הטור השבועי בשיתוף פוסט אפ, והפעם התכנסו יחדיו איתי קדם, שי אבן-צור, שרית מרקוביץ' שוויד, שגיא רפאל ואורח מיוחד: אורן לוי! מוואלה ספורט וכמובן אורן לוי NBA.
דטרויט בצומת דרכים. העונה גמורה, בלייק גריפין מושבת, איזה טרייד הכי כדאי על אנדרה דראמונד?
אורן לוי: דטרויט לא נמצאת בעמדת מיקוח מדהימה. האיום המרכזי שלהם כדי לסחוט את המקסימום עבור דראמונד יהיה הנכונות שלהם להשאיר אותו אצלם אם הם לא יקבלו את מה שהם רוצים – לא בדיוק טקטיקה שתעורר חשש כבד מצד השותפות שלה למו"מ בנוגע אליו. הוא לא נכס מדהים תחת החוזה הנגמר שלו (כן כן, אופציית שחקן. הוא נגמר), וקבוצה שתעביר אותו אליה למעשה תתחייב אליו לטווח ארוך, בעוד ואם היא תחכה בסבלנות לקיץ יהיה לה סיכוי טוב יותר להנחית אותו על חוזה נמוך יותר. ואני גם לא רואה איך הוא עוזר לרוב הקבוצות בליגה, בטח לא במשכורת שנראה שהוא הולך לקבל.
שגיא רפאל: לפני ששואלים מה כדאי לקבל, צריך לשאול מה אפשר לקבל. דראמונד יכול להפוך לשחקן חופשי בקיץ, וידרוש שכר מקסימום. אין ספק שהוא אחד הסנטרים הטובים בליגה, אבל לא שחקן שיוביל קבוצה לפלייאוף ככוכב ראשי. לדראמונד יש מספיק חסרונות ששמות ספק ליד המילה מקסימום. כל עסקה שתניב בחירת דראפט גבוהה (ניקס, אטלנטה) צריכה להלקח בלי לחשוב פעמיים. קשה לראות את זה קורה (מהצד של אטלנטה, במקרה של הניקס הכל אפשרי). השאלה היא כמה דטרויט צריכה להתפשר. בלי תמורה מספיק משמעותית (בחירת סיבוב ראשון\שחקן צעיר עם פוטנציאל גבוה) עדיף לשמור אותו. בשביל נוקס, דניס סמית' או הוארטר לא שווה לעשות את הטרייד.
איתי קדם: דראמונד שחקן נפלא שבזמנים אחרים היה שווה הרבה יותר, למרות שהוא נייד מאוד עדיין קשה לו יותר מאחרים עם פיקנרול ובהתקפה הוא לא מאיים מחוץ לקשת. דטרויט יעשו בשכל אם ימצאו 2-3 שחקנים בטרייד איתו שיתנו להם גיוון בהתקפה ואולי יותר כלים. אולי פורטלנד תרצה להציל את העונה שלה ולקחת אותו תמורת נורקיץ' המשתקם ואולי עוד כמה שחקנים – אבל אני לא יודע אם היא יכולה.
שי אבן-צור: מהתבוננות ברוסטר של דטרויט עולה שדראמונד הוא הסנטר הטבעי היחיד בקבוצה. ת'ון מייקר גבוה ממנו אבל מוגדר כ 4 (חוץ מזה הוא פשוט זוועתי) וכריסטיאן ווד שחקן משלים נחמד ותו לא. ע"מ למלא את החלל צריך למצוא קבוצה שצריכה אותו מיידית ע"מ להתמודד על אליפות או אחת שיש לה מה לתת עבורו ויחד איתו אולי תצליח לטפס מדרגה. קארל אנתוני טאונס נראה לי הכי מתאים מבחינת הסיטואציה – ברור שהוא לא יוביל את מיני לשום מקום בדיוק כמו שדראמונד לא מוביל את דטרויט ויכול להיות שזה כמו שטירונים מחליפים תחתונים אבל זה עם זה. יש עוד אפשרויות אבל נגמר לי המקום…
שרית מרקוביץ' שוויד: בדטרויט הבינו שהקבוצה לא זזה לשום מקום וטרייד על דראמונד הוא יותר מהכרחי כדי לשדרג אותה לעונות הבאות. בלי החוזה המעיק שלו, לדטרויט תהיה האופציה הכלכלית להתחזק בקיץ 2020, שאמנם נחשב לשוק חופשי חלש יחסית לקיצים קודמים, אבל עדיין יהיו כמה שחקנים ממש טובים על הלוח, כמו ואנוליט או דראגיץ', גארדים חכמים ויוצרים ברמה גבוהה, שיוכלו להשתלב מצוין לצד בלייק גריפין. מי שיכולה לסגור לדטרויט את הפינה היא טורונטו, שבתמורה לדראמונד, תעביר את החוזה הנגמר של מארק גאסול, שיכול לפתור את בעיית המזומנים של דטרויט לקראת הקיץ ואליה להוסיף בחירת דראפט או שחקן ספסל כמו כריס בושה כדי לאזן משכורות.
