ד"ר קוואי ומיסטר קליפרס

בפודקאסט האחרון של "עושים NBA" (מצויין, תאזינו), השווה שרון דוידוביץ' את הקליפרס לדטרויט של סוף שנות ה-80. בעיני, הפיסטונס צריכים להעלב מההשוואה ההיא. דטרויט של אותם שנים הייתה קבוצה שנואה, אחת מהשנואות בכל הזמנים. שנואה כי היא הייתה אלימה, אלימה ברמות שמטשטשות את הגבול בין כדורסל לפוטבול. היא הייתה קבוצה קשוחה. אי אפשר לזכות באליפות בימי מג'יק ולארי, ותחילת ימי מייקל בלי קשיחות. הקליפרס הם קבוצה רכה. רכה מאוד. אמנם מרכוס מוריס מביא איתו מימד של אלימות, אבל אם הייתם שמים אותו בדטרויט של סוף שנות ה-80 הוא לא היה בכלל עולה לפרקט. אם כבר, מה שמאפיין את הקליפרס זה בכיינות. בכיינות בלתי פוסקת. הקבוצה שקראה זאב. הם אפילו מתבכיינים על זה שקבוצות אחרות מתבכיינות.

אגב, בברלי כושל בלשונו. הוא אומר חד משמעית שיוקיץ' מפעיל לחץ על השופטים לשרוק נכון. בסך הכל זה העבודה שלהם.

בסופו של דבר יותר ממה שהקליפרס שנואים, הם פשוט מאוסים. זה לא השנאה היוקדת שהייתה לפיסטונס, זה לא הביט LA המפורסם נגד הלייקרס. זה עזבו אותנו, באמא שכ'ם.תחפפו לנו מהעיניים ותנו לנו להינות מכדורסל. זה לא הפיסטונס הגדולים של סוף שנות ה-80, זה הרבה יותר דומה לפיסטונס של תחילת שנות ה-90. קבוצה שעבר זמנה ומשום מה ממשיכה להטריד אותנו.

הרכות שהקליפרס משחקים בה היא הבעיה האמיתית שלהם. קבוצות שזוכות באליפות זוכרות כמה ארוכה היא הדרך, זוכרות שמדובר במרתון ולא בספרינט. הן מנסות לעשות את המינימום הנדרש כדי להמשיך הלאה. הנסיון שלהם מאפשר להן לדעת מהו המינימום הנדרש. הן יודעות מתי ללחוץ על הגז, מתי לעבור להילוך שיוט, מתי לנוח ומתי לרוץ. הקליפרס להזכירכם לא זכו באף אליפות, אבל הם מנסים לעשות את המינימום. זה כבר עלה להם ב-2-3 הפסדים מיותרים. הלילה היה הפסד מיותר. ב-16 הפרש הם הורידו רגל מהגז, ועד שהם חזרו ללחוץ עליו דנבר כבר הייתה במומנטום שהם פשוט לא הצליחו לעצור.

בפודקאסט שלי ושל אורן, "שגיא ואורן בבועה" אורן אמר שזה נראה כאילו הקליפרס מחכים ליריבה שתאתגר אותם. לי זה נראה יותר כאילו פשוט הם לא רעבים. כאילו הם כבר זכו ב-3 אליפויות. דווקא השחקן היחיד שלהם שזכה באליפות, הוא היחיד שרעב. לקוואי לנארד יש רעב בלתי נגמר לנצחונות. אבל דווקא כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין קוואי ללברון. לשניהם יש רעב בלתי נגמר לנצחונות ואליפויות. זה השאיפה לגדולה שמניעה אותם. אלא שלברון הבין שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. בשביל זה הוא דואג להדביק את הקבוצה שלו ברעב שלו. קוואי לא. לא בקליפרס, לא בטורונטו, לא בסן אנטוניו. לברון דואג שכולם באותו עמוד, שכולם יודעים מה נדרש מהם. כשלברון נכנס לאוטו ששמו הלייקרס הוא בודק שכולם בפנים, שכולם חגורים, שכולם יודעים לאן נוסעים. קוואי נכנס לאוטו, מניע ולוחץ על הגז. יכול להיות שהרכב ריק, ויכול להיות שפטריק בברלי מתבכיין בבגאז'. לא נראה שזה מעניין אותו.

אולי כשהם יראו את הלייקרס, הקליפרס יתעלו ויתחילו למצות את הפוטנציאל ההגנתי וההתקפי שלהם. אולי הם פשוט ימשיכו לשחק באותה רכות שהם שיחקו עד עכשיו. כשקוואי הרכיב את הקבוצה בקיץ הוא לא טרח לבדוק אם החלקים מתאימים ואולי פה הבעיה. ג'ימי באטלר היה באותה בעיה כמו קוואי. בשום מקום שבו הוא שיחק הוא לא ראה את הרעב שלו בעיניים של השחקנים האחרים. הוא לא ראה את הרצון. הוא ברח משיקגו, ברח ממיניסוטה, ברח מפילדלפיה. בקיץ כשניצב בפני השאלה איפה לשחק, כשסוף סוף אחרי 9 עונות הכח היה בידיים שלו, הוא בחר במיאמי. בחירה שנראתה תמוהה. על פניו לא היה לו שם עם מי לשחק. לא היה כוכבים אחרים או היכולת להביא אותם. באטלר פשוט בחר בארגון שבו הוא זיהה את הרעב שלו. את הדרייב שלו. במיאמי שחקן שלא ישחק באותה מחוייבות של באטלר פשוט לא יעלה למגרש. כשבאטלר בחר במיאמי הוא בחר במקצוענות. כשקוואי בחר בקליפרס הוא בחר קל"ב (הציניים שבינינו יגידו על באטלר שקשה לבחור קל"ב כשאין לך בית). הוא הזיז כמה חלקים כדי לשפר את הסיכויים שלו אבל הוא לא באמת הרכיב קבוצה.

