה. מצד שני, פילי כבר לא תתפוס אף אחד לא מוכן ולראשונה מאז עידן הפרוסס תצטרך להתמודד עם ציפיות ולחץ מתחילת העונה. מצד אחד החמישייה האפקטיבית תפורק, מצד שני, מארקל פולץ יכול להיות שידרוג לכל גארד שהיה בפילי מאז ששיחק בה אחד שקראו לו אלן סאמת'ינג. מצד אחד הם די בריאים כרגע, מצד שני, זה בדיוק הסימן להליך אורתופדי-כירורגי קרב ובא. מצד אחד הרוטציה לא ברורה כי פולץ, מצד שני אמביד נראה נחוש לטרוף את הליגה. נו, Take a Guess Coward. אז הראש אומר 50 ניצחונות ומקום שלישי-רביעי במזרח. הלב אומר עונה גדולה ועוד צעד קדימה בדרך לרכישת מעמד קבע של קונטנדרית עם 56 ניצחונות וגמר מזרח מול הנמסיס בירוק. הלב מנצח תמיד, לא?
וגאס חזתה לקבוצה 53.5 ניצחונות, חושבים שאתם יודעים יותר טוב? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.
קרא עוד
