העיקר הבריאות

8 משחקי קדם עונה, 82 משחקים של עונה רגילה, אלפים אם לא מיליוני ציוצים, עשרות תכניות שאקטין א פול, ואולסטאר משונה ומכעיס אחד (למה צריך לשנות קונספט כדי לגרות את התחרותיות?). כל זה על פני שבעה חודשים. רק לסכם עונה כזאת קשה יותר מלשחק 90 משחקים, או 91 אם אתה אולסטאר. תכפילו כל זאת ב-15 שנים של דומיננטיות ותקבלו לברון ג'יימס אחד.

סיפור/סוגיית העונה

כאשר ילד מתחיל לשחק כדורסל, הוא מסתכל על שחקנים מהם אפשר ללמוד. אם אותו ילד שואף למצוינות, כנראה שיצפה בשחקנים הגדולים ביותר. לבטח ישאל את עצמו, איך ניתן לחקות צורת משחק כמו של המוטציה הזאת? הרי גדל דבר כזה פעם באף פעם. כישרון יותר ממייקל ג'ורדן, קובי ברייאנט, או קווין דוראנט אין אצלו. ובכל זאת, מגיעה העונה ה-15 ברצף שלו בליגה, וקינג ג'יימס שומר על הממלכה שלו באותה אינטנסיביות. הממלכה היא כמובן, הגוף והבריאות.

יכולות להיות אלף ואחת שביתות של ארגון השחקנים על העונה העמוסה שגורמת להם לפציעות, ושלרגעים המכריעים הם מגיעים שחוקים, כל זה לא יעזור לפתור את בעיית הפציעות הנפוצה של הכוכבים הגדולים במהלך העונה. לכן, סיכום העונה הרגילה צריך להיות דווקא בהעלאת המודעות על השמירה של הגוף של כל שחקן ושחקן, כמו שעושה מספר 23 של קליבלנד, אשר משקיע יותר ממיליון דולר בעונה על טיפולים, תכניות דיאטה, מתיחות, אימונים, התאוששות, ומה לא. מה היה קורה אם כל השחקנים היו מאמינים שהגוף שלהם יכול להיפצע והיו עושים הכל כדי למנוע זאת? אף אחד מהשחקנים או הארגונים בליגה לא משתווה ללברון ג'יימס בהיבט הזה, הוא פשוט רואה זאת כאפס או אחד, ולא משאיר לכך הרבה ברירות:

פציעות הן חלק מהמשחק ותמיד יהיו, אבל אותנו מתסכל ששחקנים כמו לאנרד, סטף, קיירי, פורזינגיס, קאזינס, או כספי, לא יהיו שם בריאים ומוכנים לפלייאוף.

MVP העונה – ג'יימס הארדן (יוסטון רוקטס)

הכתיבו קצב: לברון ג'יימס, אנתוני דיוויס

ישנם הרבה משתנים שמראים שלמרות העונה היוצאת דופן של ג'יימס הארדן, יש כמה שחקנים שראויים לא פחות ממנו לתואר. ובכל זאת, האיש והזקן לקח בעונה הרגילה כמה אתגרים ועמד בכולם. האתגר הראשון שהוצב מולו היה להסתדר עם סופרסטאר על ידו. לאחר שנים של ניסיונות כמו דוראנט ו-ווסטברוק באוקלהומה ודוויט הווארד ביוסטון, הצליח העונה, ביחד עם דאנת'וני, לחבר את כריס פול לשיטה מבלי שיפריעו אחד לשני. האתגר השני הוא כמובן לקרוא תיגר על גולדן סטייט, להציג את המאזן הטוב בליגה, ולהבטיח את הביתיות והמקום הראשון במערב, כולל שני ניצחונות מאוד מרשימים על היריבה הקשה מאוקלנד. העונה הארדן העמיד ממוצעים של 30.5 נק', 8.7 אסיסטים ומדד פלוס מינוס של 7.5 נק' בממוצע העונה. מעבר לכך, הנתון הבולט ביותר לעין הוא מדד התפוקה שלו: 36% מהתקפות הרוקטס מסתיימות בזריקה, סחיטת עבירה, או איבוד של הארדן. רק לשם השוואה, לברון עם מדד של 31% ודיוויס עם 30%. משמע, למרות הסגל המוכשר והעמוק שעומד לדאנת'וני, הארדן סוחב על עצמו את האחריות פעם אחר פעם בהתקפת קבוצתו.

