יש משפטים באנגלית שלא מתרגמים בצורה מוצלחת במיוחד לעברית. אחד מהם, שעלה לי לראש בהקשר של הטרייד ששלח את ג'וליוס רנדל, דונטה דיווינצ'נזו ותוספות למינסוטה (או שארלוט, בשלב הזה הפרטים המלאים עדיין לא ברורים) עבור קארל-אנתוני טאונס שמצטרף לניקס, הוא "החזק שורד". המונח באנגלית מתייחס ל- Survival of the fittest. אפשר לתרגם את זה ל'מי שהכי בכושר הוא זה ששורד" (ומכאן גם כנראה העיוות בעברית שהפך את זה ל'חזק') אבל התרגום הנכון יותר, בטח אם מסתגלים על זה מנקודת מבט אבולוציונית הוא 'המותאם ביותר לסביבתו הוא זה ששורד'. לפני פחות משנה הזכרתי את נושא ההתאמה בהקשר של הטרייד שהביא את או.ג'י אנונובי לניו יורק עבור אר.ג'יי בארט ועמנואל קוויקלי וכאן יש שתי קבוצות שהגיעו יחסית רחוק בפלייאוף האחרון ושתיהן מבצעות התאמות, במקרה של הניקס מדובר בעיקר על התאמות על המגרש, במקרה של מינסוטה מדובר גם על התאמות מחוץ למגרש.
לפני שמגיעים לזווית של הקבוצות שתי נקודות ששווה להתעכב עליהן: הראשונה היא שבנקודת הזמן הנוכחית, ביום ראשון בבוקר שעון ישראל, אנחנו עדיין לא יודעים מה התצורה הסופית של הטרייד. אל דונטה דיווינצ'נזו וג'וליוס רנדל הניקס צריכים להוסיף עוד 8.8 מיליון דולר בשכר שיעבור (ככל הנראה) לקבוצה שלישית. הדיווח הנוכחי מתייחס לסיין אנד טרייד של דקואן ג'פריס ובנוסף את החוזה של קייטה בייטס דיופ. לפי רוב הדיווחים המעודכנים הניקס מוסיפים גם בחירת סיבוב ראשון של דטרויט (מוגנת 13/11/9 ב25/26/27 ולאחר מכן הופכת לשתי בחירות סיבוב שני) למינסוטה. אני יוצא כאן מהנחה שאלו אכן השחקנים שיעברו (ולא נניח מיילס מקברייד או פרשס אצ'יווה).
הדבר השני ששווה לדבר עליו הוא הדמיון בסיטואציות בין רנדל וקא"ט. שניהם בחירות לוטרי שיצאו מקנטאקי, שניהם היו השחקנים שסביבם נבנתה הזהות של הקבוצה בזמן שהיא יצאה מהמרתפים של הליגה. שניהם קיבלו גארד סקורר וראו איך התפקיד שלהם בקבוצה – והמקום שלהם בתור הפנים שלה – הולך ומצטמק עם הזמן. שניהם, כנראה, תורמים יותר ממה ששווי המניה שלהם מספר. קיים גם דמיון בין שתי הקבוצות, שמינו בשנים האחרונות שדרה ניהולית\מקצועית שהפכה את הקבוצה מקבוצת תחתית שלא ראתה פלייאוף שנים (מינסוטה רשמה ריצת פלייאוף אחד בין 2005 ל-2021, הניקס עברו סיבוב פלייאוף בודד בין 2001 ל-2022).
עכשיו לקבוצות. בואו נתחיל עם הקבוצה המערבית: שנתיים עברו מאז מינסוטה מישכנה את כל העתיד שלה כדי לבנות פרונט-קורט שמורכב מקארל-אנתוני טאונס, שהוסט מעמדת הסנטר, ורודי גובר. אחרי שנה אחת מקרטעת בעונת 23-24 דווקא היה נראה שהדברים מתחברים לוולבס. הם סיימו עם ההגנה הטובה בליגה, עם המאזן השלישי בטיבו במערב, פירקו בפלייאוף את פיניקס והצליחו להתעלות מול האלופה היוצאת מדנבר. הם נפלו רק בגמר המערב מול לוקה דונצ'יץ והמאבס. העונה הקודמת הדגישה את היכולת הטובה של נאז ריד והציבה בפני הוולבס את הבעיתיות שעדיין מתקיימת עם רודי גובר – בוודאי לצד טאונס – על המגרש. טים קונלי, המנג'ר שבנה את הקבוצה האלופה מקולורדו, בנה גם את הנוגדן שלה, רק כדי לגלות שזה לא הופך את הקבוצה שלו לחסינה מקבוצות אחרות.
