Sample Page

המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, אור עמית, מידן בורוכוב, נמרוד כהנוב ואורח מיוחד: שחר צ'יקוטאי

 

אוקלהומה־סיטי ת'אנדר – דנבר נאגטס, סיכום עד עכשיו ותחזית?

אור עמית: כשאתם קוראים את זה המשחק השלישי כבר שוחק, אז יכול להיות שזה נשמע לא רלוונטי, אבל התגובה של הת'אנדר במשחק 2 נראית לי כמו הצהרת כוונות. דנבר נראים עייפים אחרי הסדרה הארוכה מול הקליפרס, והעובדה שהפיזיות של הת'אנדר לא מתורגמת לעבירות – כנראה מתוך אג'נדת 'אתה הרבה יותר גדול מהם אז מה אתה מתלונן' כלפי יוקיץ' – בטח לא עוזרת. יכול להיות שהנוקאאוט שדנבר קיבלו ברבע הראשון הוא עדות לחוסר הניסיון של אדלמן, ושנה שעברה הם חזרו לסדרה מול מינסוטה ממצב עוד פחות אידיאלי, אבל יש תחושה שדנבר צריכה להכנס למוד התאוששות מהשנה, ובעיקר החודש וחצי האחרונים.

 

שחר צ'יקוטאי: בהרגשה הראשונית, הת'אנדר הרבה יותר טובים. כל שחקן שעולה מביא משהו אחר וכולם מחוייבים ברמה הגבוהה ביותר. לעומת זאת דנבר חסרת מנוחה, אין להם את העומק הזה, ואין להם את הכוחות והמהירות של התאנדר, ועדיין הסדרה בשיוויון. מה שעבד לתאנדר עד כה זה ההגנה, הם מצליחים למנוע חיתוכים קלים של השחקנים סביב יוקיץ. הם שולחים ידיים ונוגעים בקטנה ביריבים ומפעילים לחץ פיזי ומנטאלי על דנבר. דנבר מנגד מנסה לפתוח את ההגנה ולהרחיב את השטח. לכן במשחק הראשון ראינו הרבה משחק בין מארי ויוקיץ, כאשר היתר מרווחים (וזה גם מה שהוביל לשלשת הניצחון של גורדון). אוקלוהמה ב-7

 

אריק גנות:  ובכן.

הפלייאוף הזה דרמטי ברמה שלו היה נכתב כתסריט, היו דוחים אותו כהגזמה, והסדרה הזו לא יוצאת דופן. אוקייסי אמורה להיות טובה יותר, בוודאי עמוקה יותר, והרבה פחות עייפה אחרי הניצחון הקליל על ממפיס. רק שהיא גם צעירה יותר, ושני כוכבי המשנה שלה לא הוכיחו עדיין שהם מסוגלים לדלוור בפלייאוף. במשחקר הראשון הם פישלו בגדול בדקות הסיום. המשחק השני נגמר עוד לפני שהתחיל.

בצד השני יוקיץ' הוא תופעת טבע, גורדון ענק ו-ווסטברוק מנפץ את התחזיות. אוקייסי לא הצליחו לעצור אותם הגנתית, גם לא במשחק 2.

הת'אנדר עדיין פייבוריטים לנצח, אבל לא בהרבה וזה יהיה צמוד. 4-3, ת'אנדר.

 

מידן בורוכוב:   דנבר פתחה את הסדרה בצורה מושלמת וגנבה את הביתיות, משחק מס 1 יגיע ישירות לערוץ הגולד של הליגה. במשחק מס 2 OKC עשו את מה שהם עושים הכי טוב, לרוץ, לרוץ, לרוץ. החסרון של OKC שהם פשוט מנצחים בקלות יתרה, הם שיחקו רק 5 משחקי עונה רגילה שנגמרו על סל ומטה (מאזן שלילי של 4-1, הכי מעט ניצחונות בליגה במשחקים צמודים) המשך הסדרה? אוקלהומה טובה ועמוקה יותר. היא תמצא את הדרך לנצח בדנבר ויכול להיות שאפילו פעמיים. דנבר זקוקה ליוקיץ בשיאו בכדי לנצח והמון עזרה מחברים – בעיקר גורודון האדיר ומארי הלא יציב.

אני חושב ש-OKC תנצח את הסדרה, וייתכן שב-6 משחקים.

