אדם סילבר בטח לא מבין איך זה קרה לו. למרות שמדובר בשתיים מהקבוצות הותיקות בליגה, לניקס ולהוקס אין יותר מדי היסטוריה משותפת. לפחות לא עד לפני חמש שנים. בעונה הראשונה של תום ת'יבודו, כשהניקס הפכו לאחת מהפתעות העונה, ההוקס וטריי יאנג פגשו את הניקס בסיבוב הראשון. יאנג הפך באותה סדרה ל"רשע" הראשי בגארדן – זה היה עוד כשטייריס הליברטון שימש בתור המחליף של דיארון פוקס בסקרמנטו – במה שהסתמן בתור יריבות שהליגה תשמח לשווק לאורך שנים, והנה הן נפגשות שוב. רק שטריי יאנג לא שם. למעשה, אם טריי יאנג היה שם כנראה ההוקס לא היו שם. ב27 לדצמבר טריי יאנג שיחק את משחקו האחרון במדי ההוקס – פרט טריוויה שהעולם פספס: נגד הניקס – בהפסד שהוריד את ההוקס למאזן של 15 נצחונות ו-18 הפסדים. שבועיים אחר כך טריי יאנג נשלח למתקן העינויים הידוע בתור הוושינגטון וויזארדס אבל דווקא אטלנטה שינו כיוון. מאחורי ג'יילן ג'ונסון והפריצה של ניקייל אלכסנדר-ווקר (להלן ניאו) ההוקס המריאו משולי הפלייאין וטיפסו עד המקום החמישי, לפני שכמה הפסדים בסיום העונה הורידו אותם למקום השישי ומפגש סיבוב ראשון מול ניו יורק.
בצד השני הקבוצה מהתפוח הגדול עברה זעזוע בסוף העונה שעברה כשפיטרה את המאמן תום ת'יבודו ומינתה במקומו את מייק בראון. הפציעות של ג'ייסון טייטום וטייריס הליברטון, יחד עם חיזוקים לספסל בדמות ג'ורדן קלארקסון וגרשון יאבוסלה (זוכרים?) סימנו את הניקס בתור הפייבוריטים הגדולים של המזרח. המציאות לא ממש הסתדרה עם זה ולמרות שהניקס שיפרו את הרייטינג ההתקפי, הרייטינג ההגנתי ואפילו את מאזן הניצחונות – אה, והיה גם גביע הליגה באמצע – הקונצנזוס סביב הקבוצה הוא שהעונה הזו לא עמדה בציפיות.
המפגשים מהעונה הסדירה – ומה אפשר ללמוד מהם לקראת הסדרה?
שלוש פעמים נפגשו שתי הקבוצות: הפעם הראשונה העונה הייתה במשחק האחרון ההוא של יאנג, באטלנטה, שהסתיים בניצחון צמוד של הניקס. המשחק השני נערך פחות משבוע אחר כך – כלומר אחרי שיאנג הושבת אבל לפני הטרייד – והפעם ההוקס ניצחו בגארדן את הניקס בסגל חסר (ללא הארט, קאט ומיטשל רובינסון). המשחק השלישי היה המשמעותי ביותר: הניקס הגיעו שוב לאטלנטה כשהם רוצים להבטיח את המקום השלישי במזרח בזמן שההוקס נאבקים מצידם על להבטיח מקום בפלייאוף. הרבע האחרון היה צמוד ואחרי שניקייל אלכסנדר ווקר, במשחק משוגע, העלה את ההוקס ליתרון 5 עם שלוש וחצי דקות לסיום, ג'יילן ברונסון "קפטן קלאץ'" השתלט על המשחק כשקלע 14 מ-16 הנקודות האחרונות של הניקס. המשחק הסתיים עם שלשה משוגעת של סי.ג'יי מקולום, מעבר לקו מחצית המגרש, שהייתה יכולה לגרור הארכה אבל בוטלה כיוון שיצאה עשירית שניה אחרי הבאזר
הניקס ניצחו במשחק הזה בזכות היתרון שלהם מתחת לסלים. לא כמו שהתרגלנו בשנים האחרונות של ייצור הזדמנויות נוספות בזכות ריבאונד ההתקפה (להוקס היו 19 ריבאונד בהתקפה לעומת 12 של הניקס) אלא באמצעות סיום טוב יותר מתחת לטבעת וניתוב של שחקני ההוקס מתחת לסל לזריקות קשות יותר. עם הסכנה של להסיק מסקנות ממשחק בודד – הולכת להיות סדרה מאד מעניינת.
