סקרמנטו קינגס (48-34, מקום 3) – גולדן סטייט ווריורס (44-38, מקום 6)
הסדרה העונתית
3-1 לווריורס. שתי הקבוצות נפגשו שלוש פעמים בתחילת העונה, ועוד פעם אחת במשחק הלפני אחרון של העונה, כשהקינגס מושיבים את הרטר, סאבוניס ופוקס לנוח ובעצם מוותרים מראש ומובסים. בשלושת המשחקים הראשונים ניצחה הקבוצה הביתית, כולם היו צמודים יחסית ונגמרו בהפרש שלא עולה על שבע נקודות ובכולם שתי הקבוצות קלעו לפחות 113 נק'. בשני המשחקים הראשונים הווריורס ניצחו, כאשר בשניהם הם פותחים יתרון גדול, הקינגס מצמצמים אבל לא מצליחים להפוך את התוצאה. קרי כיכב בשני המשחקים האלה עם 33 ו-47 נקודות. במשחק השלישי גם הוא וגם וויגינס לא שיחקו, ועדיין הקינגס נזקקו לרבע אחרון גדול של פוקס כדי לצאת מנצחים.
אפשר לומר שלווריורס יש יתרון בעונה הרגילה, אבל אפשר גם להסתכל התוצאה שלהם כמקרה פרטי של ההבדלים בין היכולת של הווריורס בבית ובחוץ.
הכוכבים
דומנטאס סאבוניס ידוע כבר הרבה שנים כסקורר טוב, ריבאונדר מעולה וסנטר שיכולת המסירה שלו נופלת רק מזו של יוקיץ', והעונה הזו היא עונה טובה בשבילו בכל התחומים, בפרט המסירה (7.3 אס' למשחק). ההשוואות ליוקיץ' מתבקשות, גם במגבלה ההגנתית שלו – למרות שהמספרים המתקדמים דווקא מחבבים אותו, סאבוניס אינו רים פרוקטור. הקושי שלו בצד הזה של המגרש משפיע על כל הקבוצה, שמדורגת במקום ה-25 בליגה בדירוג ההגנתי. עם זאת, יכולת המסירה, התנועה של סאבוניס והצורה שבה משחקים עליו הופכות אותו למפלצת התקפית והוא הגיע לאולסטאר בצדק השנה.
דיארון פוקס חווה איזושהי תחיה אחרי שבעונות קודמות בהחלט שיחק טוב אבל לא הצליח להביא נצחונות. המגבלה שלו בקליעה משלוש הובילה אותו לאחוזי קליעה אפקטיביים די נמוכים. העונה הזו היא עונת שיא בשבילו באחוזי שדה ובעיקר בקלאץ', שם הוא מוביל במספר מדדים, אחראי אישית על כמה וכמה נצחונות, הגיע לאולסטאר לראשונה בקריירה שלו והוביל את סקרמנטו אל הפלייאוף, ועוד אל המקום השלישי, אחרי 16 שנות בצורת.
השלישיה הגדולה של סטף, תומפסון וגרין עדיין שם ועדיין מצויינת. סטף לא מראה סימני האטה עם הגיל, התקרב ל-5 שלשות למשחק ב-43% העונה, וממשיך להיות אחד הסקוררים הקטלניים בליגה, וגם שחקן הגנה ומנהל משחק לא רע בכלל – אבל החמיץ 26 משחקים העונה. קליי שבר שיא אישי בשלשות העונה, אבל הגיל והפציעות נותנים את אותותיהם בצד השני של המגרש והוא רחוק מלהיות שחקן ההגנה האימתני שהיכרנו פעם. דריימונד בשלו – לא כל כך זורק, מוסר הרבה וטוב ומועמד לגיטימי לשחקן ההגנה של הענה עם הקשיחות בצבע והיכולת לכסות כל עמדה. ויגינס, שרבים טוענים שהוא חשוב לא פחות משלושת אלה, החמיץ יותר מחצי עונה אבל היה טוב מאוד כששיחק.
המאמנים
מייק בראון ידוע כמאמן הגנתי, אבל דווקא לו יצא לאמן את הקבוצה המובילה בליגה בנקודות. ההתקפה של הקינגס שוטפת, מדויקת, קטלנית בקלאץ' – קשה להתווכח עם ההצלחה שלו בתחום הזה. ההגנה, עומת זאת, מהגרועות בליגה, ולא רק כתוצאה של הקצב. הרקורד שלו בפלייאוף לא רע, אבל לא מזהיר – הוא אימן את קליבלנד של לברון הצעיר והביא אותם עד לגמר פעם אחת, ואת הלייקרס של קובי המזדקן ללא הצלחות משמעותיות, ושימש כעוזר מאמן בשש השנים האחרונות.
על סטיב קר אין צורך להכביר מילים. גם אם קריירת האימון שלו תיגמר היום (חלילה וחס), הוא מועמד ודאי להיכל התהילה על ארבע האליפויות שלו. המאמן ששחרר את סטף קרי והפך את גולדן סטייט למפלצת ולשושלת שהיא, שלצד משחק ההתקפה הנהדר הצליח ברוב זמנו להפוך את הקבוצה גם למפלצת הגנתית. העונה הזו הוא נתקל באתגר גדול במיוחד – כמה מהרול פליירס שייצבו את ההגנה בעונה שעברה עזבו, וויגינס בקושי שיחק, סטף החמיץ חלקים משמעותיים והקבוצה קרסה בדקות של המחליפים. זה נגמר בעונה בינונית, בוודאי במונחי הווריורס, ובמקום השישי.
