פוסט מתורגם נוסף מאתר הפליירז טריביון. למקור

(1) זה בסדר להיות קצת בהלם
אתה מבין מה אני אומר? אני חושב שהאינסטינקט שלך כרוקי הוא לנסות להיות קול. לנסות להראות ששום דבר לא מרשים אותך. אבל אחד הדברים הגדולים שהבנתי זה שזה בסדר פשוט…. לקחת דקה. לקחת צעד אחורה ולהעריך את הסיטואציה שאתה נמצא בה.
כאילו זה בסדר אם המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש אחרי שנבחרת בדראפט היא 'יא אללה – נבחרתי בדראפט'. זה בסדר אם אתה עומד במשחק הראשון בליגת הקיץ והלוגו של הNBA על הרצפה מעביר בך צמרמורת.
להרגיש ככה… אני לא חושב שזה גורם לך להראות שאתה נרתע מהמעמד.
עבורי זה יותר סימן שאתה מבין את זה. אתה מבין את הרגע שבו אתה נמצא. שאתה מבין שהרגע הזה אמיתי.

(2) אבל אל תהיה יותר מדי בהלם
אני זוכר ערב אחד בזמן ליגת הקיץ, אחרי משחק שלנו וכמה מהחברים לקבוצה מתכוננים ללכת לארוחת ערב איפשהו והם כזה "יו, טיי, אתה רוצה לבוא?' ואתם צריכים להבין – אני כולה בן 19 בזמן הזה. עברו רק כמה חודשים מאז שהייתי תחת הכללים של הקולג' ואלו כללים-כללים.
אז אני שואל את החבר'ה שעומדים לצאת- זה כבר מאוחר ואני שואל אותם – "אנחנו… מותר לנו בכלל לעזוב את המלון?"
והם פשוט נקרעים לי בפנים
אני הרוקי *הזה*
"אחי, אתה בNBA, אתה יודע? כן, אתה יכול לעזוב את המלון"

(3) ציפיות עובדות לשני הכיוונים
אנשים תמיד מדברים על כמה שאני נראה שיש לי ביטחון על המגרש (כנראה כי יש לי ביטחון על המגרש) אבל הביטחון שלי הוא לא מה שמניע אותי. כאילו, מה שבאמת עזר לי להעלות את הרמה בעונה שעברה לא היה זה שידעתי כמה אני טוב
זה שידעתי שמצפים ממני להיות.
זו הסיבה שאני חושב שהצלחתי בעונה שעברה. כי מצד אחד אני איתגרתי את עצמי להיות אול-סטאר ומצד שני יש את פאט, שמציג אותי במסיבת העיתונאים כבחירת הדראפט שלהם – ואומר למדיה שאני הולך להיות אולסטאר.
בנאדם, אהבתי את זה. אני אוהב ששמים אותי במקום שבו לא רק אני מצפה ממני להצליח – אני גם חלק מארגון שמצפה ממני להצליח.
או בואו ננסח את זה אחרת – *אתה* רוצה להיות הבנאדם שאיכזב את פאט רייילי?

(4) ג'ימי באטלר ווינר
כנראה שלא רק אני למדתי את זה בעונה שעברה. כל העולם למד את זה. אבל זה משוגע שלקח לאנשים כל כך הרבה זמן להבין את זה.
ג'ימי הוא הבנאדם שעובד הכי קשה שראיתי. מקום ראשון. נקודה. אמיתי.
הבנאדם מזיע דליים בשביל המטרות שלו ואני חושב שהדרך הכי מנומסת לנסח את המחשבה הבאה היא: בעיקרון, או שאתה מוכן להזיע אותה כמות, ולא טיפה פחות – או שתעוף מהדרך.
וההיט קאלצ'ר מתאימה בול לג'ימי כי עכשיו הוא מוביל הרכב שלם של אנשים שמסרבים לראות מישהו שעובד יותר קשה מהם.
עכשיו הוא בסיטואצה שבה זה… אנחנו הולכים להפסיד פה ושם? כן, אולי. אבל אתם תצטרכו להרוג אותנו בשביל זה.
והכל מתחיל בג'ימי

 

