עונת 2019/20 נפתחה לא משהו בשביל הקבוצה שאני אוהד ומסקר פה בכדור הכתום, בלשון המעטה. אז בימים אלה, שבהם נראה שהיא איבדה קצת כיוון ולא ברור לאן היא הולכת, רציתי להיזכר ברגעים אחרים. לחזור לרגעים יפים מהקבוצה שנחקקו אצלי בזיכרון, וגם לכמה רגעים פחות יפים בשבילי אבל בלתי נשכחים בפני עצמם. מזל ששנת 2020 מעבר לפינה, וזה תירוץ טוב לסכם את עשרת הרגעים של הספרס שאני לא אשכח מהעשור האחרון.

10. הטרייד על קוואי

אי אפשר להתייחס לעשרת רגעי העשור בלי לציין את הפרשה שגרמה לטלטלה הגדולה ביותר שהמועדון ידע מאז הקמתו. הררי מילים כבר נשפכו מהמקלדת שלי סביב כל הפרטים היבשים, אבל רגע אחד מכונן ממנה ככל הנראה לא אשכח לעולם.

אנחנו באמצע יולי 2018. אשתי ואני בדיוק סיימנו נסיעה ארוכה לצימר שהזמנו לחופשת הקיץ, פורקים את הדברים ומתכוננים ללכת לנוח בבריכה, ואז הטלפון שלי מצפצף. ומצפצף. ולא מפסיק לצפצף כשההודעות מחבריי בקהילת ה-NBA זורמות כמו יין במרתף של פופוביץ'. הסאגה שליוותה אותי כל העונה הגיעה לסיומה – קוואי הועבר בטרייד לטורונטו.

אשתי, שבשלב זה כבר הבינה שאיבדה אותי לשעה הקרובה, הלכה לבריכה ואני נשארתי בצימר, מנסה לעכל את הבשורות ולחוות את דעתי עליהן. רגשות מכל הצבעים והסוגים הציפו אותי – עצב, כעס, הקלה, שמחה, בלבול. ייקח עוד הרבה זמן עד שבאמת אעכל הכל, אבל את הרגע ההוא שבו הטלפון צפצף לא אשכח.

9. ההחתמה של למרכוס אולדריג'

לאורך השנים התקבעו אצלי כמה אקסיומות בקשר לספרס, שעם הזמן חלקן הופרכו. למשל, שהגנה טובה ויציבה היא הבסיס של הקבוצה. או שהאנשים באים לפני הכדורסל במועדון. וגם שהספרס לא מחתימים שחקנים גדולים בשוק החופשי, ואם כבר מנסים, זה נכשל. כך למשל היה במקרה של ריצ'רד ג'פרסון, שאמנם לא הגיע על תקן כוכב אבל כן כקלע מחונן, ולרוע מזלו התקשה למצוא את החור של הסל במדי הספרס.

ואז בקיץ 2015 קרתה רעידת אדמה במונחים של הקבוצה – למרכוס אולדריג', אז בן 30 עם 4 הופעות באולסטאר באמתחתו, החליט לעזוב את פורטלנד, הקבוצה שבה עשה את כל הקריירה עד כה, ולהעביר את מטלטליו לעיר האורות הקטנה מטקסס.

אולדריג' סובל היום בעיני האוהדים מתדמית של שחקן עם חוזה גדול מדי, שמעכב את המעבר של הקבוצה לעידן הדור החדש לאחר פרישת שלושת הכוכבים. אבל בואו לא נשכח שהוא הגיע לקבוצה על תקן היורש של דאנקן (שפרש שנה אחר כך) ובניגוד לג'פרסון התאקלם בה היטב.

ההתחלה הייתה קצת קשה עבורו, אבל לאט-לאט הוא הפך לסלע שסביבו נבנית ההתקפה, לטוב ולרע, ובעונה שעברה אף נתן את עונתו היעילה ביותר. הוא גם הוסיף עוד שלוש בחירות לאולסטאר במדי הספרס ונבחר פעמיים לחמישייה השנייה של העונה. תגידו מה שתגידו, אבל בגיל 34 הוא ממשיך לתת תצוגות מתחת לסל, כולל משחק של 40 נק' בשבוע שעבר מול ממפיס, ואף מנסה לפתח את המשחק שלו כדי להתאים לכדורסל של ימינו. לא סתם הוא קלע 5 מ-6 שלשות במשחק האחרון מול דטרויט.