איום נוסף על הטימברוולבס הוא קרב הבעלות בין הבעלים היוצא (גלן טיילור) לבעלים החדשים (מארק לורי ואלכס רודריגז) כתבתי על הקרב הזה בהרחבה יחסית במרץ, ומאז התווספו עוד כמה פרטים, אבל השורה התחתונה היא שמינסוטה – הקבוצה עם הפיירול השני בגובהו בליגה, מה שמגביל אותה מאד מבחינת היכולת להחתים שחקנים חופשיים – נמצאת במצב פיננסי עם לא מעט סימני שאלה. הוולבס ויתרו בקיץ האחרון על קייל אנדרסון והביאו במקומו את ג'ו אינגלס (המבוגר מדי) ורוב דילינגהם (הרוקי), על הרקע הזה, וכשבקיץ 25 רודי גובר, נאז ריד וניקייל אלכסנדר ווקר ירצו חוזים חדשים, לא פלא שבמינסוטה הרגישו שהם צריכים לנסות להזיז את החלקים
ג'וליוס רנדל אמור לתת להם תרומה קרובה יחסית לזו שהם קיבלו מקא"ט ובתוספת של (קצת) ניהול משחק. רנדל הפך למטרה נוחה בתקופה האחרונה, ואולי זה זמן טוב להזכיר שלרנדל – בארבע השנים אחרונות – יש שלוש בחירות לאולסטאר, שתי חמישיות עונה (שניה ושלישית) ואולי הייתה לו עוד בחירה לחמישיית העונה אם לא היה נפצע בינואר האחרון. החוזה שלו ידידותי יותר למינסוטה מזה של טאונס (ירוויח 28 מיליון בשנה הקרובה ואופציית שחקן ל-30 מיליון בשנה אחרי). דונטה דיווינצ'נזו הוא תוספת מבורכת לרוטציה המצטמצמת של הוולבס. אל יכולות ה3-אנד-די הוא מוסיף גם לא מעט ניהול משחק ותנועה ללא כדור. מינסוטה הייתה חייבת עוד קליעה מבחוץ על רקע ההתבגרות של מייק קונלי וחוסר היציבות של ג'יידן מקדניאלס, ודיווינצ'נזו מתאים בדיוק לתפקידים האלו. הנוכחות שלו ושל רנדל מאפשרת למינסוטה לשחק במגוון הרכבים, החל מכאלו גדולים במיוחד עם דיוונצ'נזו בעמדת הפוינט ופרונט קורט של רנדל וגובר ועד להרכבים נמוכים עם צ'נזו ב-3, מקדניאלס ב-4 ורנדל\נאז ריד ב-5. דיווינצ'נזו גם נמצא על חוזה מאד – רגע זה לא מספיק מודגש – מ-א-ד נוח לקבוצה עם שלוש שנים ופחות מ-40 מיליון דולר סך הכל (כן, יכול להיות שזה החוזה היחיד בליגה עם יותר עלות\תועלת מזה של דני אבדיה). אם מינסוטה תשמור על כל החלקים שלה עד הקיץ היא כנראה תוכל לבחור שניים מבין ריד, רנדל וגובר ולמצוא את עצמה במקום קצת יותר גמיש.
אחת הסיבות לכך שהטרייד הזה התקבל כבלתי צפוי הוא הויתור על דונטה, אחד מארבעת שחקני וילאנובה בהרכב של הניקס. על פי כמה דיווחים מכתבי טוויטר – ואין לי מספיק הכרות איתם כדי להגיד עד כמה הם אמינים או לא – הם שהאידיליה של רביעיית וילאנובה לא באמת כללה גם את דונטה, ושהיה חשש למתיחות בחדר ההלבשה בין צ'נזו לבין השלושה האחרים. כתבים אחרים – ושוב אני לא יודע עד כמה הדיווחים האלו מדוייקים – אמרו שדיוונצ'נזו לא בדיוק קיבל בהבנה את הדרישה שהוא ירד לספסל אחרי התוספת של מיקאל ברידג'ס. מינסוטה גם הייתה האופציה השניה (כנראה לא בפער גדול) של דונטה בקיץ 2023 שהנחית אותו בניו יורק, כך שמהבחינה הזו התוספת שלו אמורה לעבור חלק.
