הטור השבועי בשיתוף פוסט אפ על השאלות הבוערות והפעם: דור ביטון, ניב שכטר, דני אייזיקוביץ', אריק גנות ואורח מיוחד: ינון בר שירה מג'אמפבול.
מצד אחד כמות המשחקים שהחמיצו אולסטארים העונה היא השניה הכי גבוהה ב-25 השנים האחרונות, מצד שני כלל הפציעות של שחקנים לא חורג מהממוצע של 5 השנים האחרונות. חלק מבעלי קבוצות טוענים שצריך להרגיע את הלו"ז, הספרס נקנסו על שנתנו מנוחה לשחקנים. עמדתך בדיון?
דני אייזיקוביץ': מאוד קל לקנוס את הספרס. הם פשוט היחידים שאומרים בפנים שהם שהם נותנים את השחקנים בלי להמציא להם פציעות מוזרות. מצד שני, הכוכבים הם הפנים של הליגה. לדעתי צריכים להתמקד במשחקים שמשודרים מחוף לחוף ולעזוב את המשחקים הרגילים. כאמור, בסוף היום אנחנו רוצים לראות את לברון ודיוויס מתמודדים עם דוראנט והארדן בסדרת גמר חלומית, ופחות רוצים לראות את רודי גובר מול דיאנדרה אייטון. הפציעות הן חלק מהליגה, אבל ניהול עומסים זה גם חלק מהסיפור והליגה צריכה לתת לקבוצות להתמודד איך שהן רוצות, מלבד שידורי חוף לחוף שמכניסים המון כסף.
אריק גנות: זה מורכב. לאוהד הכדורסל, ברור שעדיפים פחות משחקים ויותר בריאות לשחקנים. ככה יהיו הרבה פחות משחקים חסרי חשיבות, הרבה פחות פציעות – בפרט של השחקנים שאתה קונה בשבילם כרטיס למשחק או ליג פאס – ורמה כללית גבוהה יותר כי השחקנים יוכלו להתאמץ יותר בכל משחק.
מהצד השני – כל המודל הכלכלי של הליגה קיבל מכה כואבת בקורונה, ואיכשהו צריך להחזיר את ההפרש. לא כל הקבוצות רווחיות, וקריסה כלכלית של קבוצה היא סיכון גדול.
אולי עדיף לאפשר מנוחות מוגדרות מראש. ככה תימנע חלקית האכזבה בצפייה במשחק ללא השחקנים הטובים, ניתן יהיה לתכנן בהתאם את לוח השידורים, ושחקנים יוכלו לנוח ולהגיע רעננים ובריאים למשחקים החשובים.
ינון בר שירה: ברור שבאופן אופטימלי היה עדיף להרגיע את הלו"ז. ההתנהלות של הליגה לאורך שנים הייתה להפחית את עומס במשחקים מתוך ההבנה שבאינטנסיביות של המשחק, עומס יכול להוביל לנזקים בטווח הארוך ופציעות בטווח הקצר, אך הליגה מתנהלת בסיטואציה לא אופטימלית בעליל עקב הצורך לכסות על הפסדי הקורונה ואי אפשר להתעלם מהצורך הזה.
אין ברירה אלא להושיב את הכוכבים יותר, לשחק איתם פחות דקות ולהחזיר אותם מפציעות בזהירות רבה הרבה יותר. לכן, על הצוותים הרפואיים של הקבוצות מוטלת השנה אחריות גבוהה בהרבה להתנהל באחריות אל מול הסיטואציה הבעייתית.
דור ביטון: נתחיל מהסוף, אין מה לקנוס אף קבוצה שמתכוננת לעונה הבאה ומראה כביכול חוסר בספורטיביות. זאת השיטה, הם משחקים לפי הכללים העקומים של הליגה. אם צריך לעשות משהו בנושא זה לשנות את שיטת הדראפט. בנוגע לפציעות, זה פשוט לא הגיוני לדחוס כל כך הרבה משחקים לכל כך מעט זמן. חייבים לקחת בחשבון בנושא שב25 השנים האחרונות היו התפתחויות רפואיות כך שאם המספרים השנה חריגים ברמת האולסטארס כנראה יש סיבה לכך. כמות הפציעות גדולה, כמעט כל מי שהוזכר כאם וי פי נפצע (4 מהטופ 5).
