מדרגה שמינית – "היי עכשיו, אתה אול-סטאר (מתוך השיר של "סמאש מאוט'", כן?)"
30. קריסטאפס פורזינגיס – הלולב הראה המון במעט זמן בליגה. נשאר לו להוכיח שהגוף שלו יכול לשאת את העומס של עונת NBA. הוא צריך להיות יותר עקבי בהפגנת הדומיננטיות שלו על המשחק כדי להיות ראוי למקום הזה. אני אופטימי שזה יקרה לכשישוב מהפציעה.
29. בראדלי ביל – בדומה לסי.ג'יי, גם ביל חוסה בצל של רכז שיש לו קצת יותר ברזומה. אבל הייתי רוצה שביל ייקח יותר כבר בוושינגטון. כאן ועכשיו. לפעמים ביל נראה משלים עם יעודו כאול-סטאר במזרח יותר מאשר רודף אחרי מעמד של סופרסטאר. אולי אני משליך. לא יודע.
28. סי.ג'יי מקולום – ג'ניפר, אולי תרדי ממנו? הבחור בכלל לא היה אמור להיות בליגה – נכנס לשנה האחרונה בתיכון בגובה מטר וטלקארד (זה כמו מטר ואייפון), עשה ארבע שנים בקולג' שיש לו שם של מתבגרת מהוד השרון, ועכשיו הוא הסקנד-גארד השישי בטיבו בליגה? אני מאוד אוהב את המשחק של מקולום (את שאר האישיות כבר פחות, אגב). הוא לא אמור להיות יעיל, אבל הוא יעיל. הוא משיג זריקות שאף אחד לא רוצה, וקולע אותן. הוא חודר אדיר בלי לסחוט עבירות, ומייצר הכל מכלום עם שליטה נפלאה בכדור ובגוף, והמון יצירתיות. יש בו משהו שמזכיר את קיירי. הלוואי שיקבל את המפתחות להתקפה, ונוכל לראות אותו מתפרע בקונטקסט שמכריח אותו לעשות יותר. למרות שראיית המשחק תהיה חייבת להשתדרג.
27. אל הורפורד – הגענו לשלב שבו סופר-רול-פלייר יכול לדלג מעל כוכב, בהכללה פושעת. הורפורד הוא שחקן נפלא – אבל הוא לא "נפלא" בשום תחום התקפי. ב-NBA, אם אתה מקבל 85 בכל מקצוע, הממוצע שלך הוא 90. תחשבו על זה – בליגה שהולכת יותר ויותר על ניצול חולשות היריבה, היעדר חסרונות הופך ליתרון ממשי בפני עצמו. סטיבנס, מורנו ורבנו, עוזר למקסם את הגיוון של הורפורד, אבל החלק הארי של הקרדיט מגיע לדומינקני.
26. דווין בוקר – אם הייתי עושה רשימה של "טופ 50 כאבי ראש לדרג ברשימת טופ 50" בוקר היה בין הראשונים. מצד אחד הוא עוד בגיל של חייל בסדיר, מצד שני הוא משחק בקבוצה שהסגל שלה הוא קומפוסט מצחין מעלה אדים. מצד אחד הוא סקורר מחונן ששיחק בעונה האחרונה יותר פיק-אנ-רול מג'ון וול, מצד שני הוא לא יכול לשמור על תמרור. אבל יש משהו בבוקר שמושך אליו את כל הקולגות שלו, שנותנים לו כבוד כבר עכשיו. אם אני צריך לבחור בין שיקול הדעת שלי לשלהם – אני איתם. מה שהופך את הפוטנציאל של בוקר למרתק, מעבר להספק האישי שלו בגיל 21, הוא היכולת שלו להפוך בסופו של דבר למעין קומבו-גארד, סקורר-יוצר מהסוג שממש משגשג בימים האלה. מעבר לזה, לבוקר יש מעין רעב שכזה, שמפחיד להמר נגדו (כן אני יודע כמה מגוחך זה נשמע).