(5) שאוט אאוט לליג פאס
משהו שאנשים שוכחים זה שכבר הייתי בהפסקה של כמה דקות, עם פציעה בקרסול כשהקורונה התפרצה. ורק מזה שהייתי תקוע בבית ולא נוסע עם הקבוצה והכל… בנאדם, שנאתי להיות רחוק מהמשחק. אז התחלתי לראות משחקים בליג פאס כדי לקבל את המנה שלי של הכדורסל
וזה מצחיק כי אני מדליק את הטלוויזיה ואני חושב לעצמי 'סבבה, בוא נראה משחק או שניים' נרגע לכמה שעות ונראה מה קורה בליגה. אבל אני פשוט לא מחווט ככה. אני מחווט להתחרות – אפילו אם אני על הספה במגף הליכה.
אז אני מתחיל לגלוש בליג פאס או מה שלא יהיה, אבל מהר מאד אני מתחיל להתמקד בכמה שחקנים ספציפיים שאני רוצה ללמוד.

אני יכול להתמקד בבוק, שבעיקרון בניתי את כל הגישה שלי לפיו

או לוקה, שאני כבר רואה כאחד מהגארדים הכי שלמים בעולם

או הארדן, שאני חושב שהוא הסקורר הכי טוב בעמדת הגארד בהיסטוריה.

שחקנים כאלו.
ואני אסתכל עליהם משחקים ואני רושם לעצמי הערות במוח. אני אנסה לראות איך המשחק זורם דרך העיניים שלהם

 

(6) טיולי אופניים זה הדבר
נראה לי ששמעתם הרבה על הדיג בבועה. שמעתם הרבה על הגולף בבועה. שאוט אאוט לדייגים ולשחקני הגולף אבל רוצים לשמוע את האמת? הקטע הכי טוב בבועה? זה היה לרכב על אופניים מסביב למתחם. או לפחות זו הייתה החוויה שלי.
מה שאהבתי זה שזה היה בערך סיבוב של שני ק"מ – אז אתה והחבר'ה אף פעם לא משתעממים, אבל גם אף פעם לא רחוקים מדי מסיום. אלו סימנים לפעילות שהיא צ'יל.

(7) קואץ' ספו ידע
הקואץ' פשוט ידע, בנאדם. הוא לא היה שחצן בנוגע לזה, הוא לא היה יהיר. שום דבר נדוש. בלי נאומים מלאי השראה, בלי הבטחות.
אבל כשהוא דיבר איתנו לפני המשחק הראשון בסדרה עם הפייסרס – אתה יכולת לדעת בדרך שבה הוא עמד לפנינו. היה שם רוגע שיש לבנאדם. אתה מבין? הייתה תחושה שהוא יודע משהו שאתה לא.
המאמן פשוט משך את תשומת הלב של כולם ומיקד את תשומת הלב שלנו לדרך. הוא הראה שאין קבוצה בקונפרנס שאין לנו מצ'אפ טוב מולה – אז למה שלא נלך את כל הדרך?
וזה הכל
זה לא היה נאום חוצב להבות. שום דבר שהיית מכניס לסרט.
פשוט הקואץ', אתה מבין – מסתכל עלינו, מסתכל על כל השאר ופשוט אוהב את הסיכויים שלנו.

 

(8) יש ותיקים ויש את UD
כאילו, יש ותיקים ויש *ותיקים*.
אני מרגיש בר מזל לגבי הנסיבות בשנה שעברה והתרבות הזו שלקחתי בה חלק. אבל בר מזל זה דבר אחד.
זה שיש לך את יודוניס האסלם בתור השחקן הותיק בעונה הראשונה בליגה? בנאדם זה משהו אחר לגמרי. זה כאילו זכית בלוטו.
וזה שהוא חוזר לעוד שנה? זה כמו לזכות בלוטו פעמיים.

 

(9) יש סיבה פשוטה למה ניצחנו את מילווקי
זה לא כי ניצחנו את משחק 1, זה לא כי ניצחנו את משחק 2, זה לא כי ניצחנו את משחק 3.
לא
אם אתם רוצים לדעת את הסיבה האמיתית שניצחנו אותם – זה בגלל שהפסדנו את משחק 4

