מקול(ק)לת – לוס אנג'לס קליפרס\פרק מתוך עונה מהאגדות

לכבוד הקמפיין החדש שלנו אנחנו מפרסמים בכדור פרקים מתוך הספר עונה מהאגדות

לא מעט פרשנים הימרו לאורך העונה על לוס אנג'לס קליפרס כפייבוריטית לזכות באליפות. על פניו זה נראה שהקליפרס היא הקבוצה הכי מוכשרת בליגה העונה. הקריסה הטוטאלית נגד דנבר בחצי גמר המערב תפסה את הפרשנים עם המכנסיים למטה. הכישלון הוביל ללא מעט שמועות והאשמות שהוכחשו. כנראה שכמו בכל דבר, בחלק מהשמועות יש  אמת. מה שברור הוא שכבר מההתחלה הייתה בעיה בציוות בין שני הכוכבים שנחתו בקבוצה – קוואי לנארד ופול ג'ורג', ומנהיגי הסגל המשלים – לו וויליאמס ומונטרז הארל. אולי הבעיה מתחילה דווקא בזה שלנארד וג'ורג' הם לא מנהיגים ולא נדרשו לתפקיד בקבוצותיהם הקודמות. על ארבעה בנים דיברו בקליפרס:

חכם מה הוא אומר?

מה התרגילים והזריקות אשר ציוה מאמננו אתכם? תנו לי לעלות למגרש ואני כבר אייצר נקודות לבד.

לו וויליאמס נמצא בליגה מאז 2005. יש לו 1001 משחקי עונה רגילה ברזומה ועוד 71 משחקי פלייאוף, אבל הוא פתח רק ב-138 מהם. הוא אימץ את תפקיד השחקן השישי כמעט מהרגע שהגיע לליגה. הוא מעיד על עצמו שאימץ את תפריד הסקורר מהספסל כיוון שאחרת לא היה שורד בליגה. וויליאמס מבין שבגובה 185 סנטימטרים ובמשקל 79 קילוגרמים אף קבוצה לא תהמר עליו כגארד פותח. הוא לא רכז אבל הוא גם לא יכול לשחק בעמדה שתיים בליגה. הוא זכה שלוש פעמים בפרס השחקן השישי, ומוביל את הליגה בנקודות מהספסל, אחרי שעבר את דל קרי ב-2019. הוא ההגדרה המילונית של "השחקן השישי".

הסיפור המפורסם ביותר על סוויט לו עד העונה הוא על השודד שהוא הזמין לארוחת ערב. זה היה ערב חג המולד. איש חמוש ניגש למכוניתו של וויליאמס עם אקדח. אלא שהשודד זיהה את השחקן וזה נגמר בכך שוויליאמס הזמין את השודד לארוחת ערב במקדונלדס. אבל החל מהעונה הזו כנראה ידברו עליו בעיקר בהקשר של מועדון החשפנות מג'יק סיטי. וויליאמס יצא מהבועה באורלנדו כדי להשתתף בהלוויה, ובדרך חזרה עצר במועדון בשביל כנפיים. זו לא מטפורה, הכוונה היא בפירוש למנה. וויליאמס היה אמור לעבור בידוד מקוצר של ארבעה ימים, אבל בעקבות העצירה במועדון הליגה האריכה לו את הבידוד לעשרה ימים. בגלל אותו בידוד הוא פספס את כל ההכנה בבועה והצטרף לקבוצה רק אחרי שמשחקי העונה הסדירה החלו.

בעונה שעברה, אחרי הטרייד ששלח את טוביאס האריס לפילדלפיה, וויליאמס הפך לקלע המוביל של הקליפרס. הוא הוביל אותם לשני ניצחונות מפתיעים בסיבוב הראשון נגד גולדן סטייט, כולל קאמבק היסטורי מפיגור 31 נקודות. על פניו זה לא הישג מרשים, אבל הקליפרס היו אמורים לחטוף סוויפ מגולדן סטייט, והניצחונות היו חשובים בגיוס הכוכבים השנה. הם הוכיחו שיש לקליפרס סגל משלים מצוין שרק מחכה לכוכב.