8. משחק 36 הנקודות של דרק ווייט

ואם כבר מדברים על משחקי שיא, דרק ווייט הוא אחד מהשחקנים שאני הכי אוהב בספרס. לא הסתרתי זאת מעולם. הגארד המופנם נבחר על ידי הקבוצה בדראפט 2017 עם סיפור סינדרלה, כמו שאוהבים במועדון. אף מכללה נחשבת מליגת המכללות לא רצתה אותו, והוא כבר היה אמור להתחיל ללמוד במכללה לבישול. למזלו מאמן הכדורסל של אותה מכללה קיבל משרה חדשה באוניברסיטת קולורדו, הציע לווייט להצטרף – והשאר היסטוריה.

כמיטב המסורת של צעירי הספרס, בעונתו הראשונה הוא כיכב בעיקר בקבוצת הג'י-ליג של המועדון, שאותה הוביל לאליפות עם 20 נק' למשחק. אבל כבר בהופעותיו הראשונות והמעטות במדי קבוצת האם הוא צד את עיניי. משהו בשקט ובחוכמה שלו על המגרש, שהיה קשה להצביע עליו בדפי הסטטיסטיקה, גרם לי להאמין בו. ואז, בעונה שעברה, הגיעה הפריצה המיוחלת בעקבות פציעתו של דז'ונטה מוריי.

במשך כחצי עונה סודו היה שמור לעכברים אדוקים, כמו אלעד זאבי, אבל לקראת הפלייאוף כבר רבים ידעו את שמו והיה ברור שמדובר בעוגן ההגנתי של הקבוצה. במקומות מסוימים אפילו ציינו אותו כאקס פקטור שיכול לעזור לה להפתיע את המדורגת שנייה בפלייאוף, דנבר. וכך כמעט היה.

ווייט פתח את הסדרה טוב וניצל את העובדה שכל העיניים הופנו לדרוזן ואולדריג' כדי להתל במגינים, אבל ככל שהסדרה התקדמה כך ההגנה עליו התהדקה והוא התקשה לתפקד. נקודת המפנה הגיעה אחרי המשחק השלישי, שבו התפוצץ עם 36 נק' והוסיף 5 אסיסטים, 5 ריבאונדים והגנה טובה כמובן. "הוא בא רעב, הוא בא להוט והוא שלח מסר חד וברור. אני מת לראות את הבחורים שלנו, איך אנחנו מגיבים לזה", פירגן לו מאמן היריבה, מייק מאלון. בקיץ הוא גם זומן לנבחרת ארה"ב וזכה למחמאות מג'ף ואן גנדי.

בעונה הנוכחית ווייט קיבל מפופוביץ' את המפתחות לחמישייה השנייה, תפקיד שהיה שמור במשך שנים למאנו ג'ינובילי, אבל לצערו לא הצליח לשחזר עד כה את היכולת הטובה. אחת מהסיבות לכך היא פציעה טורדנית בבוהן שמגבילה אותו בשבועות האחרונים, לדברי פופ. בינתיים, לאוהדי הספרס נשאר רק לחכות ולראות אם הוא אכן יצליח להיכנס לנעליים הגדולות שהשאיר מאחוריו הארגנטיני.

7. מכת העטלפים

נקודת השקה נוספת של ווייט ומאנו מגיעה מחוץ למגרש. למרות היותו מופנם בראיונות, חבריו לסגל טוענים שווייט הוא הליצן של הקבוצה, בדיוק כמו שג'ינובילי היה. לצד היותו אחד מהשחקנים המוכשרים שעלו על הפרקט, מאנו לא פספס אף רגע כדי להצחיק, כולל מתיחה תוך כדי משחק על חברו לקבוצה טים דאנקן.

אבל ה-רגע שגם אוהדי קבוצות אחרות זוכרים ממנו קרה אי שם לפני עשור, במשחק ליגה לא מיוחד בעליל נגד סקרמנטו. במהלך הרבע הראשון חדר לאולם עטלף, שגרם להפסקתו של המשחק וחידושו זמן קצר אחר כך. כדקה לסיום הרבע הראשון העטלף חזר לסיבוב נוסף, וגורלי במיוחד מבחינתו: מאנו לא חשב פעמיים, שלף את ידיו הזריזות ותפס את העטלף.

