יש המון אגו בספורט תחרותי, וטוב שכך, כי האגו הזה מוסיף עניין ותחרות. יש המון אגו ב-NBA. כולם רוצים טבעת, כולם רוצים להיות הכי טובים, כולם רוצים תהילה, אבל אף אחד, כמעט, לא רוצה לעלות מהספסל.
בלא מעט מקרים הירידה לספסל מגיעה בגלל תפקוד לקוי, או התאמה עדיפה של שחקן אחר בחמישייה. זה לא תפקיד שקל לבצע. לעלות מהספסל כשהשחקנים האחרים כבר חמים, נמצאים בקצב, ולא לכל אחד המעבר הזה עושה טוב. ובגלל הסיבות האלה, חשוב להעריך את השחקנים שכן עושים את זה טוב. את השחקנים שמשפרים את הקבוצה שלהם בזה שהם עולים מהספסל. לא כי הם לא מספיק טובים בשביל להיות שחקנים פותחים, אלא כי כשהם עולים מהספסל הם מצליחים לייצר שינוי ועוזרים לקבוצה שלהם לנצח.
העונה הייתה עונה נהדרת לשחקני הספסל. רשימת המועמדים השנה עמוקה וכוללת שחקנים שעומדים בקריטריונים העיקריים שלי, שכוללים תרומה לניצחונות בקבוצת פלייאוף ומספרים מרשימים, גם מבחינת יעילות. יש לא מעט שחקני ספסל ששווים אזכור.
דניס שרודר, שהוביל ספסל חלש של קבוצת פלייאוף עם מספרים יפים, אבל ביעילות מאוד נמוכה, אד דיוויס הפך למשאבת ריבאונדים עם 8.6 ריבאונדים ב-17.9 דקות, שני רק לוייטסייד פר 36 דקות, פאטי מילס שהוביל ביעילות את הספסל של הספרס, ג'ורדן קלארקסון שסיים שני בנקודות למשחק מבין שחקני הספסל עם 16.8, בוגדן בוגדנוביץ' שהתחיל את העונה נפלא ואם לא היה נחלש בחצי השני של העונה היה יכול להיות בין המועמדים, וגורדון היוורד שאמנם ציפינו ממנו להרבה יותר והמספרים שלו לא קופצים מדף, אבל הוא תפקד ביעילות מפתיעה מהספסל. היו כמה שהיו קצת יותר קרובים להיכנס לרשימת המועמדים שלי לשחקן השישי.
כמעט ונכנסו:
דויין וייד
15 נק', 4 ריב', 4.4 אס', 47.8% אפקטיבי, 70.8% עונשין, 2.3 איב'. פתח ב-2 מתוך 72 משחקים.
בגיל 37, בעונתו האחרונה בליגה, וייד חזר להיות רלוונטי. אחרי כמה שנים מחוץ למיאמי וייד חזר שנה שעברה הביתה, והשנה היה ניכר שהוא מרגיש בנוח במדים האדומים. זאת הייתה עונה לא פשוטה להיט, עונה רווית פציעות ולמרות זאת הם הגיעו לאפריל עם סיכוי ממשי להעפיל לפלייאוף. זה לא הספיק, אבל וייד היה אחת הסיבות העיקריות למה זה כמעט והספיק. את הקריירה שלו סיים עם 18 משחקים בדאבל פיגרס כשב-3 החודשים האחרונים של העונה קלע 16.8 נק' למשחק. את ההפסדים למינסוטה וטורונטו שסגרו את סיפור העלייה של מיאמי סיים עם 24 ו-21 נק' בהתאמה באחוזים גבוהים (50% מהשדה ו-100% מהעונשין בשניהם). כל מה שנותר הוא להגיד שלום ותודה לשחקן חד פעמי.
דריק רוז
18 נק', 2.7 ריב', 4.3 אס', 51.8% אפקטיבי, 85.6% עונשין, 1.6 איב'. פתח ב-13 מ-51 משחקים.
