10. קוואי לנארד
כמה גבוה אפשר לשים שחקן ששיחק רק תשעה משחקים בשנה שחלפה, עם פציעה מסתורית, התנהלות של פרימדונה ואישיות של דג זהב? התשובה הקצרה היא עשר. ואולי זו פשוט הזדמנות לדבר על הסיטואציה ההזויה הזו. אני מאמין לקוואי שהוא היה פצוע, ואני לא מאשים אותו על שלא שיחק. מעבר לזה – כל ההתנהלות שלו הייתה שגויה, או בעייתית, או משונה, או כל התשובות נכונות.
מצד שני, זה אנחנו החלטנו שכל מי שטוב בכדורסל צריך להיות טוב גם בלהיות אישיות ציבורית. אלה לא תכונות שחייבות להיות קשורות אחת בשניה. טורונטו, ובעיקר המזרח כולו צריך את קוואי במיטבו, אחרת באמת אפשר לכבות את האורות וללכת.
9. כריס פול
אולי צריך להפסיק לקוות שהוא יחזיק מעמד פלייאוף שלם. בראש שלי הוא מעל ראס במשחק נתון, אבל הגוף שלו בוגד בו שנה אחרי שנה ברגעים המכריעים. אם להוסיף שכבה של כנות, אני לא מת על פול – לא על המשחק שלו ולא על אופי ההנהגה שלו (למרות שקשה לבקר את ההתנהלות שלו מחוץ לקווים). הוא תלוי מאוד ביד ימין שלו, ובהגנה הוא עושה 15 עבירות על כל אחת שנשרקת לחובתו – וגם עליה הוא מתלונן בהיתממות בכיינית שלא הולמת את מעמדו. לא יודע. קצת סחי כזה.
אבל להוציא כמה דקות אומללות מול הת'אנדר בפלייאוף 2014, פול לא עושה החלטות שגויות. לעולם. הוא אחד המוסרים הכי טובים בליגה, וקלעי נהדר שבשקט-בשקט נתן עונה מדהימה בבידודים לצד הארדן. מדובר באחד הרכזים הטובים בהיסטוריה, אז אני בספק אם יפריע לו שאני לא בקטע שלו.
8. ראסל ווסטברוק
עם ראס, חייבים לבחור צד. ואני, איכשהו מסרב לעשות את זה. מדובר באחד מהאתלטים הכי מרגשים שפגש המשחק, אוי למי שחושב אחרת. למבורגיני אדומה ובוהקת שמישהו שם לה בלוק של איטונג על הגז. בכל פעם שהוא עולה לסל – הוא עף. אפילו כשמדובר בג'אמפשוט רגיל, בלי אף מגן בסביבה. יש דברים שהיו מקפיצים אותו למדרגה השניה או הראשונה שהוא פשוט לא מוכן ללמוד לעשות, או לא מסוגל מבחינה מנטלית.
יש שאלה אמיתית בנוגע להתקפה שאפשר להריץ שהוא בראשה. האם הוא מסוגל לשחק עם כוכבים אחרים מבלי שערכם יירד אוטומטית? התשובה הקצרה היא לא. האם בחירת הזריקות שלו, וקבלת ההחלטות בכלל, יכולים לעבור שיוף שישים אותו באחוזון העליון של יצרני הנקודות בליגה? בשלב הזה לא הייתי מהמר על זה. זה קשה איתו, כי הנתונים הפיזיים, והמוטיבציה (לפחות בהתקפה) כל כך מרשימים, כל כך יחודיים, שיש משהו מאוד מתסכל בחוויית הצפיה בו. לצד מהלכים על-אנושיים אפשר לראות טעויות של קט-סל. בני תמותה שכמותנו יכולים רק לדמיין מה היינו עושים עם כישרון כזה.
מדרגה רביעית – "MVP יהיה הפתעה, אבל לגמרי בטווח"
7. ג'ואל אמביד
אני כל כך אוהב את אמביד. אני יודע שזה לא בדיוק טייק מתוחכם. זה לא רק הכריזמה שלו, אוקיי זה כן, אבל כמה שהוא טוב בזה – הוא גרסה יותר יותר ממגנטת, ויותר טובה בכדורסל, של גילברט ארינאס. הליגה באמת צריכה את האישיות שלו, ויסלחו לי דוראנט, קרי, קוואי ולברון, אבל הדיס הזה לגמרי מכוון אליהם.
