הקדמה:
כשתקראו את הטור תגידו לעצמכם "מה הוא מבלבל את המוח".
בעוד שנה, שנתיים, שלוש או עשר שנים, תמלמלו בשקט "וואלה, אני זוכר שפעם ממש מזמן מישהו כתב על זה משהו…".

אם תגידו בשיחה במטבחון בעבודה את השם המפורש "גולדן סטייט ווריירס" כולם ידעו במה מדובר, כולל בנות המין החזק. אם תדברו על אוקלנד ריידרס או סן פרנסיסקו 49ers, אני מניח שמעט מאוד אנשים, אם בכלל, יכירו את הקבוצות הללו.

אם תגידו אורקל ארנה יהיו כאלה שידעו ששם משחקים הווריירס, אבל אם תשאלו מה זה קנדלסטיק, יענו לכם שזה בטח משהו שקשור לנרות.

אז מה בעצם הסיפור כאן?
הסיפור הוא על קבוצות שעוזבות את הבית שלהן ואת הקהילה שלהן עבור עוד כסף ואיך זה משפיע עליהן, וביחוד הקבוצות של מפרץ סן פרנסיסקו, שעליהן המעבר כנראה משפיע יותר.
סביב המפרץ הזה יושב המטרופולין השני בגודלו בקליפורניה שכולל את הערים סן פרנסיסקו, אוקלנד וסן חוזה. מעבר להיותו מרכז כלכלי ותרבותי, מדובר באחד ממרכזי הספורט המקצועני הבולטים בארה"ב מזה עשרות שנים, בזכות ריכוז של קבוצות מצליחות ובעלות בסיסי אוהדים רחבים.

אוקלנד ריידרס היא קבוצת הפוטבול של העיר. היא הוקמה ב-1960 והלוגו שלה בצבעי שחור-כסף, הוא שחקן פוטבול שתום עין על רקע של חרבות מוצלבות. הקבוצה מוכרת בעיקר בזכות הקהל הססגוני והנאמן שלה שמקפיד להגיע למשחקים בצבעי הקבוצה ובתלבושות פיראטים מצועצעות ומושקעות. לקבוצה גרעין פנאטי שיושב מאחורי השער בחלק שמכונה "black hole" ומקפיד להציק ולהקניט את שחקני היריבה, מה שלא כל כך מקובל בספורט המקצועני בארה"ב.

את עיקר ההצלחה הספורטיבית היא קצרה בשנות השבעים ותחילת השמונים עם שלוש אליפויות, שהאחרונה שבהן הושגה ב-1983, ומאז הקבוצה מדשדשת, אולם זוכה לסיקור תקשורתי מאסיבי בזכות היחודיות שלה ושל הבעלים, אל דיוויס ז"ל ובנו מארק.

ב-1981 העביר דיוויס את הקבוצה ללוס אנג'לס מאחר וחיפש איצטדיון גדול ומודרני יותר וב-1995 הוא החזיר את הקבוצה לאיצטדיון המקורי שלה, אוקלנד קולוסיאום, אחרי שהעירייה השקיעה מעל 220 מיליון דולר בשיפוצו והרחבתו על פי דרישת הבעלים. החזרה של הריידרס לאוקלנד, שנחשבת לאחת הערים החלשות בארה"ב, זכתה לסיקור תקשורתי נרחב והיוותה עבור תושבי העיר סימן להתאוששות, תקווה ותחיה מחודשת, עד שמשפחת דיוויס החליטה לחפש מקום חדש והודיעה שהיא מעבירה את הקבוצה ב-2020 ללאס וגאס, שתקים עבורה איצטדיון מודרני בעלות כוללת של 2 מיליארד דולר.
באיצטדיון החדש יהיו לריידרס תאי צפיה יקרים והרבה הכנסות, אבל לא בטוח כמה נשמה תישאר למועדון הזה.

העיר החזקה במפרץ היא סן פרנסיסקו, ובה משחקות שתי קבוצות מקצועניות, אחת בבייסבול (ג'איינטס) ואחת בפוטבול (49ers). שתיהן שיחקו שנים באיצטדיון ותיק בשם קנדלסטיק פארק. הג'איינטס עברו בשנת 2000 לאיצטדיון חדש וקרוב וזכו מאז בשלוש אליפויות.
ה-49ers היא אחת הקבוצות המפוארות בליגה ואת עיקר התהילה שלה היא הרוויחה בשנות השמונים ותחילת התשעים, בהן זכתה בחמש אליפויות ללא הפסד. הכוכבים הגדולים היו הקוורטרבק ג'ו מונטנה והתופס ג'רי רייס, שנמנים על עשרת השחקנים הטובים בכל הזמנים. אחרי תקופה ארוכה של עליות וירידות הקבוצה חזרה לצמרת בתחילת העשור הנוכחי והגיעה שלוש פעמים ברציפות לגמר האיזורי ופעם אחת אף ניצחה ועלתה לסופרבול, בו הפסידה בשניות הסיום. ב-2013 הקבוצה עברה לאיצטדיון מודרני וחדש, שנקרא LEVI'S ושעלה 1.3 מיליארד דולר, ומאז הם רק מפסידים. מומחי הפוטבול יגידו שזה בגלל ניהול מחורבן, מאמנים גרועים וסגל חלש, אבל אם תשאלו את תושבי העיר, הם יגידו שזה בגלל שהבית החדש והמפואר נמצא במרחק שעה נסיעה (בלי פקקים) ושישים ק"מ מהעיר ומהאוהדים. סיום העונה האחרונה היה טוב ויש ניצנים של אופטימיות אחרי שנים גרועות, אבל כמו במקרה של הריידרס, ל-49ers יש ארמון מרשים, אבל האוהדים פשוט לא אוהבים אותו ואת התחושות שלהם יהיה קשה לשנות.