רשע מה הוא אומר?

מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. דברו איתי כשיגיע הפלייאוף.

הקריירה של קוואי לנארד לא הייתה אופיינית. אחרי שנבחר 15 בדראפט 2011, לנארד התחיל כשחקן הגנה בעיקר. הוא בנה את משחק ההתקפה שלו לאט וביסודיות, עד שבעונת 2016/17 הפך לאחד השחקנים הטובים בליגה וסיים שלישי במירוץ ל-MVP. לאחר סכסוך עם סן אנטוניו, ולאחר ששיחק רק תשעה משחקים כל העונה העוקבת, הוא אילץ את הספרס להעביר אותו בטרייד. קוואי רצה לשחק ליד הבית בלוס אנג'לס, ופופוביץ' שלח אותו לעיר הכי רחוקה משם על המפה – טורונטו. זה לא הפריע לקוואי לסחוב את הקבוצה לאליפות כשהוא קוטף את ה-MVP של סדרת הגמר בפעם השנייה בקריירה. מי שקיבל ב-2011 השוואות ללוק ריצ'ארד בה א מוטה, רשם את אחד הפלייאופים המרשימים מאז מייקל ג'ורדן, לשחקן שלא קוראים לו לברון. הזריקה המפורסמת שהכריעה את חצי גמר המזרח נגד פילדלפיה, ההשתלטות על יאניס אטטקומפו ומילווקי כדי להפתיע אותם בגמר המזרח, ואז ניצחון על האלופה הפצועה מאוקלנד. קוואי עשה הכול בפלייאוף, הכול חוץ מלהנהיג. קוואי מעולם לא נדרש להנהיג. בסן אנטוניו היה לו את דאנקן, ג'ינובילי, פארקר וכמובן פופוביץ'. בטורונטו היה לו את קייל לאורי, שהיה המנהיג של הקבוצה.

בטורונטו ידעו שזו שעת מבחן עבורם ונהגו בקוואי בכפפות של משי. הם אפשרו לו לנהל את המנוחות שלו. המושג "ניהול עומסים" (Load Management) הפך למנת חלקם של כל אוהדי הליגה. היו כבר מנוחות יזומות של שחקנים, והיו שחקנים ששמרו עליהם בעבר, אבל לא ככה, ולא כשההחלטה הייתה נתונה לחלוטין בידם. זה לא הספיק לראפטורס כדי להחזיר אותו. על פי הדיווחים, קוואי התלבט בקיץ בין שלוש קבוצות: טורונטו ושתי הקבוצות מלוס אנג'לס. בסופו של דבר, קוואי אמר שבחר לעזוב את טורונטו כיוון שחשב שהסגל שיש שם לא מספיק טוב בשביל לזכות באליפות נוספת.

הבחירה בקליפרס לא הייתה הפתעה, כיוון שקוואי רצה לשחק הכי קרוב לבית ולמשפחה בסן דייגו, אבל הוא גם לא רצה לשחק עם לברון. הוא רצה להיות הכוכב הראשי בהצגה. הדרך שבה זה קרה הייתה מאוד מפתיעה. לנארד לא ידוע כדברן גדול (בהמעטה), כחברמן (בכלל) או כאחד שמסוגל לנהל את העניינים. קוואי לא רצה להגיע לקליפרס לבד, ולכן הוא חיפש כוכב נוסף שיבוא איתו. תחילה פנה לדוראנט, אבל לקווין היו תוכניות כבר עם קיירי. לאחר מכן הוא פנה לפול ג'ורג', שהיה תחת חוזה באוקלהומה סיטי. גם ג'ורג' במקור מלוס אנג'לס, וגם הוא בחר לא לבוא לשחק עם לברון בלייקרס. קוואי שכנע אותו, וג'ורג' ביקש טרייד לקליפרס. סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של הת'אנדר, הבין עוד לפני הבקשה שעם ראסל ווסטברוק וג'ורג' הוא לא יגיע לשום מקום, וראה בבקשה של ג'ורג' והלחץ של הקליפרס הזדמנות פז למכירת בזק יקרה. הקליפרס היו נואשים להשיג את קוואי, שהודיע שיחתום רק אם יצליחו להביא את ג'ורג'. בסופו של דבר, הם שילמו מחיר יקר מאוד: שיי גילג'וס-אלכסנדר, אחד הרוקיס המלהיבים בעונת 2018/19, דנילו גלינרי, ולא פחות מחמש בחירות סיבוב ראשון.