 

נמרוד כהנוב:  ביום שישי בערב, לאחר שני המשחקים הראשונים באוקלהומה, קיבלנו שני משחקים שונים בתכלית שלהם – הראשון היה משחק צמוד (למרות שנפתח בפער עצום לכיוונם של אוקלהומה) ונגמר משלשת ניצחון מדהימה של ארון גורדון, שמרגיש שהפך להיות פתאום איש הקלאץ' של דנבר והשני הפך למשחק לפרוטוקול בשלב מאוד מוקדם ואוקלהומה שברה לרסיסים את דנבר.

הכל בתכלס יקום ויפול על שחקן אחד בעיניי – ניקולה יוקיץ'. העניין עם הג'וקר שהוא לא צריך לקלוע המון, הוא פשוט צריך שהחברים שלו יקלעו את המבטים שהוא מארגן להם.

הוא מגיע למקומות הנכונים, אמנם משחק חלש שני בטח ביחס אליו, השאר פשוט צריכים לקלוע.

 

מינסוטה טימברוולבס – גולדן סטייט ווריירס, סיכום עד עכשיו ותחזית?

נמרוד כהנוב: אני לא יודע מה יהיה בסוף בסדרה הזו, אבל איך שגולדן נראו בלי סטף קרי במשחק השני שלהם מעורר המון דאגה: בהמון התקפות נראו השחקנים די אבודים, חסרי תכלית אפילו והיו חסרים את "הרועה" שיוביל אותם למקום הנכון. מה שכן יכול לעודד במעט זו היכולת של ג'ונתן קאמינגה שמחזיר עטרה ליושנה ומשחק בצורה אגרסיבית בהתקפה ובהגנה. מקווה בשבילם ובשבילנו שסטף יחזור לעצמו ויוכל לשחק עוד בסדרה הזו.

אבל בחייאת, איך אנחנו יכולים לא לקחת את מינסוטה ברצינות כשהם משחקים כ"כ טוב גם כשהם לא משחקים כ"כ טוב? אני ממש נהנה לראות אותם בהגנה וברוב ההתקפות. כיף לראות כמה אנתוני אדוארדס התבגר.

 

אור עמית: נכתב עוד לפני המשחק השני, אבל לא צריך להיות מגדת עתידות כדי לומר שלווריורס הולך להיות קשה בלי סטף קרי על המגרש. מינסוטה אמנם לא הצליחו לקנות סל במשחק הראשון, אבל ראינו את זה קורה גם בסיבוב הראשון מול הלייקרס ואחר כך הגיעו שלושה ניצחונות רצופים. אני אתפלא מאד אם הווריורס יצליחו להחזיק את הוולבס על 17% מחוץ לקשת לאורך כל הסדרה (או 2/22 לכל שחקן שאינו נאז ריד), אני מהמר שהסדרה הזו תעמוד על 2-2 כשקרי יחזור, ובכל מקרה מי שצמא מהסדרה הזו תפסיד בגמר

 

שחר צ'יקוטאי:  מינסוטה היא הפייבוריטית בסדרה. לפני שסטף נפצע עוד היה על זה מחלוקת אבל אחרי שסטף נפצע זה בהחלט נכון. ג'ימי באטלר הוא שחקן מצויין ויש סביבו עוד שחקנים טובים אבל במשחק השני ראינו כמה הבדל יש כאשר ההגנה מתמקדת בג'ימי ובהילד לעומת אם יש את סטף שיפתח הגנות. מצד שני, אם השחקנים הנוספים של ג"ס יקלעו את השלשות הפנויות, זה יגמר אחרת. הם לא היו רחוקים מלחזור למשחק. הדבר המעצבן במינסוטה זה שהם לא משחקים על היתרונות המשמעותיים שלהם, במקום שרנדל יחפור פנימה ויתנו כדורים לגובר הם משחקים בחוץ ומשאירים את גובר להילחם עם אלף הידיים של שחקניי ג"ס.  מינסוטה ב-6

 

אריק גנות:  לא דיברו מספיק על ההגנה של גולדן סטייט בפלייאוף הזה, ובכלל על השיפור שלהם הגנתית מאז שבאטלר הגיע. במשחק הראשון הם הצליחו לעצור את מינסוטה לגמרי, וגם בשני היו להם דקות טובות. השאלה הגדולה אצלם היא האם הם מצליחים למצוא את האיזון ההתקפי שלהם בלי קרי. במשחק השני נראה שכאשר קומינגה וג'קסון דיוויס על המגרש זה אפשרי.