הסיפור הספורטיבי של רוז הוא על סף הבלתי נתפס. לחשוב שאחרי העונה שעברה, בה שיחק 25 משחקים והיה נראה כאילו הגוף שלו כבר לא מסוגל לעמוד במעמסה של להיות שחקן NBA, הוא יחזור וייתן עונה עם מספרים כאלה, וביעילות כזאת היא מדהימה. עד העונה הזו רוז לא קלע מעל 50% אפקטיביים, כולל בעונת ה-MVP שלו. היה נראה העונה כי מצד אחד, חזרה חלק מהאקספלוסיביות שלו, אבל, מצד שני, המשחק שלו הפך ליותר בוגר ואחראי. אה, וגם היה את זה –
לצערו, כמו תמיד אצל רוז, זה נגמר בפציעה ואת 15 המשחקים האחרונים של העונה הוא כבר לא שיחק.
מונטה מוריס ומאליק ביזלי
מוריס – 10.4 נק', 2.4 ריב', 3.6 אס', 56% אפקטיבי, 80.2% עונשין, 0.6 איב'. פתח ב-6 מתוך 82 משחקים.
ביזלי – 11.3 נק', 2.5 ריב', 1.2 אס', 58.4% אפקטיבי, 84.8% עונשין, 0.7 איב'. פתח ב-18 מתוך 81 משחקים.
גארי האריס היה פצוע בחלקים גדולים מהעונה, וכששיחק לרוב לא היה מספיק טוב ועשה צעד אחורה יחסית לשנה שעברה. בארטון היה פצוע מתחילת העונה ונראה היה כמו הצל של עצמו כשחזר לשחק. ג'מאל מארי התקדם, אבל לא ברמה שציפו ממנו ומילסאפ המשיך בדעיכתו האיטית. למרות כל הנאמר כאן, דנבר עדיין סיימו במקום השני במערב. כמובן שעיקר הקרדיט ילך לעונה המופלאה של יוקיץ' ולשיפור ההגנתי של דנבר, אבל לספסל ובפרט למונטה מוריס ומאליק ביזלי מגיע קרדיט לא מבוטל על כך. המספרים שלהם לא קופצים מהדף, אבל היעילות כן.
יחס האס'/איב' של מוריס הוא 5.73 אס' לאיבוד, שני בליגה רק לטיוס ג'ונס (שסיים עונה עם היחס הטוב בהיסטוריה 6.96 אס' לאיבוד). הוא גם קלע 1.1 שלשות למשחק ב-41.2%.
ביזלי, כמו מוריס, גארד שממעט לעשות טעויות וקלע באחוזים פשוט נפלאים. הוא קלע 2 שלשות למשחק ב-40.2% והיה חמישי מבין הגארדים בליגה באחוזי הקליעה האפקטיביים.
אבל מעבר ליעילות, בלא מעט מקרים, הקבוצה פשוט נראתה יותר טוב כשהם שיחקו.
בדיעבד, הספסל של דנבר היה מורכב משחקנים שהביאו יותר ממה שציפו מהם העונה הזאת. אם בתחילת העונה דיברו על הבריאות של שחקני דנבר כתנאי הכרחי להצלחה, מוריס וביזלי הוכיחו שיש על מי לסמוך שיעשה את העבודה גם כשהפותחים פצועים או לא פוגעים.