ברמה המקצועית, נראה שהוא המועמד המרכזי לענות על השאלה – כמה אפקטיבי יכול להיות סנטר במשחק המודרני. מדובר בשחקן הגנה פנומנלי – דמי-גוד עם הבנת משחק וקריאת מצבים אינטואיטיביות- הוא דומיננטי כמעט כמו גובר בצד הזה של המגרש, ואני לא חושב שהוא הגיע לכושר המקסימלי שלו עדיין. בצד השני הוא איום הפוסט- אפ הכי רציני שיש בליגה שקצת הזניחה את הניסיון לשחק עם הגב לסל. יש לו פרטנר מרתק לפיק-אנ-רול עם בן סימונס, והוא אפילו יכול לקלוע מבחוץ – כאילו אלוהים לא חילק לו מספיק מתנות. אני בעדו.
6. יאניס אנדטוקומפו
אולי בגלל שאני כל כך אוהב אותו חיכיתי איתו לסוף כדי לכתוב את הפסקה שלו. היווני נלקח "מוקדם מדי" בדראפט 2013 (בחירה 15), ולימד אותי שיעור חשוב על אפסייד. כישרון קונה הזדמנויות, קונה זמן, קונה משאבים, ובעצם כל השאר מתגמד לעומתו. גם אנחנו ראינו את הוידאו, באיכות של 6 פיקסלים, איך יאניס משחק לא רע מול מתבגרים יוונים עם שפם בר מצווה ואפס שאיפות מקצועיות מכדורסל. ג'ון האמונד ראה שם MVP פוטנציאלי, ובגלל זה הוא עושה את זה למחייתו (כיום עבור המג'יק).
מדובר בכח עולה בשמי הליגה, גרף השיפור שלו מעונה לעונה נראה כמו המגלשה הכי מפחידה בלונה גל. הוא מגיע לטבעת מתי שבא לו עם שילוב לא אנושי של כח מתפרץ, ניידות ואורך, והוא מסיים ברמה של לברון, אפילו שאין לו קליעה מבחוץ. הוא מוסר טוב, שומר נדיר, וחבר נהדר לקבוצה. אפשר רק לרייר על מה שהמאמן החדש שלו, מייק בודנהולזר, יוכל לעשות איתו. אגב, את המילים "מייק בודנהולזר" אפשר להחליף גם ב"כל אחד שהוא לא ג'ייסון קיד".
הקליעה. אני מאמין שהוא יצטרך להוסיף אותה בסופו של דבר לרפרטואר, באיזושהי רמה, באיזושהי צורה. הטיעון שאומר שאתה רוצה את הכדור אצלו, ולכן הוא לא צריך לקלוע, תקף לעונה הרגילה, ואולי לסיבוב או שניים במזרח החלבי. אבל בספרות של יוסטון וגולדן סטייט יאניס יצטרך עזרה אמיתית. קריס מידלטון לא יהיה הבא בהיררכיה ההתקפית (סורי, בן גוליבר). ואז הצבע הצפוף כבר יהיה בעיה. גם כשהכדור אצלו, הוא מוציא הרבה מאוד אנרגיה כדי לעקוף מגנים שמחכים לו עם שני מטרים של מרווח. הוא נפלא, מועמד רציני ל-MVP השנה כבר עכשיו, אבל בשביל לעלות מדרגה הוא יצטרך להמשיך בקצב ההתפתחות שלו ולא להתקע כאן.