25. דמרכוס קאזינס – בדומה לקשיים שלי עם ג'ון וול (ע"ע) ששיחק איתו בקנטאקי, אבל בחזקת 9 – קאזינס יגרום לך להיראות טמבל בסוף העונה, אבל עוד לא ברור למה. הוא ללא ספק הסנטר הכי מוכשר של הדור הזה. אבל לא בטוח שכל הברגים הוברגו עד הסוף. יש סיבה שחצי מהליגה לא מוכנה לגעת בו עם מקל, ומצד שני הוא יכול לנצח משחקים לגמרי לבד. ומה יהיה עם הפציעה הזו? הוא לא מסתמך על אתלטיות מתפרצת, אבל הוא כן תלוי בשילוב הנדיר שלו בין כח לניידות. ובאיזה כושר הוא יחזור? זה תמיד היה אישיו איתו. זה מורכב. בוגי הוא כח בלתי עציר, עם תחושה למשחק שאי אפשר ללמוד, שמשתלבת נהדר עם מנטליות של מתאבק במשקל כבד. הוא בעצם תשובה לשאלה "איך היה נראה צ'ארלס בארקלי אם הוא היה בגובה של פאוור-פורוורד (מינוס מוסר העבודה)?". אם לשפוט לפי חווית הצפיה האמביוולנטית, אפשר רק לרחם על חבריו לקבוצה. מעניין איך זה.
24. בלייק גריפין – שחקן נהדר שאני ממש רוצה בקבוצה שלי, כל עוד אני לא זה שצריך לשלם לו. מעניינת הדרך שבה נפל דור הפאוור-פורוורדים שהיה בשיא פריחתו לפני כמה שנים – קל לייחס זאת לעליית קרנו של הסטרץ'-4 (או "מותק הביגמנים התכווצו"), אבל מבט ממוקד יותר יחשוף מוטיב נוסף, ואולי חשוב יותר – השמות ברשימת הפאוור-פורוורדים הטובים בליגה לא השתנו, הם רק נחלשו. בלייק, לאב, אולדריג' – רק דריימונד דילג מעליהם, והם מצדם ראו איך הפציעות מאטות אותן והמשחק המודרני קצת עקף אותם בסיבוב (אמרתי "קצת"). זו תיאוריה – דסקסו בהמוניכם.
23. דונובן מיטשל – זו אמורה להיות השנה האחרונה של מיטשל מתחת לכמה מהשמות פה. הנה לכם מיקרוקוסמוס שיעזור להבין למה אני כל כך בעדו. שיפור מרכזי של מיטשל, שהיה חלק מרכזי מהפריצה שלו, הוא הסיומת על רגל אחת. מיטשל, אתלט דומיננטי במיוחד, נהג לקפוץ על שתי רגליים כשחדר לצבע, ועשה זאת כמו אתלט דומיננטי. אלא שב-NBA אין זמן לזה (תשאלו את מרכוס סמארט שכבר שכח מה זה ליי-אפ). אז מיטשל פשוט לקח לעצמו קיץ, ולמד איך לסיים בקפיצה על רגל אחת, שזה משהו די חסר תקדים מרוקי. במקום ללמוד לקפוץ לגובה על רגל אחת, הוא למד לשחרר את הכדור מהר יותר. בגדול – כשמיטשל קופץ על שתי רגליים הוא ראסל ווסטברוק (בסדר בסדר, ברון דיוויס), ועל רגל אחת הוא טוני פארקר. זה די מטריף, וזה מלמד אותנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על החיבור בין האופי של מיטשל לכישרון הפיזי שלו.
מדרגה שביעית – "אול-סטארים ואול-NBA, מחפשים קשר רציני"
22. ג'ון וול – אחרי קיץ שבו נראה כאילו הוא אכל את קייל לאורי, קשה לתת לוול את הקרדיט שנראה שכל כך חשוב לו לקבל. הוא עדיין מעל ביל בהיררכיה של וושינגטון, אבל לא בטוח בכלל שזה צריך להיות המצב. שחקן בן 27 שמסתמך על האתלטיות שלו פשוט לא אמור להראות ככה באוגוסט (אני לא מדבר על התמונה ממחנה הנבחרת, למרות שהיא קורעת).
