אחרי רדיפה של כמה חודשים מצד הניקס אחרי או.ג'י אנונובי אתמול זה קרה: אנונובי – יחד עם מלאכי פלין ופרשס אצ'יווה – עוברים לניו יורק. אר.ג'יי בארט ועמנואל קוויקלי עושים את הדרך ההפוכה. הניקס מוסיפים את בחירת הסיבוב השני של דטרויט בדראפט הקרוב.

כשהטרייד פורסם המחשבות הראשונות שעלו לי לראש – והן גם האמ;לק של הסיפור כולו – היו:
במשפט: לא מזיז את המחט
בשני משפטים: הניקס ויתרו על יותר כישרון, לא בטוח שזה הפך אותם לקבוצה פחות טובה.
ועכשיו בהרחבה:
ההייפ בשנים האחרונות סביב או.ג'י אנונובי היה שהנה עוד רגע הוא פורץ והופך להיות כוכב הטו-וויי הבא. זה מעדת הקריס מידלטון-מיקאל ברידג'ס. קוואי לנארד לעניים. זה לא ממש קרה, הוא התקבע על להיות די אנד 3 טוב. לדעת אנשים מסוימים אפילו מצוין. באותה נשימה הדרך שלו החוצה מטורונטו הייתה עניין מאד מדובר. ציפו שיעבור על כוכב או לכל הפחות שינחית בטורונטו שלל דראפט שיזכיר את מה שיוטה קיבלו על רודי גובר. מהבחינה הזו, התמורה שמסאי יוג'ירי השיג עבורו מאכזבת. מצד שני אחרי שלא קיבל שום ערך עבור לאורי, פרדי ויותר יוצאי האליפות ההיא, גם שני שחקנים צעירים ובחירה 31 זה משהו.
נקודת המפנה המשמעותית של אנונובי הגיעה בשנה שעברה ובכלל לא הייתה קשורה ליכולת שלו על המגרש. לפני תחילת עונת 20-21 סוכנו של או.ג'י, עומאר וילקס, עבר מסוכנות אוקטגון לקלאץ' ספורט של ריץ' פול. אנונובי עבר איתו. בפברואר האחרון ווילקס עשה מעבר אחר והצטרף אל סוכנות התוכן\ספורט הדיגיטלית "פאנאטיקס". או.ג'י – שנה וחצי לפני שהוא יכול לצאת מהחוזה – היה צריך לחפש ייצוג חדש. הוא בחר לקפוץ מקלאץ' אל CAA ויותר ספציפית אל סאם רוז. הוא הסוכן של ג'יילן ברונסון וחשוב יותר: בנו של יו"ר הניקס ליאון רוז. בקיץ האחרון – ואני בטוח שלארוחות השישי בבית משפחת רוז לא היה קשר לנושא, כמובן – או.ג'י התחיל לרמוז באופן ברור לראפטורס שהוא מתכוון לצאת מהחוזה (הוא מרוויח כ-19 מיליון לשנה) ולדרוש חוזה חדש, שיותר יהלום – בעיניו – את מעמדו. הסכום הראשוני עליו דובר היה 40 מיליון דולר לשנה. יש רק קבוצה אחת, כך נרמז על ידי או.ג'י או מי מטעמו, שתזכה להנחה. הזו שלובשת כחול וכתום ומשחקת במדיסון סקוור גארדן.
מניפולציות של סוכנים בצד, או.ג'י הוא שחקן שמתאים מאד לשיטה של תום ת'יבודו. בשנתיים שקדמו לעונה הנוכחית הוא שיחק כמה שרק נתנו לו. הוא הצטיין בצד ההגנתי והיה קלעי לא רע בכלל מחוץ לקשת. הוא בעיקר לא ניסה לעשות דברים שהוא לא יודע, או לפחות כמעט ולא ניסה, גם אם רמז על רצונו בתפקיד עם יותר אחריות בסכמה ההתקפית. השנה, גם אם ירד במספרים היבשים, הוא רושם 58.4% קליעה אפקטיביים, זה 10% גבוה יותר ממי שהוא מחליף בחמישיה בניו יורק.