מינסוטה נראים טוב כם כשאדוארדס פחות טוב, כל משחק של רנדל מוסיף לו מיליון דולר לעונה לחוזה הבא, מקדניאלס מצליח לתרום התקפית לצד ההגנה המעולה, ונאז ריד הוא העוגן הכי יציב בקבוצה.

הפציעה של סטף נותנת את היתרון למינסוטה. 4-2, מינסוטה.

 

מידן בורוכוב: גולדן סטייט על אף הפוטנציאל ההתקפי, מנצחת את הפלייאוף הזה בזכות ההגנה שלה. מיניסוטה לא מצאה הטבעת במשחק 1 ולהמשך הסדרה קיבלה בונוס בדמות הפציעה של קארי. מיניסוטה קבוצה טובה יותר ועמוקה יותר בקו הקדמי. את משחק מס 2 היא ניצחה בקלות. מבחינת כדורסל, זאת הסדרה הפחות איכותית עם 2 קבוצות בינוניות עם המון חסרונות שנקלעו למעמד. התעלות ככל שתהיה של באטלר לא תספיק לגולדן סטייט. מינסוטה חייבת לקבל הצגה של גובר כמו במשחק 5 מול הלייקרס ואת אנתוני אדוורדס בשיאו.

גולדן סטייט בנויה על אחוזי הקליעה מ 3. חזרה מוקדמת מידי של סטף עלולה לסיים לו את הקריירה עם פציעת המשך רצינית יותר.

מיניסוטה ב-5

 

קליבלנד קבאלירס – אינדיאנה פייסרס, סיכום עד עכשיו ותחזית?

מידן בורוכוב:  סדרה מפתיעה, נראה שהפציעות של קליבלנד יהיו בעוכרייה וחבל. האליברטון מחולל הניסים סיפק 2 משחקי ענק

קליבלנד לא הייתה צריכה להפסיד את גיים 2. (היה סוג של שחזור לניצחון של אינדי על הבאקס בגיים 5) המפתח עבור קליבלנד זה החזרה של מובלי וגארלנד אינדי מחזיקה במפתחות ובכסא הנהג להמשך הסדרה. קרלייל הצליח להביא את הפייסרס לשיאם בזמן הנכון של העונה, הם משחקים בצורה משומנת לעומת קליבלנד המקרטעת. (שיחקה את הרבע האחרון של העונה בהילוך שני) אף פעם לא הייתה קבוצה במזרח שהגיעה ל-64 ניצחונות ולא עשתה גמר קונפרנס לפחות.

קליבלנד תהיה הראשונה, אינדיאנה ב-6.

 

נמרוד כהנוב: אני לא יודע מה קרה במזרח השנה ששתי הפייבוריטיות שלו נמצאות בפיגור של שני משחקים, ששניהם היו בבית.

גם כאן, מלטדאון מרשים של הקבוצה הפייבוריטית הייתה הסיבה המרכזית להפסד, לפחות השני. זה נכון שקליבלנד משחקים ללא 3 שחקנים משמעותיים (גרלנד, מובלי והאנטר) ועדיין – המשחק השני יישב להם במוח הרבה זמן (או לפחות עד המשחק השלישי שיתקיים הלילה).

בנימה זו, אני רוצה לציין את האליברטון. השחקן הכי אוברייטד בליגה לפי השחקנים שמוכיח שהוא פשוט שחקן אדיר, חסר פחד ובעיקר – מפעיל את הקבוצה שלו בצורה ייחודית: כזו שמאפשרת להם להוביל על הקבוצה השנייה בטיבה בליגה העונה. אני מת לראות איך הסדרה תמשיך

 

אור עמית: אתם יכולים למצוא ציטוטים שלי ברקורד – בין אם בטורים קודמים כאן או בפודקאסטים – שאני אומר שאני לא מחזיק מקליבלנד בתור קונטנדרית. הם עדיין לא הראו את הקשיחות הנדרשת מקבוצה במעמד הזה כדי להפוך לקבוצה שצריך לקחת ברצינות, ואל תבואו לי עם טיעוני פציעות, הניקס נתנו פייט לאינדי בשנה שעברה עם חצי סגל. מצד שני מודה שאני לא ראיתי את הפייסרס מגיעים לפלייאוף בכושר הזה. טייריס הליברטון (18.4 נקודות, 10.7 אסיסטים על 1.7 איבודים למשחק) נראה כמו פריים כריס פול, והפייסרס נראים כמו הקבוצה ההתקפית הכי מהנה בליגה (למעלה מ-50% מהשדה, מובילים את הפלייאוף באסיסטים). עד שקליבלנד לא יצליחו להאט אותם, לא נראה שיש להם סיכוי לחזור לסדרה הזו.