John Wall simply fat pic.twitter.com/deHdms5hr8
— max (@traill_blazer) September 8, 2018
תסלחו לי על כל הבודי-שיימינג, אבל אותי זה מטריד. עם זאת – אחד השחקנים הכי טובים בתולדות הארגון. כישרון פיזי נדיר עם תכונות של רכז אולד-סקול ופוטנציאל להיות השחקן הטוב ביותר על המגרש מול כל יריב בערב נתון. הוא שחקן שאני תמיד אטעה בדירוג שלו, השאלה לאיזה כיוון.
21. ויקטור אולדיפו – לא יודע מה יש לי עם אולדיפו, כואב לי לשים אותו גבוה כל כך, מעל מקולום, ביל ובוקר. אבל הוא פשוט הרוויח את זה עם העונה הזו באינדי. האחרים יצטרכו לעמוד ברף שהוא הציב. עם אולדיפו, השאלה היא לאן ההתקפה שלו עוד יכולה להתקדם – יעילות גבוהה יותר בשלשות מכדרור? יצירה עבור אחרים? האם אפשר לתת לאולדיפו את המפתחות להתקפה ולהיות רגועים גם בסיבובים המתקדמים של הפלייאוף, זה הופך אותו לסופר-סטאר. ושוב, אני לא בנוח עם כל זה בכלל (קשה להסביר למה).
20. ניקולה יוקיץ' – אם סטף קרי (ע"ע) זז בלי הכדור כשהכדור אצלו, עם יוקיץ' אפשר לראות סיטואציות הפוכות, שבהן הוא מכוון את האקשן כשהכדור נמצא אצל מישהו אחר. הוא יצביע, יצעק, ואז יקבל הכדור ויפטר ממנו בנגיעה קטנה – איש בגודל של דוב גריזלי עם חינניות של יונק דבש. הוא הופך את ההתקפה של דנבר למשהו שחייבים להתעורר לפנות בוקר בשביל לראות. ב-41 המשחקים האחרונים של העונה יוקיץ' העמיד שורה סטטיסטית של 20.8 נקודות, 11.1 ריבאונדים ושבעה אסיסיטים למשחק. וכל זה עם 44.2 אחוזי הצלחה משלוש (ארבע זריקות למשחק). עם תפוקה כזו, למי אכפת בכלל שהוא נראה כמו מזרון ים?
19. קליי תומפסון – כוכב בשל הקליעה האוטומטית והמגוונת שלו, וההגנה האישית הנפלאה, שמאפשרת לו לסתום חורים שפותחים אחרים. מאוד מעניין אותי לראות אותו בתור הכינור הראשון של התקפה. החוזה שלו נגמר בסוף העונה – אם יש עתיד לשאר הליגה מול המפלצת מהמפרץ, הוא טמון בהתפרקות ספונטנית של הגרעין הזה מבפנים (בוגי?) יותר מאשר קבוצה אחרת שתנשל אותם מבחוץ. אני מאמין שהוא נשאר אגב.
18. גורדון הייוורד – בקטגוריית הניחושים. הפציעה של היוורד אומרת שצריך להסתמך בעיקר על הזיכרון שיגיד לנו כמה טוב הוא היה, וגם על האמונה – כמה טוב הוא יהיה אחרי שישב שנה שלמה. אני מנחש שיש סיכוי טוב שיחזור לעצמו. בפעם האחרונה שראינו אותו הוא היה אתלט טוב מהממוצע, אבל המשחק שלו בנוי על חוכמה וכח, ופחות על מהירות ואתלטיות מתפרצת. אני מאמין.
