דני, זה הזמן להיפרד מקיירי

את הטור הזה התחלתי לכתוב לפני מספר שבועות, לאחר סידרת הפסדים שנחלה בוסטון סלטיקס.
הניתוח שעשיתי הוביל אותי למסקנה שיתכן והקבוצה צריכה להיפרד מהכוכב הגדול שלה, קיירי אירווינג.
סידרת ניצחונות של הקבוצה וההתלהבות של דני איינג' ממהלכים שביצע קיירי, גרמו לי להרהר אולי המסקנה שלי מעט נמהרת וזקוקה להערכה מחדש.
בעקבות אירועי השבוע האחרון, שכללו את בקשת הטרייד של אנתוני דייוויס והעברתו של פורזינגיס לדאלאס, החלטתי לחזור אל הטור ולהשלים אותו.

בכל השנים בהן בראד סטיבנס מאמן את הסלטיקס, ניתן לאפיין את התנהלות הקבוצה במושגים כמו שקט תעשייתי, יציבות שלטונית וגרף לינארי של התפתחות והתקדמות. עד העונה הנוכחית. עברנו במעט את מחצית הדרך, וכבר ניתן להגדיר את העונה של הסלטיקס במושגים כמו אי שקט מוחלט ותוהו ובוהו על המגרש ומחוצה לו.

הציפיות מהסלטיקס לפני העונה היו אדירות והיתה הסכמה בין הרוב המוחלט של הפרשנים, כי הקבוצה מועמדת מובילה לגמר ואפילו להתמודדות שווה מול האלופה הצפויה. אמנם היו תהיות לגבי שילובם מחדש של אירווינג והייוורד בתוך הרוטציה, אולם הציפיה היתה שתוך פרק זמן סביר המכונה תתחיל לתקתק.
אף אחד לא ציפה למערבולת התקשורתית, שמקיפה את הקבוצה כמעט מתחילת העונה, ומורכבת מהתבטאויות והתנצחויות הדדיות בקרב חלק מהשחקנים. חלקן נאמר באופן ברור וחלקן ברמזים.

השיא היה לפני מספר שבועות. בעקבות שלושה הפסדי חוץ רצופים לקבוצות פחות טובות מהם, מיאמי, אורלנדו וברוקלין (מיאמי ואורלנדו בעלות מאזן שלילי), קיירי אירווינג העביר, שוב, ביקורת על המחוייבות של השחקנים הצעירים, שנובעת מחוסר הניסיון שלהם בהתנהלות ברמת הציפיות הגבוהה הנדרשת מהם. כמובן שהוא ציין, שוב, את הניסיון שהוא רכש במהלך שלוש השנים בהן הוא שיחק עם לברון בקליבלנד, שכולן היו תחת לחץ תקשורתי מתמיד ועומס ציפיות עצום.

ג'יילן בראון הצעיר, שנחשב כאחד השחקנים האינטיליגנטים בקבוצה, לא נשאר חייב וענה שלא מקובל בקבוצה "לירות בתוך הנגמ"ש" או בלשון הפוליטיקלי-קורקט המקובלת בארה"ב "לירות בתוך הבית". הפינג פונג נמשך בהודעה של קיירי שבה הוא תיאר פניה טלפונית ללברון ג'יימס, ממנו הוא ברח לפני כשנה וחצי, ובה הוא התנצל בפניו על אי ההבנות ביניהם, וביקש המלצות כיצד עליו להנהיג את חבורת הצעירים שמקיפה אותו. ההמשך היה ברמזים תקשורתיים של לברון לגבי איחוד מחדש בינו לבין קיירי.

כל ברד ההתבטאויות התקשורתיות הללו זכה לאינספור פרשנויות וניתוחים, שהתייחסו למערכת היחסים בין השחקנים ולהווה ולעתיד המקצועי של הקבוצה.
בעיני ההתנהלות הזו מחדדת ומדגישה את השאלה הגדולה שעומדת בפני סטיבנס ואיינג': מי אמור להוביל את הקבוצה בשנתיים – שלוש הקרובות ואולי אף מעבר לכך? בהנחה שהורפורד והייוורד אינם רלוונטיים (גיל, מצב פיזי ואופי) אנו נשארים עם הבחירה בין קיירי לצוות הצעיר שכולל את טייטום, בראון, סמארט ואולי רוזייר. כמובן שיש אפשרות לצרף כוכב כמו דייוויס, אלא שכרגע זו ספקולציה או תקווה, ולא יותר.