הרגע הזה אמנם קרה בנובמבר 2009, אבל מוזכר כאן כי במהלך העשור הוא זכה לקאמבק, כולל בעונה שעברה. בניו או נכדיו של העטלף כנראה המשיכו לגור בסביבת העיר, ובכמה מקרים חזרו לפקוד את האולם. הפעם ג'ינובילי לא היה בנמצא כדי לטפל במטרד, אבל למזלם של הספרס, הקמע של הקבוצה היה מוכן.

6. ליל הדראפט 2011

בגלל הצלחתם היחסית בעשרים השנים האחרונות, הספרס לא בחרו בדראפט במקומות גבוהים. זה לא הפריע להם לבחור בצעירים שהתפתחו לשחקנים לגיטימיים בליגה, ואף בשניים שהפכו לכוכבי-על – טוני פארקר וג'ינובילי. 2008 לא הייתה שנה יוצאת דופן במובן הזה, כשהספרס בחרו במקום ה-26 רכז חביב מאוניברסיטת אינדיאנה בשם ג'ורג' היל, עם יכולות טובות אבל תקרה ברורה לעין.

היל הגיע על תקן הרכז המחליף של פארקר מהספסל, ואף זכה להזדמנות כבר בעונתו הראשונה כשפארקר נפצע למשך כחודש. עם הזמן הוא התחבב מאוד על האוהדים, וקיבל בהכנעה את תפקידו המצומצם. ואז, בליל הדראפט 2011, האוהדים נשארו פעורי פה: הקבוצה הודיעה שהיא מעבירה את השחקן האהוב לאינדיאנה תמורת זכויות הדראפט שלה, כדי לבחור במקום ה-15 בפורוורד עם כפות ידיים מפלצתיות, קליעה לא טובה במיוחד ושם מצחיק שאף אחד לא ידע לבטא – קוואי.

לקח לאוהדים זמן רב לעכל את הבשורה, אבל כשקוואי הוביל את הקבוצה לאליפות שנים אחר כך היה ברור ששוב, בפעם המי-יודע-כמה, ההנהלה של סן אנטוניו ידעה מה היא עושה.

5. החסימה של מאנו מאחור

עונת 2016/17 הייתה הראשונה של המועדון בלי סלע היציבות שלה, טים דאנקן. זו גם הייתה העונה הראשונה של פארקר וג'ינובילי בלי חברם, והם נאלצו לשאת יותר בנטל. למרות זאת, הקבוצה רשמה עוד עונה מוצלחת עם 61 ניצחונות ומקום שני מאחורי גולדן סטייט המפלצתית. כולם כבר פינטזו על הדו-קרב ביניהן בפלייאוף, אבל הדרך לשם לא הייתה קלה לספרס.

אחרי שהדיחה את ממפיס בסיבוב הראשון, הקבוצה התמודדה מול יוסטון וג'יימס הארדן בחצי הגמר. ארבעת המשחקים הראשונים בסדרה לא היו ממש צמודים והתחלקו שווה בשווה בין שתי הקבוצות, אבל החמישי היה שונה וצמוד. הוא אף נגרר להארכה, וביתרון 3 לספרס, בלי פארקר שנפצע בברכו במשחק השני, ג'יימס הארדן עלה לשלשה. לשבריר שנייה כולם היו בטוחים שהוא הולך לכפות הארכה השנייה. כולם חוץ ממאנו, שהתגנב מאחוריו וחסם את הזריקה. הספרס עלו ליתרון 3-2 ובמשחק הבא סגרו עניין ועלו לגמר המערב.

המהלך הפך להיות לאחד מהמזוהים ביותר עם הפלייאוף של אותה עונה, ואף זכה לממים רבים, כולל אחד שבו הסמל של הליגה, שבו רואים את ג'רי ווסט האגדי, הוחלף בצללית של מאנו חוסם את הארדן מאחור.

"אני יודע מאיפה הוא משחרר את הזריקה", אמר מאנו בשעתו, "אז ניסיתי להפריע לו כמה שיכולתי ומצאתי את עצמי קרוב מאוד לכדור, אז הלכתי על זה. [זה] היה מסוכן מאוד… אבל היה גם מסוכן לתת לו לנסות ולקלוע".

4. ההפסד בגמר ב-2013

הספרס עלו רעבים מאוד לגמר המערב ב-2017 מול גולדן סטייט, ולרגעים ארוכים במהלך המשחק הראשון היה נדמה שהם אפילו הקבוצה העדיפה, עד אותה פציעה של קוואי, שנחת לא טוב על זאזא פאצ'וליה ועיקם את הקרסול. אוהדים רבים עדיין מרגישים כאב בגופם כשהם נזכרים באותו משחק, אבל לי באופן אישי גמר 2013 כאב הרבה יותר. למעשה, היו בו שלושה רגעים כואבים עד מאוד.

