לאחרונה רוב מהוני ובן גוליבר מ"ספורטס אילוסטרייטד פירסמו את דירוג 100 השחקנים הטובים בליגה. הרשימה שלהם היא זו שהתחילה את כל הרשימות. הדירוג להלן אמנם נעשה לפני שיצא הדירוג ב-SI, אך ניתן לראות בו הומאז' לצמד שהתחיל את הטרנד.
אפתח במסכת הבהרות, התנצלויות ושאר התפלפלויות שלא באמת מעניינת אף אחד, שכל תפקידה, כך נדמה, יהיה לחצוץ ביניכם לבין מה שבאתם לקרוא: דירוג 50 השחקנים נעשה ממש כמו שעושים כוחות במשחק בשכונה. למה? ככה. יוצא מכך שהשכר לא רלוונטי. המטרה היא לבחור את השחקן הטוב ביותר על הלוח לקראת פלייאוף היפותטי שיפתח מחר. המיקום בטבלה, הסגל והמאמן לא ידועים, כמו גם היריבות. כשיש היסטוריה של פציעות היא תלקח בחשבון, אבל הנחת המוצא היא שכולם כשירים לשחק במאה אחוז הנוכחי שלהם, עד כמה שניתן לנחש מהו. כמעט מיותר לציין שהדירוג הוא שלי, וככזה הוא לא חייב שום-דבר לאף-אחד. נה נה בננה.
בהקשר הזה, לגבי תימוכים סטטיסטיים: בחרתי להסתמך על ההיכרות שלי עם השחקנים והליגה לאורך השנים, ועל כן הגיבוי המספרי יהיה דליל משהו – זה לא סמינריון ואני לא בא לשכנע כמו שאני בא לעורר שיח. אם אני טועה אני מעדיף לדעת את זה (ובשלב זה אפנה אתכם לתגובות באתר ובפייסבוק), יותר ממה שחשוב לי למצוא את המספרים שתומכים בטעות הזו. אני בקיא מספיק בסטטיסטיקות ובסטטיסטיקות מתקדמות כדי שתרגישו חופשי לצטט אותן בתגובות כדי לכעוס עלי. זה לגמרי קביל. מבטיח גם למצוא מספר שיסתור את שלכם אם ממש נתקוטט.
מפאת קוצר הזמן וחוטי מחשבה, שחקנים שיש לי מה להגיד עליהם יקבלו יותר מקום משחקנים שאין לי הרבה מה להגיד עליהם, והבחירה לא תהיה תלויה באיזשהו קריטריון נוקשה – בגדול אם זה השחקן האהוב עליכם, סביר להניח שאני עושה לכם דווקא. ההפניות בטור הם לטורים שלי מהעבר שפורסמו בוואלה! NBA.
כבר מתחילים. רק בשביל קונטקסט – 30 קבוצות, 150 שחקני חמישייה (לא כל הרשימה כאן בהכרח תורכב משחקני חמישייה ועדיין זו דרך טובה למפות את הדיון, אז תחליקו) השחקן ה-75 ברשימה אם היינו ממשיכים עד לשם הוא בערך שחקן חמישייה ממוצע, ולאו דווקא סופר-סטאר בהתהוות. כשלוקחים בחשבון שהפער בין השחקן הטוב ביותר לשביעי, נניח, גדול יותר מאשר הפער שבין השחקן ה-20 ל-40, התמונה מתחילה להתבהר, ונחשפת מעין פירמידה (ד"ש לביל סימונס). הדירוג מחולק גם למדרגות (בלעז – "Tiers"), שעוזרות לבסס את ההיררכיה שקיימת בראש שלי.