מאמן העונה – דווין קייסי (טורונטו ראפטורס)

הכתיבו קצב: בראד סטיבנס, מייק דאנת'וני

מאמן מצליח נבחן בתוצאות. מעבר לכך, ב-NBA מאמן טוב הוא אחד שיודע להתאים את עצמו לכוכבים בקבוצה, לשמור על שקט נפשי, להתווכח עם שופטים ובסוף גם לקבל את הכבוד מהם, ולהישאר נערץ כל הדרך אל הפלייאוף – שם כבר כולם בפוקוס. בשנתיים האחרונות טורונטו חוותה תוצאות מאכזבות משציפתה בסדרות הפלייאוף, ובכל זאת המערכת ממשיכה לשמר את קייסי בגלל הכדורסל הנפלא שהוא מצליח לבטא ברפטורס, כדורסל של מאמן שאף פעם לא היה שחקן בליגה הזו. הוא דוחף להגנה יציבה, הכוללת רוטציה אוטומטית מהצד הרחוק לכדור (אם תתאמצו תוכלו לשמוע את קייסי לא מפסיק לדבר/לכוון בפוזשנים ההגנתיים), והתקפה מלאת פרגון עם כמה שפחות בידודים לסל. זה גורם לקנדיים לנצח 72% מסך המשחקים שלהם (רק שניים ליוסטון). פקטור משמעותי שעובד לטובתו של קייסי הוא כמובן תפוקת הספסל שלו, כאשר הוא נותן לו המון הזדמנויות וביטחון, דבר לגיטימי לאור העובדה שקייל לאורי משתדל שלא להופיע למשחק או שניים במהלך הפלייאוף.

רוקי העונה – ג'ייסון טייטום (בוסטון סלטיקס)

הכתיבו קצב: בן סימונס, דונובן מיטשל

ללא ספק הבחירה הקשה ביותר. הכיתה של דראפט 2017 ונספח אחד של 2016 (בן סימונס נחשב לרוקי בשל אי שיתופו והיותו פצוע בכל העונה שעברה), היא אחת המוכשרות שקלטה הליגה בעשור האחרון. מאמני הקולג'ים שינו את גישתם בשנים האחרונות בכל הנוגע לטיפול בשחקנים ובחופש הפעולה שהם מקבלים, הכוללת הרבה זריקות מבחוץ, פחות תנועה ללא כדור, התקפות קצרות בהרבה (לפני שנתיים ליגת המכללות הורידה את שעון הזריקות מ-35 ל-30 שניות בהתקפה), ותמיכה בשיטת ה- one & done של מאמן אוניברסיטת קנטאקי, ג'ון קאליפרי, שנה אחת של בית ספר וקדימה לדראפט, מה שגרם לרוקיז להגיע מוכנים יותר ובעלי פוטנציאל גדול יותר להסתגל לליגה של הגדולים.

אז מדוע ג'ייסון טייטום? ובכן, הילד שהגיע מדיוק כבחירה 3, היה אמור להיחשב על הנייר ככנר חמישי בחמישייה (אם בכלל) של הסלטיקס. דני איינג' בנה חתיכת שלד בתחילת העונה הכוללת את קיירי אירווינג, גורדון הייוורד, אל הורפורד, וג'יילן בראון. עם קאדר כזה טייטום ידע שהוא נכנס כחייל של המסייעת, לעומת שני מתחריו על התואר, סימונס ומיטשל, שנכנסו עם תפקיד מוגדר וברור. על הפציעה המחרידה של הייוורד במשחק הראשון של העונה, ושאר ביקורי החולים, ברגים ומיתרים למיניהם של בוסטון לא צריך להרחיב, אלא דווקא על ההתעלות והיציבות שהציג הרוקי מהיום הראשון ועד תום העונה הרגילה, בה הוא משמש כשחקן המוביל והמנהיג של סטיבנס. כנראה שהפלייאוף הזה די הולך להתפספס לסלטיקס כקבוצה וכארגון, אך הקפיצה של טייטום למים העמוקים כבר בשלב כה מוקדם בקריירה תגרור אחריה הרבה עונות מוצלחות, ואולי גם על הדרך, סיבה מספיק טובה לאיינג' חסר הסנטימנטים להשתמש בג'יילן בראון כנכס עתידי לטרייד.

השחקן השישי – טרי רוזייר (בוסטון סלטיקס)

הכתיבו קצב: לו וויליאמס (לפרוטוקול בלבד), פרד וואן-ווליט

שחקן שישי הוא לרוב שחקן שאין לו מקום בחמישייה, מהסיבה הפשוטה שהוא ה-פחות טוב באותה עמדה בסגל. זו הסיבה שמבחינתי לו וויליאמס הוא כבר מזמן לא שחקן שישי. ברוב הקבוצות היום הוא שחקן חמישייה לגיטימי, שאף היה מועמד העונה לאולסטאר, ובצדק.