 

שחר צ'יקוטאי: קליבלנד היא הקבוצה הטובה יותר בסדרה, אך אינדיאנה מוביל 2-0. זה לא נתפס. קליבלנד לא פוגעים וגם משחק אדיר של מיטשל, בהיעדר יתר השחקנים המובילים, לא הספיק לניצחון. כמו בסדרה בין אוקלוהמה לבין דנבר, גם כאן העומק תופס מקום. הספסל של אינדיאנה טוב יותר ומהיר יותר. הם מוסיפים הרבה כוח אש ואנרגיות. לעומת זאת הספסל של קליבלנד תקוע, בעיקר בגלל שהשחקנים המובילים פצועים, אז ההפתעה של טיי ג'רום מהספסל והאנרגיות שהוא הביא כבר לא רלוונטיות. אני מאמין שקליבלנד יכולים לחזור לסדרה, אך בשביל זה הם חייבים את מיטשל בשיאו.

אינדיאנה ב-6.

 

אריק גנות: קליבלנד הרגישה כמו אובראצ'יברית כל העונה. עם אותו סגל שחקנים שהיו לו בעיות ספייסינג קשות בעונה שעברה, ועם קו אחורי קטן שאמור היה להיות נקודת תורפה הגנתית, היא הצליחה להיות מהטובות בליגה באחוזי שלוש ובהתקפה בכלל. ההגעה של האנטר נראתה מדויקת מאוד, אבל לא היה ברור שזו קבוצה שיכולה להצליח באותה מידה בפלייאוף – ועכשיו היא גם פצועה.

על אינדיאנה ישנים יותר מדי. זו קבוצה טובה ומנוסה יותר מזו שנתנה פייט בגמר המזרח הקודם. מאז ינואר היא עם אחד המאזנים הטובים בליגה, האליברטון בכושר שיא הוא שחקן טופ 10-15. ההתקפה שלה כמעט בלתי עצירה ויש לה שחקני הגנה טובים.

4-2, אינדיאנה.

 

בוסטון סלטיקס – ניו יורק ניקס, סיכום עד עכשיו ותחזית?

אריק גנות: בפלייאוף מטורף, זו הסדרה הכי מפתיעה. הניקס לא ממש הרשימו בעונה הרגילה, וגם לא בניצחון על דטרויט שחסרה שני שחקני חמישיה. הם חפרו לעצמם יותר מדי בורות והצליחו לצאת מהם בזכות ברונסון בקלאץ'. הם לא היו קבוצת הגנה טובה העונה, וגם לא כזה הרשימו מול בוסטון – עד הדקות האחרונות.

בוסטון יותר הפסידו את המשחקים שלהם מאשר הניקס ניצחו. הם נראים OFF לגמרי. השלשה היתה הנשק המרכזי שלהם כל העונה ואכזבה אותם לחלוטין. במשחק הראשון הם באמת לקחו יותר מדי שלשות, אבל בשני הם הגיעו לזריקות טובות ופספסו אותן.

זה עניין מנטלי, ובוסטון לא נראים חזקים מספיק. 4-2, ניקס.

 

מידן בורוכוב:   ממתי הניקס החליטו לגדל משהו שנקרא אופי?   אין מילים לתאר את המלט דאון של בוסטון במשחקי 1-2. בעבר הם היו סוגרים משחקים כאלו בקלות. ניו יורק סגרו פעמיים פיגור דו ספרתי עם קאמבק עיקש ומאזן מושלם של 0-5 בחוץ בפלייאוף כל המשחקים הפרש של סל ומטה!

לא כדורסל גדול אבל סדרה מאוד מותחת. פול פירס הלך 24 קילומטר ברגל אחרי מס 2. אני מבטיח ללכת 12 ק״מ אם בוסטון לא תעשה קאמבק ותיקח את הסדרה. בוסטון צריכה לתת דגש על ברונסון, ולבטח צריכה להרוג משחקים.