ניב שכטר: עמדתי שקנסות בשנה כזו זה מגוחך. הליגה עשתה הכל להקשות על השחקנים ועל הקבוצות, כולל להקדים את פתיחת העונה, לעשות 6 משחקים ב10 ימים וכולם מרגישים אי נוחות מהמצב. אז שחררו. לגבי פציעות, ממוצעים זה דבר טריקי. לשחקנים לא היתה הכנה טובה, אבל עדיין, אני תמיד בדיעה שפציעות זה עניין של מזל יותר מכל דבר אחר. לא שיניתי את דעתי בעקבות העונה.
דמיאן לילארד טוען שפורטלנד צריכה להפריש את מספר גופייתו של למרכוס אולדריג'. מה לדעתכם מיקומו ההיסטורי בליגה ובפורטלנד בפרט של אולדריג'?
ניב שכטר: גבולי. המקום של לילארד בתקרת המודה סנטר מובטח. אבל אולדריג' יושב על הגדר של ברנדון רוי. סקורר מוכשר, הגיע לכמה אולסטארים במדי הקבוצה, סטטיסטיקות נאות, החזיר אותה לרלוונטיות אחרי שנים רעות, אבל אף פעם לא היה סמל. לא כמו לילארד. אם היה בוחר להישאר במדי הקבוצה וגומר שם את הקריירה, אז התשובה שלי כנראה היתה אחרת.
דני אייזיקוביץ': חד משמעית צריכים להפריש את הגופיה שלו. אחד הסמלים הבולטים של פורטלנד בעשור הקודם, מספר 3 בנקודות בכל הזמנים (בפורטלנד, אחרי דרקסלר ולילארד), היה האיש המוביל במשך כמה עונות טובות ועם קצת יותר מזל ביחד עם ברנדון רוי גם היה מגיע להרבה יותר הישגים. מצד שני, ברמה ההיסטורית אולדריג' לא השאיר חותם גדול במיוחד בליגה. הייתה לו הזדמנות לעשות את זה עם הספרס, ואז הגיע הפציעה של לנארד ומשם החל תהליך שהסתיים השבוע. בלי תארים, הקייס שלו להיות אול אוף פיים קטן יותר וכנראה שיכנס אבל לא בסבב הראשון.
אריק גנות: אלדריג' היה אולסטאר קבוע, אבל מעולם לא היה הטוב בליגה בעמדתו. ההצלחה שלו בפלייאוף צנועה – הופעות קבועות, גמר אזורי אחד ופעמיים חצי גמר. הוא מעולם לא היה מבריק, אבל תמיד יעיל ואמין מאוד.
בעמדה 4, הוא רחוק מאלה שלקחו קבוצה לאליפות או התקרבו אליה – דאנקן, מאלון, גארנט, נוביצקי ודיוויס. קשה גם לראות אותו בשורה השניה עם שחקנים כמו וובר, מקהייל, ובארקלי. אז כנראה הוא בשורה שלישית עם אמארה, דניס רודמן, וראשיד וואלאס.
בפורטלנד הוא היה שחקן מוביל הרבה שנים, ובהחלט ראוי להפרשת חולצתו. בוודאי לא הכי טוב שם, וגם בעמדה שלו יש מתחרים חזקים כמו ראשיד, ת'ורפ וסמפסון.
ינון בר שירה: למארקוס אולדרידג' היה בשיאו שחקן נפלא ואם קצת יותר מזל בקריירה הקייס שלו להיכל התהילה היה מוצק הרבה יותר. השלישייה שלו עם ברנדון רוי וגרג אודן נהרסה עקב פציעות אכזריות, הקושי להסתדר עם דיים מנע ממנו להצליח ללכת הלאה בפורטלנד והפציעה של קוואי מנעה ממנו הצלחה גדולה בספרס.
האם הוא היה שחקן שמסוגל בכוחות עצמו קבוצה לאליפות? לא. אבל אם נשווה לדוגמא לשחקן כמו כריס בוש, לא בטוח בכלל שאם למארקוס היה בהיט הגדולה עם לברון ודוויין ווייד לא היה היום עם טבעות אליפות.
קשה להגדיר קריירה של כמעט 20,000 נק' כאכזבה אך במובנים מסויימים, יש בהחלט פספוס כאן.
דור ביטון: אולדרידג' לא השאיר חותם בפורטלנד, נכון הוא היה שחקן טוב שהיה יחסית משמעותי אבל לא יודע כמה מגיע לו שיפרישו את הגופיה שלו. אם יפרישו כל גופיה של שחקן בסדר הגודל הזה, תוך 20 שנה לא ישארו מספרים.
הוא היה שחקן מצויין, יעיל אבל בכללי שחקן שלא סחב את הקבוצה שלו לגמר (פורטלנד הייתה ב-3 גמרים). מחווה יפה של לילארד אבל זילות של הטקס של תליית גופייה.
