הזרקור, או הפינה לחיזוק הקשר עם משחק הכדורסל וגיבוריו האמיתיים הוא טור שמטרתו להאיר את הגיבורים הנעלמים של הNBA.
שמחתי על התגובות לטור שפרסמתי שבוע שעבר על חוסר היחס אליו זוכים הגיבורים האמיתיים של קבוצות ה NBA. תמיד כיף לגלות שאתה לא לבד. הלילה התקיימו 2 משחקים מנומנמים שהיוו קדימון לסוף השבוע ההרסני שלפנינו. אבל אותו מוטיב חזר ובגדול.
אוקלהומה סיטי – ניו אורלינס- 121 – 95
מבחינת כדורסל אין הרבה על מה לכתוב. הת'אנדר היו פשוט גדולים על החברים של דיוויס. מרגע שלחצו על הגז ברבע השני ועד לסיום המשחק. אבל דווקא המאמן של הפליקנס גרם לי לחשוב.
בדרך כלל אני לא מחבב מאמנים שבסיום משחקים בוחרים לדבר על הקבוצה השנייה. מנקודת המבט שלי, אחד התפקידים המשמעותיים ביותר של הבחור שאוחז בהגה היא להישאר מפוקס על הקבוצה שלו ככל שרק ניתן. גם כששדרנית הקווים מנסה להרגיז ולבלבל. או סתם כשבקבוצה השנייה משחקים 2 אולסטארים שהתחממו יפה לקראת יום ראשון. ובכל זאת, בראיון בסיום המשחק אמר אלווין ג'נטרי שלושה דברים מעניינים:
1. הוא אמר שיש זריקות לסל שהן גרועות מאיבודי כדור. במקרה של ראיין אנדרסון אתמול (2-12 ב- 21 דק') הוא לגמרי צודק.
2. הוא אמר שמול הת'אנדר גם להחזיק רבע ראשון טוב זה לפעמים הישג. אולי אלו החדשות על טייריק אוונס שאתמול התברר שלא יחזור העונה שריסקו לו סופית את רוח הלחימה?
3. והוא דיבר יחסית באריכות על שחקן של אוקלהומה סיטי, שלא תמצאו בשום סרטון תקציר מהמשחק אתמול- אנס קאנטר.
את קאנטר מכירים יחסית באזורנו. הטורקי הצעיר שעבר שנה שעברה לת'אנדר מיוטה, ממשיך להוכיח שמקומו על המגרש. עם למעלה מ 60% מהשדה ב- 5 המשחקים האחרונים, ממוצע של 9 ריבאונדים (12 אתמול) ועם מאזן של פלוס 8 בדקות על המגרש (פלוס 23 אתמול!) מצדיק יותר מ- 15 דק' על הפארקט. מבחינתי אפשר להשאיר את דוראנט קצת יותר על הספסל גם אחרי משחק האולסטאר.
מילווקי – וושינגטון – 99 – 92
בחוף המזרחי סיפקו משחק קצת יותר מעניין. מילווקי יצאה עם ה- W ווושינגטון ממשיכה להוכיח שהיא קבוצה עם פיצול אישיות חמור.
כשברבע הראשון אתה עוצר את מילווקי על 18 נקודות וברבע השני אתה מאפשר להם לקלוע 37 אתה בבעיה. אבל כשברבע השלישי אתה עוצר את החבורה של קיד על 14 נקודות וברבע האחרון אתה מפרגן להם ב- 30 אתה בבעיה חמורה מאוד.
מאז המשחק של מכבי מול ניז'ני לא ראיתי קבוצה שעוברת כל כך מהר ממלחמה על כל כדור לרכות הגנתית בלתי מוסברת. כאילו שאיבדו שם את החשק. אוהבים לשייך את הוויזרדס לג'ון וול אבל אולי מיקוד קצר בננה הילריו, הברזילאי החביב והותיק, יכול לשפוך אור על החידה הזו שנקראת וושינגטון וויזרדס.
ננה, שהתמחה כל השנים במשחק הגנה יעיל וביכולת סיום (בדרך כלל אחרי חסימה) משובחת, עושה השנה בדיוק אותו דבר. אותו דבר אבל קצת פחות. למעשה כמו כל הוויזרדס. ננה מוריד פחות ריבאונדים, חוטף פחות כדורים, חוסם פחות זריקות, זורק פחות לסל. לא מאוד משמעותי, אבל פחות.
מה כן משמעותי? שבדקות שננה על המגרש, הקבוצה בפיגור ממוצע של 9 נקודות (אתמול מינוס 18). כך גם במקרה של ביל (שהוריד את התפוקה משמעותית בחודש האחרון וכך גם את דקות המשחק) ושל פורטר. מבט מעמיק בדף הסטטיסטיקה של הקבוצה מלמד אותנו שבקבוצה של וול לכולם ירדו הממוצעים חוץ מלוול עצמו. החמישייה של וושינגטון לא מתאמצת. רק וול משחק יותר, זורק יותר, קולע יותר. הימור שלי- וושינגטון תישאר קבוצה בינונית ומרגיזה ככל שוול ימשיך להיות מעולה ומוערך.
מבט שטחי בקבוצות הגדולות של השנים האחרונות מלמד אותנו 3 לקחים חשובים-
1. סופרסטאר מוביל זה חשוב (סטף ולברון). סופרסטאר מוביל בכושר טוב זה חשוב מאוד (קליי ודריימונד לעומת ארווינג ולאב).
2. קבוצה צריכה למצוא את האיזון בין שחקני החמישייה שלה. הנסיקה הגדולה של קליבלנד בעונה שעברה התרחשה כשג'י אר סמית' סוף סוף מצא את עצמו וכשמוזגוב קיבל ביטחון.
3. חובה להצמיח כוחות מלמטה. ה'אקס פקטור' של סדרת הגמר שנה שעברה היה לא אחר מאנדרי איגודלה (שחקן הספסל הראשון אי פעם שזכה בתואר). מי שיבדוק יגלה הלימה יפה בין קבוצות מובילות ותרומת הספסל.
גם לאוקלהומה סיטי וגם לוושינגטון יש בעיניי את הסופרסטארים הנכונים. האם הם יצליחו לייצר תרבות של קבוצות מצליחות? כרגע זה לא נראה באופק.
אז תהנו במשחק האולסטאר. אני לא מתכוון לפתוח את הטלוויזיה.