ג'יילן בראון
13 נק', 4.2 ריב', 1.4 אס', 52.5% אפקטיבי, 65.8% עונשין, 1.3 איב'. פתח ב- 25 מתוך 74 משחקים
ג'יילן בראון פתח ב-19 המשחקים הראשונים שלו העונה, אבל משהו חרק בבוסטון. לצד גורדון היוורד, שחזר והיה נראה חלוד מאוד, בראון לא היה נראה דומה לשחקן האקספלוסיבי של השנה שעברה. המספרים ירדו, היעילות ירדה ובוסטון קרטעה עם מאזן שלילי של 9 ניצחונות ו-10 הפסדים במשחקים האלה. בעקבות הפתיחה הצולעת סטיבנס עשה שינויים בחמישייה הפותחת והוריד את בראון לספסל. כשהרוטציה של בוסטון התבהרה, כך גם המשחק של בראון השתפר והמספרים שלו מהספסל היו משמעותית טובים יותר מאשר כשחקן פותח. כשחקן פותח שיחק 27.8 דקות וקלע 12.4 נק' ב-48.9% טרו שוטינג. בעוד שמהספסל שיחק כמעט 3 דקות פחות וקלע 13.3 נק' ב 58.8% אחוז. הנט רייטינג שלו כשחקן פותח שלילי (1.6-) וכשחקן ספסל חיובי (3.2). בכלל, ככל שהעונה התקדמה ראינו יותר את בראון של השנה שעברה, ואם היה קצת יותר עקבי, אולי היה מוצא את מקומו בתוך החמישייה.
החמישייה:
- ספנסר דינווידי.
16.8 נק', 2.4 ריב', 4.1 אס', 51.7% אפקטיבי, 80.6% עונשין, 2.2 איב'. פתח ב-4 מתוך 68 משחקים.
בשנה שעברה ספנסר דינווידי פרץ, כש-13 משחקים לתוך העונה ד'אנג'לו ראסל נפצע ודינווידי מילא את התפקיד שלו כעושה המשחק של ברוקלין. קבלת ההחלטות שלו הייתה מצויינת כשהוא ממעט לאבד ומחזיק ביחס של 4 אס' לכל איב', שני בליגה. את הנקודות שלו הוא לא קלע ביעילות ואחרי החזרה של ראסל דעך ולקראת סוף העונה חזר לספסל בלי להכין אותנו למודל המשופר של עונת 18-19.
לאור סיום השנה הפושר שנה שעברה, יחד קו אחורי די עמוס של ברוקלין היה סימן שאלה לגבי תפקידו העונה, אבל כבר החל ממשחק הפתיחה דינווידי הבהיר שהוא הגיע חד, אגרסיבי ומוכן למלא את התפקיד שלו מהספסל.
משחקן עם מנטליות של מנהל משחק, הפך לשחקן עם מנטליות של סקורר שמחפש את הסל וכל הזמן לוחץ על היריבה. הוא היה עשירי בליגה בכמות החדירות, עם 14.1 למשחק והגיע לקו 5.2 פעמים למשחק. הוא סיים את העונה עם 58% טרו שוטינג, הרבה מעל הממוצע הכללי ובפרט של גארדים, הרבה בגלל בחירת הזריקות שלו. רק 11% מהזריקות שלו הגיעו מטווח של בין 8-24 פיט (במרחק 24 פיט נמצא קו ה-3).
תחילת העונה שלו הייתה אפילו יותר מרשימה, אבל אז נפצע ל-14 משחקים וכשחזר עדיין היה מצוין, אבל היעילות ירדה קצת. בכל מקרה הוא היווה חתיכה קריטית בפאזל של ברוקלין העונה, ואחת הסיבות העיקריות למה מעבר להגעתה לפלייאוף, הקבוצה הזאת הפכה לקבוצה מסקרנת ומלהיבה.
- טרנס רוס.
15.1 נק', 3.5 ריב', 1.7 אס', 53.4% אפקטיבי, 87.5% עונשין, 1.1 איב'. לא פתח באף משחק מתוך 81 משחקים.
רוס פתח את העונה אחרי פציעה שהשביתה אותו למשך רוב שלבי העונה הקודמת ועם תפקיד חדש באורלנדו, כשחקן ספסל.