הספרס הגיעו לגמר מול מיאמי היט של לברון-ווייד-בוש, קבוצה שרק שתי עונות קודם חוברה לה יחדיו ובעונה הקודמת זכתה באליפות עם ניצחון מהדהד 4-1 על אוקייסי. היה ברור שהקבוצה מפלורידה באה לקטוף אליפות שנייה ברצף, אבל האמת לא היה ברור כל כך מי הפייבוריטית בסדרה.

למרות יתרון הביתיות של מיאמי, הספרס הצליחו לנצח במשחק הראשון ואחרי חמישה משחקים הובילו 3-2 וטסו לפלורידה. המשחק היה הפכפך, כשמיאמי מובילה ראשונה אבל דווקא הספרס נכנסים לרבע האחרון ביתרון, ואז שומטים אותו שתי דקות לסיום רק בשביל להוביל שוב ב-5 הפרש כחצי דקה לסוף. הכל היה מוכן לחגיגות האליפות. אפילו זה שחורט את השם על הגביע כבר היה בהיכון.

לא מבחינת לברון. הוא החטיא את הניסיון הראשון לשלשה, אבל קבוצתו לקחה את הריבאונד ואת הניסיון השני הוא כבר קלע. מיאמי שלחה את קוואי לקו והוא דייק רק באחת. פופוביץ' הושיב את דאנקן על הספסל במטרה להעלות הרכב שיכול לשמור על קלעים, וההימור כמעט השתלם. לברון שוב ניסה לקלוע, אבל החטיא ובהיעדר דאנקן הריבאונד שוב נפל לידי ההיט. הפעם ריי אלן היה זה שהציל אותם וכפה הארכה. בהארכה היתרון עבר מצד לצד, ובפיגור שלוש לספרס, דני גרין ניסה להציל את המולדת אבל כריס בוש חסם אותו ומיאמי ניצחה. זה היה הרגע הכואב הראשון.

התחושה הרווחת הייתה שהרוח יצאה ממפרשי הספרס, אבל גם המשחק השביעי והמכריע היה צמוד ובו הגיע הרגע השני – כשבפיגור 2, דקה לסוף, דאנקן פספס לייאפ קל שיכול היה להשוות ובמקום זה מיאמי זכתה באליפות. "זה תמיד ירדוף אותי", הוא אמר בסיום. ואיזה מסכנים האוהדים.

הרגע השלישי הבלתי נשכח מאותו גמר הגיע גם הוא ממשחק 6. הוא אמנם לא הכריע כלום בזמן אמת, אבל אתם יודעים איך זה עם אפקט הפרפר. דקה וחצי מתחילת הרבע הרביעי הספרס היו ביתרון 7, מייק מילר קיבל את הכדור אחרי שהנעל נפלה לו מהרגל, וצלף שלשה עם נעל אחת. אינעל רבאכ.

3. המשחק האחרון של מאנו

אחרי ההפסד במשחק הפתיחה של גמר המערב 2017 והפציעה של קוואי, הספרס הפסידו לגולדן סטייט בסוויפ מהדהד. עונה אחר כך החלה הסאגה שהובילה לטרייד על קוואי, ולמרות השביתה האיטלקית של השחקן הקבוצה הצליחה להעפיל שוב לפלייאוף ופגשה בסיבוב הראשון את אותה קבוצה מהמפרץ.

לכולם היה ברור שזה לא כוחות, ואף על פי כן, לספרס היה חשוב לא לעשות קולות של מטאטא. אדם אחד רצה זאת במיוחד – מאנו ג'ינובילי. כמנהיג דה-פקטו של הקבוצה הוא הוביל אותה לניצחון בודד בסדרה במשחק הרביעי, אבל במשחק הבא כבר לא היה מסוגל עוד והיא הודחה. עם שריקת הסיום ג'ינובילי העיף את הכדור לאחור אל עבר היציע בשאגה אדירה, וכנראה הרגיש שלא רק הסדרה נגמרה כאן.

