שלושה חברים יצאו לדרך

שלושה חברים יצאו לדרך, בים בם בום

אחד קיבל מכה בברך, בים בם בום

אחר היה דפוק בשכל, בים בם בום.

לא בדיוק אבל בערך, בים בם בום.

אמר חברם: לא נורא חברים, השלישיה הזו עדיין שווה אליפות.

חוזרים להתחלה

ב4.12.2014, איתרע מזלי לבקר בסן פרנסיסקו, ולהיכנס לחדר ההלבשה של גולדן סטייט ווריורס. זו הייתה עונת הפריצה של הקבוצה הזו, עונת האליפות הראשונה. עד אותה עונה הם נחשבו לסוס השחור במערב, אבל תמיד היה חסר להם גרוש ללירה. בקיץ הם עברו שינוי גדול כשסטיב קר הגיע לעמדת המאמן ושינה את שיטת המשחק. הסגל נשאר יציב למעט הצירוף של שון ליווינגסטון בשוק החופשי. אולי יותר חשוב ממה שקרה, מה שלא קרה. הווריורס היו בשיחות טרייד עם מינסוטה על קווין לאב. הזאבים רצו את קליי תומפסון ודריימונד גרין בתמורה. אחרי דיון פנימי וציבורי סוער, הווריורס החליטו לרדת מהטרייד, ולאב הגיע לקליבלנד. את ההמשך אתם כבר יודעים.

באותו ערב, הווריורס אירחו את אורלנדו. הם בדיוק חזרו ממסע משחקים במזרח, מסע שהם סיימו עם מאזן מושלם של חמישה ניצחונות ואפס הפסדים. התקשורת התחילה לדבר על הקבוצה, אבל זה עדיין היה על אש קטנה. חדר העיתונאים המרווח היה בתפוסה של 50% בערך (להבדיל, במרץ 2016 אי אפשר היה להכניס סיכה). בשיחות שהיו לי עם איתן שטראוס ועיתונאים אחרים שמסקרים את הווריורס, למדתי על החברות בין דריימונד גרין וסטף קרי.

קפיצה קדימה – יולי 2016, ההאמפטונס. סטף קרי, דריימונד גרין, קליי תומפסון ואנדריי איגודלה מתייצבים למצגת עם קווין דוראנט. דוראנט יעיד מאוחר יותר שמשהו בחברות של הארבעה גרם לו לקנא. שהוא רצה להיות חלק מזה. אלא שרצונות לחוד ומציאות לחוד. הביקורות על הבחירה של דוראנט לחתום בגולדן סטייט היו חדות, וגם הזכיה באליפות ב-2017 לא עצרה אותם. בקיץ ההוא נוצר ריחוק בין החבורה לדוראנט, ריחוק שהלך וגדל והגיע לשיאו בעונת 2018-19, בעקבותיה דוראנט בחר לעזוב את הקבוצה. דוראנט לא הצליח להתמודד עם הקונפליקט בין ההצלחה הקבוצתית והאישית, לעובדה שהביקורת על הבחירה בגולדן סטייט הלכה וגדלה. ביקורת שלא הופנתה כלפי שאר החברים, ויצרה חיץ בינו ובין החבורה (כפי שכתבתי בספרי ספלאש בעמודים…סתם, אבל באמת יש שם פירוט גדול יותר על הריחוק שנוצר).

הווריורס בחרו את סטף, דריימונד וקליי בדראפט. איגודלה הגיע בקיץ 2013, והיה חלק משמעותי מהחבורה והקבוצה. הוא היה מבוגר משמעותית מכולם והמשחק שלו התדרדר ראשון. הווריורס העבירו אותו בטרייד, הוא חזר בקיץ 2021 והיה חלק מהסגל שזכה באליפות ב-2022, פחות תרם על הפרקט, הרבה יותר מאחורי הקלעים. הקיץ הוא פרש.

הקשר המיוחד שנוצר בין קרי, גרין, קליי ואפשר להוסיף פה את איגודלה וקר, הוא זה שהפך את הקבוצה הזו לגדולה מסך חלקיה. ובימים אלו הקשר הזה עומד במבחן.