ובואו נפתח גם סוגריים על שאלת ההתקפה-מול-הגנה. נכון שהתקפה והגנה מתחלקות ביניהן חצי-חצי, וברמה הקבוצתית הם שוות ערך זו לזו. עם זאת, ברמה האינדיבידואלית, התקפה יותר חשובה מהגנה – תשאלו את הסוכנים של טוני אלן, אנדרה רוברסון ובן וואלאס. הם יגידו לכם ששחקן התקפה חיובי שווה יותר לקבוצה שלו משחקן הגנה חיובי, כי אפשר להשתמש בו כמה ואיך שרוצים. ההתקפה היא זו שמכתיבה את האקשן, וההגנה מגיבה. זו שאלה של נפח עבודה, יותר מכל דבר אחר. העקשנים שביננו יגידו שזה אמור לעבוד גם הפוך – כלומר, ההתקפה יכולה לצוד את המגן החלש ביותר ובכך להפוך אותו למזיק יותר מאשר המתקיף החלש ביותר, אלא שטקטיקה כזו עדיין אפקטיבית פחות, בהכללה ברוטלית, מאשר היתרונות שמביא שחקן התקפי טוב שיכול לשלוט בהתרחשות (לרוב עם הכדור בידיו).
שני המקופחים המרכזיים ברשימה (שלא נמצאים גם בטופ 100 שלי, למען האמת), הם דווייט האוורד וכרמלו אנתוני. אני לא חושב על עצמי בתור איזה מטיף פוריטני, ולשניים האלה בהחלט יש את הכישרון והרזומה להיות בין חמישים השמות הראשונים (את מכניקת הקליעה של מלו צריך ללמד בשיעורי ספורט). אבל שניהם חוטאים בחטא הגאווה עד שהם עושים יותר נזק מטוב, אני באמת מאמין בזה. אני מעדיף שחקנים שטובת הקבוצה מנחה אותם, תקראו לי פנאט, ואני מוכן להתפשר גם על סוליסטים בעלי אוריינטציה אגוצנטרית יותר, אבל לפחות שיהיו מודעים לעצמם. אריק גורדון, טוביאס האריס, לאורי מרקונן, האריסון בארנס, אנדרה דראמונד ודיאנדרה ג'ורדן היו הבאים בתור להכנס. יאללה.
מדרגה עשירית – "כוכבים בהתהוות, כאן בונים, או כוכבים לשעבר שמתחילים לתכנן את החיים שאחרי"
50. מארק גאסול – יובל שחקנים יעברו וגאסול לא יהיה ביניהם? אין סיכוי. "ביג ספיין" (הכינוי היותר מחמיא שלו) נמצא כאן בגלל שאני עוד זוכר לו חסד נעורים, בשיאו מדובר באחד הסנטרים הכי טובים בליגה – טמפלט לניקולה יוקיץ' בצד אחד ולסטיבן אדמס בצד השני. עכשיו הוא צריך להוכיח את מקומו ברשימה אחרי שנה חלשה מאוד. יכול מאוד להיות שבגיל 33 הוא כבר לא מהותי מספיק בשביל להיות כאן.
49. סטיבן אדמס – אני חסיד של אדמס. הוא מצחיק אותי. מעבר לזה הוא סנטר אולד-סקול מבחינת גודל ופיזיות, ואני מאוד מעריך את היכולת שלו לקרוא את המשחק ולהגן על הצבע. יש לו פוטנציאל כמוסר שאולי נזכה לראות מתישהו, אם הוא ישחק אי פעם בלי ווסטברוק. הוא חבר נהדר לקבוצה וזה גם מקפיץ אותו.
48. מייק קונלי – כשהוא בריא מייקל ג'וניור נמצא בטופ 40, ואולי אפילו 30, אבל אי אפשר להסתמך על הגוף שלו בשלב הזה. מי שהיה השחקן בעל החוזה היקר בליגה לרגע חולף הוא אחד מהרכזים הכי שלמים ומוכשרים בכדורסל, אבל בגיל 30 מי שמהמר על הבריאות שלו עושה את זה בניגוד מוחלט להיסטוריה. וחבל, כי למרבה האירוניה הוא גם קשוח באופן חריג, מה שהופך את הפציעות שלו לעצובות אפילו יותר.