 

חלק מהמומחים טענו שהבלאגן מחוץ למגרש צפוי להירגע ברגע שהקבוצה תתחיל לנצח. הקבוצה אמנם חזרה לנצח, אולם לי אין ספק שהסדר הוא הפוך, ושהמחלוקות הבין אישיות גוררות תיפקוד לקוי על המגרש. כאשר מי שנמצא בלב המדורה הוא קיירי.
על המגרש אירווינג פורח כשיש כאוס ובלאגן. הוא לא צריך תרגילים מסודרים ומשחק מאורגן כדי לקלוע. הוא יודע לתפקד בתוך תכנית משחק מסודרת, אבל לשיאו הוא יגיע כשהמתח עולה והתבניות משתבשות.
אני מניח שאותו דפוס התנהגות כאוטי מתבטא גם מחוץ למגרש, ותורם לזיג-זג שהוא מנהל עם החברים ועם ההנהלה דרך ועם התקשורת. הוא נע בין ביקורת נוקבת, לתשבוחות ולהתנצלויות פומביות.
קיירי מאמין שהוא ראוי להנהיג את הקבוצה בזכות הניסיון שלו והיכולות שלו על המגרש, ואולי גם בזכות החוזה הגבוה שלו והסטטוס שלו כ"כוכב". אלא שמנהיגות לא מקבלים אלא לוקחים ע"י מגוון רחב של מאפיינים התנהגותיים ודוגמא אישית, שחלקם טבועים באישיות וחלקם ניתן לרכוש עם הזמן.
לדעתי, קיירי הכתיר את עצמו כמנהיג, אבל הוא לא מנהיג אמיתי. קשה לי לראות את השחקנים של בוסטון הולכים אחריו בזמנים קשים. אני חושב שהפער הזה הוא בין הגורמים ליכולת המגומגמת של הקבוצה מתחילת העונה. איכשהו יש לי תחושה שכשהוא לא בהרכב החבר'ה יותר רגועים והמשחק זורם טוב יותר. נכון שבמשחקים הגדולים אין תחליף ליכולת האישית הפנומנלית שלו, אבל השאלה הגדולה היא האם זה נכון להקריב את הכימיה הקבוצתית לטובת הציפייה שהוא יכריע משחקים לבד בפלייאוף.

לתוך הדילמה הניהולית והפנימית שעומדת בפני הנהלת בוסטון הצטרף השבוע הטרייד שבו עבר פורזינגיס מניו יורק לדאלאס. הטרייד הציף מחדש את השמועות לגבי מעבר אפשרי של קיירי לניקס בסיום העונה, שבה יש לו אופציה להפוך לשחקן חופשי. אם בתחילת העונה ובמהלכה קיירי הצהיר שהוא מעוניין להמשיך עם הסלטיקס, הרי שבסוף השבוע האחרון, כאשר קיירי נשאל ע"י העיתונאים, אם הוא שינה את דעתו לגבי חתימה מחדש בבוסטון, הוא ענה שישאלו אותו שוב ב-1 ליולי, ובסופו של דבר הוא יעשה מה שטוב לו ולמשפחתו. במילים אחרות, קיירי שוב מייצר בלאגן ואי ודאות סביב עצמו וסביב הקבוצה.

בנוסף, כל עוד קיירי בקבוצה על בסיס החוזה הקיים שלו, בוסטון יכולה לצרף את אנתוני דייוויס רק בקיץ.

דני איינג' ובראד סטיבנס, כמו רוב המנהלים והמאמנים, מעדיפים שהשליטה תהיה בידיהם, אבל היום בעולם ה-NBA, השליטה היא בידי השחקנים. אי אפשר לדעת האם סיכויי ההצלחה של הקבוצה בפלייאוף טובים יותר עם קיירי או בלעדיו. אפשר לדעת שאם אירווינג ישאר בקבוצה עד הקיץ השליטה בעניינים תהיה בידיו, והוא יחליט אם הוא נשאר או הולך, וזה מצב שאינו נוח להנהלת בוסטון.

מאחר ולדעתי קיירי אינו המנהיג שבוסטון צריכה או ציפתה לקבל, ומאחר והוא מביא לאי שקט פנימי בתוך הקבוצה, איינג' חייב להעביר אותו לקבוצה אחרת בחלון ההעברות הנוכחי שמסתיים בשביעי לפברואר. טרייד כזה יאפשר לבוסטון לקבל משהו עבורו, יחזיר את השליטה להנהלה ויכול לייצר שקט בתוך הקבוצה, שיאפשר לה להגיע מוכנה טוב יותר לפלייאוף. כמובן ששאלת מיליון הדולר היא מה יקרה בפלייאוף בלעדיו. ההימור הוא גדול אבל לדעתי הוא הכרחי. מה שבטוח הוא שלעונה כזו כאוטית אף אחד לא ציפה, ובכל מקרה, יהיה מאוד מעניין בבוסטון בתקופה הקרובה.

מה הכיוון של קיירי? credit to boston celtics facebook page