פתיחה בעייתית

הדיבורים על פירוק השלישיה התחילו עוד בעונה שעברה, עוד לפני האגרוף של גרין לפנים של ג'ורדן פול. בינתיים גרין חתם בקיץ לארבע עונות נוספות, עכשיו התור של קליי להיות על קרש החיתוך, כשהוא מסיים חוזה בקיץ הבא, והקבוצה לא הצליחה להגיע איתו לסיכום על הארכת חוזה. היכולת של הקבוצה בכלל, ושל השניים בפרט, מחזקים את הדיבורים האלו. מצד אחד סטף קרי, המבוגר בחבורה, שיהיה בן 36 במרץ, משתבח כמו יין. קליי ודריימונד שיחגגו 34 בפברואר ומרץ בהתאמה כבר התחילו את הירידה. זה לא הוגן כלפי סטף להעביר את מה שנשאר לו מהשיא שלו בקבוצה שלא מתמודדת על כלום. זה מה שאומרים הפרשנים. סטף לא התלונן. אם סטף היה מתלונן, כבר היינו רואים שינויים. אולי זו החברות עם השניים, אולי זו האמונה והרצון ללכת (שוב) נגד המבקרים. בינתיים סטף לא התערב במצב.

אצל קליי ההידרדרות התחילה באותה פציעה ארורה בגמר 2019. קרע ב-ACL שהשבית אותו לשנה, ואז כשהתחיל להתאמן לקראת החזרה, קרע באכילס שלקח לו עוד שנה מהקריירה. כשחזר, הוא עדיין היה איום התקפי, אבל ההגנה כבר לא הייתה שם. לפני הפציעה קליי היה שומר על שהיה שומר תמיד על כוכבי היריבה. מאז הפציעה הוא לא מסוגל לשמור על כלום, את העונה הזו הוא פתח בירידה התקפית משמעותית. היעילות ירדה ואיתה ממוצע הנקודות. 40% מהשדה, ו-35% מהשלוש. ירידה של 5% משני הטווחים.

דריימונד הוא שחקן של חשק, ולא ברור האם החשק הזה עדיין קיים. הוא דווקא קולע השנה הרבה יותר טוב, אבל הפיוזים אצלו בראש ממשיכים לקפוץ ולדפוק את הקבוצה, כמו שראינו בחניקה של רודי גובר. על הנייר זה נראה שהוא גם שומר פחות טוב. לדעתי זה לא מדוייק. ההגנה האישית התדרדרה במקצת ביחד עם האתלטיות, אבל אי אפשר לתלות רק בו את ההתדרדרות בהגנה הקבוצתית. דריימונד היה סותם חורים, ועכשיו יש פשוט כל כך הרבה חורים והוא לא יכול לחפות על כולם. בעונות הגדולות לווריורס היו שומרים אישיים אדירים בכנפיים (קליי, איגי, ליווינגסטון, וויגינס בעונת האליפות). עכשיו אין כלום ושום דבר. הקו האחורי של הווריורס חדיר בצורה בלתי רגילה, וכשהרגליים לא מספיק זריזות, הידיים עובדות יותר, והווריורס עושים המון פאולים (ואולי, הווריורס עושים אותה כמות פאולים, אבל השופטים שורקים יותר, תלוי בנקודת המבט).

החסרונות של הקבוצה הגדולה נשארו – המון איבודים וריבאונד הגנה. עכשיו כשאין לה יתרונות גדולים, כשהיריבות מגיעות לקו הרבה פעמים בכל משחק, הווריורס משלמים ביוקר על הטעויות האלו. גם כשהם מובילים, שום דבר לא סגור. נגד סקרמנטו הם הובילו ב-24 הפרש, והפסידו בנקודה. נגד הקליפרס היתרון היה 22, לפני הפסד, שוב בנקודה. אחת הסטטיסטיקות הכי מרשימות של הווריורס הגדולים הייתה כמות הפעמים שהיא חזרה מחיסרון של 15 נקודות, והעובדה שאף קבוצה אחרת לא הצליחה לחזור מפיגור כזה ולנצח אותה. הקבוצה ההיא הייתה מפחידה, הקבוצה הזו אנושית ופגיעה. איבוד היתרון והבעיות בקלאץ' הם גם סימפטום של קבוצה מזדקנת. הדקות והגיל עושים את שלהם.

