הספסל הוא לכאורה הנושא השולי ביותר כשבאים להתייחס לסדרת הגמר. אין לו את המימד האפי של הקלאש בין הסופרסטארים, לא את הילת משחק השחמט שבין המאמנים משני הצדדים והוא לא כולל את איכויות הכדורסל של כוכבי המשנה. אבל לחבורה המשנית הזו, שלרוב מרוויחה ביחד פחות מהכוכב עצמו יש איכויות חשובות לא פחות – הם מנצחים סדרות. ההתעלות של סטף קרי במשחק מספר שבע לא הייתה מתקיימת בעולם שבו לאוקלהומה היו יותר משני שחקני ספסל לגיטמיים, וקווין דוראנט וראסל ווסטברוק היו מקבלים הפסקות נשימה במקום לשחק 44 דקות בממוצע לערב. עכשיו הגיע הזמן להעריך איזה מהחבורות שלפנינו הולכת לנצח את סדרת הגמר. כלומר, בהנחה שבכלל יש דבר כזה, ספסל.
נתונים עבור שחקני קליבלנד – פלייאוף 2016
נתונים עבור שחקני גולדן סטייט – פלייאוף 2016
לקליבלנד יש ספסל, ללא ספק. חלוקת הדקות מראה שהוא מורכב מארבעה שחקנים: אימאן שומפרט, צ'אנינג פריי, ריצ'ארד ג'פרסון ומת'יו דלאבאדובה. בעת הצורך הוא יכול לכלול גם את מוזגוב. ארבעה-חמישה שחקנים משלימים קלאסיים, פחות טובים במובהק משחקני החמישייה, אבל מסוגלים לספק להם את דקות המנוחה. במקרה של גולדן סטייט, לעומת זאת, המצב קצת יותר מסובך. השחקן השישי, אנדרה איגואדלה, הוא השחקן הרביעי מבחינת דקות ומשחק רק 2.5 דקות למשחק פחות מכוכב הקבוצה. לא פחות מופרך מזה הוא המקרה של הסנטר הפותח, שמשחק 3.5 דקות למשחק פחות מאשר הרכז המחליף שון לווינגסטון!
במשפט?
לקליבלנד יש ספסל, לגולדן סטייט יש רוטציה
285 דקות, 20 בממוצע למשחק, שיחקה בקליבלנד החמישייה שמורכבת מלברון –קיירי-לאב-תומפסון וג'י אר סמית'. רק חמישייה אחת, זו של דטרויט, שיחקה ביחד יותר דקות למשחק בפלייאוף הנוכחי. אבל כאשר באים לחפש את החמישייה השכיחה של גולדן סטייט, התשובה מורכבת בהרבה. קרי-תומפסון-גרין-בארנס-בוגוט הם הצירוף שקיבל את מספר הדקות הרב ביותר ביחד על המגרש – 84 דקות בכל הפלייאוף. חמש דקות פחות נמצאת אותה החמישייה, רק עם ליווינגסטון במקום בארנס.
דרור האס כבר כתב באכסניה אחרת שהכוח הגדול של גולדן סטייט הוא בוורסטיליות שלה. הקבוצה הזו מסוגלת לזרוק לפרקט כל כך הרבה חמישיות שונות ומגוונות, שהלוחמים יכולים לייצר את המאצ'אפים שנוחים להם ולהתמודד מול כל מאצ'אפ שהיריבה מייצרת. אחרי ש"הרכב המוות" הנמוך שכלל את גרין כסנטר הפך ל"הרכב ההתאבדות", הווריורס חזרו להרכב גבוה שכולל סנטר קלאסי – בוגוט או אזילי- על המגרש. צריכים שני רכזים? ליווינגסטון יכול לשחק לצד עם סטף. בארסנל של קר אפשר למצוא בנוסף סקורר (ספייטס), קלעים (ברנדון ראש עוד יכול לחזור בסדרה הזו) וגבוה חכם ועתיר ניסיון כמו אנדרסון ורז'או. בזמן שבקליבלנד שבע חמישיות שיחקו ביחד 10 דקות ומעלה בפלייאוף הנוכחי, אצל הלוחמים מדובר ב-15 חמישיות שונות. ההבדלים קיצוניים עוד יותר כשמתבוננים בכמות החמישיות ששיחקו לפחות 7 דקות ביחד: 11 בקליבלנד לעומת 24 בגולדן סטייט.