שניה לפני שנעבור למי שהניקס ויתרו עליו: פרשס אצ'יווה ומאלכי פלין די עוברים מתחת לרדאר בטרייד, אבל כן יכולים להיות להם תפקידים משמעותיים בשיטה של ת'יבס. אצ'יווה, שצפוי להיות המשמעותי יותר בין השניים, לא נתפס כרים פרוטקטור דוגמת מיטשל רובינסון ובניגוד למיטש-רוב הענק נעצר אחרי 2.03 מהרצפה. מצד שני האימפקט שלו על אחוזי הקליעה של היריבים, בעיקר באזור הטבעת, מרשימים לא פחות מאלו של רובינסון. כל הסימנים מראים שרובינסון סיים את העונה (הניקס פנו למשרדי הליגה כדי לבקש חריגת טרייד שעל מנת לקבלה צריך להוכיח שבסיכוי סביר רובינסון לא יוכל לחזור לשחק לפני יוני) וההגנה של הניקס מתקשה מאד בלעדי העוגן שלה. טאג' גיבסון הוא כנראה אחלה חבר לקבוצה, אבל הנוכחות שלו על המגרש, בגילו, היא קוריוז.
פלין נותן לניקס את הגארד המחליף האולטימטיבי. בניגוד לקוויקלי שיש לו אספירציות של להיות שחקן מוביל, פלין מתרכז בלא לעשות טעויות. הוא קשוח וכבונוס נראה כמו הכלאה בין ג'יילן ברונסון ודונטה דיווינצ'נזו. הקליעה מבחוץ אמנם לוקה בחסר, ואת הדקות שלו הוא יצטרך לקנות בהגנה, אבל הוא שדרוג על ריאן ארצ'ידיאקונו. רק ליתר ביטחון הניקס האריכו את החוזה של מיילס "דוס" מקברייד בשלוש שנים עבור 13 מיליון דולר. לכל התקופה. הנה שחקן שאני מקווה שיזכה לדקות סוף סוף.
מעל כל השחקנים האלו כתוב בגדול "יציבות". ת'יבודו רוצה לדעת מה הוא מקבל מכל שחקן בכל ערב נתון. הוא לא קיבל את זה מבארט (ותיכף מגיעים אליו) וקוויקלי, וכששני אלו מנסים לייצר לעצמם גם מתי שלא הולך, הניקס בבעיה ואין להם באמת תחליף. או.ג'י כבר יודע מה התפקיד שלו. הוא אמנם לא ייצר לעצמו או יגיע לקו כמו בארט וקוויקלי (8 זריקות משותפות ב-85% העונה) אבל את הזריקות שהוא מקבל הוא קולע בערך באותם האחוזים כבר שלוש עונות. אצ'יווה ופלין יודעים בדיוק למה הם שם ומה מצופה מהם לעשות בדקות על המגרש.
בניגוד אליהם אר.ג'יי בארט הוא שחקן מסוג יום בסל יום איירבול. לפעמים באופן הכי מילולי שאפשר: ב-11 לדצמבר הוא סיפק, כנראה, את משחקו הטוב ביותר העונה עם 27 נקודות ב-52% מהשדה בניצחון על טורונטו. יומיים אחר כך הוא סיים עם 9 נקודות ב3/16 מהשדה כשהוא מחטיא את כל 7 הנסיונות שלו מחוץ לקשת בהפסד ביוטה. הכישרון היה שם, היציבות: פחות. הניקס רצו לראות את אר.ג'יי הופך לסקורר טוב יותר, ליוצר מוצלח יותר. במשחקים מסוימים זה עבד. בנקודות מסוימות בסדרת הפלייאוף מול מיאמי הוא נראה כמו אולסטאר בהתהוות, אבל ביותר מדי ימים הוא פגע בשטף של הקבוצה. לת'יבס אין סבלנות לפיתוח שחקנים, לטורונטו – עיר הולדתו של בארט – אולי תהיה יותר.
הסיפור עם קוויקלי דומה: אחרי שהיה בין הפיינליסטים לתואר השחקן השישי בעונה שעברה קוויקלי ציפה לקבל הארכת חוזה באזורים שקיבל טייריס מאקסי. הניקס אמרו לו שמבחינתם הוא צריך עוד להוכיח שהוא שווה את זה. כמו בארט גם קוויקלי לא הראה מספיק יציבות, אבל במקרה שלו היו שתי נסיבות מחמירות נוספות:
1. התפוקה שלו ירדה משמעותית בפלייאוף
2. ההתאמה שלו לצידו של ברונסון הייתה בעייתית.
הניקס, כנראה, הבינו שקוויקלי לא יעשה את קפיצת המדרגה שהם קיוו לה כל עוד הוא עולה מהספסל והפערים בדרישות השכר עדיין היו משמעותיות. הם העדיפו להעביר אותו עכשיו מאשר לעמוד בדילמה של להשוות הצעה מקבוצה שלישית או לאבד אותו ללא תמורה בקיץ. זה, כנראה, פוטנציאל האפסייד המשמעותי ביותר מבחינת הראפטורס בטרייד הזה. אגב אפסייד: אנונובי יליד 97, פלין 98 ואצ'יווה יליד 99. קוויקלי יליד 99 ובארט יליד 2000. יש כאן התאמה קטה לטיימליין של שתי הקבוצות.