קוואי כפה על הקליפרס את ג'ורג', ובזמן שהארגון היה נכון לעשות הכול כדי להביא את קוואי, ולא ממש התנגד להביא עוד כוכב, אף אחד לא דיבר עם הסגל של הקליפרס. נכון, הארל היה נלהב בתחילת הדרך, אלא שההתלהבות הזו דעכה מהר, ועוד נגיע להסבר למה.

תם מה הוא אומר?

מונטרז? מונטרזל? מי אני לעזאזל?

אלמלא הארל היה גבוה מלו וויליאמס ב-16 סנטימטרים, כנראה שהארל היה יכול להיות מיני-מי של וויליאמס. כמו וויליאמס, הוא קטן מדי לעמדה שלו. וכמו וויליאמס, הוא אימץ את תפקיד השחקן שעולה מהספסל. אם וויליאמס מביא למגרש סקורינג, הארל מביא אנרגיה. השניים משחקים יחד מ-2017, ועברו יחד מיוסטון לקליפרס. הם אחד מצוותי הפיקנ'רול הטובים בליגה. סוויט לו הוא היוזם, היוצר, המחשבה מאחורי הפיקנ'רול, ומונטרז הוא הכוח, הבריון שאחראי על הביצוע, על הדאנק הכוחני בסוף. יש תחושה שגם מחוץ למגרש הם עובדים כך.

וויליאמס חכם ו-ותיק מדי כדי לדעת לא להתעמת עם כוכבי הקבוצה. הארל הוא התם בסיפור הזה, זה שחושב שכולם שווים, שמילה שלו שווה למילה של צמד הכוכבים. אם להשוות אותם לדמויות שכולנו מכירים, וויליאמס הוא מוח והארל הוא פינקי. וויליאמס הוא ריק, והארל הוא מורטי. ולממש זקנים – וויליאמס הוא הרשע הגדול מהיה היה, הארל הוא הרשע הקטן.

במהלך העונה הארל התעמת (לפחות) פעמיים עם הכוכבים. פעם דרך התקשורת, ופעם על המגרש. בשתי הפעמים זה היה התסכול הפנימי המבעבע שנתן דרור למחשבות שלא היו צריכות לצאת. וויליאמס גיבה אותו בשקט.

כמו וויליאמס, גם הארל החמיץ את כל ההכנה בבועה, והצטרף לקבוצה רק במשחק הראשון של הפלייאוף. הארל יצא מהבועה להלוויית סבתו, ויצא מהבידוד באורלנדו רק כמה שעות לפני המשחק הראשון של הקליפרס בסדרה נגד דאלאס. מי שהיה השחקן השישי של העונה הסדירה היה נוראי בפלייאוף. הדקות צנחו, ויחד איתם גם ההממוצעים אבל לא בצורה פרופורציונלית. הנתון הכי גרוע – הקליפרס היו בנט רייטינג (הדירוג ההתקפי מינוס הדירוג ההגנתי) של מינוס 11.6 נקודות בפלייאוף כשהארל היה על הפרקט.