ואיך הווריירס קשורים לסיפור הזה?
גם הם החליטו לעבור לבית חדש, גדול ומפואר שרחוק מהבית הנוכחי באוקלנד ונמצא בסן פרנסיסקו. מדובר בקומפלקס ענק שיכלול גם מרכז מסחרי ומשרדים של חברות היי טק, והוא מיועד לספק את הגב הכלכלי לקבוצה ולאפשר לה לחתום על הסכמי מקסימום עם כל כוכביה. יהיו שם תאי צפיה מפוארים ויקרים וכסאות נוחים ובטח גם מסכי ענק משוכללים וקיוסקים מודרניים, אבל כנראה שהאוהדים הותיקים והפחות עשירים לא יוכלו להיות שם.
אמנם הווריירס שיחקו בסן פרנסיסקו בשנים 1962 – 1971, אולם זה היה ממש ממש מזמן והקבוצה היום היא חלק אינטגרלי וחשוב בתוך אוקלנד.

אז אולי אני קצת סנטימנטלי כלפי אוקלנד, אחת הערים הקשות והחלשות בארה"ב, שקבוצותיה נוטשות אותה, אבל לטעמי קבוצות גדולות באמת אינן נוטשות את הקהילה שלהן.
הן אולי עוברות לאולמות חדשים, אבל הן נשארות בעיר ובקהילה.
אמנם יש קבוצות שעברו מעיר לעיר משיקולים כלכליים, וחלקן גם הצליחו להתחבר לקהילה החדשה שלהן (אוקלהומה סיטי, סקרמנטו) אולם הן לא נחשבות למועדונים מהשורה הראשונה.

הווריירס נמצאים עכשיו בנקודה שבה הם יכולים לשדרג את עצמם לליגה של הגדולות לאורך זמן ולא כהבלחה זמנית, והמהלך של החלפת אולם ויציאה מהקהילה אינו מתאים לקבוצה שמעוניינת בפוזיציה כזו.

לאחרונה פירסם אוריאל דסקל מאמר ארוך המתאר את דרכה של גולדן סטייט לפיסגה. הוא מצטט את אנשי השיווק של הקבוצה שמספרים ש"האתגר הגדול שלהם היה ליצור אמון עם הקהילה" וש"המודל העסקי שלהם בנוי על הקשר עם הקהילה המקומית", ולסיום הם מקוים שהיציאה מאוקלנד לא תכעיס את אנשי העיר כי הם "עדיין הקבוצה של האיזור". הטקסט המכובס הזה מצביע שגם הם חוששים מהמהלך ומנסים לצבוע אותו בצבעים ורודים, אבל גם הם יודעים שניסיונות העבר ליצור קבוצה איזורית כשלו. הסיכוי שתושבי אוקלנד יזדהו עם קבוצה מסן פרנסיסקו הוא נמוך ביחוד שבענפי הספורט האחרים לכל עיר יש  קבוצה משלה (עד שהריידרס יעזבו שוב).

אמנם הספורט המקצועני בארה"ב הוא יותר כלכלה מאשר קהילה ואנשי הקבוצה פועלים לאור ההנחה הזו, אולם בעולם מודרני שבו משמעות הקשר עם הקהילה היא עדיין חשובה אפשר לחלוק על ההנחה שלהם שכסף יכפר על הכל.

הסלוגן של הווריירס הוא בתרגום חופשי "העוצמה היא במספרים" אלא שמועדון מורכב מאנשים ופועל עבור אנשים.

דינה של כל אימפריה לסיים את חייה בדרך זו או אחרת, וחלקן הגדול נפל בגלל חמדנות. אולי המהלך של הווריירס הוא רציונלי מבחינה כלכלית, אבל הוא טעות מהפן הריגשי, שגם בעולם הקר של הספורט המקצועני האמריקאי לא ניתן לבטל אותו לגמרי.