מדרגה שישית "אול-סאטרים קבועים עם סיכוי ליותר מזה"
17. בן סימונס – הבחור בפירוש זורק ביד הלא נכונה. לקחתי את הזמן שלי לפני שהצטרפתי למחנה הזה, אבל עכשיו אני לגמרי שם. מעבר לזה הוא מפלצת, אני לא מחזיק את הפלייאוף האחרון נגדו – הוא רוקי, והקבוצות של סטיבנס יודעות איך להכאיב לשחקן שהן מסמנות. אם כבר אני מקווה שהחוויה הזו העירה אותו קצת, כי לצד ביטחון עצמי מפותח ובריא (שיש לו בשפע), כדאי שתהיה לו תזכורת שהוא עדיין לא לגמרי הגיע. עד שיעיז לקחת זריקה מארבע מטר כשעוברים בפעם העשירית מתחת לחסימה – אפשר לנטרל אותו. לא נראה לי שמסתתר שמה איזה קלעי אגב, קצת מאוחר מדי בשביל זה, אבל כל סל שהוא יקלע מחוץ לצבע יפתח את המשחק שלו עוד טיפה. הוא שחקן מיוחד עם פוטנציאל להיות בעשירייה הראשונה כבר בשנה הבאה.
16. דריימונד גרין – במסגרת התפילה שלי לפירוק הווריורס (שאני לא באמת עומד מאחוריה, כיף לראות אותם), גרין הוא אולי השחקן שאני הכי רוצה לראות בקונטקסט אחר. אני חושב שהוא כמעט מוערך יותר מדי בגלל כל הניצחונות וההתאמה שלו למה שהקבוצה צריכה ממנו (משחק אול-אראונד, הגנה רצחנית, מנוע רגשי לחבורת שחקנים מדהימים, אבל די למלמים כלפי חוץ). מצד שני כל כך הרבה ממה שהלוחמים עושים נובע מהכישרון הייחודי שלו לכסות את כל התחומים האלה. חוכמת המשחק העילאית שלו תהיה נכס בכל מקום, אבל כמה מועיל הסקיל-סט שלו יהיה בדטרויט למשל (למה זה תמיד דטרויט?) או בפיניקס, או ממפיס? כמה בעייתי האופי שלו מתי שהניצחונות לא שם כדי לבשם את האווירה? בכל מקרה, אם הייתם אוסרים עלי לשים אותו במקום ה-16 הייתי מעלה אותו, לא מוריד.
15. ג'ימי באטלר – בעיות הבריאות מורידות אותו טיפה בהיררכיה. לא יותר מדי. שחקן מעל הממוצע עד מעולה בכל אספקט כמעט, מסוגל למלא את הבוקס-סקור ולעשות מה שצריך כדי לגרד ניצחון. אני לא חושב שהוא בטופ-של-הטופ מבחינת יצירת נקודות (לעצמו ולאחרים), ואני גם חושב שהוא לא יסכים איתי בנושא, ואני חושב (אחרון) שזו קצת בעיה. הוא אול-סטאר, ווינר, ובעל מוסר עבודה של פסיכופט. הוא גם נתן את מספר הטלפון שלו באמצע מסיבת עיתונאים. איך אפשר לשים בן אדם כזה יותר נמוך מ-15?
14. דמיאן לילארד – הראפר הכי טוב מבין שחקני הכדורסל / שחקן הכדורסל הכי טוב מבין הראפרים נמצא במיקום מכובד לכל הדעות, אבל אני לא רואה אותו מגיע הרבה יותר גבוה מזה. הוא שחקן התקפה נפלא – סקורר נפיץ עם אתלטיות וגודל שמאפשרים לו לנצל עד תום את איום הקליעה התמידי שיש לו בכיס. ההגנה עדיין מעצבנת, אבל פחות, והפלייאוף האחרון לא עזר לקייס של דיים דולה. בכל מקרה אפשר לראות לפי הדירוג שאני בצד שלו. הוא מנהיג אמיתי ורכז נפלא.
13. פול ג'ורג' – זה הכישרון של פול ג'ורג' כמגן, יחד עם הגיוון ההתקפי הייחודי שלו, ששמים אותו גבוה כל כך. הוא לא מייצר נקודות בקלילות היעילה של דוראנט או קוואי למשל, אבל יש לו ארסנל משובח – הוא יכול לקחת את השומר שלו בכדרור, לעבור על חסימות, או לשחק פיק-אנ-רול. בצד השני, כשהוא מחליט שהוא עוצר אותך, מדובר בסוהר אכזרי במיוחד, הרבה בזכות זרועות שלא נגמרות, טכניקה עילאית וחוכמת משחק מרשימה. החתימה שלו הצילה לאו.קיי.סי את העשור הקרוב.