מהצד של ניו יורק העסק מורכב לא פחות. פחות או יותר מהרגע שלאון רוז קיבל את המושכות לקבוצה השם של קארל-אנתוני טאונס (לשעבר אחד הלקוחות הגדולים של רוז) נקשר לקבוצה. רוז התחיל את בניית הקבוצה עם גרעין שחקנים ומעטפת שהגיעו מאוניברסיטת קנטאקי ממנה הגיע טאונס (וגם רנדל). אם נחזור לקיץ 2020 הצפי היה שהניקס ינסו להשיג את טאונס, דיאנג'לו ראסל ודווין בוקר. החתימה של ברונסון והפריצה שלו בהמשך, והכימיה שהוצגה על ידי שחקני וילאנובה על המגרש ומחוצה לו שינתה את המסלול של הקבוצה. בקיץ האחרון הניקס השיגו את מיקאל ברידג'ס בלי לוותר על יותר מדי כשרון אבל מצד שני איבדו את אייזיה הארטנשטיין להצעה שקיבל מאוקלהומה סיטי. זה השאיר אותם עם סנטר וחצי (ותחליטו אתם אם זו בדיחה על חשבון הכשירות של מיטשל רובינסון או על המימדים הצנועים של אצ'יווה) ומצד שני עם ארבעה שחקנים (צ'נזו, מיקאל, הארט, או.ג'י) שיכולים לשחק לפחות בשתי עמדות בין 2-4, פלוס רנדל (4 ואולי קצת 5) ומקברייד (1 ובעיקר 2). אחרי שהסתבר שרובינסון הולך להחמיץ חודשיים+ מתחילת העונה, היה ברור שהניקס צריכים להשיג סנטר שיאזן אותם. העובדה שהעמדה של רנדל הייתה עמוסה, יחד עם העובדה שהוא יכול לצאת מהחוזה בקיץ הקרוב ולהכניס את הניקס לבור כלכלי, הפכה את הויתור עליו למשהו שלכל הפחות צריך לשקול.
הניקס, וזה לא ממש סוד, מנסים לבנות את הקבוצה בשנתיים האחרונות לפי המודל של בוסטון. חמישיית שחקנים שיכולים לשחק מחוץ לקשת בהתקפה, עם גארדים ופורוורדים ארוכים שיכולים להוציא לפועל הגנת סוויצ'ים (ההגנה הנפוצה ביותר ברגעי ההכרעה). רנדל היה יכול לשחק 5 בסכמה כזו, אבל הוא לא מגן מספיק טוב על הטבעת. אם מעלים אותו ב-4 ולידו את מיטשל רובינסון אז יש לפחות שחקן אחד שלא קולע מספיק טוב מחוץ לקשת. הצירוף של טאונס פותר להם את הבעיה הזו, טאונס הוא כנראה הביג-מן הקלעי הטוב ביותר בליגה, והוא חוזר לעמדה 5 שטבעית יותר עבורו. על פניו גם המשחק בין שניים של ברונסון עם טאונס אמור להיות טבעי יותר מהמשחק שלו עם רנדל. טאונס הוא איום גם לסיבוב לכיוון הסל (פיק אנד רול) וגם לרווח מחוץ לקשת (פיק אנד פופ) כשעל קשת השלוש יחכו ברידג'ס, הארט ואנונובי, שיודעים לנוע היטב ללא כדור, יכולות להווצר זוויות נוחות לחיתוך לטבעת.
הניקס אמנם ויתרו כאן על עומק, אבל בהתחשב בעובדה שיש להם עכשיו שלושה מקומות פנויים בסגל (ושלושה שחקנים מוכחים עם חוזה למחנה האימונים – צ'ומה אוקיקי, לאנדרי שאמט ומרכוס מוריס), יש להם מאיפה להשלים. הצורך המובהק ביותר שלהם כרגע הוא בעמדת הרכז המחליף: דוס מקברייד לא הוכיח את עצמו בתחום ניהול המשחק והויתור על דיווינצ'נזו משאיר אותם בלי מוביל כדור מוכח. יכול להיות שהניקס יחתימו עוד גארד (זוכרים את מרקל פולץ?) אבל גם יכול להיות שהם יסתפקו בטיילר קולק, הרכז שנבחר בדראפט האחרון והרשים בליגת הקיץ. קיים כמובן עדיין סימן השאלה של החיבור בין קארל-אנתוני טאונס לתום ת'יבודו, שהחיבור בינהם במינסוטה לא בדיוק זכור כמוצלח.
בשורה התחתונה נראה שהניקס מצאו לעצמם שחקן שמתאים יותר לצורך של הקבוצה, בלי לוותר על יותר מדי עומק, בעוד שמינסוטה הוסיפו עומק (ואפשרות לגמישות כלכלית) בלי לוותר על יותר מדי כשרון. האם הגג של מינסוטה עלה בעקבות הטרייד הזה? כנראה שלא, אבל גם לא נראה שהרצפה ירדה והם עדיין יכולים להיות אחת מ-4-5 קבוצות העלית של המערב. הניקס ככל הנראה סימנו את עצמם בתור היריבה המסוכנת ביותר עבור הסלטיקס, לפחות כל עוד אנחנו לא רואים איך הקבוצה מפילדלפיה מתחברת.