כמעט שלושה חודשים אחר כך, הוא הודיע על פרישה באמצעות פוסט ברשתות החברתיות. פרישתו לא הייתה שוק מוחלט, שכן היא ריחפה באוויר כמה עונות. בכל זאת, הילד היה בן 41. "לצערי יש לזה תאריך תפוגה", אמר הרבה לפני שפרש, וחזה שימשוך עד סביבות גיל 40. רציתי להאמין שתאריך התפוגה הזה רחוק, כך שרגע הפרישה תפס אותי לא מוכן והחזיר אותי לאותן שניות במשחקו האחרון. זה היה הרגע השני הכי כואב בחיי כאוהד הספרס. מה הראשון? 

2. הפרישה של דאנקן

לא רבים יודעים, אבל הרומן שלי ככותב, עורך ופעיל בכדור הכתום התחיל בגדול סביב הפרישה של דאנקן ב-2016, שנתיים לפני מאנו. עוד לא כתבתי אז בצורה מסודרת, אבל ההודעה המפתיעה על פרישתו של דאנקן, שהקריירה שלו הקבילה פחות או יותר לתקופת אהדתי לקבוצה, השאירה אותי עם המון מחשבות שהתרוצצו בראש.

כמו מאנו אחריו, גם דאנקן נפרד מהפרקט עם הודעה די לאקונית. בלי עונת פרידה, בלי מסיבת עיתונאים. ככה סתם, הודעה באמצע יום עבודה שגרתי. אבל אני לא הייתי מסוגל לעבוד או להתרכז בכלל. כל מה שרציתי לעשות זה לכתוב ולהעלות על הדף את הרגשות. כך עשיתי, ולשמחתי הרבה שגיא ודרור מהכדור הכתום נתנו לי את הבמה, אחרי שרק כמה חודשים קודם פרסמתי אצלם את הטור הראשון, סיכום עונת 2015/16. מאז השתלבתי במערכת והפכתי לכותב קבוע.

קשה לי להסביר למה זה היה רגע כל כך כואב מבחינתי. אולי כי הבנתי שתם עידן. אולי כי חששתי מהיום שאחרי מבחינת המועדון. ואולי כי פרישתו גרמה לי להבין שגם אני כבר לא הילד בן ה-16 שמסתכל על הקבוצה בעיניים בורקות מהערצה. לפחות הוא השאיר אותי עם שלל רגעים מאושרים, כולל רגע אחד מיוחד מהעשור האחרון.

1. האליפות ב-2014

שנה אחרי ההפסד הכואב בגמר 2013, הספרס שוב הגיעו לעונה כאחת מהמועמדות לאליפות. הרבה שינויים לא היו בסגל, למעט החלפתו של גארי ניל במרקו בלינלי, אז קלע שלשות מחונן בן 27, שהסתובב בין כמה קבוצות בליגה ולא מצא בית. בלינלי נתן את עונתו הטובה ביותר, כשקלע ב-43% משלוש.

אבל בניגוד לעונה הקודמת, הפעם הדרך לגמר לא הייתה קלה. אחרי שסיימו ראשונים במערב, הם פגשו את דאלאס, שלא התכוונה לעשות להם חיים קלים ומתחה את הסדרה למשחק 7, עם לא מעט משחקים צמודים בדרך. חצי הגמר כבר הלך יותר קל, ובגמר המערב חיכתה להם אוקלהומה סיטי של ווסטברוק ודוראנט. שתי הקבוצות שמרו על הביתיות במשך חמישה משחקים, עד שהספרס הצליחו לנצח במשחק השישי בחוץ ולהפעיל לגמר, שבו חיכתה שוב מיאמי.

הפעם הספרס הגיעו הרבה יותר נחושים, ועם יתרון ביתיות, ודאגו להצהרת כוונות כבר ממשחק הפתיחה. דאנקן נתן את הטון, פארקר ומאנו ניהלו את העניינים עם האסיסטים היפים וקוואי הצעיר השתלב ולאט-לאט השתלט על הסדרה, עד שזכה בתואר השחקן המצטיין של הגמר. הספרס הציגו לכל העולם את "המשחק היפה" שזכה לשלל מחמאות, ועד היום אותה קבוצה נחשבת לאחת מהטובות בתולדות הכדורסל האמריקאי.

ואני? אני זכיתי באליפות ראשונה מזה שבע שנים, ולראשונה בשנה אי-זוגית. בעוד שנה ימלאו לה שבע שנים. קחו את זה לאן שאתם רוצים, אני רק שם את זה כאן.