פריוויו גמר מזרח: ניו יורק ניקס – קליבלנד קאבס
חתיכת דרך עברו שתי הקבוצות האלו לגמר האיזורי. ובסוף – שתי הקבוצות שנראו עוד לפני תחילת העונה כשתי הקבוצות העמוקות והמוכנות ביותר לגמר האזורי באמת נפגשות. הנה לדוגמה התחזית שלי מ'קבוצה ביום' לפני תחילת העונה לגבי הניקס
ניקס –
58 נצחונות, מקום שני במזרח וניצחון בשישה משחקים על קליבלנד בגמר האזורי. ❌פעם אחרונה שאני נותן לאנשים לשכנע אותי שאני סתם אנטי-נאחס לניקס
— Or (Insignifistats) (@Insignifistats) April 29, 2026
זה לא היה בדיוק הסנאריו שציפינו לו ערב תחילת הפלייאוף, וגם הדרך ששתי הקבוצות עברו לא ממש חופפת: הניקס הסתבכו בתחילת הסיבוב הראשון מול ההוקס ואז יצאו לשבעה נצחונות רצופים שסימנו אותם בתור הקבוצה החמה של המזרח. קליבלנד התחילה את הפלייאוף עם מאזן 6-0 בבית ו-0-5 בחוץ, לפני שסיימה את הסדרה מול דטרויט עם שלושה משחקים רצופים בהם קבוצת החוץ מנצחת. הם חתמו את הסדרה מול הפיסטונס – סדרה שבה הפסידו שלוש פעמים בהפרש דו ספרתי וניצחו שלוש פעמים בהפרש חד ספרתי – עם ניצחון ב-31 נקודות, למרות שג'יימס הארדן נראה – ובכן, כמו שג'יימס הארדן נראה במשחקי 7 באופן קבוע. בכל מקרה גמר אזורי ראשון להארדן וגמר אזורי ראשון לקליבלנד מאז 2018 (כמה זה מזמן? לוקה דונצ'יץ', שיי ג'לג'יוס אלכסנדר וג'יילן ברונסון עדיין לא נבחרו בדראפט) וגמר אזורי ראשון לדונובן מיטשל. אשכרה.
המפגשים מהעונה הסדירה – ומה אפשר ללמוד מהם לקראת הסדרה?
גם הליגה ראתה את המאצ'אפ הזה בין הניקס לקליבלנד בתור המצ'אפ העיקרי של המזרח ולכן שניים משלושת המפגשים בין הקבוצות נערכו בתאריכי מפתח: המפגש הראשון הביא את קליבלנד לגארדן כבר בערב פתיחת העונה והמפגש השני נערך בערב חג המולד. בשניהם הניקס יצאו כמנצחים במשחקים צמודים יחסית (משחק חג המולד הסתיים ב-2 הפרש). מצד שני כמה אפשר להסיק מסקנות ממשחק שבו אריאל הוקפורטי עולה בחמישיה של הניקס (פתיחת העונה, ללא הארט ומיטש-רוב) או מכזה שבו אוון מובלי עולה מהספסל ודריוס גארלנד עדיין בחמישיה (משחק חג המולד)? שאלה טובה. המפגש השלישי, שנערך בקליבלנד, היה היחיד שבו שתי הקבוצות הגיעו בסגלים מלאים, ובו הקאבס יצאו עם ניצחון ב-15 הפרש. אם כן אפשר לקחת משהו משלושת המשחקים האלו זה את העובדה שבשני המשחקים בהם מיטשל רובינסון שיחק הוא סיים עם 8 ריבאונדים בהתקפה. לא במצטבר. בכל אחד מהמשחקים. ג'ארט אלן עדיין מתעורר בלילות מכוסה בזיעה קרה כשהוא נזכר במפגש מול רובינסון בפלייאוף 2023. זו הסיטוריה רחוקה כבר, אבל תהיו בטוחים שמיטש רוב יעשה את מה שהוא יכול כדי להחזיר לאלן ומובלי פלאשבקים לסדרה ההיא.
המפגש בין הקבוצות והכוכבים
מדובר, כאמור, בשתי הקבוצות המוכשרות בפלייאוף המזרחי (להוציא, אולי, את הסיקסרס שלכוכבים שלה יש בעיות משלהם). לקליבלנד יש ארבעה אולסטארים, לניקס יש 'רק' שניים אבל הם מחפים על כך עם רוטציית שחקני כנף עמוקה. הצירוף של גיימס הארדן בן ה-36 בדדליין סימן את קליבלנד בתור הקבוצה שנמצאת במצב הקיצוני ביותר של 'בום או באסט' במזרח. בצל השמועות על עזיבה פוטנציאלית של דונובן מיטשל אם הקבוצה לא תשבור את תקרת הזכוכית של הסיבוב השני, בה הם נתקעו בשנתיים האחרונות.