אלופה גאה צריכה לגלות את האופי המתאים. אין קבוצה מתאימה יותר מהניקס לקאמבק מ 3-0 וניצחון בגיים 7.

 

נמרוד כהנוב: מלטדאון בכל מובן המילה. אחרי השנה שעברה שהסתיימה באליפות, היה צפוי שבוסטון לא יפסיקו לזרוק שלשות השנה ויותר מזה – הם גם הגבירו את הקצב. בשני המשחקים הראשונים בסדרה, הם זרקו לא פחות מ-100 שלשות!!!!! זו כמות לא הגיונית בעיניי. לא שחסרים להם שחקנים יוצרים או כאלה שלא יכולים להגיע לטבעת, הם פשוט התאהבו בזריקה הזו.

וכמובן, אי אפשר שלא לסיים ולדבר על הלחימה של ניו יורק, שמוכיחים עד כמה יש בהם יכולת להילחם ולחזור מהפרשים ככ גדולים מול קבוצות מאוד טובות. אני עדיין קצת סקפטי לגבי המשך הסדרה והתוצאה שלה, אבל אי אפשר לא לשפוע מחמאות לקבוצה מהתפוח הגדול

 

אור עמית: בפריוויו שכתבתי לסדרה העזתי להעלות את האפשרות שבוסטון – שלא התקשו באף סדרה בשנתיים האחרונות – עלולה למצוא את עצמה במבחן אופי. מודה שלא חשבתי שהניקס יהיו ביתרון 2-0 אחרי שני משחקים (ולכן בניגוד לפריוויו שלי אם הסדרה חוזרת לבוסטון ב2-2 זה אומר שהסלטיקס צברו מומנטום ולכן יקחו את הסדרה). מצד שני מי שחושב שהסדרה הזו גמורה לא ראה את הניקס – או את בוסטון – בפלייאופים הקודמים. הסלטיקס לא ימשיכו להחטיא 75% מהשלשות שלהם, וניסיון העבר מלמד אותנו שזה לא באמת פלייאוף של הניקס עד שלפחות שחקן חמישיה אחד לא מושבת. אגב, מדברים על תואר שחקן הקלאץ' בתור תואר מונפץ, אבל ספק אם מישהו יכל להצדיק אותו כמו שג'יילן ברונסון עושה בפלייאוף הזה עד עכשיו

 

שחר צ'יקוטאי: לא ראינו את זה מגיע, הניקס ששיחקו בזבל בסדרה הקודמת, מעלים את הרמה שלהם למה שציפינו מהם בתחילת העונה. הם נבנו ככה כדי להתמודד עם בוסטון. אננובי וברידג'ס הגיעו כדי להתמודד עם בראון וטייטום והם עושים עבודה מעולה. בעוד שטאונס וברונסון מנצלים את המצבים הקטנים ואת הקליעה של טאונס כדי לפתוח את הצבע.

האכזבה העיקרית מבוסטון היא בגלל שהם צמודים לשיטה ולא מנסים לנצל יתרונות. במקום לחפש את החוליה החלשה בהתקפה הם ממשיכים לזרוק שלשות. הנתון 100-25 משלוש הוא לא מקרי. הבידודים והתנועה שלהם היא טובה אבל הם לא מתאימים את עצמם למשחק. לכן חזרו מולם פעמיים מ-20 הפרש. בוסטון ב-7.

 

גרג פופוביץ' פורש מאימון, מה תזכרו מהקריירה המפוארת שלו?

שחר צ'יקוטאי: כמאמן מתחיל אני תמיד מחפש ללמוד, ומצאתי באינטרנט השתלמות שהעביר פופוביץ' על בניית מערכת התקפית. הוא מתחיל ואומר שהדבר הכי חשוב זאת המטרה המרכזית ועל פיה בונים את הדרך ואת האימונים. מבחינתי זה הדבר הגדול שהוא עשה בספרס. חיפש את המטרה המרכזית ובנה סביבה את הדרך. הוא יעיד בעצמו שרוב הקריירה שלו זה בזכות טים דאנקן אבל מעבר לדאנקן הוא בנה מערכת שלמה שכולם יודעים את תפקידם, זה ראוי להערצה. יותר מזה, היכולת של גרג לפתח מאמנים שמגיעים לכל הליגה היא מרשימה מאוד. והכל נעשה מתוך חיוך והומור הדוגמא הטובה ביותר עבורי זה העבירה המוקדמת על שאק עם החיוך החצוף והאגודלים למעלה

אריק גנות: את הראיונות התמציתיים, כמובן. "Turnovers.". זהו. מלך.