סטף קרי עובר את קובי עם הרצף הארוך ביותר של 30 לפחות נקודות לשחקן מעל גיל 33. בנוסף כעת במקום הראשון בכמות נקודות למשחק בליגה. האם ראוי למקום בדיון על ה-MVP?
דור ביטון: סטף עושה עונה ענקית, אין ספק מהוטרנים של הליגה הוא המצטיין באופן חד משמעי. אבל, אי אפשר להתעלם ממה שיוקיץ' עושה העונה (והוא עוד לא נפצע! טפו טפו מלח מים שום בצל)- 26.4 נקודות, 11.1 ריבאונדים ו-8.8 אסיסטים למשחק. אבל זה לא רק המספרים, דנבר משחקת כדורסל קבוצתי שמזכיר אפילו קצת יורוליג אבל הוא מתווה את הדרך והם הגיעו בזכותו למקום הרביעי במערב. שורה תחתונה, כרגע – יוקיץ' MVP. קארי שחקן בקבוצת פליי-אין. לא מה שאתה מצפה מאם וי פי.
ניב שכטר: לא. חד משמעית. הוא עושה דברים מדהימים, שלא תבינו אותי לא נכון. מטורף, פסיכי, מופלא. השחקן שהכי כיף לראות בליגה. אבל אמ ווי פי ממקום 9? זה זילות של המושג ושל התואר.
התואר לא צריך ללכת בהכרח לשחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה, אבל יש מינימום של הצלחה קבוצתית שצריך להגיע אליה. אני יודע שהתקשורת מאוהבת בקארי, וזה מובן, הוא הדבר הכי מוכר שיש, אבל בואו. הארדן רואה את הפסטיבל התקשורתי ומתפחלץ.
דני אייזיקוביץ': כן, אבל לא ייקח את התואר. בסוף היום, יהיה דיון וידברו לפחות על 3-5 השחקנים שהשאירו את החותם הכי גדול בעונה הסדירה. מאחר והמועמדים המובילים בעיקר נפצעו (הארדן, לברון) או מנהלים עומסים (לנארד) הוא נכנס בקלות לטופ 3 של העונה הזו. מצד שני, ההישגים הקבוצתיים (מקום 9-10 במערב) לא מספיקים בשביל יותר מאזכור של כבוד. כרגע התואר הולך ביד חזקה ובזרוע נטויה ליוקיץ'. כנראה שבמקום השני יהיה אמביד ובמקום השלישי לדעתי זה יהיה בכלל יאניס שלמרות הכל מוביל את מילווקי בנקודות, ריבאונדים, אסיסטים וחסימות.
אריק גנות: סטף בשיאו הוא מופע של פעם בדור. מאז החזרה שלו מפציעה ב-29/3 ועד למשחק מול וושינגטון הוא קלע 78 שלשות ב-11 משחקים, כאשר הווריורס שלו, בלי אף שחקן אחר ברמת אוסלטאר או קרוב, מנצחים שמונה מהמשחקים האלה. יכולת הקליעה שלו שמה ללעג כל קלע אחר בתולדות הליגה. והוא מתחרה על הובלת הליגה בנקודות.
אבל MVP העונה קצת מוגזם. המתחרים העיקריים שלו הם אמביד ויוקיץ', המוצלחים יותר קבוצתית והגנתית. יוקיץ' אפילו מוסר יותר, ומועמד כמעט וודאי לתואר. העובדה שסטף החמיץ שמונה משחקים מול אפס של יוקיץ' בוודאי לא מחזקת את הקייס שלו.
ינון בר שירה: סטף ראוי בהחלט למקום בדיון וכנראה יגיע לאזור המקום השלישי. הוא נותן עונה פשוט מדהימה ומאז הפציעה של ווייזמן השתחרר לחלוטין ומפגיז בלי הכרה. אבל הפרס השנה חייב ללכת ליוקיץ' שנותן עונה התקפית היסטורית ומוביל את דנבר למאזן שהיה מוביל אותם למקום ראשון במזרח. אמביד היה אולי יכול להתקרב אך הפער בדקות המשחק עצום. יוקיץ' שיחק כ75% מהדקות של דנבר השנה, אמביד כ-45%. אם שחקן נותן תפוקה דומה בתקופה הרבה יותר קצרה הוא ליטרלי פחות יעיל לקבוצתו.
לגבי סטף, מדהים לראות איך בגילו הוא מצליח לתת סטרץ' אפילו יוצר מרשים מעונת 2015-2016 ועדיין, זה לא יספיק.