החודשים הראשונים לא היו מאוד מרשימים ואת שנת 2018 הוא סיים עם ממוצעים של 13.2 נק' ביעילות לא גבוהה. ככל שהעונה התקדמה, ככה גם השתפר המשחק של רוס.
את 2019 פתח רוס כאילו נורה מלוע של תותח. אם בדצמבר קלע 11.4 נק' למשחק, מתוכם 1.7 שלשות ב-34.4%, בינואר כבר קלע 16.6 נק' עם 3 שלשות למשחק ב-37.8%. הוא המשיך להיות עקבי ובפברואר קלע 16.7 נק' למשחק, עם אותן 3 שלשות למשחק ב-36.7%.
רוס נכנס למקום הרביעי בזכות הסיומת. 13 משחקים לסיום העונה, אורלנדו ממוקמים במקום ה-9, 2 משחקים מאחורי מיאמי ו-4 משחקים מאחורי דטרויט. את 13 המשחקים האחרונים אורלנדו מסיימים במאזן 2-11 כשרוס מפגיז 17.5 נק' עם 3.5 ריב' ו-2.2 אס', עם 3.8 שלשות למשחק ב-44.1% מהשלוש. הנט רייטינג שלו בסטרץ' הזה עמד על 16 ומדד ה +/- על 10.1.
המג'יק כידוע סיימו במקום השביעי, עם מאזן חיובי של 40-42, זהה לנטס במקום השישי ומלבד ווץ', רוס היה כנראה השחקן הכי משמעותי בקאמבק הזה.
למשל כמו פה נגד בוסטון בניצחון קריטי.
- דומנטאס סאבוניס.
14.1 נק', 9.3 ריב', 2.9 אס', 59.6% אפקטיבי, 71.5% עונשין, 2.2 איב'. פתח ב-5 מתוך 74 משחקים.
הסטטיסטיקה של סאבוניס מבהירה יפה מה הוא עושה במקום השלישי בדירוג. כאשר את ה"נזק" הזה הוא עושה ב-24.8 דקות בלבד. בשנתו השלישית בליגה הוא שיפר כל פרמטר אפשרי במשחק שלו והראה יכולות ורסטיליות שמתחילות להזכיר את אבא שלו. הוא ממוקם 17 בליגה ב-%TS עם 62.8%, מקום 20 בליגה בריב', כאשר אם מסתכלים על המספרים פר 36 דקות הוא עולה למקום ה-12, ומקום עשירי מבין הסנטרים בכמות אסיסטים למשחק. מעבר לכך, במשך תקופה לא קצרה, עד שטרנר הרים את המשחק שלו, סאבוניס היה נראה כמו הגבוה הכי טוב באינדיאנה והוא עודנו הגבוה הכי ורסטילי בקבוצה.
הוא מכונת התקפה מאוד מרשימה, עם ראיית משחק ברמה גבוהה, יכולת מסירה טובה וסיומת רכה ליד הסל. אז למה הוא לא ממוקם במקום השני? כי שם מחכה מכונת התקפה אפילו יותר מרשימה.
- מונטרז הארל.
16.6 נק', 6.5 ריב', 2 אס', 61.7% אפקטיבי, 64.3% עונשין, 1.6 איב'. פתח ב-5 מתוך 82 משחקים
.
בעידן שבו רוב הסנטרים מפתחים קליעה מבחוץ או בעלי מאפיינים פיסיים שמאפשרים להם להיות מגני טבעת טובים, הארל, סנטר בגובה 2.03, בלי קליעה מבחוץ הוא תופעה מאוד מיוחדת בליגה. הוא פשוט יודע לשים את הכדור בסל ברמות הכי גבוהות.
הוא מתגלגל מעולה בפיק אנד רול, ההתמצאות שלו מתחת לסל מעולה, יש לו מגוון מהלכי פוסט והוא אתלט מדהים וזריז מאוד. כל התכונות האלה הופכות אותו לשחקן התקפה קטלני ומאוד יעיל.