אז שינוי?

https://twitter.com/KNBR/status/1658242011919695873

זה לא כיף לראות כוכבים מזדקנים. זה לא כיף לראות קבוצות גדולות מזדקנות. מייקל ג'ורדן קבע את הסטנדרט כשפרש בשיא (פעמיים). החזרה שלו עימעמה את האגדה. האליפות האחרונה של הווריורס הייתה מיוחדת. קרי היה אגדי, קליי היה סביר אחרי חצי עונה, דריימונד היה מצויין. הם לא זכו בה לבד. אנדרו וויגינס לרגע מימש את הפוטנציאל עליו דיברו כשהגיע לליגה. מאז שנעדר בחלק השני של העונה שעברה (בגלל מחלת אביו) הוא חזר לעצמו, אבל לא לעצמו של האליפות, לעצמו של מינסוטה. הוא נמצא על הפרקט, אבל במשך דקות ארוכות לא תורם. גם ג'ורדן פול היה חלק חשוב מהאליפות ההיא, וסיים את הפלייאוף עם 50-40-90. האליפות ההיא הוציאה את האגו שלו משליטה, והפכה אותו לנטל שהוא היום. הווריורס פיצו את השניים על האליפות כפי שמגיע להם. יש לא מעט ביקורת על החוזים שהשניים קיבלו, אבל החוזים היו אמת נכונה לשעתה. בזמן החתימה הם היו טובים, והתדרדרו מהר מאוד.

לווריורס הייתה הזדמנות לריטולינג עם שלוש בחירות לוטרי ב-2020 ו-2021. איזו קבוצה זו יכלה להיות עם טייריס האליברטון, פרנץ ואגנר וטריי מרפי. במקום זה הם בחרו ללכת עם וייזמן, קאמינגה ומודי. הראשון כבר הוכרז כבאסט, השני בדרך (לפי השמועות הווריורס קרובים להרים ידיים ממנו), ומודי לא מקבל מספיק הזדמנויות. גם כאן יש המון ביקורת, בייחוד לאור ההצהרות של ג'ו לייקוב (שנות אור ועכשיו ואחר כך). הקבוצה בחרה בצורה הכי שבלונית שאפשר שחקנים שלא מתאימים לצורת המשחק שלה

הביקורת האחרונה מתמקדת בבחירה של קר ללכת עם הותיקים, שלא מתפקדים (בעיקר וויגינס וקליי), על חשבון הצעירים שמתעלים (פודזימסקי ומודי).

כולם מדברים על שינוי שצריך לבוא, שינוי שיעזור לסטף להתמודד על אליפות נוספת, כי מגיע לו. שינוי שמשמעותו פירוק השלישיה. כולם חוץ מסטף (אני לא מסתמך פה על מקור כלשהו, אני מסתמך על הגיון בריא שאם סטף היה מבקש שינוי, הנהלת הווריורס הייתה מעניקה לו אותו).

תרשו לי להביא נקודת מבט אחרת – אני לא חושב שהקבוצה הזו היא קונטנדרית. אני בספק אם מישהו שמועמד כרגע לטרייד יכול להפוך אותה לכזו (השם שדיברו עליו הוא זאק לאבין – בודאות לא). התחושה שלי היא שאם הווריורס יעשו משהו, הסיכוי שהוא יביא את התוצאה המבוקשת הוא קטן מאוד. זה לא שהם יביאו עכשיו את יאניס, אמביד או יוקיץ'. בהתחשב בתנאים האלו, אני חושב שהערכים של חברות ונאמנות, הרבה יותר חשובים. בהתחשב בתנאים האלו, בעיני הערך של לראות את סטף, קליי ודריימונד משחקים כל הקריירה בגופיה של הווריורס, הוא גדול יותר. את זה אני כותב כאוהד, לא כפרשן. יש מקום לשינוי הרוטציה, ואפשר אולי להמר על העתיד, אני לא רוצה לראות את קליי/דריימונד במדי קבוצה אחרת.

נחזור רגע שוב אחורה בזמן. ב-2014 לברון מסיים חוזה במיאמי. הוא מזהה שמיאמי היא סוס מת. הוא הולך לקבוצה עם המון פוטנציאל ועוטף את זה בסיפור יפה של שיבה הביתה. כשקליבלנד מיצתה את עצמה הוא ממשיך ללייקרס. נאמנות היא נחלת העבר בליגה. אנחנו אולי נדבר עליה כאוהדים כששחקן של הקבוצה שלנו שוקל לחתום בקבוצה אחרת, או רוצה לעבור בטרייד. לא נדבר עליה כשקבוצה בוחרת להעביר שחקן בטרייד. נאמנות לגיבורים שהביאו אותה לאן שהגיעה היא בעיני נוסטלגיה שראוי לשמר. אם מי מהשלישיה יבחר לעזור כדי לעבור לקונטנדרית אחרת, יכאב לי הלב. אם הווריורס יבחרו להעביר את קליי/דריימונד בטרייד ישבר לי הלב.