אוליי זה נשמע מוזר אבל מבחינתי זה הגיוני. ככה אני חושב על זה.
כי אם אתם זוכרים את סוף משחק 4 זה שבר את הלב. יאניס יצא, היה לנו סיכוי לחסל אותם אבל אז הם קלעו זריקות הזויות, כפו הארכה וניצחו אותנו בהפרש של סל.
ואני חושב שיש הרבה קבוצות שהיו רואות הפסד כזה בתור ההתחלה של הסוף שלהם. אתם מבינים לאיזו סדרה אני מתכוון? כשלאנדרדוג יש סיכוי, אבל הם לא מנצלים אותו ואז – בום. הכל מסתובב בבת אחת
וזה מה שמיוחד בקבוצה שלנו, בנאדם. זה כאילו… זה לא שלא הגבנו ככה, הגבנו בצורה ההפוכה לגמרי.
עלינו באטרף למשחק 5. אחרי שהפסדנו את משחק 4. היינו מוכנים-מוכנים.
זאת אומרת – וזה ישמע כאילו אני צוחק אבל אני רציני לגמרי – היינו משחקים עוד משחק באותו הערב אם היו נותנים לנו. אמיתי לגמרי.
אם היו נותנים לנו היינו משחקים משחק כפול באותו העבר. ועבורי, הערב הזה, אומר לכם בדיוק כל מה שאתם צריכים לדעת על החבורה שלנו.
כאילו, תחשבו איזה סוג של קבוצה מפסידה משחק כל כך גדול והתגובה שלהם היא "יאללה, בואו עוד משחק". זה מחזה מפחיד. וזה בדיוק מה שהיינו בפלייאוף הזה. מחזה מפחיד.

 

(10) אני מתגעגע לשחק לפניכם, האוהדים
אין לי מה להוסיף. אני פשוט מתגעגע לזה.

(11) אני גאה שסמכו עליי מספיק כדי לקלוע 37
ככה אני מסתכל על משחק 4 מול בוסטון. מה שמיוחד עבורי זה לא איך הג'אמפ שלי נכנס. זה יותר הסיטואציה שהיינו בה.
גמר איזורי, מובילים 2-1.
אז זה ההבדל בין לעלות ל3-1 (מרחק ניצחון מגמר הNBA) לבין שוויון 2-2 (כשיש להם את כל המומנטום)
זה רגע עצום.
וזה מה שהיה משמעותי עבורי. כאילו, זה לא שקיבלתי אור ירוק לזרוק באיזה משחק חסר מסמעות בפברואר אחרי שכמה נכנסו ברצף. זה היה המאמן, באחד המשחקים הגדולים של השנה, שהראה שהוא מאמין בי.
אלו היו החברים לקבוצה, עם העונה על הכף אומרים – לטיילר הולך הלילה. בואו ניתן לו לרוץ עם זה.

 

(12) מסתבר שהיו כמה ממים של טיילר הירו שהתפוצצו בזמן הפלייאוף
זה אחלה.
אני אוהב את זה:


תודה לאנשי הממים

 

(13) אם הNBA היה משחק וידאו, לברון היה כמו הבוס האחרון
כנראה שככה אני אסכם את סיום העונה שלנו.
כאילו מצד אחד זה היה כישלון, ברור. זו התרבות שלנו ואנחנו דבקים בה. המטרה שלנו הייתה לזכות באליפות ולא עמדנו בה.
ומצד שני… בנאדם זו הייתה ריצה פסיכית. שיחקנו עם כל הלב וניצחנו כמה קבוצות ממש טובות.
ואז היה חסר לנו קצת מול הבוס הגדול.

 

(14) הדרך שבה חזרנו מההפסד במשחק 4 למילווקי – ככה גם הגבנו להפסד בגמר.
כאילו ההפסד היה מבאס, אין ספק. אבל אני לא חושב שזו קבוצה שהעבירה את האוף-סיזן ברחמים על עצמם.
למעשה ההפך – אני חושב שזו קבוצה שהעבירה את האוף-סיזן עם מוטיביצה בשמיים.
זו קבוצה שהייתה משחקת שוב מול הלייקרס באותו הערב אם היו נותנים לנו. אז כששואלים אותי על הפגרה הקצרה והכל, איך זה ישפיע עלינו ואם אנחנו נהיה מוכנים זה כזה – אין 'אם'. אני יודע שאנחנו נהיה מוכנים.
אנחנו נהיה מוכנים כי אנחנו כבר מוכנים.
אנחנן נהיה מוכנים כי אנחנו משקיעים את כל העבודה באותה המחשבה:
מישהו ניצח אותנו. אחלה בשבילהם. זה נגמר עכשיו
בואו עוד משחק