המספרים של הארל העונה לא מאוד מפתיעים את מי שעוקב אחריו. למעשה, המספרים שלו פר 36 דקות כמעט זהים לשנה שעברה, אבל היכולת שלו להמשיך לשחק 26.3 דקות באותה רמה כפי ששיחק 17 דקות ראויה להערכה. מה גם שהוא כן שיפר אלמנטים שונים במשחק שלו. ההגנה שלו על הטבעת השתפרה והוא הראה יכולת מסירה משודרגת, במיוחד בחלק השני של העונה.
מאז הטרייד על טוביאס האריס הארל אפילו יותר קטלני. ב-27 המשחקים מאז הטרייד הארל רושם 18.5 נק', 6.1 ריב' ו- 2.7 אס' ב-60.7% אפקטיבי ו-70% מהקו.
בחלק לא מבוטל מהעונות הקודמות, המספרים האלה והיכולת הזאת היו מספיקים בשביל לזכות בתואר השחקן השישי, אבל הארל לא יכול לקחת אותו השנה, כי הוא אפילו לא השחקן השישי של הקבוצה שלו. לתואר הזה יש רק מלך אחד והוא מגיע מאותה הקבוצה.
- "סוויט" לו ויליאמס.
20 נק', 3 ריב', 5.4 אס', 47.1% אפקטיבי, 87.6% עונשין, 2.4 איב'. פתח פעם אחת מתוך 75 משחקים.
בראיון אחרי המשחק החמישי בסדרה נגד ג"ס, שאלו את ויליאמס מה גורם לו להרגיש יותר בנוח לעלות מהספסל מאשר לעלות בחמישייה. בתגובה לו ויל ענה שאף אחד לא הציע לו מעולם תפקיד אחר. אף מאמן לא הציע לו תפקיד של פותח, אז הוא ניסה להביא לשלמות את התפקיד שקיבל.
ואכן, אין אף שחקן על אף ספסל בליגה עם ההשפעה של ויליאמס על הקבוצה שלו. האמת, שאין אף קבוצה בליגה ששחקן כמו ויליאמס מתאים לה כמו הקליפרס, בגלל זה זה עובד כל כך טוב כבר שנתיים.
ההתחלה של השנה אמנם הייתה צולעת. לו ויל לא היה חד כמו בשנה שעברה, ואם באוקטובר היה קצת אנמי עם 16 נק' למשחק, בנובמבר הוא קלע אמנם 18 נק' אבל באחוזים מאוד נמוכים (36.8% מהשדה). היה נראה שויליאמס לא מצליח לשחזר את התקופה הנהדרת של השנה שעברה, אבל ככל שהשנה התקדמה, גם לו ויל התקדם.
הטרייד על האריס הפך את לו ויל לשחקן ההתקפה הכי חשוב של הקליפרס. כן, גאלינרי עדיין היה הקלע המוביל, והוא עשה את זה ביעילות מאוד גבוהה, אבל התפקיד של ויליאמס כמנוע מהספסל יחד עם התיאום הנפלא שלו עם הארל והיכולת להפעיל אותו נכון היו קריטיים לקבוצה לא פחות. ואת זה ראינו נפלא בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
בסופו של דבר, ויליאמס נמצא בסיטואציה המושלמת בשבילו. הקבוצה צריכה אותו שיוביל אותה בהתקפה, ושייקח את הזריקות שלו. "אנחנו נחיה ונמות על הזריקות שלו" אמר בברלי בראיון סוף המשחק החמישי נגד ג"ס. הקליפרס הגיעו לפלייאוף עם הזריקות של סוויט לו, ואפילו לקחו 2 משחקים מאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה, כי ויליאמס יכול להחריב משחקים כשלא הולך לו, אבל כשהוא טוב, הוא אחד השחקנים המסוכנים בליגה. והוא הולך להיות השחקן השישי של העונה, בפעם השלישית.