47. ארון גורדון – גורדון יהיה שחקן פותח להרבה שנים, והשאלה היא האם יש לו עוד קפיצה לעשות. בכניסה לעונתו החמישית הוא רק בן 23, אני מנחש שהוא יכול להתקדם בתחום אחד נוסף באופן משמעותי (הגנה אישית? יצירה מכדרור? קליעה?), או לכל הפחות להתקדם מספיק בכל האחרים כדי להיות ראוי לדירוג הזה כבר השנה.
46. ג'יילן בראון – אם בראון לא היה משחק בסלטיקס הוא היה נמוך יותר בדירוג הזה. זה נשמע כמו סטייה מהעקרונות המנחים, אבל לקונטקסט יש חשיבות – אני יודע שתחת בראד סטיבנס מושיענו הוא יתקדם לעבר מה שהוא צריך להיות, וזה לא משהו שאפשר להניח בחצי משאר הקבוצות בליגה. כרגע הוא מה שנקרא 'רול-פלייר-כוכב' עם פוטנציאל ליותר מזה.
45. גוראן דראגיץ' – האם אני נאחז? תקראו לי רומנטיקן, אבל משהו במשחק של הדרקון קונה אותי, אפילו ב-2018, כשהוא כבר נכנס לחלק האחרון בקריירה הנפלאה שלו. הוא חסר פחד, חכם, וקולע טוב מבחוץ. כשהמפתחות בידיים שלו אני רגוע.
44. קריס מידלטון – ממש לא הנגטיב של דמאר דרוזן כמו שנוח לתייג אותו כל כך. בן גוליבר התחיל את הטרנד ומאז השניים הולכים יד ביד בכל דיון על תפוקה מול יעילות. אני אוהב את מה שמידלטון נותן לקבוצה שלו, אבל אני ממש לא חושב שהוא שחקן יעיל, לפחות לא כמו שהוא יכול להיות. הוא מוסר וקלעי מחונן, עם גובה וטכניקה שמאפשרים לו להשיג זריקה מנקודות מגוונות על הפרקט. הגנתית, הוא יודע לשמור על הכדור או בעזרה. הוא ציוות מושלם ליד יאניס. אבל לא מעט פעמים במשחק אני מוצא את עצמי כועס עליו. יש לו נטייה להתפשר על זריקות לא נוחות, ובעיקר להקשות על עצמו ועל חבריו לקבוצה באופן מיותר בעליל. הוא שחקן נפלא – ברצינות, מי היה מאמין שהשחקן הכי טוב בטרייד שבין ברנדון ג'נינגס לברנדון נייט יהיה קריס מידלטון? מדובר במישהו שנבחר עמוק בסיבוב שני וחצב לעצמו קריירה כפרינג'-אול-סטאר. אבל הסמל לכדורסל יעיל? פחות.
43. גארי האריס – האריס הוא ההגדרה המילונית לרול-פלייר-כוכב. הוא מסוגל לעשות הכל חוץ להנהיג התקפה. הוא קולע נהדר מבחוץ, הוא שומר מעולה בעמדות הגארד (ובכך הוא מחפה על מוריי שלא צריך שיחפו עליו כבר כמעט), ואין לו חסרונות של ממש. תכונה לא מוערכת דיה שיש לגארד המחוספס ממישיגן סטייט היא יכולת נפלאה לסיים בקרבת הטבעת, אף שהוא חייב ליוקיץ' לא מעט בנושא. השניים פיתחו קשר סימביוטי שמאפשר להם להריץ את המהלך הראשון שלומדים בקט-סל, "תן ולך", באופן שהגנות פשוט לא מסוגלות להתמודד איתו. הוא נע נהדר בלי הכדור, הצבע פתוח בשל היכולת של יוקיץ' לקבור זריקות מבחוץ (והעובדה שהכדור אצלו כל הזמן מלכתחילה), והאריס יודע לקחת מה שנותנים לו. אין לו פוטנציאל להיות אול-סטאר בתחושה שלי, אבל אני בעדו.