מצד שני הניקס התקדמו מהדחה בסיבוב השני ב2023 ו-2024 לגמר המזרח בשנה שעברה – בשנתיים האחרונות הודחו מול הפייסרס – והתחילו את הפלייאוף בצל ידיעות שכל דבר מתחת לגמר יגרום להחלפת מאמן שניה בשנתיים. החמישיה של הניקס כולה נמצאת ב'פריים' (גילאי 28-30) והעובדה שבוסטון ואינדיאנה, שסומנו בתור אלו שישלטו במזרח בעתיד הקרוב, לא שם שמה גם את הניקס במצב שבו הם אומרים שזו ההזדמנות הטובה ביותר שתהיה להם.
המנוע של שתי הקבוצות הוא גארד-סקורר נמוך: ג'יילן ברונסון ודונובן מיטשל. ברונסון הוא השחקן שנמצא עם הכדור בידיים הכי הרבה בליגה, מיטשל חולק את הובלת הכדור עם הארדן, אבל הוא עדיין נושא במרבית הנטל ההתקפי אצל קליבלנד.
לשתי הקבוצות גם גבוה ורסטילי שמספק מימד של ריווח להתקפה. אוון מובלי, שחקן ההגנה של העונה שעברה, לא עשה את הצעד קדימה שקליבלנד קיוותה שיעשה וסיפק מספרים דומים לאלו של שנה שעברה (עם ירידה באחוזי השלוש והעונשין). טאונס חווה פתיחת עונה לא קלה, גם בשל פציעה וגם בגלל הזמן שלקח לו להתרגל לשיטה של המאמן החדש מייק בראון, אבל סיום העונה שלו היה מוצלח יותר והפלייאוף – טוב, תיכף נגיע לפלייאוף
הקבוצות בנויות שונה סביב הצמד המרכזי: לקליבלנד יש מכפיל כוח עם ג'יימס הארדן בגארד וג'ארט אלן בעמדות הפנים. את העומק מספקים שחקני הכנף וייד, מריל ושטרוס (התפקיד של טייסון הצטמצם בפלייאוף בכלל ובסדרה מול הפיסטונס בפרט) ודניס שרודר כמחליף לגארדים. הניקס, לעומת זאת, מצרפים סוללת שחקני כנף שמספקים איכויות שונות. המשותף לשלושת שחקני החמישיה הנוספים של הניקס: היכולת לקלוע מבחוץ, לקבל החלטות טובות ובעיקר לחפות על היכולת ההגנתית של ברונסון וטאונס.
אופן הבניה השונה שם סימני שאלה בנוגע למצ'אפים שנראה בין הקבוצות. בסדרה ההיא ב-2023 הניקס היו בנויים שונה לגמרי. הם שמרו על מיטשל עם לא מעט שמירות כפולות והסתמכו על הקליעה המפוקפקת של שחקני הרוטציה של קליבלנד שלא תעניש אותם. סביר להניח שהפתרון הפעם יהיה שונה: מיקאל ברידג'ס עשה עבודה נהדרת ולא מדוברת דיה על טייריס מקסי בסדרה מול פילדלפיה, ובדקות בהם הוא ינוח מיטשל יראה מולו ככל הנראה את מיילס מקברייד שינסה להציק לו. השאלה המעניינת תהיה את מי מייק בראון יפקיד על ג'יימס הארדן. או.ג'י אנונובי כנראה יכול להיות השחקן שיטריד את הארדן הכי הרבה, ובעונה הרגילה ראינו את הניקס מפקידים את טאונס על מובלי מה שישאיר לג'וש הארט את ג'ארט אלן. זה יכול להיות ציוות מעניין כיוון שהוא יאפשר להארט ואו.ג'י להחליף במשחק הפיק אנד רול בין הארדן לאלן שפיתחו כימיה לא רעה בתקופה של הארדן עם קליבלנד. המטרה של קליבלנד כמובן תהיה לנסות ולצוד כמה שיותר את ברונסון, למרות שראינו את הניקס מראים עזרה מול נסיונות כאלו של פילדלפיה, כשהם חיים בשלום עם זריקות מבחוץ של הצוות המסייע.