זאיון וויליאמסון סיפר שמדיסון סקוור גארדן זה המקום בו הוא הכי נהנה לשחק, מלבד ניו אורלינס. זה הוביל לספקולציות כולל מווג' שציין שלפליקנס שיש באמירה הזו מעבר. עד כמה הפליקנס צריכים לדאוג?
ינון בר שירה: כשקוראים את מה שאמר זה לא מדאיג אך כשמקשיבים לנימת קולו בהחלט יש כאן מעבר. ההתנהלות של הפליקנס ושל גריפין הג'נרל מנג'ר עד עכשיו פשוט לא מספיק טובה. קודם כל בניית הקבוצה השנה הייתה מחפירה, ללא כל ריווח והגיון. מעבר לזה ההתנהלות עם ג'יי ג'יי רדיק שחולק סוכנות עם זאיון הייתה מתחת לכל ביקורת (לא התחשבו בבקשתו לטרייד לאזור הצפון מזרחי ולא הודיעו לו מראש שמעבירים אותו לדאלאס) מה שהוביל אותו לביקורת קשה מאוד על ההנהלה,
האם זאיון יהיה הראשון שיקח את ה"קוואלייפינג אופר" כדי לא להיות חופשי מוגבל? לא יודע. אבל במקום הפליקנס הייתי מודאג.
דור ביטון: הפליקנס יצטרכו לדאוג רק אם הם לא יבנו סביב זאיון קבוצה איכותית שתגרום לו לרצות להישאר בקבוצה. כשבוחרים שחקן בחירה ראשונה כמו זאיון עם כל ההייפ סביבו והפוטנציאל להיות פרנצייז פלייר, הוא מבין את העניין. יש לזיון אוטומטית אופי של כוכב שחושב שהוא הכי טוב ואף אחד לא יכול לעצור אותו, ולכן אם הצוות המסיע ימשיך להיות בינוני בלי כוכב באמת גדול לידו זה לא יעבוד והוא יעבור מהר מאוד. אבל מה יש לו לחפש בניקס? המועדון הכי כושל ב-2 העשורים האחרונים.
ניב שכטר: תמיד אנחנו נופלים בדברים האלה. ניו יורק וזאיון זה סיפור אהבה. זה ידוע עוד מלפני הדראפט והוא מעולם לא הסתיר את זה. אבל עוד לא היה רוקי שוויתר על החוזה הגדול הראשון שלו כדי לחתום בקבוצה אחרת. האם זאיון יהיה הראשון? אני בספק, אלא אם נייק יבחשו חזק. בכל מקרה מה שהפליקנס צריכים לעשות זה להראות לזאיון שבונים סביבו קבוצה מתפקדת, וכאן הם צריכים להתחיל לדאוג כי לא נראה שהם בכיוון.
דני אייזיקוביץ': לא צריכים לדאוג. זה לא חדש שכוכבי הליגה אוהבים לשחק בגארדן. למעשה מאז ומעולם היה דיסונס בין היכולת של הניקס (ויסלחו לי האוהדים) לבין הרצון של הכוכבים להגיע למגרש ולהצטיין. ג'ורדן החשיב את הגארדן לבית השני שלו. ליתר דיוק, כמעט לכל הכוכבים הגדולים יש איזה ציטוט בלתי נשכח אחרי משחק של 50+ נק' שבו הם אומרים: "הרגשתי בבית". יש משהו באווירה של הגארדן שתמיד היה נחשב לאחד האולמות הכיפיים, ועכשיו גם זאיון קיבל טעימה וסיפר שהיה כיף. מה ההבדל? שהיום הרשתות החברתיות חורכות כל ציוץ כאילו זו מציאות. לא הייתי מתרגש. כלומר, אלא אם הפליקנס ימשיכו להפסיד עוד 2-3 עונות.
אריק גנות: הם צריכים לדאוג. זאיון מזכיר כרגע את אנתוני דיוויס – כשרון על, שנראה כאילו הוא יכול לאיים על ה-MVP של הליגה. הבעיה היא שניו אורלינס מזכירה את הקבוצה של דיוויס – אוסף של כשרונות בינוניים שמצליחים להעלים את הגדולה של זאיון וליצור קבוצה שאפילו לא תגיע לפלייאוף. הם עושים את כל הטעויות האפשריות בדרך – חוזה גדול לאדאמס (אשיק 2.0?), קבוצה הגנה רעה, וויתור על אולסטאר בדמות הולידיי בשביל תמורה מפוקפקת של בחירות דראפט נמוכות והגעה של לונזו בול למעמד של שחקן חופשי מוגן.