42. לוקה דונצ'יץ' – לא אכפת לי. לא מעניין אותי בכלל. אני שם את כל הכסף שלי על הבחור הזה. זה לא רק הגיל, זה לא כל מה שהוא השיג בקבוצה הכי טובה מחוץ ל-NBA, או בנבחרות, זה לא. זה איך שהוא משחק, ואיך שהוא חושב על כדורסל. לזה תוסיפו שהוא שיחק למעלה מ-150 משחקים בשתי העונות האחרונות (מי אמר" קיר הרוקיז"?), את זה שמגיל 16 הוא עושה בית ספר למבוגרים מקצוענים שמקבלים משכורת, ואת ההתאמה שלו בשיטה של ריק קרלייל – בקיצור בא לי להעלות אותו עוד קצת. אז אני עוצר כאן. רק אני אוסיף שגם אם דונצ'יץ' לא ישתפר בכלל מעכשיו עדיין יש לו סיכוי להיות השחקן הכי טוב במחזור שלו. זהו. ירדתי לבונקר.
41. פול מילסאפ – אני עדיין מאמין במה שמילסאפ יכול לתת לקבוצת כדורסל. האם אני חושב שזה שווה 30 מיליון דולר? לא. אבל יש לו מקום בחמישייה של קונטדרית, וזה מספיק בשביל להיות לפני השחקן שאני משוחד לגביו בעולם.
40. קלינט קאפלה – דרישות התפקיד של הסנטר המודרני שהוא לא כוכב: להיות מסוגל לשמור בצבע ומחוצה לו, לחסום ולהתגלגל לטבעת, לסיים אלי-הופים ואם אפשר גם לקלוע שלשות. חוץ מקליעה קפלה נמצא בטופ של הטופ בכל הקטגוריות, וצריך לתת לו קרדיט על היכולת שלו לקרוא את המשחק. פיק-אנ-רול, במיוחד עם מאסטרו כמו הארדן או פול דורש קבלת החלטות ברמה גבוהה מאוד, החוסם הוא לא קונוס, וקפלה יודע לקרוא את המצבים האלה בצורה מושלמת. מי שלא שמע את הפודקאסט של רוב מהוני עם קאפלה צריך להוריד אותו עכשיו.
39. ג'מאל מוריי – אני לא ריאלי לגבי מוריי. הוא קונה אותי. הוא שומר טוב יותר מהקרדיט שהוא מקבל, אבל זה לא העניין – יש לו פוטנציאל להיות כוכב התקפי ברמה שאמורה להשיג לו לפחות הופעה אחת באול-סטאר. הקליעה שלו מכדרור והיכולת להגיע לטבעת הופכים אותו לכוכב מושלם לצד יוקיץ' (שחקן שקל למצוא לו כוכבים משלימים מושלמים בהתקפה, יש לומר). אני בעדו.
מדרגה תשיעית – "אול-סטארים בעבר או בעתיד"
38. למרכוס אולדריג' – כמה נמוך אפשר להוריד את אולדריג'? אולי השאלה הזו מתמצתת את קו המחשבה שלי. הוא נמצא בחלק האחרון של הקריירה שלו, כבר לא נייד כמו שהיה, ועדיין מסתמך על יצירת נקודות מהאזור שהפך למוקצה בשנים האחרונות. אבל הוא יכול להחזיק את ההתקפה רצה, אי אפשר לחסום אותו (למעט אנתוני דיוויס, שיכול לעשות הכל וגם את זה), הוא חכם והוא משחק בארגון שיודע להנכיח את כל התכונות הטובות שלו. כל עוד אתה לא צריך חילוף על גארד – אולדריג' הוא האיש שלך.