טרי רוזייר, הפתעה נעימה מאוד של בראד סטיבנס. להיכנס לנעליים כל כך גדולות כמו של קיירי בשני צידי המגרש היא משימה לא פשוטה בכלל. יתרה מכך, רכז שני הוא תפקיד קשה, קשה ביותר. המשימה מתחלקת לארבע: (1) לתת מנוחה (2) לשמר קצב מסוים (3) לשנות קצב הגנתי (4) בקיצור, לא לעשות טעויות. רוזייר חילק את המשימה של הרכז השני להרבה יותר, הוא לא רצה לשמש כ"בק-אפ". ככל שהעונה התקדמה סטיבנס סמך עליו יותר ויותר, ורוזייר הגיב בחזרה עם ממוצע של 11.3 נק' בכמעט 40% מכל הטווחים ב-26 דקות משחק. רוזייר פתח העונה רק ב-15 משחקים (רובם כאשר קיירי הושבת) והיה אחראי על כמה סלי קלאץ' גדולים. כפי שכבר הוזכר, סטיבנס לא יוצא לפלייאוף עם החבורה איתה היה בטוח שייצא, אבל מה שבטוח הוא שאת הקצב הולך להכתיב השחקן השישי שלו.

שחקן ההגנה – קווין דוראנט (גולדן סטייט ווריורס)

הכתיבו קצב: אנתוני דיוויס, פול ג'ורג'

תואר לא פחות יוקרתי משחקן העונה. כצופה, קשה מאוד לדעת מי שומר טוב ומי לא, במיוחד בכדורסל של היום, בו השחקנים מציגים משחק מגוון ויצירתי של סלים. קווין דוראנט הציג העונה יכולת שיא בהגנה, כאשר נדרש או ביקש לשמור על טובי השחקנים בליגה. 1.8 חסימות בממוצע למשחק (רביעי ב-NBA) והפורוורד היחיד בשמינייה שמובילה את הליגה. הייחודיות של דוראנט בהגנה היא שאין עמדה אותה הוא לא יכול לשמור, מהרכז ועד הגבוה. מוטת הידיים שלו מאיימת הן לרוחב והן לגובה, וגורמת למתקיפים שלו להתכסות בצילו. בפיק אנד רול הוא מחליף אוטומטית, בעיקר כששעון ה-24 עומד להסתיים, ומצליח להתמודד עם הבידודים בצורה הטובה ביותר ב-NBA. כשדריימונד גרין, שחקן ההגנה של העונה שעברה, פצוע בשלבים ניכרים של העונה הנוכחית, דוראנט הוכיח שהוא ראוי להיות החמישי בכל הזמנים לזכות בשחקן ההגנה וגם ב- MVP.

השחקן המשתפר – ויקטור אולדיפו (אינדיאנה פייסרס)

הכתיבו קצב: סטיבן אדאמס, קלינט קאפלה

כנראה שהשילוב בין אינדיאנה לאולדיפו עושה לו טוב. הגארד בן ה-26 שהגיע מאוניברסיטת אינדיאנה כבחירה 2 בדראפט 2013, עבר כמה עונות קשות עד שהגיע ליעד. הוא נבחר על ידי אורלנדו בשלב בו הפרנצ'ייז מג'יק לא היה בטוח (ועדיין לא) באיזו אסטרטגיה הוא הולך. סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה סיטי, הצליח להביאו בטרייד בעונה שעברה, כמה שהסתמן כקו אחורי קטלני ביחד עם ווסטברוק. אבל פרסטי כמו פרסטי, באמונתו יילך, ושלח את אולדיפו בטרייד לפייסרס בתמורה לג'ורג', כמה שמסתמן לטרייד של העונה. אולדיפו הוביל את אינדיאנה עד למקום ה-5 במזרח, מבלי שאף אחד באמת ביקש או חשב, מה שסידר לו גם לראשונה מקום בסגל האולסטאר. בהגנה, אולדיפו ממשיך לעשות את מה שציפו ממנו וכפי שעשה לאורך כל הקריירה הקצרה שלו, ובהתקפה המספרים שלו השתפרו כמעט בכל ההיבטים. הוא מגיע לעונשין כפול מהעונה שעברה, כמעט והכפיל את ממוצעיו באסיסטים וחטיפות, ובאופן טבעי גם הקלעי הבכיר על הלוח של הפייסרס. נתון מעניין ומשמעותי הוא שב-16 דקות מנוחה להן זוכה בכל משחק, אינדיאנה בפיגור של 2.6 (הכי הרבה לשחקן שנח על הספסל באינדיאנה) וב-34 דקות שעל המגרש, הפלוס מינוס הוא 4.5 (הכי הרבה לשחקן על המגרש באינדיאנה).

לסיכום

נוטים לזכור רק את סוף הספר, אך הנבחרים הללו עברו מסע מפרך מהיום הראשון של העונה. השחקנים והמאמן שהוזכרו שמרו על יכולת יציבה לאורך כל הדרך, קודם כל כדי להוביל את קבוצותיהם להישגים מרשימים. עכשיו הגיעה חובת ההוכחה עליהם בפלייאוף, ומעבר ליכולת הפיזית יצטרכו גם להוכיח יכולת מנטלית גבוהה כמו שסדרה של הטוב משבעה משחקים דורשת.