שווה לציין שהמפתח שהפך את הסדרה של קליבלנד מול דטרויט היה המעבר למשחק קבוצתי יותר: אחרי שמסרה רק 250 מסירות למשחק בשלושת המשחקים הראשונים קליבלנד מסרה למעלה מ-280 מסירות בארבעת האחרונים, כשבמשחק האחרון היא מוציאה גם את ג'ארט אלן מחוץ לקשת. אלן הוא לא מנהל משחק במובן הרגיל של המילה, אבל הוא כן משמש כקונקטור מצוין. ניו יורק עוד לא נתקלה בסוג משחק כזה בפלייאוף הנוכחי ויהיה מעניין לראות אם קליבלנד תמשיך להשתמש בהנעת הכדור שמטרתה לגרום להגנה לטעות, ואם כן – איך תראה עקומת הלימוד של ניו יורק.
בצד של ניו יורק, למי שכבר הספיק לשכוח, שינוי שעשה מייק בראון (יחד עם קאט) במהלך הסדרה מול אטלנטה שינה את פני הקבוצה: בראון הוציא את טאונס מאזור הצבע והפך אותו למנהל משחק מהפוסט. תחזרו שניה לטבלת הנתונים שלו למעלה: הסנטר עומד על 6.6 אסיסטים ב-28.5 דקות משחק בפלייאוף הזה, וכבר הספיק לרשום שלושה משחקים עם מספר דו-ספרתי בטור האסיסטים. מעבר לאיום של טאונס מבחוץ, המהלך פתח את אזור הצבע לחיתוכים מרובים של ברידג'ס, הארט, אנונובי וג'ורדן קלרקסון והוציא את הכדור מהידיים של ברונסון, מה שאיפשר לו לנצל את תשומת הלב שהוא דורש מההגנה כדי ליצור עוד שטחים פנויים בהתקפה של הניקס. לקליבלנד אין איזה שומר ייעודי להתמודד עם הכוכבים, וסביר להניח שברונסון יראה מולו לא מעט מגינים שונים. בסדרה מול דטרויט דין וייד ומקס שטרוס התחלקו בשמירה על קייד באופן כמעט שווה וסביר שהם יהיו השומרים העיקריים על ברונסון גם בסדרה הזו. האפשרות להביא אל ברונסון שחקן נוסף קיימת, אבל לאור יכולת קבלת ההחלטות של הארט וברידג'ס – שהביאו את ה'פלאש' לאזור קו העונשין כוסת לחץ מול השמירות הכפולות לרמת אומנות – לא ברור עד כמה הפתרון הזה יהיה אידיאלי עבור קליבלנד.
באופן כללי המטרה של הניקס תהיה להתיש את שחקני קליבלנד בהגנה כמה שיותר. הקאבס הגיעו לגמר האזורי אחרי שתי סדרות של שבעה משחקים, בעוד הניקס שיחקו עד עכשיו עשרה, כולל כמה משחקים חד צדדיים. המשמעות היא שג'יימס הארדן בן ה-36 שיחק עד כה יותר מ-50% דקות לעומת ג'יילן ברונסון (524 לעומת 347) ודונובן מיטשל רק מעט פחות. סך הכל לקליבלנד יש שישה שחקנים שכבר בילו יותר מ-300 דקות על הפרקט בפלייאוף הנוכחי לעומת שניים בלבד של הניקס.
קרב המאמנים – סגנונות, התאמות ורוטציות
בשלב הזה נשאר לתהות עד כמה יש לשני המאמנים קלפים שהם יכולים להוציא מהשרוול. אחד המפתחות לסדרה הזו יהיה קרב הפוזשנים: שתי הקבוצות מובילות את הקבוצות שנשארו בריבאונד התקפה (קליבלנד מורידה 30.1% מהריבאונדים בצד שלה, הניקס 29.3%) וכופות מספר דומה של איבודים על היריבה (13.8% ו-13.6% בהתאמה). מצד שני הניקס הוכיחו את עצמם גם בתור קבוצת ריבאונד הגנה מוצלחת יותר (79%, מקום שני בין 16 הקבוצות שעלו לפלייאוף אחרי בוסטון) כשקליבלנד מאזנת את ריבאונד ההתקפה המצוין בריבאונד הגנה מחפיר (70.7% מקום 14 מ-16) והניקס גם הוכיחו את עצמם כקבוצה אחראית יותר מבחינת איבודי כדור. המטרה של בראון תהיה לזהות את הרגעים בהם העייפות מתחילה להגיע לקבלת ההחלטות של קליבלנד – ספציפית של הארדן – ולכפות עליהם איבודים. ברידג'ס והארט עושים את זה נהדר, כשגם למקברייד ואלוורדו יש את ההזדמנויות שלהם. קליבלנד, מצידם, ינסו לסבך את טאונס בעבירות כדי לפגוע בשטף המשחק של הניקס, ובשאיפה גם להתמודד עם מיטש רובינסון בריבאונד. עד כה פילדלפיה ואטלנטה היו קבוצות נחותות פיזית לעומת ניו יורק, כך שבראון לא נדרש להשתמש בפתרון שני הגבוהים (מיטש רוב לצד טאונס) ויהיה מעניין לראות אם קליבלנד יכריחו אותו ללכת גם להרכב הגבוה, שקצת פוגם בקבלת ההחלטות והריווח על המגרש.