שני מספרים מדגימים את ההבדל שבין שני הספסלים: הראשון הוא 24, מספר הנקודות שהספסל של קליבלנד מספק למשחק, שלישי מהסוף בפלייאוף. לשם השוואה, גולדן סטייט ראשונה בקטגוריה עם 36 למשחק. באותו הזמן, 9.2 היא כמות השלשות שהמחליפים של קליבלנד זורקים למשחק, שלשה וחצי יותר מהמחליפים של הלוחמים. על הספסל של קליבלנד לא מחכים סקוררים. מו וויליאמס, היחיד שמסוגל לקחת את התפקיד, שיחק פחות מ-40 דקות בפלייאוף. מה שכן נמצא שם, ובכמויות, אלו שחקנים ששומרים מעולה ומרווחים לכוכבים את המשחק על ידי האיום לשלוש. אימאן שומפרט, פעם שחקן התקפה לגיטימי, מסתפק ב3.5 נקודות ב-17 דקות משחק. מת'יו דלאבדובה תורם עוד 4.4 נקודות לקו אחורי שמתקשה מאוד לייצר נקודות לבד, אבל ממרר את החיים לכל צמד גארדים שנתקל מולו. לריצ'ארד ג'פרסון ימלאו 36 בחודש הבא, אבל הוא מוצא את דרכו חזרה לרלוונטיות בעזרת חכמת משחק ו-45.5% מהשלוש. צ'אנינג פריי הוא אחראי השלשות העיקרי: הפורוורד שהגיע באמצע העונה מאורלנדו מטיל אימה על היריבות בעזרת 2 שלשות למשחק ב-58% לא אנושיים. פריי הוא שחקן ההגנה החלש ביותר בצוות המשלים, אבל מעמיד את המדד ההגנתי הטוב ביותר בקליבלנד עם 98 נקודות ספיגה ל-100 התקפות. בקבוצה של לברון, עם שני שחקני התקפה מובהקים כשחקני משנה, לא צריך יותר מכך. הציוות של הארבעה הללו עם לברון יוצר את אחד הציוותים הקטלניים שנראו בפלייאוף, שמנצח את היריבות ב-5 נקודות בממוצע למשחק. עד עכשיו, טיירון לו ניצל את הציוות הזה עד הסוף והעניק לו 70 דקות משחק. מלבד החמישייה הפותחת, אף ציוות אחר בקליבלנד לא עבר את ה-26 דקות ביחד.
אם מהספסל של קליבלנד ברור למה אפשר לצפות בכל רגע נתון, ברוטציה של גולדן סטייט אפילו אי-אפשר לדעת מי יהיה שם ומי לא. זו לא רק הנדנדה של בוגוט מעמדת הסנטר המוביל, לקצה הספסל וחזרה לדקות משמעותיות. במשחק המכריע מול הת'אנדר עלה אנדרה איגואדלה לשחק במקום האריסון בארנס. איגואדלה הוא רשמית שחקן ספסל, אך במציאות הMVP של הגמר הקודם הוא הרבה יותר מכך. דרה, כפי שהוא מעדיף להיות מכונה, הוא כוכב משנה לכל דבר שהחליט בשלב מסוים לזנוח את הקליעה ולהתרכז בלחבר את הקבוצה. ההגנה שלו במשחקים המכריעים מול דוראנט ו-ווסטברוק שווה את כל הנקודות שהוא מעדיף לא לקלוע. בסדרה מול אוקלהומה הוא עבר רק במשחק אחד את העשר נקודות. באותו הזמן, הוא חילק במשחק מספר 5 שמונה אסיסטים, וחטף 2 כדורים בממוצע למשחק בסדרה. אחרי שקלע 16.3 נקודות למשחק בגמר האחרון, כולל 25-5-5 (נקודות, ריבאונדים, אסיסטים) במשחק הזכייה בתואר, לצד 2.3 שלשות למשחק, איגואדלה מספק בו זמנית גם את האיכויות שיש בספסל של קליבלנד, וגם את האיכויות שאין בו.