הפליקנס נראים תקועים, וזה כבר נגמר רע מבחינתם בעבר. הם חייבים למצוא את המהלך שיבנה קבוצת פלייאוף ומהר.
מי הקבוצה הרביעית במזרח?
אריק גנות: לא להאמין, אבל בטבלה אלה הניקס! הם ואטלנטה שבמקום החמישי הפתיעו לטובה העונה, אבל קשה להאמין שיצליחו בפלייאוף.
אחריהן נמצאות הסלטיקס וההיט. אחרי הפלייאוף האחרון נראה היה טבעי לחשוב שכל הצרות של מיאמי נובעות מפציעות, ומתישהו הם יתחברו לקבוצה הנפלאה שראינו בבועה, אבל דווקא עכשיו הם נראים רע ומתחילות לצוץ גם בעיות בין השחקנים.
מה שמשאיר את הסלטיקס. גם הם סבלו מפציעות במהלך העונה, אבל התחברו יפה לאחרונה, ועם ג'יילן בראון, טייטום וקמבה הם לא נופלים ברמת הכשרון מאף מתחרה על המקום הרביעי. לא בטוח שהם יצליחו להגיע לביתיות בפלייאוף, אבל הם הקבוצה הרביעית באיכותה.
ינון בר שירה: מבין לוחות המשחקים שנשארו לבוסטון יש את הלו"ז הקל ביותר, אחריהם ההיט, ההוקס ולניקס יש את הלוז הקשה ביותר. האם זה אומר בהכרח יהיה הסדר? לא בטוח אבל יש לי הרבה יותר ביטחון בסלטיקס ובהיט שהיו בפלייאוף בעבר וידעו לתפקד שם, כנראה.
בוסטון אמנם מאוד מאכזבת השנה אך היא הקבוצה שחוותה הכי הרבה העדרויות קורונה (בפער משמעותי על דאלאס השנייה) אם יגיעו בריאים מאמין שהם הקבוצה הרביעית בטיבה , בטח כל עוד ההתקפה של ההיט נראית ככה.
כדי שזה ישתנה – לפחות שניים מבין הירו, דראגיץ' ורובינסון חייבים לחזור לכושר של שנה שעברה בבועה. לא בטוח בכלל שזה יקרה.
דור ביטון: אכן פילי הנטס ומילווקי יצרו ראש חץ. המקום ה 4 פתוח לגמרי. ההוקס בתקופה נהדרת לאחר חילופי המאמן, הניקס ברצף ניצחונות של זכור בעיר מאז פטריק יואינג. בכל זאת אני חושב שזה יהיה כשלון גדול אם בוסטון סלטיקס לא תסיים 4. היא מתאוששת והיא צריכה להיות בטופ 4. יכול להיות שמיאמי איחרה את הרכבת, מבחינת יכולת היא שווה אפילו טופ 3 אבל העונה הרגילה שלה רצופה פציעות וחוסר מזל.
ניב שכטר: מבחינת כישרון? בוסטון. כן, הם בעונה זוועה מבחינתם, אבל הכישרון אותו כישרון, הים אותו ים ואני סומך עליהם יותר ממיאמי, אטלנטה והניקס שידעו להתאפס על עצמם לקראת הפלייאוף. הניקס במומנטום מטורף עם 8 ניצחונות רצופים, אבל מתחת לרדאר, גם הסלטיקס עם 8 ניצחונות מה10 האחרונים, ואצלם, אני מאמין שזה אמיתי.
דני אייזיקוביץ': בוסטון. אמנם אטלנטה נמצאת מעליהם, אבל זה רק עניין של זמן לטעמי. טייטום חלק בקורונה וזה בא לידי ביטוי ביכולת שלו בתחילת העונה. ככל שהעונה מתקדמת, הוא חוזר לכושר משחק ובוסטון נמצאים ברצף של 8-2 בעשרת המשחקים האחרונים. לזה צריך להוסיף שאוון פורניה עדיין פצוע, וברגע שהוא יחזור הוא צריך לחזק אותם משמעותית. העונה הסדירה השנה מלאה פציעות, כמו שכבר דיברנו למעלה, ובוסטון סובלת לא פחות מאחרות, אבל ברגע שהפלייאוף יגיע כל השחקנים יתייצבו. במציבה מלאה, אין ספק שבוסטון היא הקבוצה הרביעית במזרח. מיאמי? בינתיים הם עדיין לא התחברו וקשה לראות אותם משחזרים את ההצלחה מהקיץ הקודם.