מהצד של אטקינסון, סביר שהשימוש ברוטציה של וייד\מריל\שטרוס יוכתב על ידי היד החמה והיכולת להתמודד הגנתית עם ברונסון. מריל היה האקס פקטור במשחק השביעי מול דטרויט, אבל הוא החלש משלושתם הגנתית. שטרוס היה זה שבלט בניצחון במשחק החמישי – זה שהעביר את הביתיות לקליבלנד – ועשה עבודה טובה מול קייד. וייד הוא זה שמקבל את הקרדיט לפתוח בחמישיה ברוב המשחקים, ויכול להיות שהיכולת שלו להתמודד גם עם או.ג'י אנונובי אחרי חילופים (למשל בחסימת הפלקס בין ברונסון לאנונובי) תקנה לו פרק זמן ארוך יותר על המגרש.
אצל בראון, הפציעה של או.ג'י – והפריוויו הזה נכתב מתוך הנחה שהוא החלים – החזירה לרוטציה את לאנדרי שאמט שנמצא בכושר משחק נהדר. אלוורדו ומקברייד ימשיכו להציק בהגנה ולקלוע את השלשות החופשיות בזמן שג'ורדן קלרקסון ימשיך לייצר לניקס פוזשנים חדשים מריבאונד התקפה (יש לו כבר 15 כאלו בפלייאוף הנוכחי, יותר מוומבי, לדוגמה.), בטח אם מי שיופקד עליו הוא הארדן או שחקן אחר שלא רגיל לזה שהוא צריך לעשות בוקס אאוט על גארד בן 33 שבעה מטר מהסל.
קרב המאמנים ייבחן קודם כל בצורה בה יגיעו הקבוצות למשחק הראשון: קליבלנד מגיעים מותשים, אבל עם מומנטום נהדר אחרי הניצחון הגדול ביותר שלהם בפלייאוף הנוכחי. המבחן של אטקינסון יהיה להתמקד בחלק השני ולהשכיח את החלק הראשון. מהצד השני הניקס היו הקבוצה החמה ביותר במזרח עד לפני שבוע וחצי – אבל אז יצאו לחופשה ארוכה יותר מפגרת האולסטאר. בראון יהיה חייב להביא אותם ממוקדים, לא שאננים ועם הבנה שעם כל הכבוד לשבחים שהם קיבלו עד עכשיו – הניקס עשו רק חצי דרך, ועוד את החצי הקל.
תחזית
האם הניצחון המוחץ במשחק השביעי היה הקילר אינסטינקט שחיכינו לראות מקליבלנד כבר שלוש שנים? קשה לומר. בשנה שעברה הקבוצה הזו פירקה לחלקיקים את מיאמי, אבל התפרקה באופן דומה מול אינדיאנה. נכון, יש להם את ג'יימס הארדן עכשיו, אבל אני לא בטוח שהוא האיש שאני רוצה לבנות עליו בשביל קילר אינסטינקט. מצד שני הניקס מגיעים קרים לסדרה הזו. קליבלנד, מעבר להיות היריבה האיכותית ביותר שהניקס פגשו עד עכשיו, גם משחקת סגנון משחק שונה וקשה יותר להתמודדות עבור ניו יורק. למרות זאת אני חושב שהמכשול שהניקס מעמידים בפני קליבלנד עדיין גבוה מדי. אני אדבוק בתחזית שלי מתחילת העונה: ניקס בשישה משחקים. האם זה יספיק מול אוקסי או סן אנטוניו בגמר? קשה לי להאמין. אבל
קרא עוד