37. דמאר דרוזן – השני מבין הצמד של פופ שנמצא בק-טו-בק. הופעות הפלייאוף שלו גורמות לי להסס, אבל הרזומה בעונה הרגילה גורם לי לחשוב ש-37 זה לא גבוה מספיק. המשחק של דרוזן בנוי על הטעויות כדרור וגוף, עליונות פיזית, הליכה לקו וקליעות מחצי מרחק. כל אלה נתקלים בחומת הפוסט-סיזן שנה אחר שנה.
זה מעלה שאלה לגבינו כצופים: איך אנחנו מסתכלים על דרוזן ואומרים – בפלייאוף זה לא עובד, ומצד שני מסתכלים על שחקן כמו קיירי ואומרים – בפלייאוף צריך מישהו שיכול לעשות נקודות מכלום. ההסברים שלי לצביעות הקולקטיבית (כן כולנו חוטאים, גם אתם): א. אנחנו צבועים. ב. מבחן התוצאה. ג. לקיירי תמיד היה סגל טוב יותר סביבו. ד. הקליעה מבחוץ פותחת לקיירי נתיבים שדרוזן מעולם לא ידע על קיומם אפילו. ה. גם באחד-על-אחד נטו, קיירי פשוט טוב יותר. לכל מי שמסתפק בהסברים האלה, אני מחזיר אתכם לסעיף א'.
36. קייל לאורי – לא יודע מה לעשות איתו. למרות שאין הרבה נסתר אצלו. מזכיר קצת את כריס פול בזה שקבלת ההחלטות שלו מעולה, הוא קולע נהדר מכדרור או ממסירה, ואפשר לתת לו להריץ את ההתקפה בראש שקט. הוא בולדוג ומנהיג. הופעות הפלייאוף שלו מכבידות עליו. בדומה לחברו לשעבר לקו האחורי, שבמקרה נמצא ממש מתחתיו בדירוג, הוא לא מצליח לתרגם את מה שהופך אותו לאול-סטאר להצלחה מול ההגנות המפוקסות והאיכותיות שהוא רואה בפוסט-סיזן.
35. קווין לאב – אני אוהב את מה שלאב מביא לשולחן, גם בפלייאוף. ברור שלא הייתי רוצה אותו בחילוף על אחד מהסקוררים הגדולים, אבל המשפט הזה נכון עם כל כך הרבה שחקנים, עד שלפעמים אני מרגיש כאילו קצת מתנכלים לו. יש מי שמקווה שנראה את לאב מימי מינסוטה, עכשיו כשאין אף אחד מעליו בשרשרת המזון בקליבלנד. אני סקפטי לגבי זה. יותר מדי דברים השתנו בליגה בינתיים, והוא נמצא בצד הלא נכון של עקומת הגיל. אני חושב שיש לו עוד הרבה מה לתת, אולי 22, 11 ו-4 אסיסטים באחוזים סבירים. אבל צריך לדעת איך להשתמש בו (כלומר איך להעתיק את הפליי-בוק של ריק אדלמן מילה במילה), וצריך לקוות שיישאר בריא. נראה לי שהחוזה שלו יראה רע מאוד בשנה-שנתיים האחרונות שלו.
34. ג'ייסון טייטום – גבוה מדי? אני קונה, אז למה לא לקנות עכשיו? הייתי מאוד ספקן לגבי טייטום לקראת הדראפט, היה בתנועות שלו משהו כמעט רובוטי שהרתיע אותי, והקליעה הייתה חשודה. אבל הוא הוכיח שהוא יותר יעיל מכוכבים מוכחים בפלייאוף הראשון שלו. הוא גם מקבל את הבוסט של הוד סטיבנסונתו. טייטום בן ה-20 משחק בשני צידי המגרש, הוא מסוגל כבר עכשיו להשיג לעצמו זריקה ביעילות סבירה. הקליעה שלו מבחוץ הייתה לא הגיונית בחצי הראשון של העונה, והאחוזים לא צנחו מספיק בשביל שאני אחשוב שזה לא אמיתי. עם הייוורד, בלי הייוורד. עם קיירי או בלעדיו – כוכב.