וזה שאינו מודע לעצמו

תקרא לו פלייאוף פי. אקט הסיום של פול ג'ורג' בפלייאוף 2019 היה מביך על גבול המגוחך. משחק מספר חמש, פורטלנד מובילה 3:1 בסדרה, שוויון, וכדור אחרון אצל דמיאן לילארד. לילארד קרוב יותר לקו החצי מאשר לקו השלוש, מכדרר ומולו פול ג'ורג', סופרסטאר שנחשב לאחד השומרים הטובים בליגה. ג'ורג' לא טורח לצמצם מרחק מלילארד, שאוסף את הכדור בנונשלנטיות וקולע שלשה ענקית שמסיימת את הסיפור של אוקלהומה סיטי. בזמן שלילארד ופורטלנד חוגגים בתמונה שהונצחה, פול ג'ורג' הצליח להפוך את זה לעוד יותר מביך. ג'ורג' לא היה מוכן להודות שהוא לא שמר על לילארד כמו שצריך, והמשיך להתווכח עם העיתונאים, ואחר כך עם האינטרנט, שמדובר בזריקה רעה. גם העובדה שלילארד קלע מאותו אזור ב-40% כל העונה לא שינתה את דעתו. כאילו ג'ורג' לא שיחק כדורסל בעשור האחרון ולא ראה את המשחק משתנה, כאילו הוא מעולם לא צפה בלילארד, כאילו הוא לא ידע כלום על מהפכת השלשות. ג'ורג' סירב לקבל אחריות.

השנה ג'ורג' ירצה לשכוח את הפלייאוף האומלל שהיה לו. אפילו צ'ארלס בארקלי, שחקן עבר גדול ופרשן TNT, ירד על ג'ורג' באולפן. בארקלי טען שההתעקשות של ג'ורג' לכנות את עצמו פלייאוף פי, זה כמו שבארקלי יתעקש שיקראו לו צ'אמפיונשיפ צ'אק.

מתי ניפגש?

כמו שכתבנו, ההתלהבות מההגעה של ג'ורג' וקוואי דעכה מהר מאוד. ג'ורג' משך פציעה מהקיץ ולא השתתף במחנה האימונים, וקוואי המשיך עם ניהול העומסים מהעונה בטורונטו. הליגה בקיץ אסרה על קבוצות להושיב שחקנים בריאים למנוחה, אבל הוציאה הצהרה שבמקרה של קוואי מדובר בניהול כאב ולכן אין לה בעיה עם זה שהוא לא משחק במשחקים שנערכים לילה אחרי לילה. ג'ורג' חזר לשחק באמצע נובמבר, ואז קוואי נפצע, כשהוא חזר ג'ורג' נפצע, ובין לבין פטריק בברלי ולאנדרי שאמט החסירו משחקים. בחג המולד הקליפרס החזיקו, לראשונה, בסגל מלא לדרבי נגד הלייקרס. אבל המצב לא החזיק מעמד והפציעות והמנוחות חזרו. בינואר התסכול יצא החוצה.

הפעם הראשונה שהארל התעמת הייתה במרומז דרך התקשורת:

"אנחנו לא קבוצה גדולה. התחברנו רק השנה. יש לנו שני שחקנים שלא היו חלק מהקבוצה הזו. יש לנו שחקן שזכה באליפות, אבל עם קבוצה אחרת לגמרי. או שנתעורר ונפתור את זה עכשיו או שזו תהיה עונה של עליות וירידות".

זו לא הייתה רק העובדה שעד אותו שלב ההרכב הכי חזק של הקליפרס שיחק יחד רק 46 דקות, זו גם העובדה שהאינטנסיביות נעלמה מהמשחק של הקליפרס. מקבוצה ששיחקה על כל פוזשן בעונת 2018/19, הקליפרס לקחו מנוחות על המגרש ומחוצה לו. יותר מדי פוזשנים רכים.

לו וויליאמס הסכים עם הארל:

"כן, אנחנו לא ניצחנו כלום, אז זה בעצם נכון. לקבוצות גדולות יש אליפויות. לנו אין אחת. אז אני מסכים עם זה".

קוואי הגיב כמו שקוואי מגיב – באדישות. הוא לא בדיוק טרח להתייחס לדברים של השניים, רק המליץ להם להיות סבלניים לתהליך, ליהנות מהדרך, וכשיגיע הפלייאוף יהיה בסדר.