המפגש בין הקבוצות והכוכבים
יודעי דבר סימנו את ג'יילן ג'ונסון כבר לפני שנתיים. הוא הציג יכולת אול-אראונד מרשימה, אבל נשאר בצילו של טריי יאנג. בשנה שעברה הראה עוד מאותו הדבר, עד שפציעה סיימה את העונה שלו בינואר. העונה הוא נראה כבר בתור השחקן הטוב באטלנטה והטרייד על טריי היה רק החותמת הרשמית. היעדרו של רכז טבעי (סורי דייסון דניאלס) שם אותו בעמדת הפליימייקר הראשי של הקבוצה והוא סיים את העונה עם ממוצעים של 22.5 נקודות, 10.3 ריבאונדים וכמעט 8 אסיסטים למשחק. בחצי הראשון של העונה הוא סומן בקרב ראש-בראש לתואר השחקן המשתפר עם פורוורד אול אראונדי אחר שקיבל את המפתחות לקבוצה ואת משרת הפליימייקר בהיעדר רכז טבעי ועשה השנה אולסטאר ראשון – אם לא שמעתם על דני אבדיה כדאי לכם לעשות גוגל – אבל בישורת האחרונה של העונה ראה שחקן אחר מהקבוצה שלו עוקף אותו בסיבוב.
ניקייל אלכסנדר ווקר הוא עדיין לא שם שמוכר בכל בית, ולא רק בגלל האיות הארוך. בן הדוד המוצלח פחות של ה-MVP המכהן (שאגב, מבוגר ממנו בפחות מחודשיים) כבר היה בטוח שהוא בדרך החוצה מהליגה אחרי שעבר מניו אורלינס לפורטלנד ומשם לגלות ביוטה. הוא צורף כנספח לטרייד ששלח את מייק קונלי מיוטה למינסוטה ואחרי קמפין פלייאוף מוצלח למדי עם הוולבס, חתם בקיץ באטלנטה. הוא ממש בסדר עם להשאיר לג'ונסון את ניהול המשחק ולהתמקד בקטע הזה של לשים את הכדור בסל. אלכסנדר ווקר סיים את החודש המוצלח ביותר של ההוקס – חודש מרץ, בו עמדו על מאזן 13-2 – כשהקבוצה מנצחת ב-19.5 נקודות את היריבה בדקות שלו על המגרש והצטרף לקבוצה מצומצמת של שחקנים שהקפיצו את ממוצע הנקודות שלהם מחד ספרתי למעל 20 לערב. השחקן הקודם שהצטרף לקבוצה הזו, אגב, היה סי.ג'יי מקולום שהוא אולי האנטי-כוכב הגדול בהיסטוריה ומי שמגיע לו לא מעט קרדיט על ייצוב הספינה הזו של אטלנטה, שניצחה ב-27 מתוך 41 המשחקים בהם השתתף.
מהצד השני הניקס עדיין נעים על הציר בין הרכז לביג-מן שלהם. תחילת העונה הייתה קשה לקארל-אנתוני טאונס. בין אם לא מצא את עצמו בשיטה החדשה של קואץ' בראון או שהיו איזשהן פציעות שהגבילו אותו, קא"ט – קלעי של 52% מהשדה ו-58% אפקטיבי – עמד בסוף ינואר על ממוצעים של 46.6% מהשדה (ו-52% אפקטיבי). הממוצעים הכלליים של העונה (20.1 נקודות – הכי נמוך מאז עונת הרוקי ו50.1% מהשדה) קצת מסתירים את העובדה שמאז פגרת האולסטאר הביג מן עומד על ספליטים של 58/42/87 כשהוא קולע 20.6 נקודות ב-30 דקות לערב. זה עדיין לא עזר לו להראות סובל פחות בדקות שלו על המגרש, אבל אי אפשר הכל בחיים. ג'יילן ברונסון באמת לא צריך היכרות נוספת, עונה לא זוהרת שלו הסתיימה עם ממוצעים של 26 ו-7 למשחק, כשבדקות החשובות ברור למי הכדור ילך. האינטרקציה בין שני הכוכבים לא הייתה במיטבה רוב העונה, אבל נראה היה שזו נקודה שמייק בראון לקח על עצמו לשפר לקראת סופה, במשחק ההוא באטלנטה, למשל, קא"ט היה אחראי באסיסטים ל-8 מתוך 14 הנקודות של ברונסון בדקות הסיום, כשנראה היה שלהוקס אין דרך טובה להתמודד עם המשחק בין השניים.