12. קארל-אנתוני טאונס – קשה לדעת איך לאכול את קא"ט ("החטול"? מישהו?). הנתונים שלו עד גיל 22 מצביעים על היותו סנטר של פעם בדור מבחינה התקפית. הוא לא נופל מאף אחד ביעילות, בתפוקה ובגיוון שלו כסקורר. אפשר שמדובר בכוח ההתקפי הכי משמעותי שהעמדה הזו ראתה מהצד הזה של שאקיל. הבחור הוביל את הליגה ביעילות של בידודים כרוקי (רוקי אומרים לכם!). בעונה האחרונה, ההתקפה של הזאבים הייתה טובה ב-12 נקודות למאה פוזשנים איתו על המגרש -זה נתון הזוי לביגמן שתלוי באחרים שיתנו לו את הכדור – והם אפילו לא נותנים לו את הכדור! מה שמוביל אותי לאישום המרכזי שעומד נגד טום ט'יבודו, אפילו יותר מההגנה המחפירה (שקא"ט הוא אחד מהאשמים המרכזיים בה) – טאונס סיים חמישי בעונה האחרונה בקצב זריקות לדקה בקבוצה – אחרי ג'מאל "פיטר פן" קרופורד ודרק "אני אפילו לא יודע איך להתחיל להמציא לו כינוי שיהיה מעליב מספיק" רוז. ההשפעה של טאונס על משחק ההתקפה, אפילו בקונטקסט הפושע הזה, היא חסרת תקדים כמעט.
הוא שומר חרא. לפעמים קצת מזכיר תרנגולת שהורידה לה את הראש, ולא תמיד ברור אפילו מה תהליך המחשבה שמנחה אותו.
אי אפשר להאשים את טיבס בכל מה שלא בסדר בהגנה שלו. אבל אם מכניסים גם את קאליפרי לשיחה, נאמר שהוא לא בדיוק קיבל את המאמנים האידאליים כדי לפתח את הכישרון שלו. נקווה שזה ישתנה בקרוב, כי הוא מיוחד. הוא גם לא נפצע אף פעם (טפו טפו), מה ששם אותו מעל באטלר מבחינתי.
מדרגה חמישית: "יש לי ליין של נעליים"
11. קיירי אירווינג – אני מאוד נהנה מהמשחק של הדוד דרו בתור פליט של המיקסטייפים של AND1 (ילדים, גוגל איט), ולא מתכוון להתנצל על זה. מדובר באחד מהכישרונות הכי גדולים עם הכדור שהמשחק הזה ראה אי פעם. מבחינתי הוא נמצא בטופ 3 בהיסטוריה של המכדררים יחד עם ג'ייסון וויליאמס ופיט מארביץ'. (מי שאומר "אלן אייברסון" בתגובות מאבד אותי אוטומטית). מדובר במאסטר של שליטה בכדור ובגוף. הסיומת שלו בקרבת הסל הם תענוג לעיניים, מי שלא נהנה ממנו שכח מזה "כיף".
בקטגוריית הבאסה, הוא חושב שכדור הארץ שטוח ושכולנו מטומטמים. במעט הפעמים שאפשר להבין מה הוא מנסה להגיד בראיונות זה היה יכול להיות ממש מעצבן, אם זה לא היה קורע מצחוק. תעשו אם זה מה שאתם רוצים. בחור משונה. הוא לא שומר אלא אם כן זה ממש קריטי. והוא מוסר סביר-ולא-יותר מעמדת הרכז.
אני חושב שיש לו עוד צעדים לקחת כעושה משחק, ואני לא חושב שיש מאמן בעולם שיותר מתאים למשימה מאשר האפיפיור הבא בראד סטיבנס.