דוראנט מול פרקינס (למי שפספס הם החליפו עקיצות הדדיות בטוויטר לאחר שפרקינס אמר שווסטברוק הוא "מר OKC"). זאת לא הפעם הראשונה שדוראנט ״מפשל״ ברשתות החברתיות – לדעתך האם זה בסדר, או שדוראנט במעמדו ממש לא צריך את זה?
שרית מרקוביץ' שוויד: "אם צובטים אותך אתה לא מצטבט?" המשפט האלמותי הזה נאמר ע"י דובל'ה גליקמן בפרסומת מהניינטיז לדפי זהב. זו בדיוק הבעיה של דוראנט, הוא מצטבט דיי בקלות ומגיב מהבטן.
מצד שני, דוראנט הוא לא רק בן אדם פרטי, הוא סופרסטאר וככזה הוא צריך ללמוד לחיות עם העובדה שכמעט כל צעד שהוא עושה על ומחוץ לפרקט מתפרסם במהירות. לטוב ולרע.
אם הוא לוקח אליפות הוא מלך, ואם הוא עובר לקבוצה שניצחה אותו בגמר הקונפרנס, אחרי שהוא הוביל 3-1 הוא קאפקייק. זה חלק מהמקצוע שהוא בחר ועם כל הקושי שבעניין, סופרסטאר כמוהו, לא צריך להתעסק בזה. בשביל זה יש יועצי תקשורת.
אורן לוי: בשלב הזה דוראנט די מחוייב תדמידית להתנהגות הזו. ולא הרגשתי שהוא עשה לעצמו נזק כמו בפעמים הקודמות. הגדרת הזהות של דוראנט בעיני עצמו מנחה אותו להיות פתוח וישיר במצבים האלה, ולהגיד לעולם את שעל ליבו. האם זה אידאלי לבריאות הנפשית שלו? לא בהכרח. האם זה סיבה לבוא אליו בטענות? לא. שיתפרע על המקלדת. אני לא מתלונן. סגר לי פינה ל-5 על 5…
שגיא רפאל: על המגרש דוראנט התמודד עם לברון ראש בראש. ללברון הייתה קריירה ארוכה יותר ומוצלחת יותר ללא ספק, אבל המפגשים בין השניים היו שקולים ומרתקים. בכל מה שקשור להתנהלות מחוץ למגרש, לדוראנט יש עוד המון מה ללמוד. בשביל מה דוראנט צריך את השטויות האלו? מחזיקים עיתונאי חצר\רשת ספורט גדולה בכיס, ונותנים להם לעשות את העבודה. לכל הפחות דוראנט יכול להרשות לעצמו מישהו שינהל את הנוכחות שלו ברשתות החברתיות ולהפסיק עם השטויות האלו. ברור שהוא נפגע כי פרקינס גם היה חבר, אבל זה חסר טעם לנהל את הריבים האלו ברשתות החברתיות, ולא הופך את דוראנט לגדול יותר.
איתי קדם: דוראנט יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא משועמם ובבית וטבעי שהפלטפורמה של הרשתות החברתיות תהיה הפה שלו. אפילו ללברון יש יציאות באין כניסה והוא נחשב לאחד הממולחים והמחושבים בעסק. טוב או רע זה עניין של זוית הסתכלות – נראה שזה בעיקר לא משנה לו…
שי אבן-צור: דוראנט טיפוס די חלש אופי. ההתעסקות שלו ברשתות החברתיות נובעת מדבר אחד עיקרי – הוא יודע שהוא עשה צעד חלש עם המעבר לגולדן סטייט. הוא מבין שלמורשת שלו נגרם נזק עצום בעקבות הצעד הזה וזה מתסכל אותו ביג טיים. מכיוון שהוא רואה שההישגים שלו בגולדן סטייט לא שיפרו שום דבר בהקשר הזה התיסכול שלו רק הולך וגובר…
אין בסדר או לא בסדר בהקשר הזה מכיוון שהוא lose lose situation: יגיב – יספוג עוד ועוד אש. לא יגיב – ימשיך לחטוף ריקושטים. מה עושים במצב כזה? אינדיבידואלי לגמרי. מה אני הייתי עושה? לא הייתי עוזב לגולדן דקה אחרי שהפסדתי לה!