אני מתחיל לפקפק בקונטנדריות של הקליפרס, אבל לא בגלל לברון והלייקרס. בגלל מה שאנחנו רואים במזרח.

עדיין לא רכשתם את הספר של שגיא ואורן? זה הזמן.לחצו על התמונה למעבר לקמפיין ההדסטארט.

BALL DON'T LIE

הקבוצה הטובה יותר ניצחה. זו שהגיעה לה. זו ש-2 משחקים נגנבו ממנה באכזריות. אחד בשלשה משום מקום, השני בטעות שיפוט. היא תשלם מחיר על המשחקים האלה בתחילת הסדרה נגד מיאמי שתגיע רעננה. טייטום הלילה היה השחקן הכי טוב על הפרקט, ובהחלט יכול להתחיל לתפוס את מקומו ליד שולחן הסופרסטארס (לא לטעות, טייטום כבר היה כוכב, אולסטאר, אבל בעיני סופרסטאר זה שחקן כמו שראינו היום), אבל הסדרה הזו צריכה להיות רשומה על שם מרכוס סמארט. השלשות במשחק 1 ו-2, החסימה האדירה היום על נורמן פאוול, חסימה שמן הסתם עוד נראה הרבה פעמים.

בפודקאסט אמרתי שעם הקליעה תמשיך להיות שם, סמארט יכול להיות גארד מוביל בליגה. ההגנה תמיד הייתה שם, וגם ניהול משחק ברמה טובה יש. הפיק אנד רול שלו עם ת'ייס במשחק 6 שבר את ההגנה של טורונטו פעם אחר פעם. קרי הוא לא יהיה. מצד שני ההבדל בינו ובין קרי בהגנה מכסה בעיני את ההבדל.

גם דניאל ת'ייס רושם סדרה אדירה. בקיץ הוא קיבל חוזה בגובה המיד לוול, כמו אנאס קאנטר וקבון לוני בגולדן סטייט. איפה הוא ואיפה הם. קאנטר לא שיחק דקה בסדרה נגד טורונטו, את לוני בקושי ראינו במהלך העונה. ת'ייס שהגיע אלמוני למדי ל-NBA, מוכיח שהיכולת לזהות כשרון ופוטנציאל ולפתח אותו ממשיך להיות הדבר הכי חשוב לקבוצת NBA.

ואם מדברים על שחקנים אלמוניים שמצליחים בליגה, פרד ון וליט הוא שחקן הפוסטר. שחקן שלא נבחר בדראפט, היה מרכזי באליפות וכיום הוא אחד הכוכבים של טורונטו. בקיץ הוא מסיים חוזה, ונראה שהוא ירכז הרבה עניין ויבקש הרבה דולרים. כאב ראש לא קטן ליוג'ירי. היתרון הגדול של ון וליט עד כה זה שהוא היה אנדרפייד. בקיץ הוא יהפוך לאוברפייד. יש קבוצות עם מקום מתחת לגג ומעט מאוד שחקנים חופשיים. הדיבור הוא שהניקס ירדפו אחריו. מצד שני אם יוג'ירי בוחר לא לשלם הראפטורס נשארים בלי יותר מדי חלקים. פסקל סיאקם שהוביל את הקבוצה רוב העונה היה נוראי בסדרה ובבועה בכלל. לאורי מזדקן בעוד שנה. מי בדיוק אמור להוביל את טורונטו?

כתבתי קודם על אלופות שעושות את המינימום הנדרש לעבור. הסלטיקס הוציאו מהראפטורס את המקסימום, וזה עדיין לא הספיק. אין ספק שטורונטו יכולה להיות גאה בלחימה שלה בסדרה. הם נאחזו בסדרה בציפורניים וסירבו לשחרר. בסוף זה לא הספיק, כי גם בוסטון רצתה את זה.  זה יהיה קרב אדיר בין מיאמי ובוסטון. הסלטיקס ישמחו לקבל את גורדון הייוורד חזרה, רק שצריך להזכיר שאשתו של הייוורד אמורה ללדת, וגורדון אמור לצאת מהבועה ללידה. גם אם יהיה בריא הוא יחמיץ כמה ימים.

איכשהו, למרות שכל השנה דיברנו על המפגש הצפוי בין הקליפרס והלייקרס, אני מצפה הרבה יותר לגמר המזרח מגמר המערב.