שחקן מול שחקן, מי שיש ללוחמים לשלוף מהספסל לא תמיד טוב יותר ממקבילו בקליבלנד. פריי הוא גרסה יעילה וחכמה יותר של מוריס ספייטס, שאמנם קולע 7 נקודות ב-10 דקות משחק (קצב של 25.5 למשחק פר. 36 דקות) אבל גם שומר חלש ונוטה לאיבודי כדור שטותיים. שאמפרט משמעותית טוב יותר מברבוסה. פסטוס אזילי הוא אולי סנטר מותאם יותר לכדורסל המודרני מאשר טימופיי מוזגוב, אבל בהרכבים מסוימים מוזגוב יכול להתאים יותר. מלבד איגואדלה, היתרון הגדול של גולדן סטייט נמצא בעמדת הרכז המחליף. שון ליווינגסטון זכה לכתבה לכבודו שכתב אילון ויזל , והוא בהחלט ראוי לה. הקלילות והנינוחות שבה הוא מוביל את הכדור מתעצמת על רקע הזיכרון של דלבאדובה מתקשה להעביר את הכדור מעבר לחצי בגמר הקודם. החיסרון הגדול של ליווינגסטון הוא בחוסר היכולת שלו לקלוע שלשות. בפלייאוף האחרון הוא אפילו לא ניסה. אבל הרכז שקולע 8 נקודות ומחלק 3.5 אסיסטים בפלייאוף מסוגל לעשות פוסט-אפ על כל גארד שקליבלנד יעמידו מולו.
מבט לסדרה הקרובה
המהמר הידוע בוב וולגאריס סיפק בעבר הצצה למודל המתמטי שמאפשר לו לנבא תוצאות של משחקי NBA. במודל שחקנים מקבלים ערך נתון כלשהו, שנקבע בין היתר גם לפי השחקנים האחרים על המגרש. כך למשל ג'ייסון קולינס היה חסר ערך לחלוטין במודל, פרט למקרים שבהם הוא שומר על דוויט האוורד. ואם אתם חושבים כרגע על מת'יו דלאבדובה, זה לא במקרה. הגארד האוסטרלי שכמעט נחתך בשנה שעברה אמנם נותן כל משחק 14 דקות של האסל ומהווה איום ל-3, אבל נדמה שאין דבר בעולם שדלאבדובה נועד אליו יותר מאשר לשמור על סטף קרי. בשנה שעברה האוסטרלי קנה את עולמו כאשר נדבק באגרסיביות לסטף, הוציא אותו מהקצב והיווה פקטור קריטי בשני הניצחונות של קליבלנד. בהתחשב בכך שלקליבלנד יש שני שומרים רעים בחמישייה (אירווינג ולאב) הרעיון של להכניס את דלאבדובה לחמישייה במקום קיירי נשמע כמו הדבר הנכון לעשות. הבעיה היא ששינוי בסדר גודל כזה לא נעשה מעולם ב-NBA, בטח שלא על ידי מאמן רוקי. יחד עם זאת, גם דלאבדובה וגם שאמפרט צפוים לקבל דקות רבות יותר בסדרה הנוכחית, כדי לנסות למנוע חגיגת שלשות כמו זו שגמרה את הת'אנדר במשחקים 6 ו-7.
באופן פרדוקסאלי, בעוד שבגולדן סטייט צפויים שינוים רבים יותר בהתייחס לרוטציה ולחמישייה, המצב שם נראה יציב יותר. גם אם איגואדלה יעלה לשחק במקום בארנס, או במקום בוגוט, אנחנו לא נראה מהלוחמים שום דבר שלא ראינו בעבר. שחקני ההרכב ינוחו, ושחקני הספסל יזכו לדקות שלהם ויעשו את העבודה. עד כמה זה יהיה הפקטור שיכריע את הסדרה? זה בדיוק מה שאנחנו עומדים לגלות בשבועיים הקרובים.