את הספרס האגדיים שלו. זה לא רק חמש האליפויות, זו הדרך שבה הוא השתנה ושינה את הקבוצה כדי לקחת אותן. מהטווין טאוורס של 99', שהתבססו על פוסט אפ אחרי פוסט אפ וקליעות עם הקרש של דאנקן, דרך הוורסטיליות של הטריו עם מאנו ופארקר, ועד לקבוצת הנעת הכדור הנהדרת של קוואי הצעיר.

ואולי הכי הרבה יזכרו לו את דורות המאמנים שהוא גידל. סטיב קר הוא הגדול שבהם. אבל יש גם את יודוקה, קווין סניידר, בודנהולצר,  מונטי וויליאמס, טיילור ג'נקינס ומייק בראון, ואלה לא כולם. גם בין המאמנים האגדיים, פופוביץ' בולט בכמות התלמידים ובהישגים שלהם.

 

מידן בורוכוב: פופוביץ׳ מאמן שהוא פרסונה מעל הכל. כנראה מאמן העונה הרגילה הטוב ביותר. עם כל ההצלחות והפאסון לעיתים הוא התנהג בשחצנות ובחוסר כבוד למשחק (ההחלטה לא להופיע עם הכוכבים למשחק במיאמי, האק א שאק, ההפסד בגיים 6 ב-2013, התנהלות בראיונות)

פופוביץ׳ היה מאמן שיטתי שיודע להוציא מהשלם הרבה יותר מעבר לסך חלקיו. הוא בנה את מערכת הכדורסל הטובה בעולם. מי שהגיע לספרס יצא עם קריירה, בין אם שחקן או בין אם חבר בצוות האימון.

זוכרים את הכדורסל המושלם של הספרס ב 2014. לא צריך לשכוח את הכדורסל המגעיל של הספרס בתחילת המאה עם פושע כמו ברוס בואן. כדורסל סתמי שלא השאיר חותם היסטורי.

 

נמרוד כהנוב:  הפרידה העצובה והצפויה קרתה השבוע כאשר גרג פופוביץ', גדול מאמני הכדורסל ב-NBA בעיניי, הוריד את המשרוקית שלו באופן רשמי והעביר אותה למיץ' ג'ונסון, מי שהחליף אותו העונה.

פופ, בדרכו שלו, הטביע חותם בלתי נגמר על הליגה שלנו כיום: המון קבוצות ניסו לחקות את סגנון המשחק של הקבוצה שלו, שתמיד היה מבוסס על הנעת כדור ומשחק על החוזקות של הקבוצה שלו ובהגנה התבסס כמעט תמיד על גבוה שמהווה מטרייה אווירית. אני שמח שזכיתי לראות אותו מאמן בתקופת חיי ולהגיד לו תודה על קבוצות כדורסל בלתי נשכחות, גמרים מדהימים, ראיונות מרתקים ובעיקר – כדורסל לא מהעולם הזה. גרג פופוביץ' – תודה לך ועלייך.

 

אור עמית: חשבתי על זה לאחרונה (בעיקר מאז הפרק שהדורבן כתב לנו לספר. כבר קניתם?) וגרג פופוביץ' מקביל מבחינתי – ותישארו איתי רגע במטאפורה הזו – לזוהר ארגוב. גדלתי כילד היפ-הופ, המוזיקה המזרחית תמיד הייתה עבורי מוקצית, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שאין דרך לדמיין את התרבות הישראלית בלי זוהר, ולמדתי להעריך אותו. עם פופ עברתי תהליך דומה: תיעבתי אותו כשגירש את דניס רודמן בשביל פאקינג וויל פרדו, שנאתי את הספרס כי הביסו את הניקס בגמר של 99 ושיחקו – ואני עומד מאחורי זה – את הכדורסל המכוער ביותר של תחילת המילניום. בהמשך למדתי להעריך אותו והתרומה שלו לליגה עצומה, ועדיין אני תוהה לעצמי מה היה קורה אם הוא היה מוצא את עצמו במערכת עם כוכבים מאתגרים יותר.

 

קרא עוד