Sample Page

במשך חלק ניכר מהעונה, אולי אפילו לאורך כל אורכה, למזרח היו שתי פייבוריטיות לגמר האזורי: האלופה המכהנת מבוסטון והקבוצה בעלת המאזן הטוב במזרח (וברוב העונה: בליגה) – קליבלנד. אבל אז הגיע חצי הגמר האזורי, ושתי הקבוצות מצאו עצמן מודחות. אינדיאנה שטפה את המגרש, כשהיא מנצלת רוטציות קצרות של קליבלנד כדי להתיש את מובילת המזרח, ועלתה אחרי סדרה קלילה שניה ברציפות שהסתיימה עם הפסד בודד. בצד השני הניקס הפתיעו את הסלטיקס, עם שלוש חזרות מפיגור דו ספרתי בארבעת המשחקים הראשונים. אחרי שג'ייסון טייטום קרע את גיד האכילס במשחק הרביעי ובפיגור 3-1, היה ברור שהדרך של הניקס לגמר האזורי סלולה. האלופה היוצאת עוד נתנה משחק נהדר מול הקהל הביתי שלה, אבל במשחק השישי הניקס עלו נחושים. זה הסתיים בניצחון הפלייאוף הגדול בתולדותיהם ובעלייה ראשונה לגמר האזורי מאז שנת 2000. בכל שלושת הביקורים האחרונים של הניקס במעמד הזה (1994, 1999 ו-2000), היריבה הייתה אינדיאנה. הפייסרס, אגב, גם הדיחו את הניקס בסיבוב השני של 2013, בעונה היחידה בה כרמלו אנתוני עבר סיבוב עם הניקס.

בהיסטוריה המעט יותר מודרנית, המפגש הזה הוא שחזור של סדרת חצי הגמר מהשנה שעברה, שהסתיים גם הוא בניצחון של אינדיאנה

1. המפגשים בעונה הסדירה

הקבוצות נפגשו פעמיים בחודש הראשון של העונה. המפגש הראשון – כבר במחזור המשחקים השני – הסתיים בנוק אאוט מוחץ של הניקס, שניצחו בגארדן ב-25 הפרש כשהם שומרים את האליברטון על 0-8 מהשדה, 0 נקודות ו-5 אסיסטים בלבד. שבועיים אחר כך הפייסרס אירחו ויצאו עם ניצחון כשהאליברטון מסיים עם 35 נקודות ו-14 אסיסטים. המפגש השלישי והאחרון הגיע ימים ספורים לפני פגרת האולסטאר כשהניקס מנצחים באינדיאנה בחסות 40 נקודות של קא"ט. בכל המפגשים לא הייתה נוכחות מלאה – במשחק האחרון, לדוגמה, תומאס בראיינט החליף את מיילס טרנר הפצוע בתור הסנטר הפותח בעוד שהניקס חסרו את או.ג'י אנונובי – והחיסורים האלו אפיינו גם את סדרת חצי הגמר האזורית בשנה שעברה: ניו יורק חסרו את ג'וליוס רנדל ומיטשל רובינסון במשך כל הסדרה, ואת או.ג'י אנונובי לארבעה מתוך שבעת המשחקים (דה-פקטו חמישה, לשחקן שעלה למשחק השביעי היה קשר שמי בלבד לאנונובי), מה שהוביל לרוטציה קצרה במיוחד כשאלק ברקס מקבל דקות משמעותיות, ופרשס אצ'יווה עולה בחמישיה. מהצד השני, ואת זה נוטים לשכוח, הפייסרס חסרו את בן מאת'ורין, שנראה משמעותי מאד בפלייאוף הנוכחי.

האסטרטגיה של אינדיאנה מול כל קבוצה הייתה להתיש אותם באמצעות משחק הריצה. זה נכון עוד יותר מול הניקס שמשתמשים ברוטציה קצרה בימים שבשגרה.