קרב המאמנים – סגנונות, התאמות ורוטציות
כשקווין סניידר הגיע לקבוצה אי שם ב-2023 היו לא מעט ציפיות מהמאמן שבנה את הקבוצה סביב דונובן מיטשל ורודי גובר ביוטה. אבל הכוכב הראשי, טריי יאנג, לא ממש התאים לסגנון שלו. השנה ראינו כדורסל סניידרי: ההוקס הובילו את הליגה באסיסטים (הפכו לקבוצה התשיעית בהיסטוריה עם לפחות 30 אסיסטים בממוצע למשחק) והנעת הכדור הזו הביאה לשיפור בקליעה: ההוקס דורגו השנה בין שש הקבוצות המובילות גם בכמות הקליעות משלוש וגם באחוז הקליעה. סניידר הכתיב קצב משחק מהיר (מקום רביעי בליגה) באמצעות לחץ על הכדור וההוקס דורגו בצמרת הליגה בחטיפות ובכמות איבודים של היריבה. לכדורסל הקבוצתי הזה ישנה נקודת חולשה: קשה לשים את האצבע על השחקן שצריך לייצר את הסל כשההתקפה נתקעת. רוב העונה זה היה ג'ונסון, לקראת הסיום נאו התחיל להראות סימנים בכיוון, אבל לא בטוח שאף אחד מהם בשל להיות גו-טו בקבוצת פלייאוף.
על הנייר, אותם המאפיינים של ההוקס היו גם באג'נדה של מייק בראון כשהוא הגיע לניו יורק: קצב משחק מהיר, הרבה זריקות משלוש, הרבה מסירות בהתקפה. ככל שהעונה התקדמה זה הלך והתמסמס, בראון עשה לא מעט ניסויים עם הרכבים שונים – בעיקר בכל הנוגע לשחקנים המשמעותיים מהספסל – ומצד שני משחק ההתקפה הפך לפשוט יותר כשבמשחקים האחרונים, כאמור, הדגש היה על משחק בין ה-2 של ברונסון וטאונס. בשורה התחתונה למרות עונות פושרות מצד טאונס ומיקאל ברידג'ס הניקס היו אחת משש קבוצות שדורגו בטופ-10 בליגה גם ברייטינג הגנתי וגם ברייטינג ההתקפי.
אחד השינויים המשמעותיים שבראון עשה היה להרחיב את הרוטציה. לאו דווקא במובן של להשתמש בעשרה שחקנים בכל משחק – למרות שבתחילת העונה ראינו גם את זה – אלא במציאת הדקות הנכונות עבור כל שחקן. עושה רושם שמחוץ לחמישיה לבראון יש שלושה שחקנים 'קבועים': מיטשל רובינסון שניפק עונה בריאה יחסית, לאנדרי שאמט על תקן מרווח ודוס מקברייד בגרסאת הגארד של 3 אנד די. שאר שחקני הספסל נשלפו לפי צורך: ג'ורדן קלרקסון קיבל קרדיט שהצטמצם במהלך העונה אך בדקות שקיבל בישורת האחרונה נראה כמי שמצדיק את האמון בשני צידי המגרש, חוזה אלוורדו שהגיע בדדליין מניו אורלינס עשה את שלו ואפילו הצעירים – טיילר קולק, מו דיאוורה ואריאל הוקפורטי – הצליחו לגבות את הכוכבים כשנדרשו לכך. בפעם הראשונה מזה לא מעט שנים הניקס מגיעים לסדרת פלייאוף בתור הקבוצה העמוקה יותר, כשעבור ההוקס שחקני הספסל לא ממש מוסיפים מימדים חדשים לקבוצה.
תחזית
ההצלחה של אטלנטה בעונה הרגילה הייתה מרשימה ואחד הסיפורים המהנים בליגה. הם יכולים להמשיך את מסע הסינדרלה אבל סביר להניח שהעומק, הפיזיות והכישרון העדיפים של ניו יורק יצליחו להעביר אותם לשלב הבא. 4-1 או 4-2 לניו יורק ואטלנטה תישאר עם המחמאות
רוצים לנחש איך הסדרה תסתיים? מוזמנים להצטרף למשחק הבראקטים של הכדור הכתום ממש כאן