האקס פקטורים
בראש ובראשונה – ה-ג-נ-ה. שתי הקבוצות מצוינות התקפית, ואת הסדרה תנצח זו תצליח להאט את השניה קצת. אצל סקרמנטו קצת קשה לראות תקווה בתחום הזה – אמנם בארנס נחשב לשומר טוב, אבל אף אחד אחר בקבוצה פרט לדאביון מיצ'ל הלא מאוד משמעותי לא עונה להגדרה. ולשמור על גולדן סטייט זו משימה קשה גם עם הגנת טופ 10. אצל גולדן סטייט הסיפור שונה – כמעט כל הסגל מהעונה שעברה שם, וויגינס חזר, ועל פני הדברים נראה שאין סיבה לא לחזור להיות קבוצת הגנה מצוינת כמו בעונה שעברה. אבל העונה זה לא עובד – דריימונד אמנם מצוין, אבל קליי די נעלם, והמחליפים לא מצליחים לתרום מספיק בצד הזה של המגרש. אולי החזרה של גארי פייטון השני תצליח להזיז משהו אצלם.
עם זאת, יחסית קל לראות סכמה הגנתית של הווריורס שאמורה להאט את סקרמנטו, בעוד שבצד השני זה קשה הרבה יותר. בעונה שעברה וויגינס עשה עבודה נהדרת בשמירה על פוינט גארדים בצד השני, וסביר להניח שנראה אותו לא מעט על פוקס. סאבוניס, מנהל המשחק המשני של הקינגס, יכוסה על ידי דריימונד גרין שעשה עליו עבודה לא רעה בכלל בעונה הרגילה. ההמענה למשחק ההנד אוף יצטרך להינתן ממעבר חזק של השומרים בחסימות – ותומפסון, וויגינס ואפילו קרי בגרסתו הנוכחית מספיק חזקים כדי לעשות את זה. מכיוון שיתר השחקנים שם הם בעיקר איום בספוט אפ ולא ממש חזקים בללכת לסל, אין כל כך מי שינצל את הגודל של קרי והאיטיות היחסית של תומפסון בקרב שחקני המשנה של הקינגס. ואם כל זה ייכשל, תמיד קיימת האופציה של גארי פייטון, כך שלפחות על הנייר גולדן אמורה לההעמיד מענה הגנתי סביר.
בצד השני – פוקס אולי זריז אבל לא מספיק גבוה וחזק כדי להפריע לקרי, שאכן חגג על הקינגס העונה. הרטר יתקשה עם תומפסון או וויגינס, בארנס לא יוכל לבד, ואת החוסר המוחלט ברים פרוטקשן כבר הזכרנו. אולי אפשר לעשות משהו עם מיצ'ל אבל ממש קשה לראות איך הקינגס לא מקבלים 115 נק' לערב אפילו אם הווריורס בכושר בינוני.
היכולת של סקרמנטו למשוך את ההצלחה ההתקפית שלה לפוסטסיזון מוטלת בספק. פוקס פחות או יותר השחקן היחיד שם שמסוגל ליצור מכדרור, ומשחק ההנד אוף הנאה לעין שהחזיק אותם בעונה הרגילה עלול לא להספיק מול האינטנסיביות ההגנתית של הפלייאוף. הקבוצה מתבססת המון על קליעה מבחוץ של שחקנים לא מוכחים כמו הרטר, מורי ומאליק מונק, ומספיק שהידיים שלהם קצת ירעדו במעמד הלא מוכר כדי שהמגרש יתכווץ והחיים של לקעי שלוש פחות טובים כמו סאבוניס ופוקס יהיו הרבה יותר קשים.
הספסלים בשתי הקבוצות לא היו חזקים בעונה הרגילה, והיכולת שלהם להתעלות תשפיע רבות על זהות המנצחת. בסקרמנטו הסקורר העיקרי מהספסל הוא מונק, שחקן ההגנה העיקרי הוא מיצ'ל, והיתר לא נותנים הרבה (מישהו זוכר שפעם רישון הולמס היה שחקן חמישיה לגיטימי?). קשה לראות כאן בשורה. בגולדן סטייט בנו הרבה על התקדמות של הצעירים, שברוב העונה לא ממש נראתה – אם כי היכולת של קומינגה בסוך העונה מעוררת תקוות. ג'ורדן פול ירד מאוד ביעילות ההתקפית שלו העונה, ותרומה שלו מהספסל תהיה מפתח רציני. דווקא דונטה דיויצ'נזו שיחק לא רע בכלל ויכול להיות שהוא יהיה זה שיתעלה.
יתרון הביתיות צפוי להיות מאוד משמעותי, כשגולדן סטייט היתה אחת מקבוצות הבית הטובות בליגה אבל התקשתה לנצח בחוץ. בעונה הרגילה הקבוצה הביתית ניצחה בכל המשחקים שהיה להם ערך ספורטיבי, וכל ניצחון חוץ בסדרה ישפיע מאוד.
תחזית:
סקרמנטו נהנתה מעונה רגילה יוצאת דופן, עם בריאות מצוינת והרבה נצחונות בקלאץ' – ועדיין, כל זה התרגם לארבעה נצחונות יותר מגולדן סטייט, שאיבדה את סטף לשליש עונה ואת וויגינס ליותר מחצי. בסדרה העונתית נראה היה שיש לווריורס יתרון. המצ'אפ ההגנתי בבירור לטובתם, וגם הספסל עם החזרה של פייטון והפריצונת של קומינגה בסוף העונה. עם היתרון האדיר שלהם בניסיון ובווינריות זה ייגמר 4-2 לגולדן.