המפגש בשנה שעברה בין הניקס לפייסרס הפגיש בין הקבוצה עם הקצב כמעט הכי מהיר בליגה לקבוצה האיטית ביותר. השינויים שהניקס עשו במהלך הפגרה, כשצירפו את קארל-אנתוני טאונס ומיקאל ברידג'ס לרוטציה על חשבונם של ג'וליוס רנדל, דונטה דיווינצ'נזו ואייזיה הארטנשטיין, אמנם נועד לתת מענה קודם כל לסלטיקס, אבל יתכן שגם הפייסרס היו במערך השיקולים. מול דטרויט, ששיחקה בקצב דומה לזה של אינדיאנה בפלייאוף הנוכחי, הניקס הצליחו לעמוד בכבוד וגם במפגשי העונה הסדירה מול אינדי נראה היה שהאתגר של הניקס הוא לא התקפי. בשלושת המשחקים הללו, כמו בשני המשחקים הראשונים של סדרת החצי גמר (עם או.ג'י בריא) הניקס הגיעו ל-120 נקודות, המשתנה הייתה היכולת שלהם להוריד את אחוזי הקליעה של אינדיאנה.

 

 

הניקס, הפייסרס וסיפורים נוספים יופיעו בספר סיפורי העונה שלנו. מוזמנים להכנס ולרכוש מהחנות באתר. השתמשו בקוד orangeball כדי לקבל 12% הנחה

 

2. המאצ’אפ והכוכבים

בפריוויו לקראת חצי הגמר בשנה שעברה סימנתי את מחסום 120 הנקודות בתור המשתנה החשוב של אינדיאנה זה הוכיח את עצמו כלאו דווקא נכון (שניים מארבעת הנצחונות של הפייסרס בסדרה היו בסקור נמוך מ-120 בעוד שדווקא הניקס עברו את 120 הנקודות בשלושת הנצחונות שלהם. גם בשלושת המשחקים השנה הניקס עברו את 120 הנקודות בכל המשחקים, כשבניצחון היחיד של הפייסרס הם קלעו 130. בניגוד לקבוצה שראינו בניו יורק בשנה שעברה (וקודם לכן) לניקס יש השנה מספיק כלים התקפיים כדי להתמודד עם כוח אש של הקבוצה היריבה. השאלה המשמעותית היא האם הם יצליחו להאט את אינדיאנה: בשמונת הנצחונות שלהם הפייסרס קלעו לפחות 114 נקודות, בשני ההפסדים – פחות מ-110. הניקס החזיקו את היריבות על פחות מ-114 נקודות בתשעה מתוך 12 המשחקים שלהם בפלייאוף הזה, וניצחו בשבעה מתוכם. למרות השינויים בסגל זו עדיין קבוצה של תום ת'יבודו ואחרי שבסיבוב הראשון הם מצאו את הזהות הקשוחה שלהם בעזרתה של דטרויט, בסיבוב השני הקבוצה – בדגש על מיקאל ברידג'ס – מצאה את הזהות שלה במהלכים הגנתיים מנצחים.

כוכבי הקבוצות הראשיים נמצאים בעמדת הרכז: טייריס האליברטון וג'יילן ברונסון הספיקו לפתח מיני-ביף בינהם על רקע הבחירה של האלי למקום האחרון בסגל נבחרת ארה"ב כשברונסון נשאר בחוץ (ולא נבחר כמחליף גם כיוון ששבר את היד במשחק האחרון בסדרה מול אינדיאנה).. האלי, במידה שפספסתם, התחיל את העונה לאט מאד, עם 17.5 נקודות ו-8.5 אסיסטים ביעילות בינונית מאד עד סוף שנת 2024, וזה התבטא במאזן 17-18 שלילי של הפייסרס. מאז תחילת שנת 2025 האלי חזר לכושר שלו. אמנם 'רק' 19.5 נקודות ו-9.7 אסיסטים אבל היעילות (אחוזים של 51/43/85 ו1.5 איבודים למשחק בלבד) הייתה עילאית והפייסרס טסו ל33-14. האליברטון הוא המנוע של ההתקפה הזו ולפייסרס יש סגל רחב של מוציאים לפועל (שבעה שחקנים שקלעו בספרות כפולות בממוצע העונה). האלי הוא גם שחקן קלאץ' נהדר, שהספיק כבר לרשום בפלייאוף הזה שני סלי ניצחון.

מהצד השני יש את ג'יילן ברונסון. ברונסון הוא די אנטי-תזה מבחינת סגנון משחק להאליברטון. ברונסון קולע בפלייאוף הנוכחי 28.8 נקודות, כולל כמעט 10 נקודות בממוצע ברבע המכריע (ירד מ-10 למשחק רק כיוון ששני המשחקים האחרונים בסדרה היו גארבג' ברבע האחרון). הוא לא מנהל משחק כמו האליברטון אבל משיג את האסיסטים שלו (7.3 בעונה הרגילה, 7.7 בפלייאוף, שניהם שיאי קריירה) בזכות תשומת הלב שהוא מושך מההגנה והתנועה של שחקני הכנפיים של הניקס.