מדרגה שלישית – "הטוענים לכתר, MVP בפוטנציה"
5. ג'יימס הארדן
אולי השחקן שהכי קרוב לתמצת את הפער האדיר שבין החשיבות של התקפה לעומת הגנה ברמה אינדיבידואלית. אם היינו מדברים על העונה הרגילה, ה-MVP המכהן היה נמצא במדרגה הבאה מתחת ללברון. 10 בידודים למשחק שהוא סיים עם 1.22 נקודות למהלך – מדובר בנתון פסיכוטי וחד-פעמי בליגה שנבנתה על סקוררים של אחד-על-אחד. לא בטוח שנראה משהו שמתקרב לזה שוב בחיינו. בשיא הרצינות. הוא מוסר מחונן ובכך מהווה את ההוכחה המרכזית לדעה שלי – שמסירה ויצירת נקודות הם כישורים משלימים שמדגישים זה את זה יותר משהם באים אחד על חשבון השני. הוא מנצל את האיום האדיר שלו בתור ספק הנקודות המרכזי כדי לסדר לחברים שלו דאנקים ושלשות פנויות. לא חייבים לאהוב את הסגנון שלו, אבל אי אפשר להתעלם מההצלחה שלו.
אבל בפלייאוף יש משהו שעדיין לא רץ חלק עם הבחור. לצד הופעות מעולות (שלושה משחקים עם 40 פלוס בפלייאוף האחרון), יש יותר מדי חוסר יציבות. המשרוקיות מתייבשות ככל שהסדרות מתקדמות. הקליעה מכדרור כבר לא אפקטיבית כמו שהיא בעונה הרגילה, ולהכל יש ארומה של מאבק מנטלי שמתחולל אצלו בראש (ספקולציה חסרת ביסוס, אני יודע). בפוסט-סיזן, אני לוקח את הגבה לפניו, אבל זה נעשה בלב כבד.
4. אנתוני דיוויס
הפוך מהארדן, שמצליח בעונה הרגילה יותר מאשר בפלייאוף, המנייה של דיוויס דווקא עולה בפלייאוף, ובגלל זה אני שם את הגבה מעל הזקן מבחינתי. בפלייאוף דיוויס משחק בעיקר בעמדת הסנטר מה שמדגיש את היתרונות האינסופיים שלו ושם אותו במקום טוב יותר להשפיע על האקשן המרכזי של ההתקפות היריבות. הוא מסוגל לעשות הכל על המגרש ברמה טובה, שזה יתרון בפני עצמו (ע"ע אל הורפורד), אך בניגוד לביג-אל יש דברים שדיוויס עושה ברמה של פעם בדור.
מדובר בגבוה המושלם לפיק-אנ-רול – חוסם טוב, מתגלגל לאלי הופ, ל"שורט רול" סטייל דריימונד גרין, הולך אחורה לקליעה מבחוץ, או אוכל מגנים נמוכים אחרי חילוף בלי מלח. כחבר לקבוצה אי אפשר לבקש יותר ממנו – ווינר אמיתי שהשתן מעולם לא עלה לו לראש. אני מאוהב בו. רק שיהיה לי בריא.
מדרגה שניה – "האלופים המכהנים, היכל התהילה כבר בכיס"
3. סטפן קרי
זה לא הדבר המרכזי שהופך אותו לשחקן השלישי בטיבו על כדור הארץ, אבל מעולם לא היה לנו שחקן שמטשטש את הקווים שבין התנהלות עם הכדור ובלעדיו. כשקרי בשיאו, אפשר לראות אותו משחרר את הכדור תוך שהוא רץ לנקודה מסוימת על המגרש (הכי קלאסי זה לאחת הפינות) רק בשביל לקבל אותו מיד בחזרה. מעשית, הוא זז בלי כדור כשהכדור עדיין אצלו.
נקודה מעניינת נוספת בדירוגו של סטפן קרי נוגעת למה שמכונה בשנים האחרונות ה"גרביטציה" שיש לו, ובפרט כשהוא בלי הכדור – למעשה קרי כל כך טוב, וכל כך משמעותי, שהוא בכלל לא צריך לעשות משהו כדי להיות כח חיובי אדיר על משחק ההתקפה. עצם קיומו מקל על החיים של הסובבים אותו. קל לחשוב על גולדן סטייט בתור אסופת האול-סטארים שהיא באמת, אך חשוב לזכור שאין הרבה ריווח במפרץ מעבר לקרי, דוראנט וקליי תומפסון. מוניטין זה דבר אמיתי – תחשבו על קובי של השנים האחרונות, או כרמלו עכשיו. לכבוד הזה, אפילו כשהוא לא מוצדק, יש ערך מוחשי. מכאן זה כבר עניין של העדפה – כמה קרדיט מגיע לשחקן על האימפקט של עצם נוכחותו על המגרש? טכנית, הוא לא עושה שום דבר בשביל חלק מההצלחה שהוא אחראי לה. זה מוזר לכתוב את זה.