33. ג'רו הולידיי – הולידיי הקפיץ את המנייה שלו בפלייאוף האחרון, אבל אסור לתת לכמה משחקים לצבוע את כל התמונה. מדובר בגארד אול-אראונד נפלא עם כישרון הגנתי ייחודי, ויכולת להיות כוכב שני מעולה בהתקפה. הפליקנס צדקו, בניגוד לדעה הרווחת (שלי), כשקבעו שהוא יותר מסוכן בתור סקנד-גארד. הוא היה עולה בדירוג אם היה אפשר לשים את הכדור בידיים שלו יותר. הוא מאוד מגוון, אבל הוא לא דינמי מספיק, וקבלת ההחלטות שלו או הקליעה שלו מכדרור לא מפצים על זה. קצת גרסת הגארדים של אל הורפורד. שזה סבבה.
32. רודי גובר – יכול להיות שאני צריך להרים אותו כמה מקומות. אבל אני נשבע שהסיבה שגובר לא נמצא גבוה יותר ברשימה לא נעוצה בעובדה שיש לו כריזמה של באמפר (אני רוצה להשתמש בבדיחה הזו ב"וואלה!", אם זה לא מצחיק תגידו). דיברנו על החשיבות של הגנה מול התקפה ברמה אינדיבידואלית, אני לא מנסה להיות דוש, אבל האימפקט של גובר בהגנה לעולם לא ישתווה לאימפקט של הכוכבים ההתקפיים הגדולים ביותר.
ומעבר לזה, אני צריך לראות איך סנטר בשבלונה של גובר יכול לשנות סדרת פלייאוף. בדומה לאופן שבו אמביד עבר לשמור על מרכוס מוריס במקום על אל הורפורד בפלייאוף האחרון, יש משהו לא מוכח עד הסוף בכל הקשור למקום של הביגמן המסורתי. כמו אמביד, גם ההגנה של גובר טעונה הוכחה ברמות הגבוהות ביותר של הכדורסל המודרני, שבהן החילופים האוטומטיים נעשים בצורה, אממ.. אוטומטית. הוא לא היה דומיננטי מול יוסטון מספיק כדי לשכנע אותי. אוקלהומה סיטי שיחקה בעיקר נגד עצמה. האם לא עדיף שומר שיכול להסתדר מחוץ לצבע כמו דריימונד גרין, אנתוני דיוויס או אפילו קלינט קאפלה? אם כן, אז מה אנחנו עושים פה בעצם? אני יודע ש-32 זה נמוך באופן שערורייתי. אני עומד מאחורי זה.
31. קמבה ווקר – ווקר הביא את הקריירה שלה למקומות שממש לא ראינו אצלו בקלפים בערב הדראפט. השיפור בקליעה שלו הוא שיעור חשוב לכולם (אבל במיוחד ללונזו בול ובן סימונס) – אפשר וחשוב לתקן ולשפר את המכניקה גם כמקצוענים. ווקר הרים מעט את הסט-פוינט שלו וראה את האחוזים שלו נוסקים. זה עזר שהפסקתי להסתיר לעצמי את הסל, זכור לי שהוא אמר (בתרגום חופשי). הזריזות, השליטה בכדור, והתחושה למשחק פרחו כתוצאה מהשיפור בקליעה, ופתאום לשמור על ווקר בפיק-אנ-רול או בבידוד נהיה כמו לנסות להחזיק מים. הוא פרינג'-אול-סטאר בעיני, ואישיות נפלאה. הוא מאוד קרוב למיצוי הפוטנציאל שלו ביחס לשאר הרשימה ואני מעריך את זה.