לשתי הקבוצות יש ביגמנים שהם האופציה הראשונה\שניה בהתקפה. פסקל סיאקם ממשיך לתת תרומה נהדרת לאינדיאנה (ורשם ניצחון ראשון על קליבלנד בפלייאוף אחרי שחטף מלברון והקאבס שני סוויפים כששיחק בראפטורס) והעונה נבחר לאולסטאר. מהצד השני קארל-אנתוני טאונס שהגיע ממינסוטה להתאחד עם תום ת'יבודו נתן גם הוא עונה נהדרת עם בחירה לאולסטאר (ובסבירות גבוהה גם לאחת מחמישיות העונה), לטאונס היה מוניטין של שחקן שנעלם בסדרות פלייאוף וגם אם היעילות שלו ירדה בפוסט-סיזן הנוכחי היא עדיין משמעותית – ולא פחות חשוב מכך: עקבית. (עומד על 19.8 נקודות ו-11 ריבאונדים ב-48% מהשדה ו-92% מהקו, קלע 19-23 נקודות בכל אחד מחמשת המשחקים האחרונים מול בוסטון)

הצוות המסייע באינדיאנה, כאמור, רחב: שמונה שחקנים (נמבהארד, ניסמית', טרנר שמשלימים את החמישיה, טופין, מקונל ומאת'ורין מהספסל) מקבלים דקות משמעותיות ומחזירים לפחות 8 נקודות לערב כששלושה נוספים מקבלים דקות קבועות גם כן. זה מאפשר לקבוצה של קרלייל לשמור על רגליים טריות – בשני צידי המגרש – לאורך כל 48 הדקות. מהצד השני אצל הניקס לצד ברונסון וקאט יש את שלושת שחקני הכנף – או.ג'י אנונובי, מיקאל ברידג'ס וג'וש הארט – שמפעילים לחץ הגנתי ושני הראשונים משחקים 'תורות' בתרומה ההתקפית, הניקס עומדים על מאזן 4-0 בפלייאוף הנוכחי במשחקים בהם ברידג'ס קלע לפחות 20 נקודות, כולל שני משחקי ההכרעה בסדרות הסיבוב הראשון והשני. עם או.ג'י המצב קיצוני עוד יותר: הניקס ניצחו את כל ששת המשחקים בהם קלע לפחות 20 נקודות, כשהם קולעים בהם בממוצע 117.5 נקודות. לעומת זאת בששת המשחקים בהם קלע פחות מ-20 קלעו רק 96.2 נקודות בממוצע למשחק וניצחו רק בשניים (בסקורים נמוכים). מעבר לשלושת שחקני הכנף רוטציית החילופים של ת'יבודו כוללת בעיקר את דוס מקברייד ומיטשל רובינסון. קאם פיין אמנם עלה בכל 12 המשחקים עד כה בפלייאוף, אבל אחרי שקלע 14 נקודות ב-14 דקות במשחק הראשון של הפלייאוף הוסיף רק 10 נקודות ב-11 המשחקים הבאים, כששותף בממוצע בשש דקות בערב. מאחוריו מתייבשים על הספסל לאנדרי שאמט (שבשעה טובה שבר את קללת הסיבוב השני) ופרשס אצ'יווה ששותפו 54 דקות בין שניהם בפלייאוף הזה.

מבחינת הציוותים מיקאל ברידג'ס צפוי להיות זה שיקבל את מירב הדקות על האליברטון. ברידג'ס עשה עבודה לא רעה עליו בעונה הרגילה ובדקות המנוחה שלו המשימה לרוב עברה למיילס מקברייד, שעשה עבודה קצת פחות טובה. תיאורטית ג'וש הארט יכול להיות מצ'אפ הגנתי מוצלח גם כן מול האלי. על סיאקם יופקד או.ג'י אנונובי, בשאיפה ש-382 המשחקים המשותפים שהיו להם בטורונטו יהיו דו"ח סקאוטינג מספיק. מהצד השני ארון ניסמית' ינסה להטריד את ג'יילן ברונסון בחצי המגרש כשטי.ג'יי מקונל ואנדרו נמבהארד יקבלו גם הם הזדמנות לשמור עליו, כשבמקרה שלהם סביר שנראה גם לחץ על כל המגרש. מיילס טרנר אמור להיות מופקד על קארל-אנתוני טאונס ברוב המקרים, ותיכף נגיע להסתייגויות