הוא לא שחקן מושלם, לא בהגנה (למרות שהוא לגמרי סביר כבר), וגם בהתקפה הוא יכול להיות שאנן וחסר זהירות באופן שמעלה את הסעיף, אבל יש לו קסם שאי אפשר להתכחש אליו. מדובר בגאון מעורר השראה. לא פחות.
2. קווין דוראנט
דוראנט יותר קרוב לקרי שמתחתיו מאשר לג'יימס, שנמצא במדרגה משלו. הוא שחקן אדיר – יסיים בין 25 השחקנים הטובים בהיסטוריה – שנמצא בשיא הקריירה שלו. אבל אם אני צריך לנחש מי יהיה זה שמנשל את ג'יימס מכסאו, ויהיה הבא להחשב לשחקן הטוב בעולם, אני חושב שאני הולך עם אחד מהצעירים דווקא.
מה שמייחד את דוראנט היא היכולת שלו לעשות נקודות משום-דבר הופכות אותו לנשק התקפי קטלני. המשפט הזה נכתב על מספר לא מבוטל של שחקנים, אך זו היעילות של דוראנט בסיטואציות האלה שמפרידה אותו מהיתר. לאחרונה ראינו ממנו גם יותר מחויבות הגנתית, שמסתבר שהיא עושה הבדל רציני אם אתה במקרה גם הבן-אדם הכי נייד מעל 2.13 מ' שאי פעם שיחק כדורסל.
אחרי שהוכיח שהוא יכול להשתלב ולהוביל במערך התקפי מורכב ואסתטי בגולדן סטייט, וגם שהוא לא צריך מערך התקפי בכלל (באוקלהומה סיטי) כדי להיות מגה-סטאר, דוראנט הוא השחקן הבא שהייתי בוחר לקבוצה שלי עם לברון ירד מהלוח. עד כמה שמציק לי שקרי עדיין לא זכה ב-MVP של הגמר, שני האחרונים הלכו לאדם הנכון.
מדרגה ראשונה – "רודפים אחרי רוחות", ידועה גם בתור: "לברון ג'יימס"
1. לברון ג'יימס
לברון ג'יימס ממש טוב בכדורסל. בהנחה שכולנו מכירים בזה, ופחות או יותר סגורים על הסיבות שהופכות אותו לאחד משני השחקנים הכי טובים בהיסטוריה של הכדור הכתום (כן זה היה מכוון, קבלו אותי), אני רוצה לנצל את הבמה כדי להוריד אבן שיושבת לי כבר תקופה על הלב.
אני לא אוהב את ג'יימס. משהו באופי שלו דוחה אותי במובן הכי טהור של המילה. בכל משפט שלו מוטבעת שחצנות פנימית שפשוט מנגנת לי על העצבים, וגם הדרך הרובוטית והמחושבת שבה הוא משחק יכולה לשגע אותי לפעמים. אבל אני טועה – כל הפעולות שג'יימס עשה – על המגרש ומחוצה לו – הן טובות, ונכונות יותר מכל דבר שאפשר היה לצפות ממנו. אם הוא מרגיש שהוא יותר משמעותי מכל בן אדם אחר בחדר, קשה להתווכח איתו. הוא השחקן הכי חכם בליגה, הוא בנה בית ספר לילדים מיעוטי יכולת, הוא פעיל חברתית (מהצד הנכון, לפחות לדעתי), והוא משתמש בכל ההון הפוליטי שהוא צובר בשביל להעביר את הכוח מבעלי הקבוצות לשחקנים, וזה עובד. אולי הוא צריך איזה כישלון (ו"ההחלטה", עם כל חוסר הטאקט שלה, לא עונה להגדרה), כדי שנזכר שהוא אנושי, למרות שאני לא באמת מאמין בזה. אולי אנחנו (הספקנים) פשוט צריכים להתעורר להודות שמולנו ספורטאי היסטורי שמעלה באוב את מוחמד עלי. זה מה שאני מנסה לעשות בפסקה הזו.