הארדן הגיע ל 20 אלף נקודות בשבוע שעבר – סקורר אחד מהגדולים או אוברייטד עצום?
שי אבן-צור: סקורר מהגדולים? ברור! כמה שחקנים ראיתם שעשו את מה שהוא עושה? יש משחקים של יוסטון שאני צופה בהם עם לסת שמוטה מתחילתם ועד סופם בגללו. אפשר לספור את השחקנים שגורמים לי לחוש כך על אצבעות יד אחת. הוא אחד מאלה שיובילו כל קבוצה אליה יגיע כאן ועכשיו (תחשבו על קבוצות כמו מינסוטה, דטרויט, סקרמנטו…) לפלייאוף ואני אומר את זה ברמת בטחון גבוהה. לאור כל זאת אי אפשר לומר שהוא אוברייטד ובטח שלא אוברייטד עצום. מצד שני, אני זוכר לא מעט פעמים שהוא דעך במשחקים סופר חשובים (שתי ההדחות האחרונות בפלייאוף – משחק שבע ב 2018 ומשחקים שש ושבע ב 2019). בעיה.
שרית מרקוביץ' שוויד: אפשר לאהוב אותו ואפשר לשנוא אותו, אפשר להגיד שהמשחק שלו משעמם, מעצבן או מכוער לצפיה. אבל להגיד על הארדן שהוא לא סקורר ענק זה פשוט לא פייר. הארדן יודע להשיג נקודות כמעט בכל צורה. עם זה דרך בידודים, זריקות לשלוש (13.4 זריקות לשלוש אותן הוא קולע ב-37% העונה), חדירות לסל והרבה הליכות לקו (12.3 זריקות עונשין בממוצע למשחק אותן הוא קולע ב-86%). כל אלו עוזרים להארדן לצבור המון נקודות
(37.2 נקודות למשחק ב-39 משחקים העונה). אני ממש לא מאוהדי הארדן, אבל השיפור במשחק שלו מעונה לעונה ויכולת הקליעה אותה הוא שדרג לרמת אמנות היא נדירה וראויה להערכה.
אורן לוי: הארדן הוא סקורר של פעם בדור. יש שיחה מרתקת שהוא מציף לגבי ההבדלים שבין העונה הרגילה והפלייאוף. אבל גם בפלייאוף הוא הוכיח שהוא סקורר נפלא – הוא פשוט לא נופל מהסטנדרטיים ההיסטוריים שהוא מציב לעצמו. כשמחברים את זה לעובדה שהמשחק שלו מעורר מחלוקת גם ברמה האסתטית, אפשר להבין למה יש מי שיטעה לחשוב שהוא אובר-רייטד.
שגיא רפאל: סקורר = שחקן שמסוגל להשיג נקודות בצורה יעילה. הארדן הוא ללא ספק אחד הגדולים בכל הזמנים. זה לא יפה לעין, זה מעצבן לרוב, זה משיג את התוצאה הרצויה.
איתי קדם: ללא ספק אחד הסקוררים המוכשרים ביותר בדורנו ,פיקח שמנצל כל מהלך חוקי לטובתו, חזק ועמיד בצורה יוצאת דופן, קלעי פנומנלי וזריז ביחס לגודלו. הזקן נהנה מליגה עם יתרון מובהק לשחקן התקפה, מתקופה שבה קליעה היא המצרך הנדרש ביותר לשחקן כדורסל – ולכן המשחק מרווח עוד יותר ומאפשר לו לבצע דברים שבתקופות אחרות אולי היה מתקשה בהם וגם – ההקלות בענייני הצעדים שהשופטים לא מקפידים. לסיכום גדולתו של שחקן נמדדת ביותר מסטטיסטיקה ולכן נכון להיום הארדן הוא סקורר על – ברוח התקופה.