 

3. קרב המאמנים – פילוסופיות ומשחק שחמט

הרוטציה הקצרה של הניקס משחקת לידיים של ריק קרלייל. בראיון שערך לא מזמן לפודקאסט של טומי אלטר (לשעבר השותף של ג'יי ג'יי רדיק וזה שממשיך לתחזק את המותג) סיפר טי.ג'יי מקונל על השינוי התפיסתי שקרלייל עשה אחרי הטרייד ששלח את דומנטאס סאבוניס עבור טייריס הליברטון. המטרה העיקרית של הפייסרס – ולא משנה אם אחרי החטאה, איבוד או סל – היא לעבור את קו החצי במהירות האפשרית. משם אין לפייסרס כמעט תרגילים מסודרים אלא שהם עובדים לפי עקרונות התקפיים. השיטה הזו דורשת לשמור על אינטנסיביות ולוותר על האגו, בתוכנית משחק שכאילו נגזרה למידותיו של הכוכב. הפייסרס מובילים את קבוצות הפלייאוף בממוצע אסיסטים למשחק (29.7, יותר מ-3 מעל הבאה בתור) ומספקים יעילות התקפית יוצאת דופן (61.5% טרו שוטינג, הקבוצה היחידה בפלייאוף מעל 60% טרו). ההגנה שלהם – כמו שניחשתם – עובדת על אותם העקרונות, כשהגארדים של אינדיאנה לוחצים על הכדור לאורך כל המגרש. מול קליבלנד אינדיאנה הציגה לא מעט הגנה איזורית, מה שיצר בלבול בהתקפה של הקאבס. למרות קצב המשחק המהיר הפייסרס מטיבים לשמור על הכדור, הרוטציה הארוכה של הפייסרס גם מתורגמת להרבה עבירות וזריקות עונשין של היריבה.

אינדיאנה הצליחה עד כה להוביל את היריבות שלה לסגנון משחק שמתאים לה. יאניס ודונובן מיטשל אמנם רשמו סדרות מצוינות סטטיסטית, אבל שאר חבריהם לקבוצה לא באו לידי ביטוי. הניקס – בעיקר בסיבוב הראשון – נראו שנוח להם כקבוצה מבוססת הליוצנטריות של ברונסון, אבל הפייסרס אמורים להיות משוכה גבוהה יותר. מהצד השני כנראה שהפייסרס לא נאלצו להתמודד עד עכשיו עם איום התקפי מעמדות הפנים כמו טאונס (פורזינגיס היה פצוע במשך כל הסדרה שנה שעברה) ויהיה מעניין לראות אם יצליחו לנטרל גם אותו.

הניקס ימשיכו ללכת למשחק הפיק אנד פופ של ברונסון וקאט בתור האלטרנטיבה ההתקפית הראשונה שלהם. בסדרה מול בוסטון קאט היה גם החלטי יותר כשלקח את הכדור לטבעת גם אם קיבל אותו מחוץ לקשת. התיאום הקבוצתי מאפשר לברונסון – וגם לקאט או ג'וש הארט – למצוא שחקנים שחותכים בטיימינג הנכון אל הסל. זו יכולה להיות הדרך שהניקס יתמודדו עם ההגנה האיזורית של הפייסרס. יתרון אחר נובע מאחד הדגשים של ת'יבודו – ריבאונד ההתקפה. מיטשל רובינסון היה אחד המפתחות המשמעותיים של הניקס מול בוסטון (רשם את ה+/- השני בגובהו במזרח בסיבוב השני, אחרי הליברטון, על אף ששיחק 40 דקות פחות ומדורג במקום השני בפלייאוף בריבאונדים בהתקפה) לא מעט בזכות הנוכחות שלו בריבאונד ההתקפה, כשהוא מאפשר לניקס לשחק בהרכב עם שני גבוהים.  לריבאונד ההתקפה, מעבר לפוזשן הנוסף שהוא מעניק לקבוצה, יש משמעות גם ביכולת של היריבה לרוץ להתקפות מתפרצות.