לזכותם של בארט וקוויקלי צריך לומר שגם בימים שבהם הזריקה לא נכנסה הם לא הפכו להיות חורים הגנתיים בצד השני של המגרש והלב שלהם תמיד היה שם עבור הקבוצה. אולי קוויקלי לעולם לא ידביק את הפער בתחרות שהוא מקיים בראש שלו עם טייריס מאקסי, אבל אני גם לא צופה קטסטרופות כפי שראינו השנה מג'ורדן פול בוויזארדס כשקיבל את המפתחות לקבוצה. קוויקלי, יש לומר, קיבל את הטרייד ברגשות מעורבים

בגדול הטרייד הזה מסתכם באפסייד לעומת בייסליין: יכול להיות שנדבר עוד שנה-שנתיים על "איך הניקס ויתרו על אולסטאר כמו קוויקלי", אבל בטווח הקצר היציבות של הקבוצה השתפרה. זה לא שלא יהיו יותר הפסדים מטופשים כמו ההפסד האחרון לפני הטרייד, לאורלנדו, אבל כנראה שיהיו פחות כאלו. ההתאמה של השחקנים לקבוצה טובה יותר, הנה נניח מה שיש לת'יבודו לומר:

מקצועית הניקס חיזקו את ההגנה ושיפרו את קבלת ההחלטות. הם נשארים עכשיו עם הבעיה השולית הזו שאף אחד על הספסל שלהם לא מסוגל לעשות את הקטע הזה של לשים את הכדור בסל. צ'נזו אמנם מראה הבלחות בחודש האחרון אבל הוא בעיקר נהנה מלשחק לצידם של ברונסון ורנדל. מעבר לזה אם אתה בונה על גריימס, מקברייד או אחד ההארטים בתור תרומה התקפית קבועה, אתה במצב לא טוב.
זה מביא אותנו לבעיה המרכזית בטרייד הזה מבחינת ניו יורק: המחט לא זזה. החמישיה שלהם תראה יותר טוב, אבל או.ג'י הוא לא איזה כוכב שמקפיץ את הניקס בדירוג מעל בוסטון, מילווקי או פילדלפיה. מצד שני, יכול להיות שלאון רוז עדיין לא סיים: הניקס נשארו עם כל בחירות הסיבוב הראשון שהיו להם לפני הטרייד ויש את החוזה של אוון פורניה שלא מובטח בשנה הבאה, זה הזמן לבצע מהלך על סקורר נוסף שיתן לניקס יותר גמישות עם חלוקת הדקות. מבחינה חוזית, אגב, אצ'יווה ופלין הופכים לשחקנים חופשיים מוגבלים הקיץ. או.ג'י עם אופציה לצאת מהחוזה בקיץ או להשאר לשנה נוספת, כשהתרחיש הראשון נראה סביר יותר.
באופן אירוני הניקס יכולים ליישם את המודל שהראפטורס דמיינו בשנים האחרונות: רכז נמוך ולצידו חבורה של פורוורדים דומים במימדים שלהם שיכולים להחליף על כל חסימה. בדקות המנוחה של ברונסון הניקס יכולים לשחק עם הארט, גריימס, או.ג'י, רנדל ואצ'יווה: קבוצה שהיא במהותה פוזישנלס שתצליח להתמודד הגנתית גם עם שחקנים גבוהים יותר.
טורונטו? הם יתנו לבארט וקוויקלי לרוץ עם הגרעין הנוכחי, בשאיפה שבאווירה פחות לחוצה ושיותר מוכוונת פיתוח שחקנים יהיה אפשר לקבל מהם יותר. בארט נמצא בשנה הראשונה מתוך ארבע של הארכת הרוקי שלו וקוויקלי יהפוך לחופשי מוגבל בסוף העונה והחצי שנה הקרובה תכריגע כמה הראפטורס מציעים לו ועד כמה הם מוכנים להשוות. גם טורונטו כנראה עדיין מחפשת לבצע מהלכים נוספים כשפסקל סיאקם – חוזה מסתיים – נראה כמו הבא בדרך החוצה. אם בארט יצליח להפוך לכוכב מול הקהל הביתי ואם קוויקלי יראה שהוא יכול להיות רכז העתיד של המועדון: הראפטורס יכולים לצאת מרוצים מהטרייד הזה.