ואז הגיע הקורונה

אחרי שרוב העונה היו אלו פול ג'ורג' וקוואי לנארד שהחסירו משחקים, בבועה באורלנדו אלה היו דווקא לו וויליאמס ומונטרז הארל. גם פטריק בברלי סחב פציעה ולא היה כשיר ב-100%. הקבוצה נשארה בלי כוח האש שלה מהספסל, אבל חשוב מזה – בלי מנהיגים.

הקליפרס פתחו את הפלייאוף בסערה. הם הוציאו את לוקה דונצ'יץ' מהמשחק שלו וחיסלו את דאלאס עם הגנה פנטסטית ומטווח שלשות. זה החזיק מעמד בדיוק 3:30 דקות. מדגם קטן, אבל סוג של חיזיון. באותן דקות הקליפרס הראו כמה מטרידים הם יכולים להיות בהגנה וכמה כוח אש יש להם בהתקפה. זו הייתה הקבוצה שהפרשנים ראו מול העיניים כשהם חזו לקליפרס אליפות. זה היה כדורסל מרהיב. בשאר הפלייאוף הם היו הקליפרס: מצד אחד, קבוצה אדישה, קבוצה שלא נראית מתעניית במה שקורה על הפרקט, ומצד שני, קבוצה אלימה ומלאת תלונות לשופטים. מרביצים ובוכים. הקליפרס כאילו מתחננים להפוך לשנואי הקהל.

הבקיעים בחומה של הקליפרס הופיעו כבר בסיבוב הראשון. הפסד במשחק השני כשהם מרשים להתקפה של דאלאס לחגוג ולקלוע ב-50% מהשדה. הפסד במשחק הרביעי, אחרי שהובילו ב-21 הפרש, עם שלשת ניצחון של לוקה. אחר כך היה גם הניסיון של מרכוס מוריס לדרוך ללוקה על הרגל הפצועה במשחק מספר חמש, והעבירה האלימה עליו במשחק מספר שש. ג'ורג' היה נוראי. היו לו שני משחקים טובים התקפית, אבל בארבע האחרים הוא קלע 12 נקודות בממוצע למשחק ב-24.2% מהשדה. בנוסף הוא לא נהנה מלוקה, כי רוב הסדרה הוא ראה את הגב שלו. מי שאמור להיות אחד השומרים הכי טובים בליגה לא הצליח להתמודד עם הסלובני הנפלא. להגנתו של ג'ורג' ייאמר שקוואי לא עשה עבודה הרבה יותר טובה ממנו. ההגנה של הקליפרס לא מצאה דרך להתמודד עם לוקה. הקליפרס בסופו של דבר עברו את דאלאס, אבל יתרון 21 שהולך לאיבוד בסיבוב הראשון הורג קבוצה בסיבוב השני.

העימות השני של הארל היה עם פול ג'ורג', והוא התרחש במשחק השני נגד דנבר. בתוך דקה ג'ורג' איבד שני כדורים בחוסר אחריות. האיבוד השני היה מסירה להארל שאותה קלט מארי. הארל הלך להעיר לג'ורג' על המסירה. ג'ורג' טען שהארל היה יכול לתפוס את הכדור אם היה מתאמץ. זה הקפיץ להארל את הפיוז. "אתה תמיד צודק, אף אחד לא יכול להגיד לך שום דבר". מכאן זה התדרדר לקללות. ג'ורג' נרגע מהר אבל הארל היה נסער, ושחקני הקליפרס תפסו את השניים והפרידו ביניהם. העימות הזה קרה על המגרש, וקשה היה להכחיש אותו. שאמס צ'ארניה, כתב האתלטיק, דיווח שמאחורי הקלעים היו עימותים נוספים של שחקנים עם פול ג'ורג' על חוסר היכולת שלו לקבל אחריות על טעויות.