וכאן חשוב להזכיר – בעשרת המשחקים האחרונים בין שתי הקבוצות (שבעת משחקי הפלייאוף בשנה שעברה ושלושת משחקי העונה הרגילה השנה) מיטשל רובינסון שיחק – במצטבר – 12 דקות (במשחק הראשון בפלייאוף הקודם). הפייסרס לא היו צריכים להתמודד איתו על הקרשים ובוודאי שלא עם הציוות הכפול שלו ושל טאונס. במצב בו שניהם משחקים – על מי מיילס טרנר מופקד? על רובינסון בנסיון להתמודד עם הפיזיות שלו ולהשאיר את סיאקם לשמור על קא"ט שגבוה ממנו ב10 ס"מ וכבד ממנו ב-20 ק"ג? או לתת לטרנר להתמודד עם האיום ההתקפי המשמעותי יותר ולהשאיר את סיאקם על מיטש רוב? מהצד השני רובינסון כנראה נייד מספיק כדי להאט את סיאקם בהתקפה. אף תרחיש לא נראה אידיאלי עבור הפייסרס. האם זה יספיק כדי להטות את הסדרה? לא בטוח. יהיה מעניין לראות אם ת'יבודו ישאר עם הציוותים של הארט\רובינסון\קאט בעמדות הפנים או שפרשס אצ'יווה – שגם הוא עשה עבודה טובה בהגנה על סיאקם – יקבל הזדמנויות.

4. נקודות נוספות

הליגה שיבצה את המשחק הראשון בגמר המערב לפני תחילת גמר המזרח, והמשמעות היא שהניקס קיבלו ארבעה ימי מנוחה בין המשחק האחרון מול בוסטון למשחק הראשון בסדרה. יהיה מעניין לראות אם תהיה לכך השפעה על שחקני החמישיה של הניקס שקיבלו עד עכשיו בין 427 (קאט) ל479 (אנונובי) דקות במהלך הפלייאוף, בזמן שהמוביל אצל אינדיאנה (הליברטון) קיבל 341 דקות – כלומר 40% פחות מאנונובי. מהצד השני של המטבע אינדיאנה אינדיאנה לא שיחקה למעלה משבוע, ויהיה מעניין לראות האם הם יגיעו טריים במיוחד או שההפוגה הארוכה דווקא הוציאה אותם מהריכוז.

שאלה נוספת היא שאלת השיפוט. במשך רוב הפלייאוף השופטים נותנים חופש פעולה נרחב יותר בכל מה שקשור למגע. הסדרה בין הניקס לפיסטונס הייתה, אולי, הפיזית מכולן. אם המגמה הזו תמשיך זה אמור לספק יתרון קל לניקס, שמנוסים יותר בסגנון המשחק הזה. מהצד השני אם הנטיה של אינדיאנה לנצל הרבה עבירות תגרום לשופטים לשרוק יותר זה עלול לשחק לרעת הניקס, גם בגלל הרוטציה הקצרה וגם בגלל ששטף המשחק שלהם יפגע. במשחק השלישי בין הניקס לסלטיקס, ניסיון קאמבק מאוחר של ניו יורק השתבש מכיוון שהשופטים העלו את תדירות השריקות, מה שהוריד להם את המומנטום ופגע ברף האגרסיביות הרגיל.

5. תחזית

הפייסרס מגיעים רעננים יותר ועם מומנטום טוב יותר אחרי שהרשימו מאד בשתי הסדרות הקודמות. הניקס, לעומת זאת, ממשיכים להראות כמו קבוצה שמתקשה בכל משחק ומשחק (למעט משחק 6 מול הסלטיקס) אבל מצליחים למצוא את הדרך לנצח פעם אחרי פעם. אולי זו עמדת האוהד שלי, אבל הניקס הובילו על הפייסרס 3-2 בסדרה בשנה שעברה, לפני שג'וש הארט נפצע בשרירי הבטן והרוטציה הקצרה ממילא (החמישיה במשחק השישי של הניקס כללה את מיילס מקברייד כשפרשס אצ'יווה ואלק ברקס האופציות הראשונות מהספסל) נפגעה עוד יותר וסגרה את הסדרה. שתי הקבוצות מבינות שיתכן והזדמנות כזו לא תחזור, ואנחנו צפויים לסדרה שקולה למדי. יתרון הביתיות והשיפוט מוטה הפלייאוף אמורים לשחק לטובת הניקס. אני מהמר על ניו יורק בשישה משחקים וגמר ראשון במילניום הנוכחי.

קרא עוד