יוטה אחת הקבוצות הרותחות בליגה – האם היא מסוגלת ללכת רחוק העונה או שהיא עדיין לא ברמה של הגדולות במערב?
איתי קדם: יוטה היא תעלומה בעיניי, למרות שיש לה סגל עמוק והיא משחק כדורסל "קלאסי" עם גבוה דומיננטי וכל בעלי התפקידים המסורתיים – היא חסרה משהו. קצת בדומה ליוטה של שנות ה 90 מדובר בפרנצ'יז עם שחקנים מהשורה הראשונה – אבל בלי כוכב עליון שיקח אותה עד הסוף. מיצ'ל שחקן יוצא מהכלל, אם הוא יתפתח להיות זה שעושה את ההבדל בין גמר מערב לאליפות אז יש להם סיכוי.
שי אבן-צור: הם בהחלט קבוצה טובה וחזקה והם מסוגלים לשמור על המיקום הנוכחי שלהם אבל, איכשהוא, אין להם את הסקס-אפיל של קבוצה שמסוגלת ללכת הכי רחוק. אולי זה נובע מהעובדה שסולט לייק סיטי וסקסי זה שני דברים לא קשורים (באדיבות מידן בורוכוב) ואולי זה נובע מזה ששחקנים כמו גובר, אינגלס, קונלי, בוגדנוביץ' משדרים לי סולידיות, משמעת, יעילות ובטוח שהייתי רוצה לראות כל אחד מהם אצלי בקבוצה אבל בנפרד. למה בנפרד? כי אף אחד מהם לא משדר לי מסוגלות לסחוב קבוצה עד הסוף: הם צריכים מישהו שייעשה את זה והם יתנו לו עזרה כמו שצריך. לא סגור על זה שמיצ'ל הוא השחקן הזה.
שרית מרקוביץ' שוויד: נכון להיום, יוטה במקום 4 במערב ועד ההפסד הלילה לפליקנס, היא החזיקה ברצף הכי ארוך בליגה עם 10 ניצחונות. למרות זאת, יוטה עדיין לא קונטנדרית. משתי סיבות מרכזיות.
ראשית, רצף הניצחונות של יוטה היה בעיקר מול קבוצות תחתית כמו הבולס והוויזארדס, בהמשך מצפה ליוטה לו"ז יותר קשה. הסיבה השניה היא קונלי. יוטה התחילה את העונה בגמגום. הרבה בגלל שקונלי לא היה הקונלי שציפו ממנו להיות. 22 משחקים לתוך העונה קונלי נפצע ודווקא אז יוטה התחילה לאסוף ניצחונות. קונלי חוזר עוד מס' שבועות ויהיה מעניין לראות אם יצליח להשתלב ולתרום או שהחזרה שלו תעצור את המומנטום שיוטה נמצאת בו.
אורן לוי: נכון היה קל יותר להאמין ביוטה לפני שהפכה לפרינג'-קונטנדרית? שמחתי מאוד להמר עליהם שנה אחר שנה להתעלות על הציפיות, והנה הציפיות הדביקו את הפער, ופתאום יש היסוס. אני אוהב את מיטשל, אבל לא רואה בו האב התקפי מרכזי של אלופה. כמו תמונת נגטיב, גובר מציג שאלות סטייל הארדן במעבר מהעונה הרגילה לפלייאוף, אבל בצד ההגנתי. הוא נהדר, אבל האם הוא משנה את המשחק מול ההתקפות הכי טובות בליגה במצב של סדרה? קווין סניידר הוכיח את עצמו כאחד מחמשת המאמנים הטובים בליגה, גובר נפלא, מיטשל נהדר, והצוות המסייע מסייע יותר מאי פעם. אני עדיין לא רואה ביוטה מועמדת ריאלית להגיע לגמר.
שגיא רפאל: 10 נצחונות רצופים ו-15 מ-16 האחרונים. על פניו זה רצף נהדר. אלא שכשמתעמקים מגלים הנצחונות היו על הזאבים, ווריורס, מג'יק, הוקס, הורנטס, טריילבלייזרס, קליפרס, פיסטונס, בולס, מג'יק, פליקנס, ניקס, הורנטס, וויזארדס ונטס. מכל הרשימה הזאת, רק קבוצה אחת מחזיקה במאזן של מעל 50% – קליפרס. הפעם לוח המשחקים משחק לטובתה, כמו ששיחק נגדה בתחילת העונות הקודמות. אין מה להתרגש עדיין. כשהם יצליחו לחבר רצף יפה על קבוצות צמרת יהיה על מה לדבר.