הקליפרס עדיין הצליחו לעלות ליתרון 3:1 בסדרה לפני שמגדל הקלפים התמוטט ברעש אדיר. בכל אחד משלושת המשחקים האחרונים לקליפרס היה יתרון דו-ספרתי. ובשלושתם הם הפסידו. לנארד וג'ורג' ניסו להציג חזית רגועה אבל היו נוראיים במשחק השביעי. לפני המשחק ג'ורג' אמר שהקליפרס עדיין בשליטה על המצב. אחרי ההפסד בסדרה, הוא נאם בחדר ההלבשה שהם יחזרו חזקים יותר בשנה הבאה, וזכה ללא מעט גלגולי עיניים משחקנים הקליפרס. חוסר מודעות כבר אמרנו? הקליפרס קרסו.

עם כל העיסוק בשחקנים, אסור לשכוח גם את חלקו של דוק ריברס בכישלון (והנהלת הקליפרס לא שכחה). 13 פעמים בהיסטוריה קבוצות חזרו מפיגור 1:3 לניצחון. שלוש פעמים ריברס היה בצד המפסיד. תוסיפו לזה שלוש פעמים נוספות שבהן הוא הוביל 3:2 בסדרה והפסיד. לריברס יש בעיה עם התאמות, עם עצירת מומנטום, עם החלטות בזמן משחק. אבל לא רק על זה הוא פוטר. כל נושא ניהול האגו בקבוצה לא עבד. ריברס נתן לקוואי וג'ורג' יד חופשית על המגרש ומחוצה לו, ועל פי האתלטיק זה לא בא טוב לוויליאמס, הארל ושחקנים אחרים בקבוצה. בבועה זה היה הפוך. ריברס דבק בוויליאמס והארל, למרות שהם לא סיפקו את התוצרת המבוקשת ולא היו טובים. הנט רייטינג של הארל כשהוא היה על המגרש היה מזעזע, ודווקא זובאץ, שהיה טוב, לא קיבל מספיק דקות. לקליפרס היה מספיק כישרון הגנתי כדי להתמודד עם ג'מאל מארי. אבל הם פשוט לא היו מחוברים.

אחרי ההפסד צצו שמועות שהקליפרס רצו לברוח מהבועה. שהשחקנים לא רצו להיות שם. ג'ורג' היה בדיכאון (הוא דיבר על זה בזמן הבועה), וויליאמס רצה להיות עם הבנות שלו, הארל עדיין היה באבל כבד על מות סבתו שגידלה אותו. לא היה אף אחד שישים את הפוקוס על הניצחון, על האליפות. לא היה אף אחד שיאפס את הקבוצה על מה שחשוב. אחרי ההדחה התחילו לצאת דיווחים שהארל, וויליאמס ובברלי לא היו מרוצים מהתנהלות הקבוצה מול הכוכב – קוואי לנארד. כולם מיהרו להכחיש, למרות שראו את זה טוב במהלך העונה. מאמן הכושר של קוואי תקף את ג'ורג' ברשתות החברתיות, והצטער שדווייט הווארד לא היה בקליפרס במקום הארל. נכון, אלו לא האצבעות הארוכות של קוואי על המקלדת, אבל זה אדם שהוא חלק מהפמליה שלו. אולי אם כולם היו מדברים עם כולם, שיחה מלב אל לב, במקום לשלוח מסרים דרך אנשים אחרים, זה היה נגמר טוב יותר.

חלון ההזדמנויות של הקליפרס קצר. ג'ורג' וקוואי יכולים לצאת מהחוזים שלהם בקיץ 2021. אף שלוס אנג'לס מהווה עבור שניהם קל"ב, זה לא מבטיח שהם יישארו. עד 2021 אולי הלייקרס יחפשו סייד קיק לדייוויס, ומי יודע מה יהיה עד אז. לנארד וג'ורג' לא נעשים צעירים יותר. הברכיים של לנארד לא נעשות בריאות יותר. מה שבטוח זה שאם ג'רי ווסט, המנהל שבנה שלוש שושלות של הלייקרס, ואת זו של הווריורס, לא מסוגל לנצח את הקללה של הקליפרס, כנראה שאף אחד לא מסוגל, ולא יעזור כמה כסף סטיב באלמר, הבעלים, ישפוך על הקבוצה.