הטרייד דד-ליין מתקרב – מי לדעתך החוזה/חוזים הכי פחות טובים בליגה?
שגיא רפאל: ג'ואקים נואה וג'וש סמית' בלי תחרות. מכיוון שמן הסתם השאלה התייחסה לשחקנים פעילים, אני אלך עם ג'ון וול ובלייק גריפין. כן, אני יודע שכתבתי שחקנים פעילים, ג'ון וול ובלייק גריפין באותו משפט. לוול יש חוזה של 40+ מליון דולר לעוד 3 עונות אחרי הנוכחית. לגריפין יש עוד 2 עונות ב-36 מליון דולר. קשה לראות איזה ערך טרייד למי מהשניים. כשמסתכלים על השניים האלה, אוהדי קליבלנד יכולים לפחות להיות מרוצים שקווין לאב עדיין עומד על שני רגליים.
איתי קדם: אם נתעלם לרגע מהפצועים והברורים (וול/גריפין/דוראנט/קאזינס חחח)
נכון להיום החוזה של טוביאס האריס 180 מיליון נראה אוברייטד ולדעתי פילי ינסו להיפטר ממנו בעונה הבאה או אפילו לפני , לאור התוצאות גם החוזה של מקולום נראה מעט מוגזם נכון להיום עם חמש שנים ועוד 156 מיליון לכיס… ואחד קטן לסיום ניקולה באטום עם שכר של 25 מיליון ואופציית שחקן של 27 מילון לעונה הבאה לגמרי מוגזם.
שי אבן-צור: כדי לענות על השאלה הזאת חשבתי לעצמי מי מרוויח כמו סופרסטאר והקבוצה שלו לא מגיעה לשום מקום…
אז ככה, KAT וויגינס הם כאלה – המספרים שלהם מכובדים אבל הקבוצה שלהם מדשדשת שנים. כנראה שהם לא אלה שיוציאו אותה משם.
ג'ון וול – שמן, פצוע, עייף ומרוויח יותר מדי (פאקינג 38.2 מיליון!) בשביל זה
ראסל ווסטברוק – 38.5 מיליון השנה. על מה בדיוק?
בלייק גריפין הגמור עם 34.5 מיליון!!!
כנראה שיש עוד הרבה אבל הגיע הדד ליין…
שרית מרקוביץ' שוויד: בלתי אפשרי להכניס את כל החוזים הבעייתים בליגה ב-100 מילים בלבד. אז אסתפק ב-2 חוזים בלבד. החוזה השני הכי גרוע בליגה שייך לכריס פול. לקבוצות יש 3 סיבות מצוינות לא להתקרב לכריס פול. הוא בן 34, פציע ועם עוד שנתיים בחוזה. אז למה הוא רק מקום שני ולא ראשון? גם כי בת'אנדר הוא הזכיר לכולם שהוא גם מנהיג וגם כי במקום הראשון נמצא ג'ון וול.
לא רק שוול חתם על חוזה אסטרונומי של 170 מיליון דולר ל-4 שנים, הוא גם קיבל מהוויזארדס מתנה בסך 15% טרייד קיקר. תוסיפו לזה פציעה באכילס וגורם בעייתי בחדר ההלבשה וקיבלתם חוזה בלתי סחיר בעליל.
אורן לוי: שאלה מעניינת. אני אענה ליד. בגדול אין הרבה חוזים רעים בהשוואה לשנים קודמות. הטעויות של קיץ 2016 נשטפות לביוב בסוף העונה, ואין הרבה קבוצות חנוקות שמנסות לפנות מקום בדחיפות. מעבר לכך, אם יש קבוצות כאלה, הן מסתכלות הלאה לקיץ 2020, או יותר נכון לקיץ 2021, כדי לפנות מקום לקראת כוכב-על איקס (יאניס יסיים את הקריירה במילווקי אגב, אני לא מבין על מה כל הרעש). לסיכום – אין הרבה חוזים רעים, ואם יש אז זה לא רלוונטי לעונה הזאת. ג'ון וול, ראסל ווסטברוק, כריס פול וקווין לאב.
